פסק דין 1. פסק דין זה ניתן על ידי בשתי תביעות. האחת, בת.א 67558/98, אשר הוגשה על ידי "התובעים" - כנגד "הנתבעות" - כור מתכת בע"מ ואריקרן בע"מ, ואילו השנייה בת.א. 119904/98 הוגשה על ידי "הנתבעות" כנגד "התובעים". התובעים יכונו להלן, לשם הנוחות: "הדיירים" והנתבעות תכונינה להלן, לשם הנוחות: "החברות". עניינה של תביעת הדיירים כנגד החברות הינו מתן צו עשה לביצוע פעולות שונות אשר יחזירו את מצב החנות בה עושים הדיירים שימוש לקדמותו, דהיינו, למצב שהיה קיים לפני ביצוע עבודות הבנייה בבניין בו נמצאת החנות. עניינה של תביעת החברות - פינוי הדיירים מן החנות, תוך מתן סידור חלוף להם (כאשר הצעת החברות היא מתן סידור חלוף (כאשר הצעת החברות היא מתן סידור חלוף באמצעות תשלום כספי). ת.א 119904/98 2. סיכומיהם של הצדדים מתייחסים לכל אחת מן התביעות בנפרד, כאשר החברות מצידן, גורסות כי תחילה יש להכריע בתביעתן לפינוי הדיירים, ורק אם זו תידחה, יש לדון בתביעות הדיירים. אכן - מסכימה אני עם ההגיון העומד מאחורי טענתן של החברות. משום כך אכריע תחילה בגורל תביעתן. לאחר שעיינת בטענות הצדדים והחומר הנמצא בפני הגעתי למסקנה כי דין תביעת החברות להידחות. אבאר טעמי. 3. החברות הינן מאז שנת 1994, הבעלים של הבנין הנמצא ברחוב דיזינגוף 218 בתל אביב והידוע כגוש 6955, חלקה 80 (להלן: "הבניין"). הדיירים הינם דיירים מוגנים מאזר שנת 1996, של חנות הנמצאת בקומת הקרקע של הבניין ואשר ידועה כתת חלקה מס' 2. מקור הדיירות המוגנת של הדיירים- בהסכם שכירות אשר נכרת בין בעלה המנוח של התובעת מס' 1 ובתוהע מס' 2 מצד אחד ולבין הבעלים הקודמים של הבניין. על פי האמור בכתב התביעה - עילת תביעת החברות כנגד הדיירים, מעוגנת בהוראות סעיף 131(10) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב 1972. סעיף זה קובע כהאי לישנה: " 131.עילת פינוי על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם בלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי", (10) בעל הבית רוצה להרוס את המושכר או את הבניין שבו נמצא המושכר כדי להקים במקומו בניין אחר, או לשנות את המושכר שינוי ניכר, או לתקנו תיקון יסודי, וקיבל את רשיון הבנייה הדרוש לכך, והודיע לדייר בכתב על נכונותו להעמיד לרשותו סידור חלוף." 4. כאן המקום לומר, כי בסיכומיהן מבקשות החברות להעמיד את ההכרעה בתביעתן במישור עקרוני של תחרות בין זכויות קנייניות על פי חוק המקרקעין וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המגן על קניינו של אדם, לבין זכויות דיירות מוגנת, שאינן זכויות קנייניות, ולטענת החברות פוגעות בזכויות הקניינות שלהן. אינני מקבלת טיעון זה. כשם שהתביעה הוגשה בתיק על ידי החברות נסמכת על הוראות חוק הגנת הדייר (וזה לא בוטל על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו דלעיל) - כך גם ההכרעה בה צריך שתהיה על בסיס הוראות החוק האמור, המסדיר ספיציפית ובהסדר מיוחד את זכויות הדיירים במושכר. שאלת העקרונות העומדים בבסיס הוראות חוק הגנת הדייר, והשיקולים אשר עמדו לנגד עיני המחוקק אשר חוקק אותם ותיקן אותם מעת לעת - אין עניינם לכאן. בתיק זה שבפני - המחלוקת מצומצמת ומוגדרת באופן הברור ביותר בתביעות החברות ובהוראות סעיף 131 (10) הנ"ל ועל פי זאת תוכרע. 