עבירה לפי סעיף 117 (א) (6) לחוק מס ערך מוסף

החלטה 1. כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום, בו מיוחסות להם עבירה לפי סעיף 117 (א) (6) לחוק מס ערך מוסף התשל"ו1975- בקשר עם סעיף 67 (א) לחוק הנ"ל בצירוף עם תקנה 20 לתקנות מס ערך מוסף, התשל"ו1976-, כאשר נאשם 2 הואשם מכח סעיף 119 לחוק מע"מ, התשל"ו1976-. בדיון שהתקיים בתאריך 13.10.99 ביקש ב"כ התובע דחיית מועד הקראה על מנת להגיש בקשה להמרת כתב אישום בקנס מנהלי. בישיבה מיום 12.7.00 הודיע ב"כ הנאשם כי בקשת הנאשם להמרת ההליך הפלילי בקנס מנהלי נדחתה. לטענתו, הבקשה נדחתה שלא כדין והוא ביקש כי ביהמ"ש יתן החלטה בעניין זה ובעקבות זאת הוריתי על הגשת סיכומים בכתב. לאחר שהסיכומים הוגשו, הובא התיק בפני לכתיבת ההחלטה. ההחלטה הוכנה ונמסרה היום במעמד הצדדים. טענות הנאשם 2: 2. הנאשם 2 (להלן: "הנאשם"), עסק בעבר בניהול חברה ליבוא ושווק דלתות, אשר כיום סובלת מחובות כבדים וזאת עפ"י טענתו, בשל המיתון במשק. בעקבות הקשיים הכלכלים הנאשם ובת זוגתו נכנסו להליכי גירושין. הנאשם אף מצא עצמו מובטל, והלחצים הכלכלים והנפשים החמירו את מצבו הבריאותי. בהמשך טוען הנאשם כי עבר להתגורר בבית הוריו שם הוא מגדל את בתו מנישואיו, והוא אף מטפל מידי פעם בהוריו וזאת לנוכח מצבם הבריאותי והנפשי. בהתייחס לנשוא האישומים, הנאשם טוען כי ברור לו שבכל הנסיבות, אין להצדיק את המעשים, והוא מוסר את חרטתו המלאה. בכתב האישום מיוחס לו חשד של ביצוע עבירה יחידה של אי הגשת דו"ח מע"מ במועד, ולטענתו מדובר בעבירה קלה יחסית שאינה טומנת בחובה רכיב של כוונה פלילית. כל שמבקש הנאשם הוא התחשבות בנסיבות המיוחדות ולאפשר לו לפתוח דף חדש, לפחות בכל הכרוך במערכת יחסיו עם המדינה ורשויות המס. הנאשם טוען כי העבירה המיוחסת לו הינה מסוג העבירות המנויות כעבירות מינהליות בהתאם לתקנות העבירות המינהליות (קנס מנהלי - חיקוקי מיסים) התשמ"ז1987-. לטענת הנאשם, היות ומיוחסת לו עבירה קלה יחסית של מעידה חד פעמית ובמסגרתה, כך נטען, לא הוגש דו"ח תקופתי, הרי שהיה על הנאשמת לנקוט בהליך מנהלי ולהטיל על הנאשם קנס מנהלי. בטענתו הנ"ל מסתמך הנאשם על קביעת ביהמ"ש העליון בבג"צ 5537/91 אליהו אפרתי נ' עו"ד אוסטפלד ואח', פ"ד מו (3) 501. שם נאמר כי הגשת כתב אישום בעבירות מינהליות הוא החריג והיוצא מהכלל. הגשת כתב אישום תעשה רק כאשר הנסיבות מצדיקות זאת ומטעמים שירשמו. לטענת הנאשם, המאשימה לא מילאה אחר דרישות אלו כיוון שלא הודיעה לו מה הם הנימוקים להגשת כתב האישום, ואף לא ציינה בכתב האישום כי הטעמים להגשתו נרשמו. לכן די בכך על מנת להצדיק את מחיקת כתב האישום ונקיטת הליך מנהלי. עוד טוען הנאשם כי גם לאחר הגשת הבקשה לקנס מנהלי לא פרטה המאשימה את נימוקיה מדוע החליטה להגיש כתב אישום במקום נקיטת הליך מנהלי רגיל. 3. כמו כן, הנאשם מפנה לת.