חשיפת תוכנית עסקית - הלוואות לצורך מימון עסקה רכישת שליטה

חשיפת תוכנית עסקית - הלוואות לצורך מימון עסקה רכישת שליטה הינה סוגיה שנדונה בבית משפט המחוזי בתל אביב - להלן תקציר נרחב של פסק הדין פתח דבר : המבקש, ד"ר ברוך דרין, הינו בעל מניות במשיבה מס' 1, חברת השקעות דיסקונט בע"מ (100 מניות רשומות על שם המבקש ועוד 302 מניות לא רשומות, ראה נספח א/1 ו- א/2 להמרצה). המשיבה מס' 1 הינה חברה ציבורית הנשלטת בעקיפין על ידי המשיבה מס' 2, אי. די בי. חברה לאחזקות בע"מ, המחזיקה ב- 60% ממניותיה של אי.די.בי חברה לפיתוח בע"מ, שלה 72% ממניותיה של המשיבה 1 (ראה נספח ב' ו-ג' להמרצה).נ בנוסף, רכש המבקש ביום 17/8/03 שבע מניות במשיבה מס' 2 ושבע מניות באי.די.בי חברה לפיתוח בע"מ בקשות המבקש: להורות למשיבות מס' 1 ו-2 לפרסם דו"ח מיידי שבו כל הפרטים ותוכנם המלא של המסמכים, הקשורים להלוואות שנטלו על ידי המשיבים 9-3 לצורך מימון רכישת השליטה במשיבה מס' 2, שבוצעה במהלך שנת 2002. להורות למשיבים מס' 9-3 להמציא למשיבות מס' 1 ו-2 פרטים ומסמכים שיאפשרו להן לפרסם את הדו"ח המיידי. להצהיר כי על המשיבים 11-3 מוטלת חובה לפרסם את הדו"ח האמור. להורות למשיבים כולם להמציא למבקש העתקים מלאים מהמסמכים האמורים העובדות שברקע : ברקע הבקשה עומדת עסקת רכישת השליטה במשיבה מס' 2 (להלן-"עסקת רכישה"), שבבעלותה העקיפה מספר חברות מרכזיות במשק הישראלי (להלן-"קבוצת אי.די.בי" או "הקונצרן"). ההסכם לרכישת 51.7% מהון מניותיה של המשיבה 2 נחתם ביום 23/5/02 בין אחזקות פיננסיות אל-ים (המגדל) בע"מ, אחזקות פיננסיות לישראל בע"מ והחברה הישראלית למימון ולהשקעות בע"מ (להלן-"המוכרים"); לבין המשיבה מס' 3, גנדן הולדינגס בע"מ, המשיבה מס' 4, גנדן השקעות אי.די. בי בע"מ, המשיבה מס' 5, מנור השקעות-אי.די. בי. בע"מ, והמשיבה מס' 6, "אברהם לבנת השקעות (2002) בע"מ" (להלן- "הרוכשים" או "בעלי השליטה החדשים"). תוקפו של ההסכם הותנה במספר תנאים מתלים שפורטו בו. עם התקיימותם של אותם תנאים, הושלמה עסקת הרכישה ביום 19/5/03, כעבור שנה ממועד חתימת ההסכם (ראה ההסכם ותיקוניו מיום 28/7/02 ומיום 14/11/02 מצורפים כנספח ז' להמרצה).ב המשיב מס' 7, מר נוחי דנקנר, יחד עם אחותו, גב' שלי דנקנר-ברגמן, מחזקים ב- 54.6% מהון המניות של המשיבה מס' 3, חברה פרטית השולטת במשיבה מס' 4, שקבלה 60% מהון המניות שנרכשו לאחר השלמת עסקת הרכישה, הפך המשיב מס' 7 ליו"ר הדירקטוריון של המשיבה מס' 2 ושל המשיבה מס' 1. המשיב מס' 8, מר יצחק מנור, יחד עם רעייתו ובני משפחתו האחרים מחזקים בכל מניותיה של המשיבה מס' 5, שקבלה 20% מהון המניות שנרכשו. המשיב מס' 9, מר צבי לבנת, יחד עם שלושת בניו מחזקים בכל מניותיה של המשיבה מס' 6, שקבלה 20% מהון המניות שנרכשו. המשיבים מס' 8 ו-9 מונו לאחר השלמת העסקה לחברי הדירקטוריון של המשיבות מס' 1 ו-2. המשיב מס' 10, מר אליהו כהן, חבר הדירקטוריון של המשיבות מס' 1 ו-2, מכהן כמנכ"ל המשיבה מס' 2. המשיב מס' 11, מר עמי אראל, מכהן כנשיא ומנהל עסקים במשיבה מס' 1. (ראה נספחים ב', ה', ו' להמרצה).ו על פי הצהרותיהם של המשיבים מס' 9-3, שולם, בתמורה לרכישה, סכום של 434 מיליון דולר. חלקו של הסכום (42.5%) מומן בהון עצמי של הרכושים; וחלקו האחר (57.5%) מומן בהון זר על ידי הלוואה שנטלו הרוכשים ביום 17/10/02 מבנק לאומי לישראל בע"מ, ועל ידי הלוואה שנטלו ביום 14/4/03 ממבטחים מוסד סוציאלי לעובדים בע"מ (להלן-"הגורמים הממנים"), כמו גם על ידי אשראי שהעמידו לרשותם למוכרים במוקד הבקשה עומדת דרישתו של המבקש לחשוף את תוכנה המלא של התוכנית העסקית שצורפה כנספח להסכמי המימון שנחתמו בין הרוכשים לבין הגורמים הממנים (להלן- "התוכנית העסקית"). בתחילה, בעקבות פרסומם של דו"חות מיידים על ידי המשיבה מס' 1 ביום 21/1/03 וביום 13/2/03 (ראה נספח ח' להמרצה), ועל ידי אי.די.בי פתוח בע"מ ביום 5/2/03 (ראה נספח ט' להמרצה), בהם דווח על עסקת הרכישה, פנה המבקש למשיבה מס' 1 ולרשות לניירות ערך בבקשה לקבל לידיו מידע הנוגע לעסקת הרכישה עצמה (ראה נספחים י' ו-יא' להמרצה). בהמשך, לאחר שנודע למבקש על קיומה של התוכנית העסקית החל לפנות אל המשיבות מס' 1 ו-2, חברי הדירקטוריון שלהן, ואל הרשות לניירות ערך, בבקשה שהמשיבות תפרסמנה דו"ח מיידי, שבו תוכנה המלא של אותה תוכנית עסקית המבקש צרף לבקשתו מספר ידיעות שפורסמו בעיתונות העסקית הכתובה לאחר השלמת עסקת הרכישה, מהן למד, לטענתו, כי בעלי השליטה החדשים עורכים מסע מכירות אינטנסיבי של נכסים בקבוצת אי.די.בי, שתכליתו לאסוף מזומנים לשם חלוקת דיבידנדים גדולה, שתאפשר להם לפרוע את הלוואות שנטלו מהגורמים הממנים (ראה נספח יב' ונספח יד' להמרצה). הידיעה המשמעותית בעניין זה התפרסמה ביום 11/8/03 במהדורת האינטרנט של ידיעות אחרונות, YNET, בה סופר על מכירות אינטנסיביות של נכסי קבוצת אי.די.בי, הנעשות על פי תוכנית מפורטת שהוכנה ערב השלמת העסקה (ראה נספח יג' להמרצה).נ על קיומה של התוכנית העסקית למד המבקש גם מדו"ח דירוג אשראי של מעלות, החברה הישראלית לדירוג ניירות ערך בע"מ (להלן-"דו"ח מעלות"), בו קיימת התייחסות לתוכנית העסקית של הרוכשים להחזר החוב באמצעות מימוש נכסים והחזקות בקבוצת אי.די.בי מקור נוסף ממנו למד המבקש על התוכנית העסקית, הוא סדרת פעולות שבוצעו בקבוצה לאחר חילופי השליטה, במהלכה, לטענתו, נמכרו נכסים, מומשו החזקות, הונפק אג"ח וחלוקו דיבידנדים (ראה נספח יט' להמרצה). לשיטתו של המבקש, סדרת הפעולות הרצופות שהתרחשו לאחר השלמת עסקת הרכישה, יחד עם הידיעות שפורסמו מאז בעיתונות הכלכלית, כמו גם האמור בדו"ח מעלות, מעידים כולם על תוכנית מפורטת ומגובשת של בעלי השליטה החדשים להחזיר את חובם לגורמים הממנים באמצעות מימוש נכסים והחזקות וחלוקת דיבידנדים בהיקפים ניכרים בקבוצת אי.די.בי לכן, על פי הדין הוטלה על המשיבות מס' 1 ו-2 והאורגנים המוסמכים בהן חובה לגלות את התוכנית האמורה בדו"ח מיידי עובר לכינוסה של האסיפה הכלכלית של המשיבה מס' 1 ביום 17/2/03, שעסקה למעשה באישור עסקת הרכישה (ראה פרוט' האסיפה הכללית-נספח יא להמרצה), או לפחות לאחר השלמת עסקת הרכישה ביום 19/5/03. משסורבה דרישתו לקבל לידיו את תוכנה של התוכנית בסמוך למועדים האמורים, הגיש המבקש ביום 2/11/03 את הבקשה דנא. במסגרת תגובתם לבקשה, לא הכחישו המשיבים מס' 9-3, כי במסגרת הסכמי המימון שנחתמו בין הרוכשים לבין הגורמים הממנים נמסרה על ידם תוכנית עסקית העוסקת בייתכנות החזר החוב במהלך תקופת המשתרעת עד שנת 2015. המשיבים ציינו, כי סוכם בין הצדדים להסכמי המימון, שיישום התוכנית העסקית כפוף להוראות כל דין, וכן שכל חריגה מהותית ממנה מחייבת היוועצות בלבד עם הגורמים הממנים (ראה סעיף 6.10 לתשובת המשיבים 5, 7, ו-8, סעיף 15 לתשובת המשיבים 3 ו-4, וסעיף 12 לתשובת המשיבים 6-9). לשיטתם של המשיבים, אין כל חובה לחשוף את התוכנית העסקית, ובצדק סירבו בעבר להיענות לדרישותיו של המבקש לחושפה בטרם יובאו טיעוני הצדדים במסגרת הבקשה, יוער, כי ההליך הנוכחי אינו ההליך היחידי המתנהל בין המבקש לבין משיבה מס' 1. בשנת 1997 הגיש המבקש כנגדה וכנגד גורמים אחרים בקבוצה ששלטה אז בקבוצת אי.די.בי (באמצעות בא כוחו גם בהליך דנא, עו"ד חיים אינדיג), תובענה ובקשה לאישור התובענה כייצוגית לגבי ארועים שהתרחשו באותה עת (להלן-"התובענה הייצוגית"). הפיצוי שנתבע בתובענה עומד על סכום של 142 מיליון דולר, או לחילופין, סעד נגזר, לפצות את המשיבה מס' 1 בסכום של 471 מיליון דולר. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ד. פלפל) דחה על הסף את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית. ערעור שהגיש המבקש תלוי ועומד בבית המשפט העליון נימוקי הבקשה : החובה לגלות את התוכנית העסקית : לטענת המבקש, החובה המוטלת על המשיבות מס' 1 ו-2 לפרסם את התוכנית העסקית, או לגרום לפרסומה, מעוגנת בכמה מקורות בדין: א. תקנה 36(א) לתקנות ניירות ערך (דוחות תקופתיים ומיידים), התש"ל-1970 (להלן-"תקנות דוחות מיידים"), מחייבת, לטענת ב"כ המבקש, עורכי הדין אינדיק ורוזנברג, את גילויה של תוכנית העסקית, המהווה מידע מהותי למשקיע הסביר. ב. תקנה 3(א) לתקנות ניירות ערך (עסקה בין חברה לבין בעל שליטה בה) התשס"א-2001 (להלן-"תקנות עסקה עם בעל שליטה"), חייבה את פרסום התוכנית במסגרת הדו"חות המיידים שהוציאה המשיבה מס' 1 (הדו"חות מיידים מיום 21/1/03 ומיום 13/2/03 -נספח ח' להמרצה) עובר לכינוסה של האסיפה הכללית ביום 17/2/03 שעסקה למעשה באישור עסקת הרכישה. לשיטתם של ב"כ המבקש, אין כל ספק שהתוכנית האמורה הייתה בגדר מידע רלוונטי לבעלי המניות לצורך גיבוש אופן הצבעתם באסיפה הכללית של המשיבה מס' 1.