פסק דין
מ. נאמן - שופט:
1. המערער תבע בבימ"ש השלום בחיפה כי המשיבה תחויב לשלם את מס הרכוש החל על חלקות בבעלותו המצויות בתחום המשיבה לתקופה שבין 21.11.89, ועד 20.11.94, תקופה שלטענתו המשיבה החזיקה בחלקות.
כב' השופטת הורוביץ (להלן:"בימ"ש קמא"), נענתה לו חלקית וקבעה כעתירתו רק לגבי התקופה עד 1.9.91, ועל כך מלין המערער בפנינו.
2. להבנת טעוני הצדדים, פסה"ד נשוא הערעור ופסק דיננו, להלן הרקע העובדתי הרלונטי:
א. ב1.11.89, שלחה המשיבה למערער הודעה חתומה ע"י ראש העיר מכח הוראות חוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים) התשמ"ז - 1987 בזו הלשון:
"מועצת עירית ק. אתא החליטה בישיבתה מס' 4 מתאריך יב' סיון התשמ"ט (15.6.89) לצוות על שימוש זמני במגרש הרשום מטה כמגרש חניה מכח הוראות חוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים) התשמ"ז - 1987 להלן "החוק" תוקף צו זה החל מיום 21.11.89 למשך 5 שנים".
ס' 12 לחוק קובע לאמור:
"כל עוד צו לשימוש ארעי עומד בעינו לגבי האזרח, הרשות היא החייבת בתשלום מס הרכוש והיא תחשב כמחזיקה במגרש לענין כל דין...".
ב. בפועל מדובר במגרש ריק שהמערער לא עשה בו שימוש לא לפני הצו הנ"ל ולא לאחריו וכב' בימ"ש קמא קבע כעובדה מסתברת שככזה שימש המגרש מקום חניה לכל דכפין גם לפני הצו.
ג. עוד קבע בימ"ש קמא כי מלבד פרסום בעיתון המקומי, העיריה לא הציבה שלט ליד המגרש המודיע שהמגרש הוא מקום חניה ציבורי ולא עשתה כל פעולות שיכשירו את המגרש ליעודו זה פרט לניקוי המגרש מקוצים שהיוו מטרד.
3. ב8.9.91-, שלח מנכ"ל העיריה הודעה שניה למערער בחתימתו בזו הלשון:
"עקב קבילות שהוגשו בנושא הצו בחרה העיריה שלא להשתמש במגרש הנ"ל. אי לכן הנני מתכבד להודיעכם על החלטת העיריה לבטל צו לשימוש זמני במגרש כמגרש חניה ציבורי מכח הוראות חוק הרשויות (שמוש ארעי במגרשים ריקים) - התשמ"ז" (להלן:"הודעת הבטול").
4. עמדת המשיבה בבימ"ש קמא היתה שמשלא עשתה כל פעולות לתפיסת המגרש והכשרתו למגרש ציבורי ובפועל בשטח לא היה כל שינוי בשימוש שעשו או לא עשו אנשים פרטיים במגרש לפני הצו ועד לביטולו לכן אין המשיבה צריכה להחשב כמחזיק במגרש לא עד להודעת הביטול וכל שכן לאחריה.
5. עמדת המערער לעומת זאת היא הפוכה שהמשיבה נחשבת כמחזיקה לגבי כל 5 השנים לפי ההודעה הראשונה וזאת משתי סיבות:
א. משהודיעה בהודעה זו כי תקופת תפיסתה את המגרש היא ל5- שנים שוב לא היתה רשאית לקצר תקופה זו על דעת עצמה כשם ששוכר אינו יכול לקצר את תקופת השכירות על דעת עצמו בלי הסכמת המשכיר.
ב. הודעת הביטול לאו הודעת ביטול היא, שכן למנכל העיריה אין סמכות לבטל ורק הפה שאסר הוא הפה שיכול להתיר.
6. כב' בימ"ש קמא לא קיבל את שתי טענות המערער גם יחד. הוא סבר שגם אם מלכתחילה ההודעה התיחסה ל5- שנים, המשיבה היתה רשאית בכל עת לקצר את התקופה ועוד סבר שהודעת הביטול הודעת ביטול כדין היתה.
לפיכך לגבי התקופה מיום הודעת הביטול, המשיבה לא החזיקה עוד במגרש.
7. יוער כאן כי המשיבה ביקשה את דחית התביעה גם מהטעם שהמערער לא שילם את מס הרכוש ולכן, כך המשיבה, הוא לא יכול לתבוע מהמשיבה מה שהוא לא שילם עדיין. אך בימ"ש קמא דחה טענה זו, ובדין עשה כך, שכן ראה בתביעה תביעה לפס"ד הצהרתי שמס הרכוש חל על המשיבה.