פ. 1170/94 מ.י. נ' ציפורה בע"מ ואח', שם החליט ביהמ"ש למחוק את כתב האישום בעבירות עפ"י חוק מע"מ שניתן להטיל עליהם קנס מנהלי. נימוקו של ביהמ"ש היה כי הגשת כתב אישום ללא רישום נימוקים, ללא הזדמנות להשמיע טענות ועוד, מאפשר את מחיקת כתב האישום (פסק הדין צורף לסיכומי הנאשם). הנאשם ממשיך וטוען כי המאשימה כשלה בנקודה חשובה נוספת והיא שקילת נסיבות המקרה הספציפי. מדובר בבחור צעיר שנקלע למצב כלכלי ונפשי קשה אשר מעד מעידה חד פעמי. מדובר בבחור בראשית דרכו, שכתב האישום הפלילי לגביו יהיה חמור במיוחד (מפנה לדבריו של השופט חשין בפס"ד אפרתי עמ' 511). לסיכום, טוען הנאשם כי לאור האמור לעיל יש לקבוע שהליך הפלילי היה פגום מעיקרו ולהורות על מחיקת/ביטול כתב האישום. לחילופין, טוען הנאשם כי היה בטעמים שהובאו לעיל וביחוד בהתחשב בנסיבות המקרה כדי להצדיק עיכוב ההליכים הפלילים כנגדו והסתפקות בהליך מנהלי ובקנס מנהלי. עיכוב ההליכים מצוי בסמכותו של היועץ המשפטי בכל עת. טענות המאשימה: 4. המאשימה טוענת כי תיק החקירה הועבר לידי התובע ביום 30.12.98. ביום 20.1.99 נרשמו הטעמים המיוחדים להמלצה להגשת כתב אישום, באותו היום הועבר התיק לעיונו והחלטתו של סגן הממונה האזורי של מע"מ אשר נתן הסכמתו להמלצה. כתב אישום הוגש לביהמ"ש, והתיק נקבע לראשונה להקראה ביום 13.10.99, ביום זה ביקש ב"כ הנאשם דחייה ע"מ לאפשר לו להגיש בקשה להמרת כתב אישום בקנס מנהלי, וכך עשה. ביום 14.11.99 השיב התובע לבקשה תוך שזו מכילה בין השיטין את הנימוק להגשת כתב האישום, תשובה זו לא דחתה את הבקשה אלא הביאה לידיעת התובע את התנאי שעל מרשיו לעמוד בו על מנת שהמאשימה תסכים להמרה המבוקשת. המאשימה ממשיכה וטוענת כי חוק הקנסות המנהליים והחסד"פ נתנו לתובע את שיקולי הדעת והסמכות להחליט אם להגיש כתב אישום, ללא התערבות ביהמ"ש בשיקול דעת זה. כל שנדרש תובע לעניין זה הוא לרשום בתרשומת פנימית בכתב, טרם הגשת כתב האישום את הטעמים שהביאוהו להחלטה להגשת כתב אישום, והתובע חייב לאפשר לנאשם ו/או לב"כ לעיין בתרשומות הנימוקים או צילומם ע"פ בקשתם. במקרה זה, מיום סיום החקירה ועד מועד הדיון הנ"ל בביהמ"ש, ולמעשה עד עצם היום הזה לא ביקש הנאשם לעיין בטופס המקורי בו נרשמו הטעמים המיוחדים להגשת כתב אישום. לכן רואה המאשימה והתובע כנציגה כמי שעשו את המוטל עליהם בעניין זה. עוד מציינת המאשימה כי נקבע שההוראות בדבר הקרטריונים על פיהם קובע התובע את הנימוקים להגשת כתב אישום יפורסמו ברבים ואכן ההוראות הנ"ל פורסמו כנדרש והן ידועות לכל העוסקים