ב בנקודה זו טענו ב"כ המבקש עוד, כי לא היה מקום להתבססותה של המשיבה מס' 1 על תקנות החברות (הקלות בעסקאות עם בעלי ענין), התש"ס-2000, שאפשרו את אישור העסקה בועדת הביקורת והדירקטוריון, ופרסום הדוחות בהתאם לתקנה 14 לתקנות עסקה עם בעל שליטה, ולא בהתאם לתקנה 3 לאותם תקנות כך או כך, פרסום התוכנית לקראת האסיפה הכללית נדרש גם ללא צורך בהוראת חוק מפורשת, שכן ההלכה שנפסקה בת"פ 40200/99 מ"י נ' שלמה איזנברג ואח' (טרם פורסם), מחייבת שבטרם כינוסה של אסיפה כללית יועמד לרשות המשתתפים בה כל המידע הרלוונטי הנוגע לנושאים שיידונו בה. זאת ועוד, לטענת ב"כ המבקש, מול חובתם של המשיבות מס' 1 ו-2 למסור לידיו את התוכנית העסקית, עומדת זכותו של המבקש כבעל מניות הזכות בסעיף 185(א) לחוק החברות לדרוש מהחברות לעיין בכל מסמך המצוי ברשותן, כולל מסמך הנוגע לפעולה או לעסקה הטעונה אישור האסיפה הכללית העובדה שהתוכנית לא פורסמה כנדרש עובר לכינוס האסיפה אינה אומרת שאין לגלותה עתה, שכן חובת הגילוי היא חובה נמשכת כעולה מהוראות סעיפים 36, 36ב, 37 ו- 53(ד) לחוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968 (להלן- חוק ני"ע) והתקנות שהותקנו מכוחם. ג. מחוקק המשנה עמד על חשיבותן של תוכניות בעלי שליטה והיותן בגדר מידע מהותי למשקיעים כפי שהדבר משתקף בתקנות ניירות ערך (הצעת רכש), התש"ס-2000 (להלן-"תקנות הצעת רכש") המחייבות גילויו של כל הסכם, הסדר או הבנה בנוגע להלוואה שקבל מציע לשם מימון הצעת רכש החובה לגלות את התוכנית העסקית אינה רק חובתן של המשיבות מס' 1 ו-2, אלא היא משתרעת גם על בעלי השליטה החדשים עצמם. מסקנה זו נגזרת לשיטתם של ב"כ המבקש מהוראות החוק הבאות: א. בסעיף 52יא לחוק ני"ע נקבעה אחריותו של מנפיק כלפי המחזיק בניירות ערך שהנפיק לנזק שנגרם מהפרת הוראות החוק או התקנות. האחריות חלה גם על הדירקטורים של המנפיק, המנהל הכללי שלו ועל בעל שליטה בו. בכך גלומה למעשה עמדתו של המחוקק שהחובה לקיים את הוראות החוק והתקנות העוסקות בגילוי חלה על כל הגורמים המנויים בסעיף. ב. על בעלי השליטה החדשים מוטלת בסעיפים 38ב ו-33-31 לחוק ני"ע גם אחריות על קיומו של פרט מטעה בדו"חות של המשיבות מס' 1 ו-2, ממנה נגזרת חובתם למסור מידע על תוכניתם לגבי שתי החברות. ג. סעיף 37 לחוק ני"ע מעגן את החובה המוטלת על בעלי השליטה החדשים למסור את המידע החסר בדו"חותיהן של משיבות מס' 1 ו- 2, בהיותו של המידע על התוכניות העסקית בגדר "פרטים אחרים הנוגעים לבעל עניין בתאגיד". אולם, גם ללא הוראת חוק מפורשת, טענו ב"כ המבקש, כי חובתם של בעלי השליטה לגלות את תוכניתם נובעת מעצם העובדה שיכולתן של המשיבות 1 ו-2 לקיים את חובת הדיווח המוטלת עליהן תלויה בשיתוף פעולה מצד בעלי השליטה החדשים עיקרון הגילוי ומטרותיו : במסגרת ישבת הסיכומים שנערכה בפני ביום 1/3/04 התמקד עו"ד אינדיק בחשיבותו של עקרון הגילוי הנאות, עליו מושתתות הוראות החוק אליהן הפנה בהמרצה. לטענת עו"ד אינדיק, עיקרון הגילוי נועד לשרת שתי מטרות עיקריות, שבחינתן לאור עובדות המקרה הנוכחי מובילה למסקנה שיש להתיר את גילויה של התוכנית העסקית.ו המטרה הראשונה היא אספקת מידע לציבור המשקיעים. לשיטתו של עו"ד אינדיק, תוכנה של התוכנית העסקית הוא מידע מהותי, שיש לו השלכה חשובה לצעדים שיינקטו על ידי בעלי השליטה החדשים בקונצרן.נ רכישת השליטה מומנה בהון זר שגויס מהגורמים הממנים, להם ניתנה התחייבות בנוגע למהלכים שיינקטו בקונצרן לצורך השבת החוב, על פי תוכנית מפורטת ומגובשת שצורפה להסכמי המימון. המהלכים שסוכמו כוללים, בין היתר, מימוש נכסים לצורך גיוס מזומנים לחלוקת דיבידנדים בהיקפים ניכרים, באמצעותם יוחזר החוב התוכנית הוסתרה מהדירקטוריונים של החברות בקונצרן, והם לא אישרו את ביצוע המהלכים המתוכננים הכלולים בה, ולמרות זאת, כולם פועלים על-פי התוכנית ועקרונותיה. תוכנה של התוכנית הוא מידע מהותי בשל כך שהמשיבות מס' 1 ו-2 הן חברות החזקה. למשקיע בחברת החזקה חשוב מידע הנוגע לשני נושאים עיקריים: האחד - הרכב הנכסים של החברה והתחייבויותיה; השני - אופן ניהול החברה. לתוכנית העסקית השפעה בשני הנושאים הנ"ל.ב בעקבות התוכנית חל שינוי מהותי בהרכב הנכסים ובהרכב ההתחייבויות. היו מימושים של הרבה נכסים, הונפקו אג"ח וחולקו דיבידנדים. זהו שינוי מהותי, שנעשה על-פי תוכנית שלא פורסמה. נושא הניהול מושפע גם הוא מהתוכנית בשל תלותם של בעלי השליטה החדשים בגורמים הממנים. במצב שנוצר מצוי מידע מהותי בידי בעל השליטה, שאינו מצוי בידי בעלי המניות האחרים. גילויה של התוכנית מתחייב מהצורך להביא לשוויון במידע המצוי בידי שני הגורמים הנ"ל המטרה השניה היא מטרה הרתעתית. החשש שקיים בענייננו הוא שבעלי השליטה החדשים יפעלו מתוך ניגוד עניינים והחלטותיהם תיקבענה על-פי שיקולים זרים והצורך לעמוד בהתחייבויותיהם כלפי הגורמים הממנים, ולא על-פי השיקול של טובת החברות בקונצרן ובעלי מניותיהן. הצורך להשיב את החוב הפך את בעל השליטה לבעלי עניין אישי, והם משועבדים לגמרי לאינטרסים של הגורמים הממנים, שלהם עצמם עניין אישי באותן עסקאות שהתחייבו כלפיהם לבצען. במסגרת הסכמי המימון, קבלו הגורמים הממנים אפשרות להעמיד את החוב לפירעון מיידי על פי שיקול דעתם הבלעדי, באמצעותה יוכלו לאכוף את התחייבויותיהם של בעלי השליטה לבצע את המהלכים בתוכנית. בעלי השליטה יהיו חייבים למכור את הנכסים של קבוצת אי.די.בי או החזקותיהם בה בהתאם ללוח-הזמנים שנקבע בתוכנית, ולכך תהיה השפעה על השיקולים שיפעילו בביצוע המהלכים המתוכננים. השיקול של טובת הקונצרן אינו קיים אצלם, ובעלי השליטה יהיו חייבים למכור עד המועד המוסכם, ואין זה משנה אם המדובר בעיתוי כדאי אם לאו. האינטרס המשותף של בעלי השליטה והגורמים הממנים יחדיו הוא למשוך כספים מהחברות בקונצרן בהזדמנות הראשונה ומהר ככל האפשר לטענת עו"ד אינדיק, חשיפת התוכנית תאפשר להעמיד את שיקוליהם של בעלי השליטה החדשים במבחן כלכלי-עיסקי, ולבדוק האם הופעלו שיקולים זרים בביצוע המהלכים המתוכננים.ו בנקודה זו, טען עו"ד אינדיק, שאין לקבל את טענת המשיבים שהתוכנית העסקית אינה מחייבת את בעלי השליטה החדשים. העובדה שהמדובר במודל עסקי מחייב מבוססת היטב בנתונים שנחשפו עד עתה על ידי המשיבים בנוגע לתוכנם של הסכמי המימון והתוכנית העסקית: א. התוכנית העסקית היא חלק מהסכמי המימון, שהם חוזים מחייבים בין בעלי השליטה לבין הגורמים הממנים. ב. עצם היותה של התוכנית כפופה לכל דין מלמדת שביצוע התוכנית כפוף לכל דין, אולם יש חובה לבצעה.נ ג. חובת ההיוועצות עם הגורמים הממנים בנוגע לחריגות מהותיות מהתוכנית מעידה על כך שהגורמים הממנים מצפים שיפעלו על-פיה, ואם תהיה חריגה ממנה - צריך לקבל את הסכמתם ולהציג להם תוכנית חלופית. על כן, לשיטתו של עו"ד אינדיק, התוכנית היא המסלול העיקרי שבו חייבים ללכת בעלי השליטה החדשים, ואם יבקשו לחרוג ממנו עליהם לקבל קודם את הסכמת הגורמים הממנים ולהציג להם אלטרנטיבה. ד. חובת עדכון התוכנית בכל שנה, מעידה גם היא על קיומו של מסלול ראשי על-פיו יש לפעול, ואותו נדרש לעדכן מידי שנה. ה. בתוכנית מצויים לוחות-זמנים למימוש נכסים או החזקות, דבר המעיד גם הוא על היותה מודל מחייב. הגורמים הממנים קבעו לבעלי השליטה מועדי יעד למימוש, אותם לא ניתן לעבור. ניתן להקדימו, אך אם בעלי השליטה יעברו את מועד היעד, יהיה עליהם לממש נכס אחר. ו. העובדה שהמדובר במודל מחייב, נלמדת גם מדו"ח מעלות, בו מצויין שפירעון חובם של בעלי המניות ייעשה באמצעות תוכניתם לחלוקת דיבידנדים בהיקפים ניכרים. ז. הוכחה נוספת לכך שהמדובר במודל מחייב, היא ביצוען של פעולות מימוש אינטנסיביות על ידי בעלי השליטה החדשים, מאז רכשו את השליטה, בתוך תקופה קצרה של 7 חודשים עד הגשת הבקשה, פעולות שקודם לכן לא נעשו כלל בקבוצת אי.די.בי. לטענת עו"ד אינדיק, הפעולות הסדרתיות מעידות על כך שהן בוצעו על-פי התוכנית מחייבת וטענת המשיבים שלא מדובר במודל עיסקי מחייב אינה משכנעת ואינה מתיישבת עם מה שידוע ונעשה עד עתה. הראיה המשמעותית ביותר לכך היא מכירת חברת "פרטנר" השייכת לקבוצה, 10 ימים לאחר השלמת עסקת רכישת השליטה. לטענת עו"ד אינדיק, אין זה סביר שבעלי השליטה החדשים עמדו על יחסי הכוחות בקבוצה בזמן כה קצר, ולמעשה תוכננה מכירת פרטנר מראש, והיא בוצעה מיידית על פי התוכנית לאחר שקבלו את השליטה בקונצרן אולם, גם אם נכונה טענת המשיבים שהתוכנית אינה מחייבת נדרש לגלותה. לטענתו של עו"ד אינדיק, אין ספק, ועל כך גם אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים, שהיעד של בעלי השליטה הוא להשיב את חובם באמצעות כספים שימשכו מהחברות אותן רכשו על ידי ביצוע מכירות מאסיביות של נכסי הקבוצה. על כן, גם אם התוכנית לא תבוצע בדיוק על פי האמור בה, ישנה חובה לגלותה כבר בשלב זה על מנת שניתן יהיה לבחון את עקרונותיה ואת היעדים אותם נדרשים להשיג בעלי השליטה החדשים. בנוגע לטענות שהעלו המשיבים באשר לזכות העמידה של המבקש, ד"ר דרין, בבקשה זו, טען בא-כוחו שלא נדרשת בקיאות של המבקש עצמו בכתבי-טענותיו, ואין צורך בתובענה רגילה, להבדיל מתביעה ייצוגית או נגזרת, להראות שהמדובר בתובע ראוי והולם אין המדובר כאן בתביעה ייצוגית. המבקש תובע בגין זכותו שלו, ולא בגין זכותם של אחרים. האינטרס המניע אותו הוא אומנם אינטרס שגם אחרים יקבלו את המידע, אך הדרישה לקבלת המידע נובעת מזכות אישית שלו, שדי בה כדי לקבל את הסעד עבור כולם.ו אין המדובר גם בתביעה נגזרת, שכן לא נתבעת זכותו של התאגיד בו מחזיק ד"ר דרין מניות. הסעד המבוקש נתבע מכוח זכותו האישית של המבקש, שקבלתו תיטיב עם הציבור כולו, ואף עם התאגיד עצמו. רכישת מניות המשיבה מס' 2 ואי.די. בי. פיתוח על ידי המבקש לאחר השלמתה של עסקת הרכישה אין בה להביא לדחיית תביעתו על הסף. כיום אין כל חשיבות לעיתוי רכישת המניות, האם בטרם נוצרה העילה מכוחה תובע בעל המניות או לאחריה. חוק החברות החדש שינה את ההלכה על פיה בעל מניות שרכש את מניותיו לאחר העסקה עליה הוא קובל לא יכול להיות תובע בתביעה נגזרת. בסעיף 294(א) לחוק החברות, תשנ"ט-1999 נקבע שכל בעל מניות רשאי להגיש תביעה נגזרת, ואין זה משנה מתי רכש את מניותיו. בנוסף, חובת הגילוי היא חובה נמשכת. העובדה שהמידע לא גולה בעבר, אינה אומרת שאין לגלותו היום, ולעיתוי רכישת המניות בעבר, אין נפקות לעניין חובת הגילוי נימוקי המשיבים : חזית אחידה ומבוצרת הציגו בפני המשיבים כולם, שלשיטתם, דינה של הבקשה לדחייה על הסף ולגופו של עניין.נ למשיבים מספר טענות משותפות, אשר סוכמו בישיבת הסיכומים על ידי עו"ד בכר. בנוסף, הושמעו טענות הנוגעות למעמדם הייחודי של המשיבים השונים בתובענה דנא, ונטענו על ידי באי כוחם בנפרד. טענותיהם המשותפות של המשיבים התחלקו לשני חלקים עיקריים. ראשית, נטענו על ידי עו"ד בכר שתי טענות מקדמיות, שדי בהן, לטענתו, להביא לדחיית הבקשה על הסף: הראשונה - נוגעת לנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה; והשניה - למניעי המבקש ובא-כוחו בהגשתה. בהמשך, טען עו"ד בכר לגופו של עניין, והתמקד הן בפרטיקה הנוהגת בשוק ההון, והן בהוראות הדין העוסקות בחובת הגילוי ובחריגים לה. נפנה ראשית אל הטענות המשותפות של המשיבים טענות מקדמיות : לטענת עו"ד בכר, בנסיבותיו של מקרה זה, בהן רכש המבקש 7 מניות של המשיבה מס' 2 ואי.