8. בימ"ש קמא נימק את דחית הטענה בדבר האפשרות לקצר את התקופה בשני נימוקים:
א. נכון הוא שהמחוקק (בס' 8 לחוק) קבע שתוקפו של צו לשימוש ארעי הוא לחמש שנים, אך בקובעו כך לא התכוון המחוקק לשלול את זכות העיריה לקצר את התקופה. הוא התכוון רק להגביל את כח הפגיעה בזכות הקנין של הפרט ל5- שנים.
ב. ס' 19 לחוק אומר שהסמכויות, לפיו באות להוסיף על כל סמכות של רשות לפי דין ולא לגרוע ממנה ולכן יש לפרש את ס' 8 כלא בא לשלול מהרשות את הסמכות המובנת מאליה לקצר את תקופת הפגיעה בזכות הקנין של הפרט.
9. אינני רואה עין בעין עם בימ"ש קמא לענין הנימוק הראשון שהרי הוא נשלל מיניה וביה בכך שהמחוקק קבע באותו סעיף 8 את סמכות הרשות להאריך את תקופת 5 השנים. מכאן שהמחוקק לא מצא לנכון להגביל את כח הפגיעה בזכות הקנינית של הפרט כאשר צורכי הכלל מחייבים זאת.
10. לעומת זאת, לגבי הנימוק השני, היסוסי עימי, שכן מחד ניתן אכן לשאול איזה הגיון יש בהגבלת הסמכות של הרשות לצמצם את כח הפגיעה בזכות הקנין של הפרט שנתן לה החוק, ולפיכך הגיוני הוא לפרש את ס' 19 הבא לומר שאין לפרש שום דבר האמור בחוק - גם לא את תקופת 5 השנים שנקבעה בס' 8, כבאה לגרוע מכוחה של הרשות לצמצם ולקצר את התקופה.
11. אך מאידך אפשר לומר גם אחרת. אפשר לומר שבקובעו מלכתחילה תקופה של 5 שנים עם זכות הארכה התכוון המחוקק לכך שתקופת 5 השנים תהיה מינימלית (אא"כ בעל הנכס מסכים לקצרה) ומה טעם במינימליות זו? התשובה לכך היא שהמחוקק רצה לצמצם את תוצאות הפגיעה הקנינית ע"י כך שמודיעים לפרט :"דע לך ב5- השנים הקרובות המחוקק העמיד את המגרש לרשות הכלל בתנאים שהחוק קובע". ידיעה זו מאפשרת לפרט להימנע מתכנוני שווא לגבי מגרש זה מחד והפנית פוטנציאל תכנוני לגבי מגרש אחר שאולי נמצא ברשותו. המחוקק, כך אפשר אולי לומר, ביקש לשלול מהרשות את האפשרות "לשחק" עם האזרח ולפעול ככל יכול שברצותו מאריך וברצותו מקצר. אם זהו הרציו שביסוד קביעת 5 השנים בס' 8 הרי ששוב אין לפרש את ס' 19 לחוק כמכוון להתיר לרשות לעשות את מה שס' 8 אסר עליו לעשות.
12. אילו היה גורלו של ערעור זה תלוי בפרשנות הנכונה מבין שתי הפרשנויות שהבאתי לעיל הייתי יושב "שבעה נקיים" כדי להכריע לטובת אחת משתי הפרשנויות, אך לעניות דעתי ממילא צריך במקרה זה לקבל את הערעור מן הטעם שהודעת הביטול לאו הודעה כדין היא. לפיכך אשאיר את ההכרעה בנושא זה ל"עת מצוא".
13. את דעתו שהצו בוטל כדין נימק בימ"ש קמא כך:
"בחוק מדובר על "רשות" הרשאית לצוות. אין תנאי קונסטיטוטיבי המצריך חתימה של ראש העיר על הצו וכן לא על ביטולו. עיריה מנוהלת ע"י ראש העיר (ס' 126 לפקודת העיריות) וזה פועל באמצעות עובדי העיריה, בכלל זה המנכ"ל. במכתב הביטול מציין המנכל כי מדובר בהחלטת העיריה אין כל חובה כי החלטה אופרטיבית של העיריה תחתם ע"י ראש העיר דוקא".
להלן כותב בימ"ש קמא כי העובדה שלאחר 7 שנים לא הצליחו נציגי המשיבה להביא בפני ביהמ"ש את פרוטוקול אותה ישיבת עיריה בה הוחלט על הביטול אין בה כדי לקעקע את התקינות הנחזית של החלטת "מכתב הביטול".
ועוד כותב הוא שגם אם היה פגם באופן ההודעה על הביטול או בהליך החלטת הביטול, אין זה פגם מהותי המצדיק התעלמות ממכתב הביטול.