בסוגיה: א. עברו של החשוד בציות לחוק מע"מ (הרשעות קודמות או קנסות מנהליים בעבר). ב. (החשוב מכל) תשלם החוב (בעיקר המס עצמו). ג. מספר העבירות (איחורים, שיקים חוזרים והגשת דו"חות לא מלאים/נכונים). ד. גובה סכום המס ששולם באיחור ו/או טרם שולם. ה. משך האיחור בהגשת הדוחות ו/או תשלום המס (עומק פיגור). ו. נסיבות אישיות נוספות / מיוחדות לקולא או לחומרא שירשמו. לטענת המאשימה, במקרה זה מאחר ומדובר בסכום מס משמעותי שהנאשמים טרם שילמו עד היום, אין סיכוי לכך שהיא תסכים לחזור בה מכתב האישום. כמו כן, הנאשמים לא הסירו עד עצם היום הזה את המחדל של אי הגשת/תשלום דו"ח 8.98 ע"ס 52,062 ש"ח אשר היה עליהם להגיש/לשלם עד יום 15.9.98. המדיבה טוענת כי בעבירת מחדל עומדת לאדם החובה לעשות את אשר לא עשה ובכל עת שאינו עושה זאת, ניתן לראות בו כעובר את העבירה מחדש. לדעת המאשימה מי שלא שילם מס ולא החזיר את המס שלא שולם כמוהו כגנב שלא החזיר את הגנוב ודינו מאסר. לעניין החלטת ביהמ"ש בפס"ד מ"י נ' שיפודי ציפורה בע"מ ואח' טוענת המשיבה כי לדעתה החלטה זו מוטעית. לטענתה, הוחלט שלא להגיש ערעור מאחר והמקרה היה גבולי ולא הצדיק את המשאבים הכרוכים בכך. מכל מקום זוהי החלטה בערכאת שלום בעיר אחרת שאינה מחייבת את ביהמ"ש זה, מה עוד שהעובדות בשני המקרים אינן זהות. אשר על כן ביהמ"ש מתבקש לא ליתן משקל יתר להחלטה זו. לסיכום, המאשימה מבקשת כי ביהמ"ש לא יתן לב"כ הנאשמים לגרום סחבת נוספת ע"י טענות סרק ובמועד הקרוב לדיון ישיבו הנאשמים על כתב האישום. דיון ומסקנות: 5. שקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בסיכומיהם ונראה כי הדין עם המשיבה ועל כן, בקשת הנאשמים למחוק או לבטל את כתב האישום דינה להדחות. תחילה, יש להבחין בין אי מתן נימוקים להגשת כתב האישום אשר יש בהם כדי לעורר טענה מקדמית ע"י הנאשם, לבין מצב בו הנימוקים הללו נמצאים והנאשם מבקש לתקוף אותם כנימוקים שאינם משכנעים לצורך הגשת כתב האישום. לסוג השני של הנימוקים אתייחס כאל בקשה לבחינת סבירות ההחלטה. בעוד שבחלק הראשון, דהיינו בטענה לאי מתן נימוקים להגשת כתב האישום, רשאי ביהמ"ש זה, כערכאה ראשונה לדון, הרי שנושא בחינת סבירות ההחלטה, לדחות את בקשת הנאשמים להמיר את כתב האישום בקנס מנהלי, איננה בסמכותו העניינית של ביהמ"ש זה והדרך לתקוף החלטה מנהלית זו היא פניה לבג"צ בהתאם לקבוע בדין. מכאן אעבור לדיון והמסקנות לעצם העניין. 