די.בי פיתוח ביום 17/8/03, כאשר היו ידועים לו הפרטים עליהם הוא משתית את בקשתו, וזאת מתוך מטרה ברורה שהמניות תשמשנה לו לצורך הגשתה, אין מנוס מלדחות את בקשתו על הסף. אין חולק, כי לא היה די במניות המבקש במשיבה מס' 1, שהיא "חברה נכדה" של המשיבה מס' 2, על מנת לדרוש את גילוי התוכנית העסקית של בעלי השליטה במשיבה מס' 2. לכן, עפ"י הצעת עורך דינו, רכש המבקש את המניות הנוספות. המניע היחידי לרכישה היה הגשת הבקשה דנא, ואין זה ראוי להעניק לו את הסעד המבוקש בה מניעי המבקש ובא כוחו : לטענת עו"ד בכר, המבקש העלים מבית-המשפט את המניע המרכזי העומד מאחורי בקשתו, הנעוץ בתביעה הייצוגית שהוגשה על-ידו בשנת 1997. המבקש יוצר מטרד יומיומי ומפעיל לחץ על המשיבים, על-מנת שהאחרונים יתפשרו עמו בתביעה הייצוגית, ועל-מנת למנוע מצב שבשל חלוקת דיבידנדים לבעלי המניות, תיפגע יכולתן של החברות להעמיד לרשותו את הסכומים הנתבעים בתביעה הייצוגית.ב ניסיונו של המבקש להציג עצמו כמי שפועל בשם האינטרס הציבורי לא יועיל לו, שכן מניעיו האמיתיים נחשפו אילו היה אינטרס ציבורי בגילוי, ניתן היה לצפות שהדרישה לגילוי התוכנית העסקית תבוא מצדם של משקיעים מוסדיים ששיעור החזקותיהם בקבוצת אי.די.בי גבוה בהרבה מזה של המבקש, המחזיק ב-7 מניות בלבד.ו למעשה, המבקש בבקשתו זו נמצא בניגוד עניינים עם שאר בעלי המניות בקבוצת אי.די.בי, המעונינים בחלוקות דיבידנדים בחברות, ואשר מבקשים לשמור על האינטימיות העסקית של הקונצרן, על מנת למנוע את הנזקים הרבים העשויים להיגרם לו מהגילוי טענות לגופו של עניין - הנוהג בשוק : על-פי הנוהג הקיים, מוגשות כל העת תוכניות לייתכנות החזרי חוב, מבלי שתתפרסמנה, ואף במצבים בהם מתקבל אישור הדירקטוריון לתוכנית, אין כל חובה לפרסמה. קל וחומר, שאין חובה במצב הנידון בתיק זה שבו לא אושרה התוכנית על ידי הגורמים המוסמכים בקבוצה. לא בכדי לא הוצג בבקשה תקדים אחד מהארץ או מהעולם לגילויה של תוכנית עסקית. המבקש עצמו נשאל בנקודה זו, האם מתוך אותן 700 חברות ציבוריות הרשומות למסחר בבורסה בישראל יש ולו תקדים אחד של חברה שדיווחה על תוכניתה העסקית. לא הובאה בעניין זה, אף לא דוגמה אחת, לא על ידי המבקש ולא על ידי באי כוחו היענות לדרישת המבקש תביא למהפכה בפרקטיקה הנוהגת בשוק ההון, ותגזור גזירה ששוק ההון לא יוכל לעמוד בה.ב הרשות לניירות ערך, הגוף המופקד על תקינות המסחר והאחראי לאכיפתו של חוק ני"ע והתקנות על-פיו, לא נקטה עמדה בתיק זה, על אף פניותיו החוזרות ונשנות של המבקש אליה, דבר המלמד שאין היא סבורה, לאור הכרותה עם הפרקטיקה הנוהגת, שיש מקום לפרסום הנדרש הדין הנוהג : לטענת עו"ד בכר, דיני ניירות ערך קובעים שכל דרישה לגילוי חייבת לעמוד בשני מבחנים מצטברים: האחד, נדרש שגילויו של המידע יתחייב מכוח הוראה ספציפית בחוק או בתקנות על-פיו. השני, מחייב שהמידע יעמוד בעיקרון המהותיות, שעל פיו חובת הגילוי משתרעת רק על מידע המהותי למשקיע הסביר. המידע שנתבקש בענייננו אינו עומד אף לא באחד משני המבחנים הללו. אכן, חובתו של התאגיד בתקנה 36(א) לתקנות דו"חות מיידיים לדווח על כל אירוע ועניין החורגים מעסקיו הרגילים משתרעת גם על בעלי השליטה בו, החייבים למסור לו את המידע הנחוץ לצורך הדיווח ברם, תקנה 36(ב) לתקנות דו"חות מיידיים קובעת "הוראת פטור" המאפשרת לתאגיד לעכב את הגשת הדו"ח, אם הגשתו עלולה לפגוע בביצוע הפעולה או העסקה הנדרשים לגילוי. עולה מן הדברים, כי פרסום דו"ח מיידי על עסקה ספציפית מתוכננת עשוי להתעכב עד לאחר השלמת ביצועה של העסקה. לטענת עו"ד בכר, אין כל חובה כעת לדווח על התוכנית העסקית המתייחסת לעתיד. אפשר שאם תיעשה עסקה מסוימת בפועל, יכול המבקש לטעון שהיא נעשתה משיקוליו של בעל העניין, והוא יוכל לתקוף אותה כאשר תובא זו לאישור הגורמים המוסמכים בתאגיד. אך, אין כל חובה חוקית לגלות תוכניות צופות פני עתיד, הגולשות לתחום ה"מידע הרך" שלגביו נקבע, הן בפסיקה והן על ידי מלומדים, שאין כל חובה לגלותו לעניין מהותיות המידע, טען עו"ד בכר, שכאשר באים לבדוק האם מידע המתייחס לעתיד לבוא הוא מידע מהותי, נדרש לבדוק מהי ההסתברות למימוש האירוע העתידי אליו מתייחס המידע. בענייננו, ברור שההסתברות למימוש האירועים הכלולים בתוכנית העסקית נמוכה ביותר, ועל כן תוכנה של התוכנית אינו מידע מהותי, ואין כל חובה לגלותה. התוכנית מתייחסת לתקופת זמן של 12 שנה, ועוסקת בייתכנות החזר החוב לגורמים הממנים במהלך אותה תקופה. אין זה סביר, שבשוק דינאמי כמו השוק של מדינת ישראל יפעלו הצדדים בעתיד לפי מה שכתוב בתוכנית, ולמעשה, הפעולות שבוצעו בקבוצה מאז הושלמה עסקת הרכישה לא נעשו על פי התוכנית, ואין זה סביר שבעתיד יבוצעו פעולות על פיה המשיבים מס' 1 ו-11 אינם צד נדרש בהליך : עו"ד אגמון הוסיף על טענות עו"ד בכר וטען, בשם המשיבה מס' 1 ונשיאה המשיב מס' 11, כי לא היה כל מקום להפנות את הבקשה כנגד שולחיו, שכן התוכנית העסקית והסדרי המימון שנעשו קודם לרכישת השליטה במשיבה מס' 2 לא היו ידועים להם, ואינם ידועים להם גם היום, ומעולם לא היו ברשותם. צירופם של שולחיו לבקשה הינו שימוש פסול בהליך שיפוטי, שנעשה שלא כדין, ולפי כך יש להביא עניין זה בחשבון בפסיקת הוצאות המשיבים 1 ו-11 העדר יריבות : העדר יריבות בין בעלי השליטה החדשים והמשיבה מס' 2 לבין המבקש: באי כוחם של שאר תשעת המשיבים, המשיבה מס' 2, החברות שרכשו את השליטה בה ובעלי השליטה בהן, עוה"ד כספי, ארדינסט ודנציגר, הדגישו בסיכומיהם שהמבקש לא יכול היה לבקש את התוכנית העסקית של בעלי השליטה החדשים מכוח מניותיו במשיבה מס' 1. המבקש שהיה מודע לבעיה זו, ניסה לרפאה באמצעות רכישת המניות הנוספות במשיבה מס' 2 ואי.די.בי פיתוח בע"מ לאחר השלמת עסקת רכישת השליטה. ברם, לטענת ב"כ המשיבים 10-2, אין לייחס כל חשיבות לאותה קניה של 7 מניות, וניתן להתעלם ממנה. אין כל קשר או זיקה בין המשיבים 10-2 לבין המבקש, המהווה גורם זר מתערב, שאין לו זכות עמידה מולם דיון - טענות מקדמיות : לא מצאתי להיכנס לדיון מעמיק בשלל טענותיהם המקדמיות של המשיבים הנוגעות להתנהגותם של המבקש ובאי כוחו ולמניעיהם בהגשת הבקשה. אך יש ממש בטענת המשיבים בדבר הקשר בין הבקשה הנוכחית לבין התובענה הייצוגית שהוגשה בשנת 1997. עם זאת, אין בכך כדי לחסום את דרכו של המבקש. למעשה, הודה בא-כוח המבקש, עוד בישיבה המקדמית ביום 23/11/03, שייעץ למבקש לרכוש את המניות הנוספות במשיבה מס' 2 ואי.די.בי פיתוח על-מנת למנוע טענות "פורמליסטיות" מצד המשיבים (ראה עמ' 4 לפרוטוקול). על הדברים חזר המבקש בעצמו בעדותו ביום 1/1/04, במהלכה ספר: "קניתי מניות לאחר מעשה כי עורך הדין שלי אמר לי שמבחינה פורמלית כדאי שאקנה מניות" (עמ' 13 לפרוט').ב רבות השקיעו המשיבים על מנת לשכנע, על סמך הדברים, כי דינה של הבקשה לדחייה על הסף. המשיבים טענו שאין אדם רשאי לקנות דין, ואדם הנכנס לזירת הנזק ביודעין על מנת לתבוע לעצמו תרופה נדחה על הסף בהקשר זה הפנו לע"א 180/75 יגאל לביב נ' בנק לפיתוח תעשיה לישראל בע"מ, פ"ד ל(3), 225, בו נדון ערעורו של תובע על דחיית תובענתו על הסף. בתובענה שהוגשה על דרך של המרצת-פתיחה ביקש המערער, עיתונאי במקצועו, סעד של הצהרה, לפיה טובות הנאה מסוימות שניתנו על-ידי הבנק למשיב בטלות הן בהיותן חורגות מכוחות הבנק החברה (אולטרה ויירס), והן בהיותן נגועות בעושק המיעוט.ו המערער רכש מניות של הבנק, כשנתיים לאחר מתן טובות הנאה, ועל כך אומר הש' זוסמן: "לכאורה, סבור אני, כי מי שרוכש מניות בחברה, בידיעה שבעבר נעשה מעשה שהזיק לנכסי החברה, חייב לבית-המשפט הסבר מדוע הוא לא משך ידו מן הענין. בנוהג שבעולם, מי שיודע כי מנהלי החברה עשו מעשה של תרמית או מעשה אחר שהסב נזק לחברה, ובעלי המניות לא נקטו אמצעים לתיקון המעוות, יתרחק מן החברה ולא יצטרף אליה. על-כן צריך פלוני להסביר על שום מה התנהגותם של מנהלי החברה לא הרתיעה אותו, והוא נהג אחרת" (שם, בעמ' 231-230). בדחותו את הערעור כותב הש' זוסמן את הדברים הבאים שצוטטו בתגובותיהם של המשיבים כלום: "למערער דנן אין כל ענין של ממש, לא בחברה הבנק ולא בבעלי המניות שבה. הוא עוסק במה שהוא קורא 'מאבק ציבורי', ורכישת המניות משמשת לו רק אמצעי להעביר מאבק זה אל תוך כתלי בית-המשפט. עם רכישת המניות הוא יצר סכסוך מלאכותי בו הוא מטריד עכשיו את בתי-המשפט...