פסק דין 1. בפני מונחת תביעה לסילוק ידם של הנתבעים מהקרקע הידועה כחלק מחלקה 195 בגוש 6495 (להלן: "החלקה") ולהחזירה לתובע כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ מטעמם. תביעה זו הוגשה בתחילה בסדר דין מקוצר וכנגדה הוגשה בקשה לסילוק התביעה על הסף. בית המשפט החליט, בהסכמת הצדדים, בתאריך 17/04/1996, כי תמחק הכותרת סדר דין מקוצר וכמו כן תמחק הבקשה לסילוק התביעה על הסף. כלומר עניין לנו בתביעה רגילה לסילוק ידם של הנתבעים מהחלקה. 2. עיקרי המסכת העובדתית: א. קרן קיימת לישראל היא הבעלים של הקרקע הידועה כחלק מחלקה 195 בגוש 6495. ב. החלקה היא מקרקעי ישראל כמשמעותם בחוק יסוד: מקרקעי ישראל. ג. הנתבעים מחזיקים בחלקה זו. 3. המחלוקת המשפטית: טענות התובע: א. הנתבעים תפסו חזקה בחלק מהחלקה ומשתמשים בקרקע לצרכיהם. ב. תפיסת החזקה בקרקע והשימוש בה כאמור נעשים ללא כל זכות ללא הסכמת התובע או הבעלים וללא רשותם, ומהווים מעשה של הסגת גבול בנכסי הבעלים. ג. עילת התביעה היא הסגת גבול במקרקעין כאמור בסעיף 29 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). טענות הנתבעים: א. בעלותה של ק.ק.ל בחלקה אינה שנויה במחלוקת, ברם, קיימים מאות אלפי דונם של קרקעות בבעלות הק.ק.ל שה זכויות בהן נמכרו ו/או הוחכרו ע"י הק.ק.ל לאנשים פרטיים דוגמת הקרקע נשוא כתב התביעה. לא יעלה על הדעת שהמינהל יעשה "שימוש" בבעלותו הרשומה כדי לטעון לחזקה על הקרקע, שהוחכרה כדין לחברה שבנתה עליהם בתים והחכירה את הבתים והחצרות הצמודים להם למשתכנים. ב. התובע איננו בעל זכויות החזקה בשטח בחלקה 195 (כולה) כי אם גורמים אחרים שלא נוח להם לתבוע, ותביעתו מוגשת בחוסר תום לב ובניגוד לכללי המינהל הציבורי התקין. ג. הנתבעים הינם אנשים קשיי יום, שומרי חוק אשר מעולם לא עשו כל עוולה או עבירה של הסגת גבול כנטען. הם אינם יודעים קרוא וכתוב ואינם מבינים כיצד נקלעו למצב שבו הם נתבעים לפינוי שטח שנרכש על ידם כדין מדירות עם בע"מ, ומוחזק על ידם ללא עוררין זה למעלה מ - 30 שנה. ד. הנתבעים אינם מצויים בחוקים ובנוהלים והם סמכו על החברה המשכנת והמינהל כי מכרו להם בית חוקי שאין בו ובחצר הצמודה לו כל פגם. ה. דין התביעה להידחות מאחר ולא קיימת כל יריבות בינם לבין התובע, החזקה החוקית בחלקה הייתה בידי דירות עם בע"מ (מיסודה של רסקו). דירות עם מכרה את החנויות בבניין שנבנה ע"י רסקו על רוב שטח החלקה 195, ואת רצועת השטח המזרחי של החלקה 195 צירפה לדירה המערבית שבבעלות הנתבעים, בבניין שנבנה על ידה על שטח החלקה 196 עד סמוך לגבול שטח החלקה 195. ו. התובע מנוע מלתבוע את פינוי הנתבעים משטחם גם עקב מחדלם ורשלנותם של התובע ושלוחיו באופן בניית הבתים ומכירת הזכויות למשתכנים והעדר ביצוע הרישום כמתחייב. ז. עילת התביעה התיישנה ולחילופין קיימת מניעות והשתק המונעים מהתובע הגשת תביעה כנגד הנתבעים. ח. לחילופין הנתבעים הינם ברי רשות בלתי הדירה בשטח לאחר שרסקו בנתה כך את הבתים והצמידה את השטח נשוא כתב התביעה לחלקה ומאחר וכל הנוגעים בדבר ידעו על זכותם של הנתבעים ברצועת שטח זו. 4. המסגרת הדיונית: בתיק נשמעו ראיות מטעם התובע: מר פנקס אורי הגיש חוות דעת מומחה (ת1/) ונחקר עליה, גב' יעל ליבסטר הגישה תעודת עובד ציבור (ת3/), מר ויקטור לוזון נחקר על תצהירו (ת/ 4). מטעם הנתבעים: גב' שושנה כלב, גב' מירב הדרי וגב' רחל כהן העידו בחקירה ראשית. 