6. העבירה המיוחסת לנאשם הינה מוגדרת כעבירה מנהלית מכח חוק העבירות המינהליות תשמ"ו1985- (להלן: "חוק העבירות המינהליות") ומכח תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי - חיקוקי מיסים) תשמ"ז1987-. מטרת חוק העבירות המינהליות היתה בין היתר להקל על העומס במערכת השיפוטית ובמערכת התביעה, ולתת אפשרות למי שעבר עבירה מהסוג הזה לשאת בתוצאות מעין עונשיות ולשלם קנס מבלי שיוכתם בכתם של העבירה הפלילית (השווה לנאמר בפסה"ד ת"פ 1170/94 - (שלום - ת"א) מ"י נ' שיפודי ציפורה בע"מ ואח' (ראה סעיף 6.א. לפסה"ד) חוב' מיסים ט1/ (פברואר 1995) עמ' ה- 289). עם זאת, גם קביעתה של עבירה כעבירה מינהלית איננה שוללת מהתובע את הסמכות להגיש כתב אישום כפי שנקבע בסעיף 15 לחוק זה האומר: "15. סמכות תובע קביעת עבירה כעבירה מינהלית אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשלה כתב אישום, כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת מטעמים שיירשמו, ובלבד שטרם שולם קנס מינהלי בשל אותה עבירה". ההלכה בעניין זה נקבעה בבג"ץ 5537/91 אפרתי נ' אוסטפלד ואח' פ"ד מו(3) 501 (להלן: "בג"צ אפרתי") אשר דן בחוק העבירות המינהליות, שם נאמר לעניין סעיף 15 כדלקמן: "מה מקומה של הוראת סעיף 15 במסגרת החוק, וכיצד משתלבת היא במסכת החוק הכוללת? עיקרו של החוק הוא, כאמור, בהסבת עבירות פליליות לעבירות מינהליות; מגמה זו תלמדנו, וזה הפירוש הראוי שיש ליתן לחוק, כי עבירות שנקבעו כעבירות מינהליות - בהן העבירות שבגינן הוגש כתב אישום נגד העותר - דרך המלך היא להטיל בגינן קנס מינהלי, ובהליך מינהלי; זו דרך המלך, ואילו יוזמת הפרקליטות להגיש אישום פלילי בגין עבירה מינהלית הוא החריג והיוצא לכלל. מסקנה זו - כי הגשת אישום בגין עבירה מינהלית הינה חריג ויוצא - נדרשת לא אך ממגמתו הכללית של החוק אלא אף מלשונו של סעיף 15 לחוק גופו: תובע כי יבקש להגיש כתב אישום בגין עבירה מינהלית, סמכותו עומדת לו, ואולם זאת רק "כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת מטעמים שיירשמו". החוק כמו מטיל על תובע נטל של הסבר על שום מה ולמה אומר הוא לנקוט בהליך פלילי תחת הליך מינהלי: מוסמך הוא לעשות כן רק אם הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת "מטעמים שיירשמו". ומתוך שהמדובר ביוצא לכלל, ממילא חייב להימצא בצידו הצדק ראוי. יתירה מזאת: החובה להעלות על הכתב נימוקים להגשתו של אישום פלילי ("מטעמים שיירשמו") מלמדת מעצמה על החשיבות שהמחוקק מבקש ליתן לאותם נימוקים שחובה לרושמם. לא עוד, אלא שעצם יצירתה של החובה לרישומם של נימוקים יש בו כדי ללמד על אפשרות ביקורת חיצונית על מעשה הפרקליטות: "... ניתן להניח כי לו היתה הכוונה אך לביקורת מינהלית פנימית על הטעמים הללו על ידי מי שממונה על התובע, לא היה נושא זה מוצא ביטויו בחוק החרות" (הנשיא שמגר ב רע"פ 91/92 קאסם נגד מדינת ישראל; טרם פורסם)" (עמ' 509 לפס"ד). המסקנה העולה מן האמור היא כי דרך המלך היא להטיל בגין עבירות מינהליות קנס מינהלי ואילו הגשת כתב אישום הוא היוצא מן הכלל. הגשתו של כתב אישום תעשה כאשר התובע סבור שהנסיבות מצדיקות זאת ומטעמים שיירשמו עובר להגשת כתב האישום בביהמ"ש. חובת הרישום נועדה לאפשר בירור על הטעמים גופם, ואף מעידה על הרצינות שהמחוקק מייחס להחלטה להגיש כתב אישום. 