הצדק אינו דורש שבית-המשפט יושיט יד של עזר לטרדן המתערב בענינים לא לו, מה גם שהסעד שנתבע הוא הצהרה שבית-המשפט אינו חייב ליתן כדבר שבשגרה מנגד, טענו ב"כ המבקש, כי הלכה שנפסקה פס"ד יגאל לביב הנ"ל שונתה בחוק החברות החדש, שבו נקבע בסעיף 294(א) כי "כל בעל מניה וכל דירקטור( בפרק זה-תובע) בחברה רשאים להגיש תביעה נגזרת...", ואין זה משנה מה העיתוי בו נרכשו המניות על ידי התובע אם לפני ההפרה הנטענת או לאחריה (ראה הצ"ח 2432, 23 באוקטובר 1995). בכלל, לגישת ב"כ המבקש, חלו בשנים האחרונות שינויים מפליגים בגישת הדין לעותרים ציבורים, ומעמדם הוכר בית המשפט העליון (ראה בג"צ 910/86 רסלר נ' שר הביטחון, פ"ד מב(2) 441). המחוקק הכיר במספר חוקים באפשרות להגשת תובענות ייצוגיות ואף עודד אותן בדרך של קביעת גמול מיוחד לתובע הייצוגי. על כן, אין כל מקום להסתמך על האמור בפס"ד לביב, אשר ההלכה שבו עברה וחלפה מהדין בישראל זה מכבר צודקים ב"כ המשיבים שסעיף 294(א) לחוק החברות החדש עוסק בזכותו של בעל מניות להגיש תביעה נגזרת, בה נדרש התובע לעבור בחינה של בית-המשפט המאשר את התביעה רק לאחר ש"שוכנע כי לכאורה התביעה וניהולה הן לטובת החברה וכי התובע אינו פועל בחוסר תום לב" (סעיף 198 לחוק החברות). כך גם לגבי תביעה ייצוגית, בה מתקיים הליך של אישור התובענה כייצוגית, בו בוחן בית המשפט, בין היתר, את מעמדו של התובע הייצוגי. המסרים שניסו לגזור ב"כ המבקש מהליכים של תביעה נגזרת וייצוגית אינם יפים לענייננו. למעשה, ניסו ב"כ המבקש להיבנות מטענות סותרות בנקודה זו, כאשר באותה נשימה השוו את מעמדה של התובענה דנא להליכים ייחודים המוסדרים בחוק, בהם נדרש אישור בית המשפט להגשתם; ופעם לתביעה רגילה, שאינה נדרשת לאישור גם אם יש ממש בטענות ב"כ המבקש על שינוי בגישה לעותרים ציבוריים בבג"צ, השינוי נוגע למשפט הציבורי- החוקתי והמנהלי-ואינו ישים למשפט האזרחי, ככלל (דנ"א 5712/01 יוסף ברזני נ' בזק, תק-על 2003(1) 847, סעיף 52 לפסק הדין). בתחום דיני ניירות ערך, בו אנו עוסקים מושא ההגנה של החוק והתקנות שהותקנו מכוחו הוא ה"משקיע הסביר", שאופיין בפסיקה, כך: "משקיע נבון, הפועל באופן רציונלי, והמונע על ידי הרצון להפיק רווח ולהימנע מהפסד" (ראה ת"פ (ת"א) 991/90 מ"י נ' החברה לכבלים ולחוטי חשמל, דינים שלום, כרך יז', בעמ' 16). ספק בעיני אם פורס הדין את הגנתו על אדם שרוכש מניות לא לשם השקעה, אלא על מנת לבסס תביעתו לחשיפת מידע מהתאגיד בו רכש מניות בדיעבד. בענייננו, קיימת בעייתיות רבה בשיקול שעמד מאחורי רכישת המניות הנוספות על ידי המבקש שהרי אם מניעיו אינם נעוצים ברצון להפיק רווח מקסימלי מהמניות שרכש, עולה שלא טובת הקונצרן והאינטרסים הלגיטימיים שלו עמדו לנגד עיניו לטענת המשיבים, המבקש אף הונע בהגשת הבקשה ממניע זר לעניין, שהוא התביעה הייצוגית אותה הגיש ודי בכך על מנת לחסום את דרכו מלקבל את הסעד המבוקש. בנקודה זו, הפנה עו"ד כספי לסעיף 192(א) לחוק החברות, בו נקבע: "בעל מניה ינהג בהפעלת זכויותיו ובמילוי חובותיו כלפי החברה וכלפי בעלי המניות האחרים בתום לב ובדרך מקובלת...". המבקש, כך טען עו"ד כספי, פועל שלא בתום לב, מתוך אינטרס אישי המנוגד לאינטרסים של בעלי המניות האחרים בקבוצה. אכן, איני סבורה, שיש ממש בטענתו של המבקש שהאינטרס הציבורי מניע אותו בבקשה זו. בדידותו של המבקש בהגשת הבקשה, מוכיחה שבעלי המניות בקבוצה אינם חפצים להיות מיוצגים על ידו, ויש בכך אף להעיד שעמדתו מנוגדת לעמדתם עם זאת, לא ראיתי לדחות את התובענה על הסף לאחר שגם ב"כ הצדדים נכנסו לעובי הקורה, והתובענה נדונה כבר לגופה. לפיכך, יהיו מניעי המבקש אשר יהיו, תבחן להלן טענתו שעל המשיבים רובצת החובה לחשוף את תוכניתם העסקית עקרון הגילוי הנאות : אין חולק, כי עקרון הגילוי הנאות הוא עיקרון יסוד בדיני ניירות ערך. על כך עמדה כב' השופטת אופיר-תום בפרשת ח.ל. שירותי מימון: "לב לבו של חוק ניירות-ערך הוא עקרון הגילוי הנאות, אשר מטרתו להבטיח שוק הון יעיל, על ידי חשיפת כל האינפורמציה הרלבנטית למשקיע הסביר" (ראה ת"פ 3594/91 מדינת ישראל נ' ח.ל. שירותי מימון בע"מ, דינים שלום כרך יז', 304). זרימה חופשית של אינפורמציה, באופן כזה שכל קונה ומוכר יודע תמיד את כל מה שנעשה בשוק, מביאה לקיומה של תחרות משוכללת בו, המהווה תנאי הכרחי ליעילותו של כל שוק, ובכלל זה שוק ההון. חשיפת ציבור המשקיעים בשוק ההון לאינפורמציה אמינה מקיפה ורציפה, כך שהאינפורמציה מגולמת במהירות במחיר ניירות הערך, מביאה את השוק לשווי משקל בנקודה שבה מפיקים השחקנים בו-המציעים, מחד, והמשקיעים, מאידך- תועלת מקסימלית עקרון הגילוי מאפשר למשקיע הקטן מהציבור להשקיע את כספו על בסיס אותה אינפורמציה המצויה ברשותו של איש עסקים מבוסס. הגילוי מביא לשוויון בנגישות למידע, שהופך משותף לכל, ובכך גדלה מידת ההוגנות השוררת בשוק. שוק הון הוגן ושוויוני, המושך אליו את ציבור המשקיעים, הוא שוק שבו קיימת שאיפה מתמדת של החברות הנסחרות ובעלי השליטה בהם לצמצם פערי מידע. (ראה ב' אופיר-תום, שוק ההון דרכים להסדרתו ומקומה של האמת בו, ספר שמגר, כרך ג' (תשס"ג-2003) 405, 408-407). על הקשר בין עקרון הגילוי לבין עקרון ההגינות, עמד ר' עדיני בספרו דיני ניירות ערך (תשס"ד- 2004) באומרו: "עקרון ההגינות מחייב, כי בעלי הידע והמידע, קרי- החברה הבורסאית ובעלי השליטה והעניין בה, ישתפו את ציבור המשקיעים כולו במידע המצוי בידיהם ובאופן זה יצטמצמו, ככל האפשר, פערי המידע בין ה'מקרובים' לבין ה'משקיע הקטן'" (שם, בעמ' 40). חובת הגילוי, מרתיעה את בעלי השליטה בחברות הנסחרות מפני ניצול לרעה של כוח שליטתם, ומפני ביצוע פעולות מניפולטיביות בשוק כפי ציין הנשיא ברק ברע"פ 4827/95 ה.ג. פולק בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 97, חובת הגילוי נועדה בסופו של דבר להקנות לציבור המשקיעים אמון בשוק ההון: "חובת גילוי זו מבוססת בעיקרה על ההכרה בחשיבותה של זרימת מידע מלאה בין המשתתפים בשוק ההון. היא באה להבטיח, כי ההשקעה בשוק ההון תהיה על בסיס נתונים אמיתיים ומהימנים ככל האפשר. היא באה למנוע קבלת החלטות על בסיס מידע שגוי. היא באה למנוע מעשי מרמה. היא באה לשמור על אמון הציבור (שם, בעמ' 105; וראה גם ע"א 5320/90 א.צ. ברנוביץ נכסים והשכרה בע"מ נ' רשות ניירות ערך, פ"ד מו(2) 818, 831). ברם, עקרון הגילוי, על אף חשיבותו הרבה, אינו עיקרון מוחלט אלא יחסי (ראה ע"א 93 / 1928 רשות ניירות ערך נ' גבור סברינה מפעלי טקסטיל בע"מ, מט (3) 177, 187). עקרון זה נדרש לאיזון מול אינטרסים מנוגדים השואפים לצמצמו ולהגבילו והמבקשים לשמור בסודיות מידע הנוגע לתאגיד עצמו או לבעלי השליטה והעניין בו כך נפסק בנוגע להיקפה של חובת הגילוי במסגרת פרסום תשקיף בשוק הראשוני בע"פ 595/93 החברה לכבלים ולחוטי חשמל בישראל בע"מ נ' מידת ישראל, דינים מחוזי, כרך לג(1), 205: "מטרת הגילוי המוטלת על חברה שניירות הערך שלה נסחרות בבורסה, היא להביא לאיזון אינטרסים, כאשר מחד, עומד הצורך להגן על ציבור המשקיעים הפוטנציאלי ולהביא לידיעתו פרטים חשובים בעת הוצאת התשקיף, ומאידך, הרצון לשמור גם על האינטרסים הכלכליים של החברה המנפיקה" (סעיף 5 לפסק הדין). המלומד א' אברמזון עומד במאמרו "תחזיות ו'מידע רך' בחברה הציבורית - החובה לגלות ועקרונות האחריות המשפטית", משפטים כב 55, על הצורך לאזן בין עלותו של הגילוי השוטף בשוק המשני לבין תועלתו: "מול האינטרס של המשקיעים לדעת קיים האינטרס של התאגיד להעמיד את היקף המידע שהוא מגלה לציבור המשקיעים, הסוחרים בניירות-הערך שלו, על בסיס סביר. בסיס זה נקבע בהתאם לשיקולי המדיניות המשפטית שיקולים אלה מאזנים את עלות הגילוי מול תועלתו והם מאפשרים לתאגיד, גם זה הנסחר בבורסה, לשמור על אינטימיות מסחרית מינימלית ... החלת חובה משפטית לגלות כל מידע מהותי או חשוב תוך כדי הצטברותו היתה מטילה חובה שעלותה לתאגיד - ובסופו של דבר למשקיעים ולחברה כולה - גדולה בענייננו, ניתן בהחלט להסכים לטענותיהם של ב"כ המבקש בנוגע לחשיבותו ומרכזיותו של עיקרון הגילוי בשוק ההון ובדיני ניירות ערך. אולם, אין להתעלם מן האינטרס הלגיטימי של המשיבים שפרטים הנוגעים למידע עסקי של הקונצרן יישמרו הרחק מידיעת הציבור, ובעיקר מידיעתם של גורמים המתחרים בו. נראה לי, כי יש ממש בטענות המשיבים שגילויה של התוכנית העסקית יהיה כרוך בהפצתו של מידע למתחרי הקבוצה, ויפגע באמונם של הנהלות החברות העתידות להימכר ועובדיהן, כמו גם בעמדת המיקוח של הקבוצה במשא-ומתן פוטנציאלי עם רוכשים עתידיים של נכסיה. טענותיהם של המשיבים על הנזקים המשמעותיים שעשויים להיגרם מחשיפתה של התוכנית צריכות להיות מוצבות, לדעתי, על כף אחת של המואזינים, שעל כפם השניה ניצב עקרון הגילוי, שעמד בסיס טיעוני המבקש. המלאכה לה אנו נדרשים בתיק זה היא מלאכת האיזון. אפנה ראשית, לבחינת הוראות הדין שעמדו בסיס טענות הצדדים חובת הגילוי וחריגיה, המסגרת הנורמטיבית : הגילוי נדרש מהתאגיד על פי חוק ני"ע הן עובר להנפקה- באמצעות התשקיף (ראה, פרק ג' לחוק ני"ע), והן במהלך המסחר בשוק המשני, כל עוד ניירות הערך נמצאים בידי הציבור- באמצעות דו"חות תקופתיים ומיידים (ראה, פרק ו' לחוק ני"ע). סעיף 36 עוסק בחובת הדיווח השוטף בשוק המשני, ומסמיך את שר האוצר להתקין תקנות בדבר הפרטים שיש לכלול בדו"חות, צורתם של הדו"חות, ומועדי עריכתם והגשתם. סעיף 36(ג) לחוק ני"ע קובע שהתקנות שיתקין שר האוצר יתייחסו "...לכל עניין החשוב...למשקיע סביר השוקל קניה או מכירה של ניירות ערך של התאגיד". מחוקק המשנה התקין מכוח סמכותו בסעיף זה תקנות המחייבות פרסומם של דו"חות מיידים, שנועדו להביא לידיעת הציבור עניינים שונים בעלי ההשפעה על כדאיות ההשקעה בניירות הערך של התאגיד, המתרחשים בין מועד דיווח תקופתי אחד למשנהו התקנות האמורות עמדו במרכז טענותיו של המבקש, שנועדו לבסס את בקשתו להורות למשיבים לפרסם דו"ח מיידי שבו תוכנה המלא של התוכנית העסקית שהוגשה לגורמים המממנים. לשיטתו של המבקש, החובה לפרסם את הדו"ח המיידי הנ"ל מכוח תקנות עסקה עם בעל שליטה התגבשה עובר לכינוסה של האסיפה הכללית של המשיבה מס' 1 ביום 17/2/02, אשר נועדה, לטענתו, לאשר את עסקת הרכישה. לחילופין, טען המבקש שהחובה התגבשה במועד מאוחר, לאחר השלמת עסקת הרכישה ביום 19/5/03, המהווה אירוע חריג המחייב פרסום דו"ח מיידי על פי תקנה 36(א) לתקנות דוחות מיידים. החובה, שהתגבשה באחד משני המועדים הנ"ל, נמשכה לדבריו מאז אותו מועד ועד היום. בהיקפה של חובת הדיווח על פי התקנות אליהן הפנה המבקש, ובהשאלה האם מעוגנת בהן החובה לגלות את התוכנית העסקית כנטען על ידו, אדון להלן דיווח מיידי עובר לכינוס האסיפה הכללית : ביום 17/2/03 כונסה האסיפה הכללית של בעלי המניות במשיבה מס' 1, שעסקה בשאלת אופן הצבעתה באסיפה הכללית של אחזקות פיננסיות אל-ים (המגדל) בע"מ, בה החזיקה המשיבה מס' 1 ב- 24.4% מזכויות הצבעה, שנועדה לאשר את עסקת הרכישה. חשוב להבהיר בנקודה זו, כי טענתם של ב"כ המבקש, כאילו אישור האסיפה הכללית של המשיבה מס' 1 היה מרכיב חיוני בהליך אישורה של עסקת הרכישה עצמה, אינה מדויקת. זכויות ההצבעה של המשיבה מס' 1 לא אפשרו לה להכריע בשאלת אישור העסקה, וגם ללא תמיכתה ניתן היה להשיג את הרוב הנדרש על מנת לאשרה באסיפה הכללית של