5. דיון והכרעה: לאחר שקראתי בעיון רב את כתבי הטענות, בחנתי את המסמכים שהוגשו, שמעתי עדויות וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל. להלן נימוקי וטעמיי להחלטה זו: 6. האם התובע היה זכאי לתבוע את סילוק הנתבעים? לטענת הנתבעים משהוחכרה החלקה הרי שלתובע אין זכות החזקה בה ומכאן שאינו יכול לתבוע את הנתבעים. דא עקא שסעיף 16 לחוק המקרקעין קובע כהאי לישנא: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם, זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". כלומר גם בעל המקרקעין וגם מי שזכאי להחזיק בהם זכאי לתבוע, וכפי שראינו: "לצורך הדיון אניח... כי יש לפרש את הוראת סעיף 16 לחוק המקרקעין כהוראה המאפשרת גם לבעל המקרקעין וגם למי שזכאי להחזיק בהם לתבוע סילוק ידו של מסיג גבול, משמע אין מדובר בזכות המסורת רק למי שהינו באותה עת ממש גם בעלים וגם זכאי להחזיק. מנקודת מבט זו ניתן לראות את התובע, אף שאין לו זכות להחזיק אלא הינו בעלים בלבד, לתבוע סילוק ידו של מסיג גבול מכח זכות הבעלות" (ת.א. [תל אביב] 41192/92 מינהל מקרקעי ישראל נ. אברהם תקדין שלום, כרך 98 [1]). רוצה לומר הגדרת סעיף 16 בחוק המקרקעין רחבה דיה בכדי לאפשר לתובע לתבוע את סילוק ידם של הנתבעים. כמו כן, באשר לסעיף 29 לפקודת הנזיקין נפסק כי: "התובע סילוק יד מכוח בעלותו די לו להוכיח לבית המשפט עובדה זו בלבד ועל הנתבע הנטל להראות את מקום זכותו להמשיך ולהחזיק במקרקעין חרף זכותו הנוגדת של התובע (ת"א (קרית גת) 47/93 מינהל מקרקעי ישראל נ' ציון יצחק , תקדין שלום 99 (1) 712)". לכן טענתם זו נדחית וכן כל טענה בדבר העדר יריבות עם התובע. 7. הסגת גבול: תביעה זו לסילוק ידם של הנתבעים מהנכס הינה על פי עילה של הסגת גבול במקרקעין. סעיף 29 לפקודת הנזיקין קובע כדאי לישנא: "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין...". סעיף 30 לפקודת הנזיקין קובע על מי חלה חובת הראיה: "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין על הנתבע הראייה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין". כלומר על התובע להוכיח שהוא הבעלים החוקי, ואז עובר הנטל לנתבעים להוכיח שאינם מסיגי גבול. בעניין זה ראינו הלכה פסוקה: "...בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק יד על זכות קנינו בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות ואז על הנתבע להראות ולו גם לכאורה זכות חוקית לישיבתו במקום... מספיקה לבעל הבית טענת בעלותו כבסיס להחזרת החזקה רק כנגד נתבע שאין בכוחו להראות זכות חוקית לישיבתו במקום. לעומת זאת אם תביעתו לפינוי מוגשת נגד אדם שנכנס למקום או החזיק בו מכח חוזה שכירות או רשיון, עליו לגולל כבר בשלב הראשון (היינו בכתב בתביעה) את עילת הפינוי כגון הפרת החזקה על ידי הדייר או ביטול הרשיון על ידי בעל הבית..." (ע"א 127/77 מלכה קפה נ' יוסף לוי ו - 3 אח', פ"ד לא(3) 455). במקרה שלנו משהוכיח התובע כי הוא הבעלים על פי נסח רישום (ת/ 2) עבר נטל הראיה לנתבעים. הנתבעים טוענים כי הינם ברי רשות בחלקה ומכאן שע"פ האמור לעיל היה על התובע