7. ומן הכלל אל הפרט; במקרה זה, לעניין חובת רישום הטעמים, טען הנאשם שלוש טענות: תחילה טען כי המאשימה לא הודיעה לו על הטעמים להגשת כתב האישום. שנית, טען כי המאשימה לא ציינה כי הטעמים להגשת כתב האישום נרשמו, ובנוסף טען כי לאחר הגשת הבקשה להמיר את כתב האישום בקנס מנהלי לא פירטה את המאשימה את נימוקיה להגשת כתב אישום. נדון בטענותיו אחת לאחת. בבג"צ אפרתי נקבע כי אין חובה לפרט את הנימוקים בגוף כתב האישום אך יש לרשמם בתיקו בפרקליטות והמשך נקבע בעמ' 510 כי: "בשוליי הדברים נעיר, שאם חובה לפירוט הטעמים בכתב האישום לא מצאנו, דומה בעינינו שהסדר הטוב והמינהל התקין מכתיבים כי ייאמר בכתב האישום שמוגש הוא לאחר הכרעתו של תובע מטעמים שנרשמו. אי רישום הערה זו לא יפגום בכתב האישום, אך מצד הסדר והמינהל התקינים ראוי שכך יירשם". אם כן, למרות שהמאשימה לא ציינה בכתב האישום כי הטעמים להגשתו נרשמו, כפי שנדרש בהתאם למינהל תקין, עדיין אי רישום ההערה לא יפגום בכתב האישום. באשר לטענה כי המאשימה לא הודיעה לו על הטעמים להגשת כתב האישום, אינני מקבלה וזאת מהנימוקים אשר נזכרו בבג"צ אפרתי והטובים אף לעינייננו. בבג"צ אפרתי נקבע כי לנאשם עומדת זכות עיון במסמך שפירט את הטעמים להגשת כתב האישום כנגדו, וכך נאמר לעניין זה בעמ' 512: "הזכרנו את ההתנגשות האישית שהיתה בין העותר לבין אנשיי הפרקליטות, ולא בכדי; דומה עלינו שלולא התנגשות זו לא היתה עולה כלל שאלת העיון בתיקיי הפרקליטות. ואולם משעלתה השאלה וצפה, רואה אני מחובתי לומר, כי לדעתי זכאי נאשם לעיין בתרשומת המקורית שנעשתה בתיקיי הפרקליטות, וכי אין הוא חייב לספק עצמו בכלי שני, לאמור, במכתב הפרקליטות המביא לפניו אותה החלטה. ואדגיש: השאלה אינה כלל שאלה של אמינות אישית, אם ידייק איש הפרקליטות בצטטו אותם טעמים שנרשמו, אם יחדל; חזקה על איש הפרקליטות כי ידייק בדבריו, ולא על כך נדבר. לדעתנו, אותם טעמים שיש לרושמם הינם מעשה משפטי פורמלי, שלא נועד אך - בלשון הנשיא שמגר - "לביקורת מינהלית פנימית של הטעמים הללו על ידי מי שממונה על התובע" (רע"פ 91/92, פיסקה 13 לעיל); ועצם העובדה ש"נושא זה מוצא ביטויו בחוק החרות" (כדבריי הנשיא שמגר, שם), ילמדנו על כך שהנאשם אמור להיות שותף לו וזכאי הוא לעיין בו - במקורו או בצילומו. אכן, אותה תרשומת מדמה עצמה לפרוטוקול בית משפט, אם לא