חברת אחזקות פיננסיות אל-ים (המגדל) בע"מ, כחלק מהתנאים המוקדמים בהסכם הרכישה על אף אי דיוק זה בהצגתם של הדברים, עלינו לבחון את טענתם של ב"כ המבקש, כי התקנות העוסקות בדיווח מיידי עובר לכינוסה של אסיפה כללית- תקנות דוחות מיידים ותקנות עסקה עם בעל שליטה- חייבו את פרסום התוכנית העסקית, החל מהמועד בו פורסמו הדוחות המיידים של המשיבה מס' 1 לקראת מועד כינוס האסיפה הכללית של בעלי מניותיה ביום 17/2/03, ועד עתה דו"ח מיידי על כינוסה של אסיפה כללית : תקנה 36ב(4) לתקנות דו"חות מיידים קובעת, כי דו"ח מיידי בנוגע לכינוסה של אסיפה כללית חייב לכלול את פירוט הנושאים העומדים לדיון על סדר יומה, אולם המדובר בתיאור טבעם של הנושאים שיעולו להצבעה, תוך פירוט העובדות העיקריות הדרושות להבנתם. עיון בפרוט' האסיפה הכללית שצורף כנספח יא להמרצה מעלה, כי התוכנית העסקית לא הייתה חלק מהנושאים שנדנו בישיבה ביום 17/2/03. במועד זה כלל לא החזיקו המשיבים 9-3 במניותיה של המשיבה מס' 2, ומובן מאליו שבאותה עת לא החזיקו המשיבה מס' 1, ואף לא המשיבה מס' 2, במידע הקשור להתקשרויות של המשיבים הנ"ל עם הגורמים הממנים איני מקבלת את טענתו של המבקש שהחל ממועד ההתקשרות הראשון בעסקת הרכישה בעת חתימת ההסכם ביום 23/5/02, הפכו המשיבים 9-3 בעלי השליטה במשיבות מס' 1 ו-2. בהסכם נקבעו מספר תנאים לכניסתו לתוקף, ואיני סבורה, שבטרם התקיימו התנאים האמורים הועברה השליטה בפועל. למעשה, עד 19/5/03 הרוכשים לא קבלו לבעלותם את המניות שנרכשו, ואין לראות בהם עד אותו מועד מחזיקים במשותף במניות יחד עם בעלי השליטה הקודמים, כפי שטען המבקש בטענתו החילופית. המבקש לא הצביע על זכויות כלשהם שקבלו הרוכשים עד 19/5/03, ובחינתו של ההסכם לגופו מעלה שעד למועד זה לא הייתה לרוכשים זכות להשתתף בהצבעות האסיפה הכללית של המשיבה מס' 2, למנות דירקטורים, או לקבל חלק מרווחיה דיווח מיידי על אישור עסקה עם בעל שליטה : נושאן של תקנות ניירות ערך עסקה עם בעל שליטה הוא דיווח על עסקה, הטעונה אישור האסיפה הכללית לפי סעיף 275 או סעיף 320(ג) לחוק החברות, התשנ"ט-1999, ואשר לא ניתן לה פטור מכוח תקנות החברות (הקלות בעסקאות עם בעלי ענין), התש"ס-2000 (ראה הגדרת "עסקת עם בעל שליטה" בתקנה 1 לתקנות הנ"ל). הסעיף הרלוונטי לענייננו הוא סעיף 275 לחוק החברות הקובע, כי עסקה עם בעל שליטה היא עסקה שמתקיים בה האמור בסעיף 270(4) לחוק, שזה לשונו: "עסקה חריגה של חברה ציבורית עם בעל השליטה בה או עסקה חריגה של חברה ציבורית עם אדם אחר שלבעל השליטה יש בה עניין אישי..." "עניין אישי" מוגדר בסעיף 1 לחוק, כך: "עניין אישי של אדם בפעולה או בעסקה של חברה, לרבות עניין אישי של קרובו ושל תאגיד אחר שהוא או קרובו הם בעלי עניין בו, ולמעט עניין אישי הנובע מעצם החזקת מניות בחברה". יוצא, שעל פי תקנה 2 לתקנות עסקה עם בעל שליטה, חברה נדרשת להודיע, בין השאר, באמצעות דו"ח מיידי על עסקה עם בעל השליטה בה או עסקה עם אחר שלבעל השליטה יש עניין אישי בה, על תנאי העסקה ועל כינוסה של אסיפה כללית הנדרשת לצורך אישורה. הדו"ח המיידי, המכונה בתקנות "דו"ח העסקה", יכלול את הפרטים המנויים בתקנה 3 לתקנות הנ"ל תקנה 5 לתקנות עסקה עם בעל שליטה קובעת, כי החברה חייבת להעמיד לעיון בעל המניות, לפי בקשתו, במקום שתקבע, עותק מכל מסמך הנוגע לעסקה עם בעל שליטה או לשלוח לבעל המניות עותק מהמסמכים האמורים. תקנה 10 לתקנות מאפשרת לרשות לניירות ערך לדרוש מהתאגיד, בתוך המועד שייקבע על ידה, הסבר, פירוט, ידיעות ומסמכים, בנוגע להתקשרות מושא הדו"ח שהוגש. תקנה 14 לתקנות עוסקת בעסקה עם בעל שליטה שאינה טעונה אישור האסיפה הכללית על פי תקנות החברות (הקלות בעסקאות עם בעלי ענין), התש"ס-2000, ואשר אושרה על ידי ועדת הביקורת והדירקטוריון של החברה. תקנה 14 קובעת, כי עסקה מן הסוג הנדון בה תדווח באמצעות דו"ח מיידי המפרט את עיקרי העסקה ותמצית נימוקי הדירקטוריון וועדת הביקורת לאישור העסקה בענייננו, בניגוד לנטען על ידי ב"כ המבקש, לא חלות הוראותיה של תקנה 2(א)(1) לתקנות עסקה עם בעל שליטה על הדו"חות המיידים שפרסמה המשיבה מס' 1 בטרם כינסה את אסיפה הכללית שלה ביום 17/2/03, ולא היה צורך לפרט בהם את הפרטים המנויים בתקנה 3 לתקנות הנ"ל. פרסום הדו"חות המיידים ביום 21/1/03 וביום 13/2/03 (נספח ח' להמרצה) נעשה בהתאם לתקנה 14 לתקנות עסקה עם בעל שליטה, בשל כך שהמשיבה מס' 1 לא הייתה צד ישיר לעסקת הרכישה. למעשה, עולה מסעיף 5.1 לדו"ח המיידי מיום 21/1/03, שועדת הביקורת והדירקטוריון של המשיבה מס' 1 החליטו לאשר את דרך הצבעתה בעד עסקת הרכישה באסיפה הכללית של אחזקות פיננסיות אל-ים (המגדל) בע"מ למען הזהירות בלבד, וזאת לאחר שבדקו ומצאו שתנאי העסקה לגבי המשיבה מס' 1 אינם שונים באופן מהותי מתנאיה לגבי בעלי השליטה או תאגידים בשליטתם, בשים לב לחלקה היחסי של המשיבה מס' 1 בעסקה, כנדרש בתקנה 1(4) לתקנות החברות (הקלות בעסקאות עם בעלי ענין), התש"ס-2000 בסופו של דבר כונסה האסיפה הכללית של המשיבה מס' 1, על אף שאינה צד לעסקת רכישת השליטה, מכוח הוראת סעיף 278(ג) לחוק החברות, הקובע: "היה לרוב הדירקטורים בדירקטוריון החברה ענין אישי באישור עסקה...טעונה העסקה גם אישור האסיפה הכללית". מאחר ומרבית הדירקטוריונים עשויים היו להיחשב כבעלי עניין אישי בהחלטה שנתקבלה בועדת הביקורת ובדירקטוריון של המשיבה מס' 1 כונסה האסיפה הכללית לאישור ההחלטה (ראה סעיף 6.1 לדו"ח המיידי מיום 21/1/03). אין לקבל את טענתו של המבקש לפיה בשל העובדה שבפועל כינסה המשיבה מס' 1 אסיפה כללית, היה עליה לפרסם את הדו"חות המיידים בהתאם בתקנה 3 לתקנות עסקה עם בעל שליטה. במצב הדברים שתואר לעיל, חלה תקנה 14, ולא תקנה 3 לתקנות עסקה עם בעל שליטה איני סבורה שיש מקום לאמץ בהקשר זה את המסר שניסה ב"כ המבקש לגזור מפסק הדין אייזנברג, שעניינו שונה מענייננו. בפרשת אייזנברג נדונה התקשרות של נושא משרה בחברה, במהלכה שולמה פרמיית שליטה לחברה המוכרת שבעלי מניותיה שלטו בחברה הקונה. בענייננו, לא היה כל קשר בין החברות המוכרות לקבוצת הרוכשים, ואין אנו עוסקים בהסתרה מכוונת של הסכמים שנקשרו בין המוכרים לרוכשים. איני מוצאת לדון בטענת המבקש, כי מלכתחילה לא היה מקום להתבסס על תקנות החברות (הקלות בעסקאות עם בעלי עניין). המבקש לא העלה נימוקים לטענה זו במסגרת ההליך הנוכחי, והפנייתו למכתביו בנספח י' להמרצה ולדבריו באסיפה הכללית אינם מספקים בעיני על מנת להיכנס עתה לדיון בגופה של הטענה. אכן, תקנה 1ג לתקנות החברות (הקלות בעסקאות עם בעלי ענין) קובעת, כי די בהודעה על התנגדות להקלה מצד בעל מניה אחד או יותר המחזיק אחוז אחד לפחות מההון המונפק או מזכויות ההצבעה בחברה, המוגשת לחברה בכתב לא יאוחר משבעה ימים מהיום שבו הגישה החברה הציבורית דו"ח מיידי על קבלת ההחלטה, על מנת לשלול מן החברה את הקלה ולחייבה לאשר את העסקה באסיפה כללית לטענת המשיבים אף בעל מניה, גם לא המבקש דנא, לא הביע התנגדות כאמור במועד הנדרש. עיון במכתביו של המבקש, מעלה שהתנגדות הועלתה לראשונה רק ביום 10/2/03 במכתבו של עו"ד אינדיק לרשות לני"ע, ואיני יודעת אם הובעה התנגדות קודם לכן, כנדרש. פנייתו לרשות לניירות ערך להתערב בעניין זה לא זכתה למענה, והמבקש לא נקט מצדו בהליך כלשהו לתקיפת השימוש שנעשה בתקנות החברות (הקלות בעסקאות עם בעלי ענין). כך או כך, אופן הצבעתה של המשיבה מס' 1 בנוגע לעסקת הרכישה אושרה באסיפה הכללית שלה ברוב מוחלט של 99.98% מכלל בעלי המניות אשר הצביעו באסיפה, רוב העומד אף בדרישותיו המחמירות של סעיף 275 לחוק החברות. יוער, שגם אם אניח לצורך הדיון, שתקנה 3 לתקנות עסקה עם בעל שליטה חלה במקרה דנא, איני סבורה, שניתן לראות בתוכנית העסקית פרט הנדרש לגילוי בדו"ח עסקה לפי תקנה 3 הנ"ל. בחינתם של הפרטים הנדרשים לגילוי לפי תקנה 3, אחד לאחד, מעלה שאינם כוללים במפורש תוכנית עיסקית מן הסוג הנידון, ואיני רואה שניתן לפרשם באופן שיוביל למסקנה שמוטלת חובה משתמעת לפרסמה. התוכנית, כאמור, לא הייתה מצויה עובר לכינוסה של האסיפה הכללית בידי המשיבות מס' 1 ו-2, וספק בעיני אם המדובר במידע רלוונטי לנושאי הדיון באותה אסיפה עולה מן הדברים עד פה, שאין בסיס משפטי לטענתם של ב"כ המבקש על כך שחובתה של המשיבה מס' 1 לפרסם את התוכנית העסקית התגבשה עובר לכינוס האסיפה הכללית של בעלי מניותיה ביום 17/2/03. לטענה שחובת הגילוי היא חובה נמשכת אין כל נפקות בעיני, אם נמצא שבנקודת המוצא לא הוטלה על המשיבות מס' 1 ו-2 חובת גילוי בנוגע לתוכנית של בעלי השליטה החדשים. עסקת הרכישה הושלמה רק 19/5/03, אז הועברה השליטה בפועל, וצודק עו"ד אגמון בטענתו, כי התוכנית העסקית והסדרי המימון שנעשו קודם לעסקת הרכישה לא היו ידועים, וגם לא היו אמורים להיות ידועים, למשיבה מס' 1 ולמשיב מס' 11. נראה לי , שאין בסיס לטענה שלמשיבה מס' 2 היו ידועים פרטים בנוגע לתוכנית העסקית, בטרם הועברה השליטה בה לידי הרוכשים. בחינתן של התקנות העוסקות בדיווח מיידי לקראת כינוסה של אסיפה כללית העלתה שלא היה כל פסול מצדה של המשיבה מס' 1 בהעדר התייחסות לתוכנית העסקית בדו"חות המיידים שפרסמה ביום 21/1/03 וביום 13/2/03, ואין כל פסול גם מצדה של המשיבה מס' 2, שאינה נתפסת כלל כ"תאגיד המדווח" על פי התקנות הנ"ל איני סבורה שניתן על פי התקנות העוסקות בדיווח מיידי עובר לכינוסה של אסיפה כללית יחד עם הסעיפים השונים בחוק ני"ע אליהם הפנו ב"כ המבקש לגזור את חובתם של המשיבים מס' 10-3 לגלות את התוכנית לאחר שהושלמה העסקה. תנאי מוקדם להטלת חובה או אחריות על בעלי השליטה הוא שעל התאגיד עצמו מוטלת חובה או אחריות על פי התקנות. אין להפוך את היוצרות, ולהטיל חובת גילוי על התאגיד עצמו, ומכוחה לגזור את חובת הגילוי של בעלי השליטה, אם התאגיד אינו חייב בדיווח על מידע, שלמעשה אינו מצוי בידיו באותו זמן אלא בידי גורמים שלישיים, שרק עתידים להפוך לבעלי שליטה