5. עם זאת פטור בלא כלום - אין. חקיקת יסוד: כבוד האדם וחירותו הכניסה מהפיכה חוקתית בקודקס החוקים במדינה בקובעו בין היתר בסעיף 3 לחוק ש"אין פוגעים בקניינו של אדם". הוראה זו המעוגנת בחוק היסוד היא ברמה חוקתית שכוחה "על חוקי". טענת הנתבעות היא כי חוק הגנת הדייר הוא חוק הפוגע בקניינו של אדם באשר הוא מעניק זכויות לאחרים בקניינו, מבלי לקבל הסכמתו לכך. אכן, קיימת בחוק הוראה הקובעת שאין הוא פוגע בדין שהיה קיים ערב תחולתו. אך חוק אשר פוגע בקניינו של אדם - יש לפרשו על דרך הצימצום באופן שהפגיעה בקניינו תהא קלה כל האפשר , בלשון החוק בסעיף 8: " אין פוגעים בזכויות שלפי חוק יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל שנועד לתכלית ראוייה ובמידה שאינה עולה על הדרוש". 6. לעומת זכותו הקניינית של בעל הבית, קיימת גם זכותו הקניינית של השוכר בדמי מפתח אשר שילם לבעל הבית סכום המהווה שני שליש מערכו של המושכר, שבינתיים עלה ותפח ערכו. לדיירות מוגנת יש תכונות המאפיינות זכות קניינית כמו היותה רכושית ומוגנת in rem. חרף ההגבלות המוטלות בחוק על הדיירות המוגנת והפירושים שניתנו לה בפסיקה להיותה זכות אישית בעלת סממנים חפציים, אין להתעלם מכך שמדובר בזכות בעלת ערך כלכלי, כשני שליש מערך הנכס, ואין בעובדה שתחילתה בחוזה והמשכה בחוק, כדי לפגוע באופיה הקנייני. 7. הזכות היא עבירה, אמנם בתנאים ובהגבלות שנקבעו בחוקי הגנת הדייר, והיא מוגנת. כך למשל, מאפשר חוק הגנת הדייר מתן סעד מן הצדק בפני פנוי, ומעניק זכות חזקה לטובת קרובי הדייר החוקי, גם כשהלה נטש את החזקה, אם מחמת פטירתו או בגלל סיבות אחרות המפורטות בחוק כגון גירושין. 8. חוק הגנת הדייר, (נוסח משולב) תשל"ב - 1972 אשר הבליע בתוכו את חוק דמי המפתח תשכ"א - 1958, אינו מבחין בין דייר חוזי לבין דייר מטעם החוק לעניין קבלת דמי מפתח, כשהוא עוזב את הדירה. כך - סעיף 153 בפרק דמי המפתח שבחוק קובע כי לעניין פקודת פשיטת רגל 1938 רואים זכותו של דייר יוצא פושט רגל לדמי מפתח בבית עסק, כאילו היה נכס מנכסיו, וכן יראו זכות כאמור של תאגיד בפירוק לעניין פקודת החברות. 