14. אינני רואה את הפגם בהודעה המתימרת להיות הודעת ביטול כפגם טכני ולא מהותי.
מי שיכול להחליט על תפיסת המגרש לפי החוק היא מועצת העיר ובהודעה על התפיסה צוין באיזה תאריך התקיימה הישיבה בה החליטה מה שהיה בסמכותה להחליט.
גם אם נכון הוא שהמנכל יכול לפעול כידו הארוכה של ראש העיר ולחתום על הודעות הביטול, הרי הוא יכול לחתום רק על הודעה שנחזית על פניה כברת תוקף, היינו המנכל חייב היה לכלול בהודעתו את המועד בו התקבלה ההחלטה על ידי מי שמוסמך לקבלה כדי לאפשר בדיקה אם אכן היתה החלטה כזו ואם היא התקבלה בפורום המוסמך לקבלה.
ההודעה שאומרת: "הנני להודיעכם על החלטת העיריה לבטל" בלי לתת נתונים שיאפשרו בדיקה כזו נחזית על פניה כלא תקינה.
התביעה הוגשה ב1996-, כך שלא עברו 7 שנים אלא 5 בלבד מ8.9.91, הוא תאריך הודעת הביטול.
איך אפשר להסתמך על התקינות הנחזית של ההחלטה לגבי רשות שאחרי 5 שנים אינה יכולה לאתר בספר הפרוטוקולים את החלטת מועצת העיר כאשר ברור לגמרי שהיא אמורה היתה להתקבל בסמוך לפני ה8.9.91-.
15. בימ"ש קמא צריך היה לכן לקבוע שלא הוכח לו כלל שמועצת העיר אכן קיבלה את ההחלטה שהיא ורק היא מוסמכת לקבלה.
16. בימ"ש קמא מנמק את פסק דינו גם בכך שמשקיבל המערער את הודעת הביטול הוא לא היה רשאי להתעלם ממנה במיוחד נוכח מראה עיניו שהמשיבה לא עשתה כל שימוש במגרש והתעלמותו בנסיבות אלו מההודעה, גם אם פגומה היא, היא התנהגות בחוסר תום לב מצידו שאין לקבל לפי ס' 61 לחוק החוזים חלק כללי.
17. גם עם נימוק זה אינני מסכים. המערער חלק על עצם סמכות המשיבה לקצר את תקופת 5 השנים. כבר הראיתי לעיל שבענין זה יש פנים לכאן ולכאן ולכן לא ניתן לומר בשום פנים שעמדתו של המערער בענין זה היתה נעדרת תום לב.
מי שמפעיל זכות שהוא סבור שיש לו והוא סובר כך בתום לב אינו יכול להחשב למחוסר תום לב בהפעילו זכות כזו. מה בדיוק צריך היה לעשות המערער כאשר קיבל הודעה שעל פניה יש בה פגם כאשר לדידו גם אם לא היה בה פגם היא היתה חסרת נפקות?! נכון הוא שבימ"ש קמא סובר שהמשיבה כן היתה מוסמכת לשלוח את ההודעה, אך אי אפשר להתבסס על הכרעה זו בדיעבד כדי לקבוע שהמערער היה מחוסר תום לב מלכתחילה.
זאת ועוד, מדוע סבור בימ"ש קמא שהמערער צריך היה להסיק מסקנה מהעובדה שלאחר מתן הודעת הביטול המשיבה לא עשתה דבר במגרש כאשר היא לא עשתה דבר כקביעת בימ"ש קמא, גם לאחר מתן ההודעה הראשונה על התפיסה?!
18. אשר על כן, אם תתקבל דעתי על דעת חברי הנכבדים למותב יתקבל ערעורו של המערער ויוצהר שהמשיבה היא שצריכה לשלם את מס הרכוש החל על המגרשים נשוא הודעתה עד ליום: 20.11.94.
כן תחויב המשיבה לשלם למערער את הוצאותיו בשתי הדרגות בסכום כולל של 10,000
ש"ח + מע"מ כדין.
מ. נאמן - שופט
מ. לינדנשטראוס - נשיא
[אב"ד]
אני מסכים.
מ. לינדנשטראוס - נשיא
[אב"ד]
ס. ג'ובראן - שופט
אני מסכים.
ס. ג'ובראן - שופט
פסק - דין
אשר על כן אנו מקבלים את ערעורו של המערער ומצהירים שהמשיבה היא שצריכה לשלם את מס הרכוש החל על המגרשים נשוא הודעתה עד ליום: 20.11.94.
כן אנו מחייבים את המשיבה לשלם למערער את הוצאותיו בשתי הערכאות בסכום כולל של 10,000 ש"ח + מע"מ כדין.
חיפוש פנימי באתר