בו. התקנות העוסקות בדיווח מיידי עובר לכינוסה של אסיפה כללית נועדו להעמיד בסיס עובדתי מלא ואמיתי על פיו יגבשו בעלי המניות את עמדתם בנושאים השונים העולים לדיון באסיפה הכללית. התוכנית העסקית אינה חלק מאותו בסיס עובדתי, ואין לעגן את חובת גילויה במועד מאוחר, לאחר שכונסה האסיפה, באותן תקנות העוסקות בגילו מידע לפני כינוסה אפנה עתה לדיון בשאלה האם לאחר השלמת עסקת הרכישה התגבשה חובתן של המשיבות מס' 1 ו- 2, על פי תקנה 36 לתקנות דוחות מיידים, לפרסם את התוכנית העסקית, ממנה ניתן לגזור את חובתם של שאר המשיבים דו"ח מיידי על אירוע או עניין החורגים מעסקי התאגיד : בתקנה 36(א) לתקנות דוחות מיידים נקבע, כי על התאגיד לגלות לציבור באמצעות דיווח מיידי: "פרטים בדבר כל אירוע או ענין החורגים מעסקי התאגיד הרגילים בשל טיבם, היקפם או תוצאתם האפשרית ואשר יש להם או עשויה להיות להם השפעה מהותית על התאגיד, וכן בדבר כל אירוע או ענין שיש בהם כדי להשפיע באופן משמעותי על מחיר ניירות הערך של התאגיד". דיווח מיידי כאמור ייעשה במקביל, הן לרשות לניירות ערך והן לבורסה לניירות ערך בתל אביב. עם קבלת הדיווח המיידי, דואגת הנהלת הבורסה להפיץ את הדיווח לכל חברי הבורסה ולכלל ציבור המשקיעים. בדו"ח המיידי יצוין המועד המדויק של התרחשות האירוע (יום ושעה), וכן יצוינו בו היום והשעה בו נודע לתאגיד לראשונה אודות האירוע (תקנה 30(ד) לתקנות דו"חות מיידים). לטענת ב"כ המבקש, התוכנית העיסקית הינה בגדר עניין החורג מעסקי התאגיד ואשר יש לו או עשויה להיות לו השפעה מהותית על התאגיד, ולכן חלה על המשיבים חובה לגלותה לעומתם ב"כ המשיבים חלקו על עמדתם, והפנו לתקנה 36(ב) לתקנות דוחות מיידים המתירה לתאגיד להשהות פרסומו של דו"ח מיידי, אם מתקיימים שני תנאים מצטברים: ראשית, אם הפרסום עלול למנוע השלמת פעולה או עסקה של התאגיד או להרע את תנאיהם באופן משמעותי. שנית, אם המידע טרם פורסם ברבים באמצעות כלי התקשורת. במידה שאכן הושהה הדיווח המיידי, חייב התאגיד לכלול בדיווח שיתפרסם בסופו של דבר פרטים בדבר השהייה ולפרט את הסיבות לה ולציין מתי הוסרה המניעה לדווח ניסוחה של תקנה 36 לתקנות דוחות מיידים יוצר למעשה איזון בין החובה לדווח על אירוע או עניין בעלי השפעה על עסקי התאגיד או מחיר מניותיו לבין מתן שיקול דעת להנהלת התאגיד המדווח להחליט מתי וכיצד לפרסם את המידע הנוגע לפעולה או עסקה שלא הושלמו, ללא צורך באישורה של הרשות לניירות ערך לכך, אלא בנסיבות המתוארות בתקנה 36. בענייננו, נדרש לבחון האם חובת הדיווח בתקנה 36(א) טומנת בחובה את החובה לפרסם תוכניות עסקיות מן הסוג הנידון בתיק זה, והאם קמה למשיבים הרשות בתקנה 36(ב) לעכב את פרסום המידע המצוי בה. בחינה זו, מחייבת התייחסות הן לשאלת פרשנותה של תקנה 36, והן לשאלת מהותה של התוכנית העסקית ותוכנה. בכך נדון להלן עקרון המהותיות - פרשנות תקנה 36 לתקנות דוחות מידיים : לצדו של עיקרון הגילוי, תופס לו מקום מרכזי בדיני ניירות ערך עיקרון המהותיות, על פיו, נדרש לגלות מידע שיש לו חשיבות לגבי קבלת החלטותיו של "משקיע סביר", או מידע שיש בכוחו להשפיע על שערו של נייר הערך של התאגיד. אמת המידה של מהותיות המידע תוחמת את היקפה של חובת הגילוי, ומהווה אמצעי לסינון מידע לא רלוונטי או לא חשוב, אשר אין ביכולתו להשפיע על ציבור המשקיעים או על המסחר בשוק ההון אמת מידה זו, מהווה נדבך חשוב בסוגיות שונות בדיני ניירות ערך, הן במישור הפלילי והן במישור האזרחי, בהן נדרש להגדיר מהו המידע שחובה לגלותו לציבור המשקיעים, ומה היקפה של חובה זו (ראה, ר' עדיני בספרו הנ"ל בעמ' 50-47). בשאלת מהותיות המידע בנוגע לחובות הגילוי והדיווח, נפסק לא אחת על ידי בתי המשפט בישראל, כי אמת המידה למידע הנדרש לגילוי היא מבחן המהותיות (ראה, בין היתר, ה"פ 691/91 החברה האמריקאית הישראלית לגז בע"מ נ' "דלק" חברת הדלק הישראלית בע"מ, פ"ד תשנ"ד (3) 3, 23; ה"פ 1589, 1740 ישקר נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, דינים מחוזי, כרך לג(1) 44, פסקה 20). פסק הדין המנחה בסוגייה זו, הוא פסק דינו של הנשיא שמגר בפרשת ברנוביץ שהוזכרה לעיל, בה אומץ מבחן המהותיות לדין הישראלי מהדין בארה"ב. הנשיא שמגר קבע באותה פרשה כי חובת הגילוי: "משתרעת על עובדה אשר לו המשקיע הסביר בניירות ערך היה יודע אודותיה, היה בכך כדי לשנות באופן משמעותי את מכלול האינפורמציה שעל בסיסה יקבל החלטות הנוגעות להשקעה בניירות ערך בחברה הנוגעת לעניין" (שם, בעמ' 837). עולה מן הדברים, כי חובת הגילוי איננה חובה לגלות כל מידע על התאגיד וגם לא כל מידע העשוי להיות שימושי למשקיע, אלא כל מידע שהוא מהותי ( ראה א' אברמזון במאמרו הנ"ל בעמ' 59). יוער, כי יישומו של מבחן המהותיות נעוץ בקשיים לא מבוטלים, הנובעים מעמימותו של המונח "מהותיות". השאלה מהן עובדות מהותיות שחובה לגלותן משתנה ממקרה למקרה ותלויה בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה, כך שאפשר בהחלט שעובדה מסוימת עשויה להיחשב מהותית במערכת נתונה של נסיבות ובמועד נתון בזמן, בעוד במערכת אחרת או במועד אחר, אותה עובדה תיתפס כלא מהותית היקפה של חובת הגילוי בתקנה 36(א) לתקנות דוחות מיידים נקבעת גם היא על פי מבחן המהותיות, בהטילה חובת דיווח על כל אירוע או עניין חריגים "אשר יש להם או עשויה להיות להם השפעה מהותית על התאגיד" או "שיש בהם כדי להשפיע באופן משמעותי על מחיר ניירות הערך של התאגיד". המידע הנדרש לגילוי בתיק זה, נוגע לפעולות מימוש נכסים והאחזקות בקבוצת אי.די. בי שנועדו לצורכי חלוקת דיבידנדים בה, שאמורות להתבצע על פי תוכנית עסקית (מודל עסקי), שצורפה להסכמי המימון בין הרוכשים לגורמים הממנים. לטענת המבקש, התוכנית העסקית קיימת למעשה, ובעלי השליטה החדשים מחויבים לפעול על פיה, ואף פעלו על פי האמור בה מאז הועברה השליטה לידיהם. התוכנית מהווה מידע מהותי, שחובה לגלותו מכוח תקנה 36(א) הנ"ל. זאת משום השלכותיה של התוכנית על קבוצת אי. די.בי ומשום העובדה שתוכנה עשוי להשפיע על שיקוליו של המשקיע הסביר ועל מחיר ניירות הערך של החברות בקונצרן המשיבים מצדם הדגישו שהתוכנית מתייחסת לפעולות האמורות להתרחש בעתיד, לאורך תקופה של 12 שנה, במהלכה נדרשים בעלי השליטה להחזיר את חובם לגורמים המממנים, כך שמידת הוודאות להתרחשותן של פעולות המימוש על פי התוכנית היא נמוכה ביותר. על כן, תוכן התוכנית לא מהווה מידע מהותי, אלא מידע הצופה פני עתיד, המכונה "מידע רך", שאין בדין חובה לפרסמו. למעשה, מתירה תקנה 36(ב) לעכב את הדיווח המיידי על הפעולות המצויות בתוכנית עד לביצוען ולהשלמתן בפועל, אם בכלל תבוצענה נראה לי, כי שאלת מהותיות המידע הטמון בתוכנית העסקית תלויה בשני הרכיבים של מבחן המהותיות, שבהם עסקה הפסיקה לא מעט: הראשון-מידת השפעתו של המידע על שיקול הדעת של המשקיע הסביר, או על ניירות הערך של התאגיד; השני- מידת הסתברות שהפעולות בהן עוסק המידע אכן תתרחשנה בפועל (ראה ר' עדיני בספרו הנ"ל בעמ' 47). היחס בין שני הרכיבים דלעיל הוא יחס הפוך: ככל שמידת השפעתו של המידע גדולה יותר, כך קטן משקלו של הרכיב ההסתברותי (ראה ת"פ 60/30 מ"י נ' עדי אייל, דינים שלום, כרך כ', 155, סעיף 52 להכרעת הדין). יחד עם זאת, מקדם הסתברותי נמוך להתרחשותם בעתיד של אירועים בעלי מידת השפעה גדולה על עסקי התאגיד, מחייב מתן משקל רב לנזקים העשויים להיגרם לתאגיד מחשיפת המידע על אותם אירועים בהווה. על כן, ככל שהמקדם ההסתברותי נמוך יותר, כך גדל משקלם של הנזקים מחשיפת המידע, באיזון הנדרש לשם קביעת גבולותיה של חובת הגילוי לפי תקנה 36 לתקנות דוחות מיידים. על כך מעידה הרשות שהעניק מחוקק המשנה לתאגיד בתקנה 36(ב) לתקנות דוחות מיידים לעכב פרסומו של מידע על אירועים עתידיים, על אף החובה לדווח על אותו מידע על פי תקנה 36(א) לתקנות בענייננו, המבקש הדגיש בטיעוניו את הרכיב הראשון, ועמד על כך שלפעולות מימוש של נכסים ואחזקות השפעה ממשית ומשמעותית הן על שיקוליו של המשקיע הסביר והן על החברות בקבוצה. למעשה, המשיבים מצדם לא חלקו טיעוניו של המבקש בנקודה זו. התרחישים שתוארו על ידי בא כוח המשיב, עו"ד אינדיק, בישיבת הסכומים, על מכירות מסיביות של נכסים בהיקפים ניכרים, ללא שיקול דעת ובשל אינטרסים צרים של בעלי השליטה, שתוכננו מראש על ידם, בינם לבינם ובינם לבין הגורמים הממנים, ללא שיתוף הדירקטורים ובעלי המניות, ואשר ייעשו על פי תוכנית מגובשת, עשויים היו בהחלט להוביל למסקנה שתוכן התוכנית מהווה מידע מהותי, החייב בדיווח דא עקא, שלא סגי בכך. צודקים המשיבים בטענתם שהתוכנית מתייחסת לפעולות הצפויות להתרחש בעתיד, בטווח זמן של 12 שנה, ולא ניתן לומר שקיימת וודאות שבסופו של דבר אכן תתרחשנה בפועל. בנקודת הזמן הנוכחית, לשם ביסוס הטענה שחובת הגילוי לפי תקנה 36 משתרעת על תוכניות עסקיות מן הסוג הנידון בתיק זה, בהיותה מידע מהותי למשקיע הסביר, היה על המבקש להראות שקיים סיכוי ממשי שהתוכנית תצא מהכוח אל הפועל, כמות שהיא. בשאלה האם עמד המבקש בנטל המוטל עליו בנקודה זו, נעסוק להלן מהותה של התוכנית העסקית - האומנם מודל מחייב : על מהותה של התוכנית העסקית עמד העד ליאור חנס, דירקטור של המשיבות מס' 1 ו-2, המכהן כמנהל עסקים בקבוצת גנדן וכמנכ"ל חברת גנדן תיירות ותעופה בע"מ, ואשר היה שותף למשא ומתן לקראת החתימה על הסכם הרכישה. לטענת העד בתצהירו שהוגש לתיק 14/12/03, במסגרת הסכמי המימון שחתמו הרוכשים עם הגורמים הממנים הוגשה להם תוכנית (מודל עסקי) שנועדה להוות אינדיקציה ליכולתם של הרוכשים לפרוע את הלוואות שנטלו עד שנת 2015, תחת הנחות ותחזיות עסקיות בנוגע להתפתחויות בקבוצת אי.די.