9. כיום נחשבת זכות השכירות לזכות חפצית במקרקעין הן על פי חוק המקרקעין תשכ"ט - 1969 והן על פי חוק השכירות והשאילה תשל"א - 1971. (כגון סעיף 22 הקובע את עבירות השכירות וכן סע' 31) 10. על דרך ההשוואה, יש מקום לראות גם שכירות סטטוטורית כזכות במקרקעין, משום שחוק המקרקעין מונה שכירות - במקרקעין כאחת מזכויותיו, ואינו מבחין בין שכירות החופשית מכפיפות לחוק הגנת הדייר, לבין שכירות סטטוטורית לצורך סיווגה כזכות במקרקעין. יתר על כן הוראת סעיף 84 לחוק המקרקעין קובעת כי הוראות החוק אינן באות לגרוע מהוראות החוק שעניינן הגנת הדייר - ובהעדר סתירה או הסדר אחר - הן באות להוסיף עליהן. מכאן משתמע שחוק המקרקעין יחול גם על שכירות סטטוטורית. 11. ומה טיבה של דיירות מוגנת - דייר השוכר נכס, ומשלם דמי מפתח בכוונה ומתוך הסכמה לההפך לדייר מוגן, שתקופת שכירותו אינה מוגבלת, רוכש לו זכות בעלת מאפיינים קנייניים, הכוללת לא רק את הזכות לחזקה במושכר - אלא גם את הזכות לקבלת חלק מדמי המפתח, עם היציאה מן המושכר. 12. צא ולמד כי גם לדייר המוגן יש זכות קניינית במושכר - שלעניות דעתי יש להתחשב בה לא פחות מאשר בזכותו הקניינית של בעל הבית אשר בחר להפחית ממנה עם קבלת דמי המפתח. ועל כן בבוא בית המשפט לבחון את טענות הצדדים שומא עליו לאזן בין האינטרסיים הקינייניים של הצדדים ולהכריע בהתאם. וראה: ת.א. 20030/92 ניסים צורי נ. דובה פלמנבאום ואח' דינים שלום כרך עמ' 500 מפי כב' השופטת דר' נאווה דנון. 13. טוענות החברות, כי במקרה הנוכחי מתקיימים תנאי סעיף 131(10) הנ"ל, וכן - מתקיימות הוראות סעיף 133 לחוק הגנת הדייר, אשר על פיהן מוסמך בית המשפט לפסוק פינוי בכפוף למתן סידור חלוף לדיירים, כאשר במקרה הנוכחי יכול הסידור החלוף להיות בדרך של פיצוי כספי ללא טעם סביר. 14. אומר כבר עתה, כי על מנת שתתקיימנה הוראות סעיף 133 לחוק הגנת הדיר, יש להוכיח כי הדיירים סירבו ללא טעם סביר לקבל פיצוי כספי בגדר הסידור החלוף. הוכחה שכזו לא הובאה. לא הוכח כי החברות הציעו פיצוי כספי לדיירים, לא הוכח גובה הפיצוי, ובעיקר - לא הוכח חוסר סבירות בסירוב הדיירים לקבל פיצוי כזה. לצורך הדיון אני מניחה כי עצם ניהול ההליכים הנוכחיים מהווה סירוב לקבלת סידור חלוף . 15. מכל מקום- תחילה יש לבחון האם מתקיימות המקרה הנוכחי הוראותיו של סעיף 131(10) לחוק הגנת הדייר, שהן בעיקרון שלוש: 1. רצון בעל הבית להרוס או לשנות את הבניין שנוי ניכר, או לבצע בו תיקון יסודי; 2. קיומו של היתר בניה בידי בעל הבית; 3. בעל הבית מסר לדייר הודעה בכתב על כוונתו להעמיד לו סידור חלוץ התנאים האמורים הם תנאים מצטברים. 16. התנאי הראשון הקבוע כאמור הינו רצון בעל הבית (כאן החברות) לבצע שנוי ניכר או תיקון יסודי בבניין. אין כל מחלוקת על קיומו של רצון זה ועל מימושו על ידי החברות, אשר - כפי שטוענים הדיירים עצמם - פועלים למימושו מאז שנת 1996. מכאן שתנאי ראשון זה מתקיים, ואין להאריך עליו את הדיון. 