לכל דבר וענין הנה לזכותו של הנאשם לעיין בו במקורו. נדע, איפוא, שהנאשם אינו אך זכאי לדעת על דבר הטעמים שהניעו את הפרקליטות להגיש כתב אישום נגדו לבית משפט, אלא זכאי הוא אף לעיין בהם במקור (או בצילום). נראה כי אך לעתים רחוקות ידרוש נאשם לבקש ולראות את רישום הטעמים במקורו דווקא, אך זכותו עומדת לו - וזאת ביקשנו לומר...". לטענת המאשימה, עד עצם היום הזה לא ביקשו הנאשמים לעיין בטופס המקורי בו נרשמו הטעמים המיוחדים להגשת כתב אישום. ועל כן משעה שהנאשם לא ניצל את זכותו לעיין בתרשומת המקורית שנעשתה בתיקיי הפרקליטות הכוללת את הטעמים להגשת כתב אישום אין לו אלא להלין רק על עצמו. כך גם נקבע ע"פ 7017/97 (מחוזי - ב"ש) אורן הנגב מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל פס"מ נז (2) עמ' 477, בעמ' 485: "כשהועלתה הטענה השיבה הפרקליטות כי הגשת כתב-אישום נשקלה, והטעמים לכך נרשמו בתיק המע"מ של החברה המערערת. הדבר לא רק שלא הופרך על-ידי המערערים אלא אף לא נבדק על-ידיהם כלל ועל כך אין להם להלין אלא על עצמם. לו רצו המערערים להצליח בטענתם זו, היה עליהם לפנות לפרקליטות מיד עם היוודע דבר הגשת כתב-האישום נגדם ולבקש לעיין ברישום הטעמים להגשתו - זכות שנקבע שיש להם בפסק-הדין בעניין אפרתי הנ"ל". 8. הנאשם אף מלין כנגד המאשימה כי בעת שהשיבה לו על בקשתו להמיר את כתב האישום בקנס מנהלי היא לא פירטה מהם נימוקיה להגשת כתב האישום. יש לדחות טענה זו. ראשית, סבורני כפי שציינתי קודם כי תקיפת החלטה מינהלית לדחות את בקשת הנאשם להמיר את כתב האישום שכבר הוגש היא בגדר החלטה מינהלית ותקיפתה הוא נושא לבג"צ. יחד עם זאת, גם אילו שקלתי את סבירות ההחלטה של התובע, אשר נימק את ההחלטתו באי הסרת המחדלים ע"י הנאשם והודיע על כך לנאשם, אינני מוצא כי היא לוקה בחוסר סבירות כטענת הנאשם. זאת ועוד, מעיון בתשובת המדינה לנאשם מיום 14.11.99 (המצורף כנספח ב' לסיכומי התובע) נאמר כי התובע היה מוכן לשקול בחיוב את בקשת הנאשם ולהעתר לה אילו הסיר הנאשם את מחדליו. וכך השיב התובע לפניית הנאשם: "... חרף עובדה זו הובא מכתבך לדיון נוסף והוחלט, על דעת המומנה האיזורי, להשיבך כי נהיה מוכנים לדון פעם נוספת בבקשתך, ברוח אוהדת, ולאחר ובתנאי ויוסרו המחדלים אשר מהווים את העבירה שבכתב האישום - קרי תשלום המס בתוספת ריבית והצמדה במלואם. נא דאג לתשלום ללא דיחוי של החוב האמור וחדש בקשתך על מנת שנוכל להתייחס אליה עד המועד הקרוב שנקבע להקראה בתיק זה". בבקשתו לאחר הגשת כתב האישום להמיר את האישום בקנס מינהלי גולל הנאשם את מצבו כפי שפורט לעיל, ועל כך השיבה המאשימה: "רב העובדות אשר צויינו במכתך היו ידועות לתביעה טרם הגשת כתב האישום ואין