בי, בכלכלת העולם, בכלכלת ישראל, במצב השוק ובהזדמנויות עסקיות עתידיות התוכנית שהוצגה לגורמים הממנים בלבד עוסקת, לטענת העד חנס, במתכונת אפשרית של החזר החוב, ולצדדים ברור ש"חלקים נכבדים ממנה לא יהיו אלו שבהכרח ימומשו" (סעיף 16 לתצהיר). הצדדים סיכמו ביניהם שעל הרוכשים להיוועץ בגורמים הממנים בקשר לחריגות מהותיות מהתוכנית, ועל כך שיישום התוכנית כפוף לכל דין. העד הדגיש בתצהיר, שאין בתוכנית כדי "לכבול את שיקול דעתם של החברות הרלוונטיות והדירקטורים שלהם", ואת חובתם של המשיבים 3-9 והאורגנים המוסמכים של כל חברה וחברה בקבוצת אי.די.בי לפעול "בתום לב ולטובת החברה, תוך בדיקת כדאיותה העסקית של הפעולה לחברה ולכלל בעלי מניותיה" (סע' 16 לתצהיר). בא כוח המבקש, עו"ד אינדיק, ניסה לשכנעני, בעיקר על בסיס הצהרותיו של העד חנס, שהתוכנית העסקית מהווה מודל מחייב, שהמהלכים המצויים בה יבוצעו על ידי בעלי השליטה החדשים על פי הקבוע בה. איני סבורה שהיותה של התוכנית חלק מהסכמי המימון מלמדת על כך שהתוכנית עצמה מהווה מודל מחייב, ואין בכך לשלול את טענת המשיבים שהתוכנית מהווה מתכונת אפשרית להשבת חובם של בעלי השליטה החדשים לגורמים הממנים, לא יותר. המסקנות שגזר בא כוח המבקש ממאפייני התוכנית שנחשפו על ידי העד חנס אינן מקובלת עלי. לא ניתן לדעתי להקיש מהיותה של התוכנית כפופה לכל דין, מחובת היוועצות והעדכון, ומקיומם של לוחות זמנים בתוכנית, שקיימת חובה לבצעה. הקשרים הלוגיים שמצא עו"ד אינדיק בין מאפייני התוכנית לבין מידת החובה המוטלת על בעלי השליטה לפעול על פיה, אינם מתקיימים בהכרח, ונראה שהמדובר בקשרים מאולצים למדי משמעות רבה ייחס עו"ד אינדיק למסירת התוכנית לחברת "מעלות", ולכך שהתוכנית היוותה נדבך מרכזי ב"דו"ח מעלות". בדו"ח זה, שנערך לבקשת המשיבה מס' 2 לצורך הנפקת אג"ח שתוכננה על ידה, צוין שתמורת רכישת השליטה שילמו הרוכשים סכום של 434 מיליון דולר, שמומן ברובו על ידי הון זר שנטלו. הדו"ח מתייחס לתוכנית העסקית של הרוכשים, ומציין שהחזר חובם לגורמים הממנים ייעשה באמצעות מימוש החזקותיהן בקבוצת אי.די.בי, שצריכה הפיננסים יגזרו, בין השאר, מהצורך להחזיר את החוב. בדו"ח העריכה "מעלות", כי בקבוצת אי.די.בי צפויות חלוקת דיבידנדים בהיקפים ניכרים, בגובה יתרת העודפים הצבורה בה, שתמומן על ידי מזומנים שנצברו במשיבה 2, ועל ידי חלקות דיבידנדים בחברות הבת המוחזקות על ידה, כמו גם על ידי הנפקת אג"ח לציבור. להערכת "מעלות", המקור העיקרי לחלוקה יהיה רווחים שיגיעו מקבוצת דסק"ש (המשיבה מס' 1), בה נצברו נכון ליום 31/3/03 יתרת עודפים של 230 מיליון ₪, שמתוכם צפויים לקבל בעלי השליטה החדשים סכום של 50 מיליון ₪, לפי חלקם בנוסף, צפויה על פי הדו"ח, חלוקת דיבידנד שוטף בקבוצת אי.די.בי בגובה הרווחים השנתיים השוטפים, שנועדה גם היא לצורך כיסוי חובם של בעלי השליטה החדשים לגורמים הממנים. ביום 7/10/03 פורסם דו"ח דירוג נוסף של חברת מעלות, שהעריכה, בין השאר, כי המשיבה 2 תפעל "....לחלק דיבידנד באופן שוטף כתלות בצבירת העודפים, דבר אשר יחייב אותה למכור חלק מהחזקותיה ולהשביח החזקות אחרות". 52. בחקירתו הנגדית של העד חנס ביום 8/1/04, נשאל העד על ידי ב"כ המבקש על משמעות מסירת התוכנית לחברת מעלות. העד חנס השיב בחקירתו: "...אנחנו התבקשנו ומסרנו את אותו הסכם מימון שבמסגרת הסכם המימון כמובן שרשום לוח סילוקין, וכאמור הנספח לו היא אותה תוכנית מימושים. זה הדבר היחיד שמסרנו". (עמ' 82 לפרוט') העד התבקש להסביר מדוע מצאה חברת מעלות לבקש את התוכנית ולייחס לה חשיבות בדו"ח אם בעלי השליטה אינם מחויבים לממש נכסים על פיה העד חנס הסביר שחברת מעלות היא הגוף היחידי בשוק העוסק בדירוג אשראי ולא ניתן היה לסרב לבקשתה, גם אם סבר שתוכנית אינה רלוונטית לבחינת האיתנות הפיננסית של המשיבה מס' 2. כשנשאל מדוע התוכנית העסקית הייתה רלוונטית לחברת מעלות לשם קביעת דירוג האשראי ואינה רלוונטית לבעלי המניות, השיב העד: "הדירוג של מעלות שמדרגת אשראי למלווים, להבדיל ממשקיעים, דומה בהתייחסות להסתכלות של בנק. לכן, מי שמעמיד אשראי בהקשר הזה לאיי.די.בי אחזקות בהחלט יכול לשאול את עצמו את השאלה מה מידת הוודאות ומתי הוא יוכל לקבל את כספו בחזרה...החוסן הפיננסי מעניין כמובן את כל מי שמעורב בחברה. אני עושה הבחנה בין משקיע שהשקיע כסף ורוצה להשיא את הרווחים שלו על אותה השקעה לבין מי שמעמיד מימון ורוצה לראות שבלוח זמנים שנקבע בלוח סילוקין אכן יש לו ודאות גבוהה לקבל את כספו חזרה". על אף שניסיונו של העד להבחין בין נושה של חברה לבין בעל מניות בה אינו משכנע, לא היה מקום מלכתחילה לצפות מעד זה להסביר מדוע מצאה חברת מעלות להתבסס על התוכנית העסקית כך או כך, איני סבורה שיש ללמוד מהתבססותה של חברת מעלות על התוכנית על מידת המחויבות של בעלי השליטה החדשים לפעול על פיה. מקובלת עלי הטענה, שחברת מעלות ראתה גם היא בתוכנית מודל אפשרי להשבת חובם של בעלי השליטה, ולאו דווקא מודל המחייב אותם לבצע את המהלכים הרשומים בה. למעשה, מציין הדו"ח שני מקורות לחלוקות הדיבידנדים הצפויות בקבוצה: האחד, מימוש נכסים והשני, רווחים שוטפים. הסברה של ב"כ המבקש, שבעלי השליטה החדשים יממשו נכסים בכל מקרה על פי התוכנית, גם אם הנכסים הקיימים היום בקבוצה יניבו להם בעתיד מספיק רווחים שוטפים, נראית לי תלושה מכל הגיון כלכלי-עסקי עוגן נוסף לטענותיהם ניסו ב"כ המבקש למצוא בפעולות שבוצעו בקבוצת אי.די.בי לאחר השלמת עסקת הרכישה (ראה ת/1). לטענת עו"ד אינדיק, במהלך תקופה קצרה של 7 חודשים לאחר העברת השליטה, בוצעה סדרת פעולות למימוש נכסים בקבוצה על פי תוכנית מגובשת ומחייבת. טענה זו הוכחשה על ידי העד חנס, שעמד בתצהירו על כך שפעולות המימוש האמורות לא בוצעו בהתאם לתוכנית העסקית, ועל כך שהפעולות נעשו זמן רב קודם למועד בו היה על בעלי השליטה להתחיל לפרוע את חובם לגורמים הממנים (ראה, סעיפים 11 ו-12 לתצהירו של ליאור חנס). לא הועילו לב"כ המשיב שאלות חוזרות ונשנות בנקודה זו, ובמהלך חקירתו הנגדית חזר העד והדגיש ש"המכירות בוצעו בעיתויים מוצלחים" (עמ' 101 לפרוט'). לדברי העד בהמשך: "אני חושב שאחרי 3 של קיפאון בשוק ההון שאי אפשר היה לבצע עסקאות במחיר הריאלי שלהן, יצא מזל שזמן קצר אחרי הרכישה שלנו, גם אני באופן אישי הופתעתי, שהיתה הזדמנות בשוק ההון ואני חושב שלקחנו אותה ולקחנו אותה בגדול. גם בנושא של גיוסים וגם בנושא של מכירות" (עמ' 105 לפרוט'). שיקולים עסקיים ורצון לנצל הזדמנויות בשוק לאחר תקופה של קיפאון בקבוצה הם שעמדו מאחורי הפעולות שבוצעו, שלא בהתאם לתוכנית העסקית. כך בלשונו של העד חנס: "אין קשר בין המכירות שרשומות בשנת 2003 לבין מה שבוצע בפועל. אין קשר. דברים שרשומים שם לא נמכרו ודברים שנמכרו לא רשומים" (עמ' 104 לפרוט'). איני סבורה שיש בעיתוי ביצוען של הפעולות לבדו ללמד שלא עמדו מאחוריהן שיקולים עסקיים, ולקשור בינן לבין התוכנית העסקית. מכירת מניות חברת "פרטנר" על ידי חברת "אלרון", ביום 29/5/03, 10 ימים לאחר העברת השליטה, אינה מסייעת לטענותיהם של ב"כ המבקש. העד חנס הסביר, כי המו"מ למכירת המניות החלה בטרם הועברה השליטה, ועל פי החלטות שהתקבלו בחברת "אלרון", חברה בדרג השלישי בשרשרת החברות בקונצרן (עמ' 106 לפרוט'). לא הובאה בפני מטעם המבקש כל ראיה לסתור את הדברים המפורשים שנאמרו על ידי העד חנס אכן, תוכנה של התוכנית, שגלויה מבוקש בתיק זה, מצוי בידיעתם של המשיבים, ועל כן יש להסתפק בכמות ראיות מועטה מטעם המבקש על מנת להעביר אל המשיבים את נטל הבאת הראיות לסתור את הנטען על ידו (ראה י' קדמי, על הראיות- חלק שלישי (דיונון, תסש"ד-2003) בעמ' 1496). אולם, נראה לי, שהמבקש לא עמד אף בנטל המזערי להוכחת טענותיו, עליהן ביסס בקשתו, וזו נותרה ללא בסיס עובדתי מספיק. מן האמור לעיל עולה, שלא הונח בפני כל בסיס לטענת המבקש שקיים סיכוי ממשי שהתוכנית תצא מהכוח אל הפועל, בשל חובתם של בעלי השליטה החדשים לפעול על פיה. טענותיו של ב"כ המבקש שבעלי השליטה החדשים ייבצעו את המהלכים המצויים בתוכנית בהתאם ללוחות זמנים שנקבעו בה, מבלי להפעיל שיקול דעת, הן בגדר ספקולציה. לא סביר בעיני, שבעלי השליטה, על אף כוחם בקבוצה, יוכלו לכפות דעתם באופן מוחלט על הדירקטורים בחברות השונות בשרשרת החברות. לא סביר גם, שבעלי השליטה יפעלו בעתיד בניגוד לשיקולים כלכליים ועסקיים כך או כך, התמונה המצטיירת מן החומר העובדתי בתיק היא שהתוכנית אינה מודל מחייב והפעולות המתוכננות שבה לא התגבשו סופית ואין להן כל ביטוי ממשי בשטח. המבקש, שכנראה מודע לחולשתו של הבסיס העובדתי שהעמיד בפני בשאלת ההסתברות למימושן של פעולות המצויות בתוכנית, טען לחילופין, שגם אם נכונה טענת המשיבים שהתוכנית אינה מחייבת, ואף אם לא תיושם בדיוק על פי האמור בה, יש לפרסמה בשלב זה על מנת להעמידה לבחינה. העובדה שרק מתי מעט יודעים על התוכנית, אינה נוחה למבקש, שסבר שכבר כיום ישנה חשיבות למידע באשר למהלכיהם המתוכננים של בעלי השליטה, שאמור לשמש לו ולציבור המשקיעים בכלל כלי להערכה ותחזית באשר לעתיד להתרחש בקבוצת אי.די.בי. טענה חלופית זו, מעלה לדיון מחלוקת משפטית נוספת בין הצדדים, הנוגעת לשאלת היקפה של חובת הגילוי ביחס למידע צופה פני העתיד, המכונה "מידע רך". אפנה עתה לדיון בשאלה זו חובת הגילוי ביחס למידע רך : הרחבתה של חובת הגילוי, והחלתה על מידע הצופה פני עתיד, "מידע רך"-קרי, מידע המתייחס לאירועים עתידיים שאין וודאות שיתרחשו בפועל, ועל כן עשוי להיתפס כמידע לא מהותי בהווה- טומנת בחובה שתי בעיות מרכזיות, איתן עלינו להתמודד גם בתיק זה: הבעיה הראשונה היא הסכנה כי פרסום המידע יסכל התפתחות עסקית עתידית. הבעיה השניה היא הסיכון הטמון לתאגיד המדווח ולהנהלתו ובחשיפתם בפני תביעות מצד המשקיעים. הבעיה הראשונה עולה במקרה דנא בשל העובדה שאירועי המכירה בתוכנית לא התגבשו סופית. ב"כ המשיבים עמדו, בצדק, על כך, שעצם פרסומה של התוכנית עלול לסכל את התרחשותם של האירועים, ולהשפיע על עמדת המיקוח של קבוצת אי.די.