17. התנאי השני (קיום היתר בנייה בידי בעל הבית) גם הוא אינו שנוי במחלוקת אלא שהשאלה הדורשת הכרעה היא מה תאריכו של היתר הבניה. בהקשר זה טוענים הדיירים, כי לביצוע העבודות בבניין ניתנו לחברות מספר היתר בנייה, שהראשון בהם ניתן בשנת 1996, ועל פיו החלו החברות לבצע את העבודות בבניין. ההיתר האחרון הוצא בשנת 1998. גם עובדות אלו מוסכמות, למעשה, בין הצדדים, ואינן שנויות במחלוקת. לנוכח זאת - יש להתייחס אל היתר הבנייה הראשון כאל ההיתר הקובע לענייננו, שכן - חובת תום הלב מחייבת התייחסות אל התאריך המוקדם ביותר האפשרי כאל התאריך בו על בעל - הבית לממש את זכותו, על פי סעיף 131 (10) הנ"ל. 18. תוצאתו של סעיף 131 (10) הינה תוצאה קשה לדייר - הן במקרה של פנוי, והן במקרה של מציאת סידור חלוף, קבוע או ארעי. יש לזכור כי בסיומו של תהליך הבנייה, ימצא עצמו בעל הבית כאשר נכס מושבח בידו, ואילו הדייר עלולו למצוא עצמו במצב בו קופח מטה לחמו (במקרה של בית עסק, כפי שהדבר בתיק זה). 19. איזון נכון של זכויות הצדדים, כמו גם חובת תום הלב במימוש זכות חוקית, מחייבים קביעה כי המועד הקבוע לעניין סעיף 131 (10), במקרה של מספר היתרי בנייה אשר נתנו לבעל הבית - הוא מועד מתן היתר הבנייה הראשון אשר על פיו תפגענה זכויות הדייר. 20. במקרה הנוכחי ניתן לקבוע ללא היסוס, כי מועד זה הינו מועד הוצאות היתר הבניה הראשון, שכן - לנוכח מהות עסקם של הדיירים (קונדיטוריה) ברור שעבודות בנייה והריסה עלולות, ברמה גבוהה של וודאות לפגוע בעסקם בעת ביצוע העבודות. 21. התנאי השלישי הינו מתן הודעה בכתב לדייר בדבר נכונות בעל - הבית להעמיד לו סידור חלוף. במקרה שלפני, וגם על כך אין מחלוקת, לא ניתנה הודעה בכתב לדיירים, אלא לראשונה נתנה הודעה כזו בתביעה שבת.א. 119904/98 ובכל אופן בשנת 1998. 22. לנוכח העובדה שקבעתי לעיל, כי המועד הרלונטי לעניין התנאי השני הקבוע בסעיף 131 (10) לחוק הגנת הדייר הינו מועד מתן היתר הבנייה הראשון לחברות, הרי שמתן הודעה על נכונות לסידור חלוף שנתיים לאחר מכן - לוקה בשיהוי ניכר העולה בנסיבות שבפני - כדי התנהגות שלא בדרך מקובלת ושלא בתום לב כלפי הדיירים. 23. אם נוסיף לכך את הדין העצמי אותו עשו החברות בביצוע עבודות הריסה במושכר (על כך אעמוד בהמשך), ואת האופן בו עשו זאת (בחול המועד פסח, עת היה עסקם של הדיירים סגור) - הרי שחוסר תום ליבן של החברות בולט וברור. בנסיבות כאלה - אין לומר כי קיימו את חובותיהן ומכאן - שאין הן גם זכאיות לזכויות או לתרופות העומדות להן במקרה בו קיימו את המוטל עליהן. 24. אם בכך לא סגי, כדי להבהיר את נמוקי לדחיית תביעת הפנוי אוסיף ואומר כי החברות לא הציעו לדיירים כל סידור חלוף בר מימוש או ביצוע. הסידור החלוף היחיד הסביר אותו הציעו לדיירים - חנות במקום סמוך - אינו בר מימוש, באשר חנות זו הושכרה זמן קצר לאחר "הצעת" החברות לדיירים לעבור אליה. הסידור החלוף עליו מבקשות החברות להבנות - מתן פיצוי כספי - לא הוצע, למעשה, כלל. החברות לא ציינו מה הוא הפיצוי הכספי המוצע, ובכל מקרה גם לא הוכיחו בראיות מה הוא הפיצוי הכספי הראוי עבור המושכר. גם תנאי של סירוב מטעמים בלתי סבירים לקבלת פיצוי כספי מצד הדיירים לא הוכח, מה עוד שכלל לא צויין מה הוא הפיצוי הכספי לו סרבו, כביכול, הדיירים. 