בהעלתם פעם נוספת כדי לשנות את העובדה שהוחלט להגיש כתב אישום ולא ענישה מינהלית". העולה מהאמור הוא כי המאשימה שקלה את מכלול נסיבותיו האישיות והכלליות עפ"י הכללים המנחים שפורטו ע"י התובע. לנוכח העובדה כי הנאשם לא הסיר את מחדליו, דהיינו, לא הגיש את הדו"ח נשוא כתב האישום ולא שילם את המגיע בגינו, סך של כ52,000- ש"ח, יש בה כדי להצדיק את סבירות ההחלטה לדחות את בקשתו להמיר את כתב האישום בהטלת קנס מינהלי מכיוון שהדבר עולה בקנה אחד עם ההנחיות שבהן תנאים מצטברים שעל הנאשם למלא. הנאשם בטענותיו הפנה את ביהמ"ש לת"פ 1170/94 - ה (שלום- ת"א) מ"י נ' שיפודי ציפורה בע"מ ואח' מיסים ט1/ (פברואר 1995) עמ' ה- 289, ממנו ביקש ללמוד גזרה שווה. לטענת הנאשם החליט ביהמ"ש בפס"ד זה למחוק את כתב אישום בעבירות ע"פ חוק מע"מ שניתן להטיל עליהם קנס מנהלי משום שהגשת כתב אישום נעשתה ללא רישום נימוקים, ללא הזדמנות להשמיע טענות ועוד. אולם, עיון בפס"ד זה מלמד כי המקרה שם שונה מהמקרה שבפני. מעובדות פס"ד עולה כי ב"כ הנאשמים פנה מספר פעמים במכתבים לרשות מע"מ ולתובע בבקשה לעיין במסמך המכיל את הטעמים להגשת כתב האישום. אולם הוא נענה בשלילה בתשובות סותרות, כפעם אחת השיבו לו שבתיק חסר המסמך ופעם אחרת, שהמסמך יימסר בביהמ"ש. גם בביהמ"ש המשיך התובע וטען כי מדובר במסמך פנימי והסכים להראותו רק בהתערבות ביהמ"ש. הסבר ב"כ המדינה להתנהגות זו של התובע כי הוא לא ידע על הצורך להראות לב"כ הנאשמים את המסמך נדחה על ידי ביהמ"ש. ביהמ"ש סיכם בפרשה הנ"ל וקבע בסעיף 11 לפס"ד כי: "11. א... ב. במקרה דנן, ספק הוא באם נהגו רשויות מע"מ בהגינות עם הנאשמות. שכן סירבו לפניותיו החוזרות ונשנות של בא-כוחם, לעיין במסמך המפרט את הטעמים להגשת כתב האישום, וייתכן אף כי ההתנהגות השלטונית גלשה להטעייתו, כאשר מסרו לנציגו - כי לא קיים חומר נוסף בתיק פרט לזה שנמסר לו (ראה נ10/). יש להצטער על כך כי במקרה דנן, נאלץ ב"כ הנאשמות לחזר לפתחי הרשות על מנת לממש את זכותו המהותית. ג. התנהגות הרשות נעשתה בניגוד גמור להלכת בית המשפט העליון (בבג"צ אפרתי), בה נקבע כי סמכותו של התובע להגשת כתב אישום, מוגבלת, בנטל של הסבר על שום מה הוא אומר לנקוט בהליך פלילי דרסטי - וכן שזכותו המלאה והמהותית של הנאשם היא לעיין בטעמים להגשת כתב האישום טרם הגשתו, נטלים שהרשות לא עמדה בהם...". במקרה שבפני לא ביקש הנאשם מהמאשימה לעיין בטעמים הרשומים שהובילו להגשת כתב האישום, ועל כן גם אין לטעון כנגד המאשימה כי נקטה באי יושר או בניגוד להלכת ביהמ"ש העליון כפי שנקבעה בבג"צ אפרתי. על כן אין להקיש ממסקנת פס"ד למקרה הנדון. אשר על כן, הבקשה לביטול כתב האישום נדחית. מיסיםמע"מ (מס ערך מוסף)