להראות כי ביטל את הרשיון. בכתב התשובה לכתב ההגנה ציין זאת במפורש התובע: "באשר לטענת ברי רשות שהעלו הנתבעים בכתב הגנתם הרי שתשובת התובע לטענה זו, המוכחשת כמובן על ידי התובע, שאם בכלל ניתנה רשות הרי שרשות זו בוטלה על ידי עצם הגשת התביעה". כמו כן בידוע שעצם הגשת התביעה כמוה כביטול רשיון: "... כבר ראינו, כי דעת רוב השופטים, היא שרשיון חינם שאינו לזמן קצוב מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של בעל המקרקעין כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון, והגשת תביעה לסילוק יד בוודאי מגלה רצון עז... נראה לי שרצוי במקרה זה... ולקבוע שעצם הגשת התביעה נגד המשיבה כוללת בתוכה גם הודעת ביטול הרשיון..." (ע"א 32/77, אליאסף טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210). ללמדך כי חובת הראיה עדיין מונחת על כתבי הנתבעים להוכיח שיושבים הם בחלקה כדין. 8. זכויות הנתבעים בחלקה: א. כך העידה גב' כלב: "אין לנו חוזה עם המינהל לגבי חלקה 195. יש לנו חוזה עם רסקו אני לא יודעת איזה מספר חלקה" (עמ' 31 לפרוטוקול). כך העידה רחל כהן: "אין לי כל רישום זכויות של משפחת כלב בחלקה 195. רק ב - 196" (עמ' 35 לפרוטוקול). "שאלה - האם מכל המסמכים שיש לך עולה כי לנתבעים יש איזה שהם זכויות בחלקה 195? תשובה - אין לי כל מסמך על 195 כלל" "אין לי מושג מה קורה בחלקה 195" (עמ' 36 לפרוטוקול). כך העיד מר ויקטור לוזון: "לפי רישומי המנהל אין לנתבע זכויות בחלקה 195" "אם היה להם תיק לגבי חלקה 195 זה היה צריך להופיע בדוח המחשב. ואם זה לא מופיע אין להם תיק". (עמ' 22 לפרוטוקול). "התעסקתי רק במשפחת כלב לכן אני יודע בבירור שהם לא רשומים" (עמ' 23 לפרוטוקול). ע"פ המובא לעיל לא עמדו הנתבעים בנטל ההוכחה כי ישיבתם בחלקה הינה כדין, ומשלא עמדו בנטל הרי שדין התביעה לסילוק ידם להתקבל. ב. הנתבעים טענו כי כך קנו את ביתם כבר לפני 30 שנה והדבר היה ידוע לתובע ולכל הנוגעים בעניין. לעומתם לא טרח התובע להזכיר בכתב התביעה ממתי פלשו הנתבעים לחלקה, ואף לא טרח לסתור טענתם זו ואף לא הסביר מדוע זה המתין זמן כה רב עד שהגיש תביעתו. דא עקא שהנטל לא עמד לפתחו משהוכיח את בעלותו ולכן לא היה חייב להתמודד עם טענה זו קל וחומר משלא הוכחה היא בידי הנתבעים. הנתבעים הוסיפו וטענו כי הינם ברי רשות בחלקה זו: 9. בר רשות - מבוא: פרופ. נ. זלצמן במאמרה "רשיון במקרקעין" הפרקליט מ"ב (1995) בע"מ 30 קובעת כי: "רשיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל המקרקעין לאחר להחזיק או להשתמש בנכס... הרשות נעדרת כוונת הקניה של זכות בנכס... אפשר שהיא תהא מעוגנת בחוזה שנקשר בין הצדדים וכן תצמיח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין (להלן: "רשות חוזית"), ואפשר שתינתן על ידי בעל המקרקעין ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית כאקט של רצון טוב, או תלמד משתיקתו ואי מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס (להלן: "רשות גרידא")...". בנסיבות המקרה דנן אין עסקינן ברשות חוזית כי אם ביצירת רשות מכוחו של השתק. "לשם יצירת רשיון של שימוש במקרקעין אין צורך בהסכם מפורש ומספיקה התנהגותם של בעלי המקרקעין שממנה ניתן להסיק שהסכימו בדיעבד