25. העולה מכל האמור לעיל הוא כי טענות החברות ביחס לקיום התנאים הקבועים בחוק הגנת הדייר למקרה של עתירת בעל בית לפנוי עקב רצונו לבצע שינויים יסודיים בבניין בו מצוי המושכר - לא הוכחו. בהעדר הוכחות כאמור - דין תביעת הפינוי להידחות וכך אני מחליטה. התביעה בת.א. 119904/98 נדחית. ת.א. 67558/98. 26. תביעת הדיירים כנגד החברות הינה להחזרת מצב המושכר לקדמותו. כפי שהוכח - ניהלו החברות כנגד הדיירים הליכי פנוי אשר כולם כאחד נדחו - הן על ידי בית משפט השלום (מפי כב' השופטת דוד קרניאלי) והן על ידי בית המשפט המחוזי, בפניו ערערו החברות על פסק דינו של בית משפט השלום. 27. בד בבד עם ניהול ההליכים המשפטיים - ניתקו החברות את אספקת המים ממכר, ניתקו את הביוב אשר היה מחובר אליו; את החשמל ואת הטלפון; נכנסו למושכר במהלך חול המועד פסח, בו היה עסקם של הדיירים סגור, והרסו את השירותים אשר היו מחוץ למושכר ואשר שימשו אותו במשך שנים. לאחר זאת - ואף עובדה זו הוכחה - פנו החברות אל משרד הבריאות, ואל מחלקת העסקים בעירית תל אביב יפו, על מנת להביא לשלילת רשיון העסק שניתן לדיירים. פעולות אלו אשר "הולבשו" על ידי העד מטעם החברות, מר דן דרך - בלבוש נעים יותר - אינן מוכחשות למעשה על ידי החברות, ואין ספק כי יש להן נפקות בשיקולים הצריכים לעניין תוצאת פסק דין זה. 28. על מנת להסיר מן הדרך אבן נגף אחת, יש להדגיש כי מעמדם של הדיירים הינו זה של דיירים מוגנים. על כן קיים השתק פלוגתא מכח פסק הדין שהכריע בסוגיה זו ואשר ניתן על ידי כב' השופט ד. קרניאלי בבית משפט השלום בתל אביב בת.א. 43420/95 (ת6/). קביעה זו כאמור, אושרה גם על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בע.א. 391/98. 29. בנסיבות אלה יש לתמוה על הכחשת טענת הדיירות המוגנת על ידי החברות, ואין ספק כי עצם ההכחשה לא היה לה מקום לא בהליך הנוכחי, הן בכתב ההגנה והן בתצהירו של מר דן דרך (נ9/) בסעיף 17 לתצהירו. 30. על פי חוזה השכירות שנכרת בין הדיירים לבין בעל הבית הקודם (ת2/ ו -ת1/) - לא צויין בהסכם במפורש קיומם של שירותים במושכר. לנוכח זאת , טוענות החברות כי השירותים אינם נכללים בזכויות הדיירות המוגנת וכי כל שניתן לדיירים היה רשות שימוש הדירה בשירותים אלה. משום כך טוענות החברות, אין לחייבן להעמיד למושכר שירותים לאחר שהרסו את השירותים שהיו קיימים בסמוך למושכר. 31. אכן מבנה השירותים שהיה בחצר הבניין לא היוה חלק מן המושכר. אולם - יחד עם זאת - אין לראות באי ציון מפורש של השירותים בהסכם השכירות משום הסדר שלישי דווקא. אין ספק שעסק מסוג עיסקם של הדיירים (קונדיטוריה / חנות לממכר דברי מאפה ומשקאות חמים) מחייב, על פי טיבו וטבעו, כמו גם על פי חוק, רישוי העסקים בישראל (והתקנות הרלונטיות החלות על פי צווי רישוי עסקים בתל - אביב). קיומם של שירותים, לשימוש השוכרים כמו גם לקוחותיהם. הראייה שהשירותים אשר עמדו לשימוש העסק - שימשו אותו במשך למעלה מ - 30 שנה, עד להריסתם בידי החברות. 32. עסקם של הדיירים מחייב קיומם של שירותים בו, וברור כי ניתוקם של השירותים ישלול מן הדיירים את רשיון העסק שלהם ויביא לפינויים "דה פקטו" מן המושכר. 33. במצב דברים זה, בו זכויות הדיירים במושכר הינן זכויות דיירות מוגנת, ואשר על מנת לקיים את זכויות הדיירות המוגנת יש צורך בקיום שירותים - ברור שהריסת השירותים על ידי החברות, באופן חד צדדי, ללא מתן התראה לדיירים וללא כוונה להתקין שירותים חדשים במקום (ואף תוך ניתוק המושכר ממערכת הביוב) - יש בהם משום עשיית דין עצמי והפרת התחייבות מפורשת, או למצער - מכללא של בעל הבית כלפי הדיירים. בפסק דינו ת6/ קבע כב' השופט קרניאלי בעניין השירותים והשימוש בהם כדלקמן: "אני קובע כי אל נעשו בשנים האחרונות ע'י הנתבעים שינויים במושכר, והטיפול בבית השימוש בחצר נעשה בהסכמת הבעלים הקודמים אשר ראו היטב מה נעשה והסכימו לכך". (עמ' 2 לת6/ שורות 30/28) קיים איפא השתק פלוגתא. המימצא העובדתי כי היו שירותים בחלקו האחורי של הבניין ששימשו את הדיירים ובהסכמת הבעלים הקודמים - מחייב את החברות המושתקות מלטעון אחרת. בוודאי שאין בהתנהגות החברות, כמתואר לעיל משום התנהגות בתום לב, לנוכח הממצא בפסק הדין. 34. בשקלול זכויות הצדדים וכאשר ניתן להתרשם מעדותו של מר דרך (החמקמקה בחלקים לא מעטים שלה, כפי שציינתי בפני ברישומי בעת מתן עדותו), כי החברות מעוניינות לסלק את הדיירים מן המושכר - נראה לי כי איזון נכון של זכויות הצדדים מחייב את החברות בהתקנת שירותים אשר יעמדו לרשות המושכר באופן שלא ישלול מן הדיירים את רישיון העסק שניתן להם. גם עקרון מאזן הנוחיות נוטה בנושא זה בבירור לצד הדיירים. דחיית עתירתם בנושא זה משמעו כאמור - פינויים מן המושכר, בעקבות פעולה חד צדדית מצד החברות. מאידך - השבת המצב לקדמותו באופן האמור לעיל, לא הוכח כי יפגע בזכויות החברות כהוא זה, למעט בנושא השארת הדיירים במושכר וקיום עסקם כבעבר. 35. שונה הדין במקרה של "המשולש" - החלק האחורי בעסקם של הדיירים. הדיירים עצמם אינם חולקים על כך שקטע קטן זה (2 ממ"ר) לא נכלל במושכר אשר הושכר להם. מאידך - נזקקו החברות לקטע זה לצורך השינויים אשר ביצעו בבניין. בנסיבות אלה - אין בהותרת המושכר כמות שהוא כיום כדי לגרוע מזכויות הדיירות המוגנת של הדיירים במושכר, ואין בכך כדי להפריע לקיום עיסקם. מאידך - יש בהשבת המצב לקדמותו בסוגייה זו כדי לגרוע מזכויות החברות ולהעמידן בפני מצב בו יפגע הבניין כולו כתוצאה מכך. לנוכח זאת - ביחס "למשולש" אינני מקבלת את טענות הדיירים ותביעתם בסוגייה זו - נדחית על ידי. 36. באשר