והשלימו עם שימושו של אדם אחר ברכושם. העובדה שעבר זמן רב מאז תפס אדם את הקרקע ושבמשך כל אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהי למרות שידע על התפיסה, יכולה להעיד על הסכמתו ליצור רשיון מכללא (Implied License) שלא היה קיים מלכתחילה" (ע"א 496/82 רוזן ואח' נ. סלונים, פ"ד ל"ט (2) 337, וע"א 602/84 ריבוא נ. גל, פ"ד ל"ט (3) 693). וכן הוסיפה פרופ' זלצמן כי: "בגדר המושג רשות מכללא נכללים כל אותם מצבים שבהם החזקה או השימוש של פלוני בנכס אינם מעוגנים בהסכמה מפורשת שנתן בעל המקרקעין, אלא בהסכמה הנלמדת ממחדלו של בעל המקרקעין לפעול לסילוקו של פלוני מן הנכס... ההסכמה נלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפאסיבית של בעל המקרקעין בנסיבות המקרה המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בנכס או עם השימוש שהוא עושה בנכס. ההסכמה הנלמדת משתיקתו של בעל מקרקעין מטהרת את ההחזקה או השימוש מיסוד אי החוקיות בדבק בו והופכת את מעשה העוולה למעשה ברשות" (לעיל פרופ' זלצמן, עמ' 56,57). אולם, אין דין בעבירת הזמן לבדה בכדי לקבוע כי משיג גבול הינו בר רשות: "...נראה לי שביטוי חוזר, אולי יותר מלא, להלכה האמורה נמצא בע"א 509/64 הקובע שאין לראות בעבירת הזמן, היא לבדה, ביטוי של הסכמה, אולם אם מצטרפות אליה נסיבות אחרות, שאני..." (ע"א 793/75, ישראל אקסלרוד נ' מדינת ישראל ואח', פ"מ תשל"ז (ב), 461). סיכומו של דבר: בנסיבות מסויימות, בחלוף זמן רב, תוך שתיקת הבעלים, יכול להיווצר מצב בו משיג גבול יהפך לבר רשות. 10. האם הנתבעים הינם ברי רשות? גם אם אקבל את טענתם כי הם מחזיקים בחלקה זו למעלה מ - 30 שנה הרי שלא די בכך. היה עליהם להראות כי התובע ידע מכך בכל אותו פרק זמן ושתק. אך גם אם נניח כי אכן מדובר בברי רשות הרי שמדובר כאן ברשות חינם, וברשות מסוג זה הלכה היא כי: "רשיון הניתן חינם, ללא כל תמורה, איננו "הסכם" במובן החוקי של המילה. רשיון כזה מתפרנס מדי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון". (ע"א 96/50 יעקב צינקי ואח' נ. ויקטור ע. כיאט ואח', פ"ד ה(1), 474). וכן ראינו בע"א 50/77 אליהו מזרחי נ. אלברט אפללו פ"ד ל"א (3) 433 כי: "מסיג גבול, שמחזיק בקרקע תקופה ממושכת בידיעת הבעלים ובלי שהבעלים יפעלו לסילוקו, עלול לההפך לבר רשות ללא תמורה או בר רשות חינם ובעל המקרקעין רשאי לבטל רשות זו בכל עת (ההדגשות שלי א.ג.). כלומר ניתן לבטל רשיון זה בכל עת ומשכך עשה התובע בתביעתו - בוטל הרשיון. 11. האם משבוטלה הרשות הנתבעים הינם מסוגי גבול? כך ראינו בת"א (קרית גת) 47/93 לעיל: ".. השאלה העולה בפני האם מבחין הדין הישראלי בין המקרה של פולש הנכנס מלכתחילה למקרקעין ותופס בהם חזקה מבלי שהיתה לו זכות לכך קודם לכן, מתוך הסכמת הבעלים או רשותו, לבין המקרה בו למחזיק במקרקעין היתה זכות חזקה כדין וזכות זו פגה מכל סיבה שהיא והוא בכל זאת ממשיך להחזיק בהם... על אף שבתי המשפט מעולם לא נדרשו לסוגיה זו במישרין הרי כבר כמושכלות ראשוניים קבע השופט לנדוי כבר בע"א 477/68 הופמן נגד לויטל " המערערים השכירו למשיב את המחסן הנדון והלה לא פינה אותו בתום תקופת השכירות, מאותה שעה... הפך המשיב למסיג גבול " ובמקום אחר : הסגת גבול במקרקעין היא מעשה נזיקין נמשך, במובן זה שהיא מתחדשת מיום ליום (עמ' 56) ... וכן בע"א 4202/96 (חי') עוטוב מוחמד נ' מינהל מקרקעי ישראל דינים מחוזי כ"ו (6) 568, קובע כבוד הנשיא סלוצקי פה אחד כי עוולת הסגת הגבול הינה עוולה מתמשכת ומתרחשת גם כתוצאה מהתמשכותה של חזקה שלא כדין בקרקע..." ומכאן נלמד קל וחומר, מה במקום שהיתה שכירות כדין, מרגע שהסתיימה ולא פונה המחסן, מדובר בהסגת גבול, קל וחומר במקרה שלפנינו בו מדובר, אם בכלל, ברשיון מכללא שברגע שזה מבוטל הרי שמדובר בהסגת גבול. 12. באשר לטענה בדבר רשות בלתי הדירה: בעניין זה כבר פסקה כבוד השופטת בן פורת: "כאשר ברשות עסקינן, קל וחומר (כנטען) ברשות לא הדירה למשך תקופה בלתי מוגבלת יש לדקדק במילוי כל התנאים ועל הטוען להמשך קיומה של הרשות רובץ נטל ההוכחה שתנאים אלה אמנם נתמלאו". (ע"א 496/82 רוזן ואח' נ. סלונים ואח', פ"ד ל"ט (2) 337). הנטל להוכיח שניתנה רשות מעין זו מונח על כתפי הנתבעים והם לא עמדו בנטל זה מה גם שאין זה סביר בלשון המעטה כי נותן רשות בלתי הדירה יעשה זאת- חינם אין כסף. משלא עמדו בנטל טענתם נדחית. 13. פיצוי בגין ביטול רשיון: לא נטען ולא הוכח כל עיקר כי יגרם נזק בגין ביטול רשיון זה. לא נטען ולא הוכח כי הושקעו השקעות שונות בחלקה, שבגינם יש לפצות את הנתבעים ולכן אין לשקול פיצוי בגין ביטול רשיון זה. 14. לסיכום: גם אם נקבל את הטענה כי הנתבעים הינם ברי רשות, הרי רשות זו ניתנה לביטול בכל עת ע"י התובע והיא אכן בוטלה ואין לשקול פיצוי בגין ביטול רשיון זה. 15. באשר לטענת ההתיישנות: סעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969 קובע כהאי לישנא: "חוק ההתיישנות תשי"ח - 1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים...". גב' יעל ליבסטר העידה כך בתעודת עובד הציבור (ת/ 3): "גוש 6495 עבר הסדר מקרקעין בשנת 1933". כלומר מאחר והחלקה היא מקרקעין מוסדרים אין מקום לטענת התיישנות. טענה זו נדחית. 16. הטענה בדבר הגשת התביעה בניגוד לכללי מינהל תקין, משלא הוכחה הרי היא נותרה בגדר טענה בעלמא. 17. ב"כ הנתבעים בסיכומיו העלה לראשונה טענות בדבר מגרשים 125 ו- 126 ורפרצלציה, משלא נטענו אלו כנדרש בכתב ההגנה הרי שאין להידרש אליהם בשלב זה. 18. באשר לטענה כי החלקה צורפה לדירה בבעלות הנתבעים: גם בעניין זה נפנה לחוק המקרקעין. סעיף 125 (א) קובע כי: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו... נסח הרישום ברור ומפורש ואין לקבל כל טענה כנגדו שכן בדיוק למטרה זו בא סעיף 125 (א) לחוק המקרקעין. 19. דמי שימוש ראויים: משזנח התובע בסיכומיו את בקשתו לתבוע דמי שימוש ראויים ומשלא הגיש בקשה לפיצול סעדים כנדרש הרי שלא אדון בבקשה זו. 20. לאור כל האמור לעיל התוצאה היא כדלקמן: א. אני מחייב את הנתבעים לסלק ידם מהקרקע הידועה כחלק מחלקה 195 בגוש 6495, המתוחם באדום במפה המצורפת לכתב התביעה ושהוגשה כראיה וסומנה כנספח א' לת1/, ולהחזירה לתובע כשהיא נקיה מכל אדם וחפץ מטעמם. אני מעכב את ביצוע סילוק היד עד ליום 31/08/00 וזאת על מנת לאפשר לנתבעים להתארגן. ב. אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ בסך כולל של 10,000.- ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. מקרקעיןהסגת גבולנזיקין