לגלריה הנמצאת במושכר - כאן עותרים הדיירים להחזרת המצב לקדמותו, באופן כזה שניתן יהיה לאוורר את הגלריה, לפתוח ולסגור את החלונות, הדלתות והתריסים של הגלריה מבפנים, שכן - לאור העבודות אותן ביצעו החברות, הדבר אינו ניתן עתה. לאחר שאף קיימתי ביקור במקום, אני מקבלת את טענות הדיירים. העבודות אותן ביצעו החברות בחלק החיצוני של הבניין (שאיננו חלק מן המושכר בדיירות מוגנת) שלל מן הדיירים את האפשרות לאוורר את הגלריה, ולמעשה - מונעות מהם את אפשרות השימוש בגלריה. מצב דברים זה הינו בלתי נסבל, ודברי העד מר דן דרך ביחס לנסיבות ביצוע העבודות ומועדן אינן אלא נסיון התממות שדינו להידחות. (אני מפנה לעמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 08/09/99, בשורות 27-17). גם אם החלונות החדשים שהותקנו עונים לתנאי היתר הבניה שניתן לעבודות המבוצעות - על החברות לגרום לכך שהחלונות, הדלתות והתריסים בגלריה יהיו ניתנים לפתיחה מבפנים, ולא רק מבחוץ. לנושא זה גם חשיבות בטיחותית, אשר נעלמה, משום מה מעיני החברות. מכאן - כאמור - שטענות הדיירים מתקבלות בנושא זה. 37. חיבור המושכר למערכת המים והביוב מחוייבת הן על פי מהות העסק המתנהל ותנאי הדיירות המוגנת מאז 1966, והן על פי תקנות הגנת הדייר (החזקת הבית ותיקונים), תשל"א - 1971. אין להכביר מילים בסוגייה זו ודין תביעת הדיירים בנושא זה - להתקבל. 38. העתירה האחרונה לה עותרים הדיירים היא לפיצול סעדים, על פי תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984; הבקשה הוגשה כדין, ובטרם הסתיים הדיון בתיק הנוכחי. החברות לא נזקקו בסיכומיהן לעתירה זו של הדיירים, ומכאן יש להסיק כי אין הן מתנגדות לכך. משום כך אני מקבלת את הבקשה וניתנת לדיירים הרשות לפיצול סעדים כמבוקש. 39. העולה מכל המקובץ הוא כי התביעה שבת.א. 119904/98 - נדחית . התביעה בת.א. 67558/98 נדחית ביחס ל"משולש" ומתקבלת בכל יתר עתירותיה: אשר על כן אני מחייבת את החברות כדלקמן: א. להחזיר את המצב בגלריה לקדמותו באופן כזה שניתן לאוורר את הגלריה, לפתוח ולסגור את החלונות הדלתות והתריסים של הגלריה מתוכה. ב. להעמיד שירותים לשימוש הדיירים, בצמוד למושכר או בסמוך אליו בבניין, כך שלא יהיה בכך כדי למנוע מתן רישיון עסק לעסקם של הדיירים ועל פי תנאי צו רישוי עסקים. ג. לחבר את המושכר למערכת הביוב והמים של הבניין ולשעון המים החדש המיועד לעסקם של הדיירים. ד. צו המניעה הזמני שניתן בבש"א 130156/98 מיום 14/07/98 מתאשר בזה בתוקף של צו מניעה קבוע. לאור התוצאה אליה הגעתי, אני מחייבת את החברות הנתבעות בת.א. 67558/98 והתובעות בת.א. 119904/98 לשלם לדיירים הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ש"ח בצירוף מע"מ צמוד ונושא ריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין (06/08/00) ועד התשלום בפועל. פינוי מושכרשכירותפינוי