בי במשא ומתן למכירת הנכסים ולסכלו כליל, אם תבקש לבצע פעולה על פי התוכנית. גם אם לא תבוצענה פעולות על פי התוכנית, עצם פרסום התוכנית עשוי לפגוע בחברות האמורות להימכר, ובמוטיבציה של עובדי החברות ומנהליהן באשר לבעיה השניה, טענו המשיבים, שאם המשקיעים יסתמכו על התוכנית בגיבוש החלטותיהם, והתוכנית לא תצא אל הפועל, או שחלקים ממנה לא יבוצעו, תיחשף הקבוצה לתביעות משפטיות מצד המשקיעים, כל אימת שהקבוצה לא תפעל בהתאם לתוכנית. עם זאת, אינני מתעלמת מטענת המבקש שאפשר שכבר כיום קיימת חשיבות למידע על תוכנה של התוכנית. על כן, מצאתי לדון בטענתו של המבקש, כי על המשיבים חובה בדין לפרסם תוכנית עסקית, בהתעלם ממידת ההסתברות שתוצא אל הפועל בעתיד. בעיקרון מקובלת עלי בענין זה טענת המשיבים לפיה אין חובת הגילוי הנאות כוללת בחובה פירסום מידע הנוגע לאירועים שטרם התגבשו סופית. חובה כזו לא עוגנה בחוק או בתקנות בישראל וספק אם תעוגן בעתיד לאור מסקנותיה של ועדה ברנע (דו"ח הועדה לבחינה מחודשת של מדל הדיווח על עסקי החברה בתשקיף ובנגזרותיו, בראשות פרופ' אמיר ברנע) ,שדנה בשאלת היקף החובה לפרסם מידע רך. התייחסות הדין המצוי והרצוי למידע צופה פני עתיד נעוצה בבעייתיות הרבה במיסודה של חובת גילוי כאמור לעיל, וברתיעה מהכנסת מידע לא ודאי לשוק העלול לשבש את יעילותו (ראה, ת"פ 5322/90 מ"י נ' גיבור סברינה מפעלי טקסטיל בע"מ דינים שלום, כרך יז, 325) תקנה 36(א) לתקנות דוחות מיידים מחייבת לגלות לציבור המשקיעים מידע הנוגע לאירועים חורגים שהתרחשו, ולא אירועים שטרם אירעו בפועל. תקנה 36(ב) לתקנות דוחות מיידים אף מתירה לתאגיד לעכב על פי שיקול דעתו דו"ח מיידי לגבי אירוע חורג, אם הגשתו עלולה למנוע השלמת פעולה או עסקה, או להרע את תנאיה איני סבורה, כי ניתן לגזור מתקנה 36 לתקנות דוחות מיידים חובה לפרסם מידע המתייחס לפעולות שטרם בוצעו, ושאין וודאות שיתרחשו בעתיד. ועדת ברנע מצאה גם היא, שהתקנות בישראל אינן מחייבות דיווח של מידע הצופה פני עתיד, ובחינת הסוגייה לגופה הובילו אותה למסקנה, שאין להטיל חובה ביחס למידע כזה, למעט במקרים מסוימים. הועדה מבחינה בין שלושה סוגים של מידע הנוגע לעתיד, שהרלוונטי לענייננו הוא אותו סוג של מידע העוסק בהשלכות של אירועים שטרם התרחשו. מידע מסוג זה, לדעת הועדה, יפורסם באופן וולונטרי בלבד בשל אי הוודאות הטמונה בו (ראה עמ' 15 לדו"ח הועדה). הועדה המליצה, שלהנהלת התאגיד יישמר מרחב גדול של שיקול דעת להחליט מתי וכיצד לפרסם מידע עתידי, וכיצד ינוסח. הדגש הוא על מידע איכותי ולא כמותי, שיהא מילולי ולאו דווקא מספרי. במקביל, המליצה הועדה לפטור מאחריות חברה שמסרה בדיווחיה לציבור מידע עתידי, שיתברר בדיעבד שיש בו משום הצהרה כוזבת או פרט מטעה, אם צוין בדיווח שהמדובר במידע המתייחס לעתיד שהחברה אינה מתחייבת לממשו לטענת ב"כ המבקש, גם אם ככלל אין בדין חובה לפרסם מידע הצופה פני עתיד, הרי שבסיטואציה הנדונה במקרה זה, העוסקת בתוכניתם של בעלי השליטה לפירעון הלוואות שבאמצעותן מומנה רכישת השליטה, חלה חובה לפרסמה, על פי הרציונאל של תקנות הצעת רכש. הצעת רכש היא הצעה, המופנית לציבור בעלי המניות של חברה לרכוש מאותו ציבור את מניות החברה, המוחזקות בידיו (ראה, הגדרת "הצעת רכש" בסע' 1 לחוק החברות). תקנות הצעת רכש נועדו להסדיר את אופן ביצוען של הצעות רכש לסוגיהן בחברה שניירות הערך שלה רשומות למסחר בבורסה בתל אביב. התקנות קובעות, כי הצעת רכש תיעשה במיפרט בכתב ותופנה לכלל בעלי ניירות הערך מהסוג שאותו מציעים לרכוש (תקנה 5 לתקנות הצעת רכש). פרק ב' עוסק בתוכנו של המפרט, ובתקנה 15 נקבע, שבמפרט יפורטו "כל הסכם, הסדר או הבנה שיש למציע עם אחר", הנוגעים, בין השאר, לעניין "הלוואה שקיבל המציע לשם מימון ההצעה ובכלל זה, תקופת ההלוואה ותנאיה, הריבית האפקטיבית, בטוחות שנתן המציע למלווה בנכסי חברת המטרה או בניירות ערך שלה, וכן תכניות המציע למימון החזר ההלוואה, ואם אין כאלה יצהיר על כך". בנוסף, בתקנה 16, העוסקת בפרטים על התחייבויותיו של המציע וכוונותיו, נקבע, כי במפרט יבואו תוכניותיו של המציע "ביחס לחברת המטרה בכל תחום שעשוי להיות חשוב למחזיק סביר, ובכלל זה כוונות למחיקת ניירות ערך של חברת המטרה מהמסחר, מדיניות עסקית, הרכב הדירקטוריון וההנהלה המוצעים, מבנה ההון והרכב הנכסים, תכניות פירוק או מימוש נכסים ומדיניות חלוקת רווחים..." לטענת ב"כ המבקש, על אף שרכישת השליטה במקרה זה לא נעשתה בדרך של הצעת רכש, עלינו להקיש מן התקנות הנ"ל, שעל בעלי השליטה לגלות את תוכניותיהם והסדרי המימון עליהם חתמו, כמבוקש על ידו בתיק זה אין זה משנה, כך ב"כ המבקש, אם רכישת השליטה נעשתה באופן כזה או אחר, ואין ללמוד מכלל הן על הלאו. הרציונאל העומד מאחורי התקנות הנ"ל מחייב שלא לעשות הבחנה בין חובת הגילוי המוטלת על רוכש שליטה באמצעות הצעת רכש, לבין רוכש שליטה בדרך אחרת. מחוקק המשנה עמד על מהותיותו של מידע בנוגע לכוונותיהם ותוכניותיהם העתידיות של בעלי שליטה למשקיעים, וקבע, כי יש לגלותו על אף היותו בגדר מידע צופה פני עתיד ועל אף שעשוי לכלול סודות מסחריים אין בידי לקבל את טענותיו של עו"ד אינדיק על השלכותיהן של תקנות הצעת רכש על העניין דנא. צודקים המשיבים בטענתם, כי עצם העובדה, שהתקנות מוגבלות למצב המיוחד של רכישת שליטה באמצעות הצעת רכש, מעידה על כך שאין להרחיב את חובות הגילוי הקבועה בהן גם למקרים בהם הרכישה נעשית בדרכים אחרות. במצב שבו נערכים שינויים באחזקות בעלי עניין בתאגיד, או במצב שבו הופך אדם או תאגיד לבעל עניין, שלא בדרך של הצעת רכש, מחייבת תקנה 33(א) לתקנות דוחות מיידים פרסום דו"ח מיידי. הפרטים אותם נדרש לציין בדו"ח המיידי על פי תקנה 33(א) אינם כוללים פרטים בדבר תוכניותיהם העתידיות של בעלי העניין לפירעון הלוואות שנטלו לשם רכישת מניותיהם, ואף אין כלל חובה לציין את מקורות המימון לרכישה נראה לי, כי השוואת היקפה של חובת הגילוי על פי תקנה 33(א) לתקנות דוחות מיידים אל מול היקפה בתקנות 15 ו-16 לתקנות הצעת רכש מחייבת את המסקנה שהאחרונות יוחדו לסיטואציה המיוחדת של מיפרט המוגש במסגרת הצעת רכש, ואין להרחיבה לכל רכישת שליטה. ההגיון העומד מאחורי הטלת חובת גילוי רחבה במיפרט להצעת רכש הוברר היטב בטיעוני המשיבים שעמדו על כך שמטרת התקנות היא להביא לשוויון בין המידע המצוי בידי ה"מציע" לבין המידע המצוי בידי ה"ניצע". אם המציע יודע בעת הגשת הצעת הרכש מה בכוונתו לעשות ב"חברה המטרה" אם הצעתו תתקבל, מטילות עליו התקנות חובה לגלות את תוכניותיו לניצעים, על מנת שאלה יוכל לגבש את החלטתם אם למכור את מניותיהם. הגיון זה אינו מתקיים, בהכרח, שעה שמנוהל בין המוכרים לרוכשים משא ומתן במהלכו יכולים המוכרים לעמוד על טיבם של הרוכשים וכוונותיהם באופן ישיר ראוי לציין שתקנה 9(1) לתקנות הצעת רכש קובעת, למעשה, שב"הצעת רכש מלאה" שתוקפה מותנה בכך שלאחריה יחזיק המציע בכלל המניות שלגביהן הוצעה הצעת הרכש, לא תחול החובה לכלול במפרט את הפרטים בהם עוסקות תקנות 15 ו-16. כלומר, חובת הגילוי על פי התקנות הנ"ל חלה רק במצב שבו ממשיכים הניצעים להחזיק במניותיה של חברת המטרה. במצב כזה, קיימת חשיבות לכך שכוונותיו ותוכניותיו של בעל השליטה ייחשפו בפני הניצעים, מתוך מטרה להגן עליהם מפני המציעים העתידים להפוך לבעלי השליטה בתאגיד, בו ימשיכו להחזיק מניות. לא כך כאשר כל הניצעים יוצאים מהתאגיד, שאז חשוב להם לדעת פרטים הנוגעים להצעת הרכש עצמה, ואין צורך להביא לידיעתם פרטים על כוונות ותוכניות של המציעים בנוגע לעתיד התאגיד, שכן לא תהיה להם יותר זיקה לאותו תאגיד מטרת התקנות, כפי שציינה הגב' מירי כץ, יושבת ראש הרשות לניירות ערך, היא לספק מידע רלוונטי לניצעים, על מנת שיוכלו לשקול את ההצעה על בסיס מידע מלא, "אבל להשתדל להכביד כמה שפחות" על המציעים (ראה עמ' 2 לפרוט' מס' 89 לישיבת ועדת הכספים מיום 31 בינואר 2000, נספח ח' לכרך האסמכתאות לתגובת המבקש לתשובות המשיבים). עולה מן הדברים, שדרישת הגילוי הרחבה בתקנות 15 ו-16 אינה באה בשל העובדה שנרכשה שליטה בתאגיד, אלא בשל כך שהוגשה הצעת רכש, ואיני סבורה שיש לגזור מהתקנות הנ"ל חובות גילוי של רוכש שליטה כלפי כלל ציבור המשקיעים סיכום ומסקנות : הוראות הדין העוסקות בחובת הגילוי אינן יכולות לשמש עוגן לדרישתו של המבקש. לא שוכנעתי, שיש ממש בטענותיו של המבקש שקיימת חובה כלפי הגורמים הממנים לבצע את התוכנית העסקית. לא הובא בפני בסיס לטענה שקיימת הסתברות ממשית למימוש נכסים על פי התוכנית, ואיני סבורה שמידע בנוגע לאירועי מימוש לא וודאיים מהווה מידע מהותי. המשיבים חזרו והדגישו שאין המדובר בענייננו בתוכנית מגובשת, שבכוונת בעלי השליטה לבצע ככתבה וכלשונה. לטענתם, פעולותיהם של בעלי השליטה בעתיד תעשנה על בסיס התפתחויות בכלכלת העולם, בכלכלת ישראל, במצב בשווקי ההון ובהתפתחויות בקבוצת אי.די.בי. מימוש נכסים ייעשה על מנת לנצל הזדמנויות עסקיות עתידיות, ועל בסיס החלטות פרטיקולריות שתתקבלנה בחברות השונות שבקבוצה, ולאו דווקא על ידי בעלי השליטה עצמם. המבקש לא העמיד בפני בסיס לטענה שהתוכנית אינה תחזית אפשרית להשבת חובם של בעלי השליטה לגורמים הממנים, כנטען על ידי המשיבים. שוכנעתי, שפרסום התוכנית, על-אף שאינה מחייבת, עלול לגרור אחריו בעיה של אובדן אמון של הנהלות החברות העתידות להימכר על-פי התוכנית, של העובדים באותן חברות, ובעיה מול רוכשים ומוכרים פוטנציאליים. כמו כן, גילוי התוכנית עשוי להיות כרוך בחשיפת סודות מסחריים של הקבוצה פרסום התוכנית היום, והטלת חובה על המשיבים לעדכנה באופן שוטף על-מנת לא להטעות את ציבור המשקיעים, תגרור עלויות רבות אותן יש לשקול בענייננו אל מול התועלת המצומצמת מגילוי תוכנית, שלא הוכח שהיא מהווה יותר מאשר תחזית לא מחייבת. מסירת התוכנית לחברת "מעלות" המחויבת בסודיות תומכת בטענת המשיבים שאין הם מסתירים את התוכנית ממניעים זרים סוף דבר : הפועל היוצא מן האמור לעיל הוא, כי בנקודת הזמן הנוכחית, באיזון בין עיקרון הגילוי לבין הנזקים העשויים להיגרם מחשיפתה של התוכנית, יש לתת משקל רב יותר לאחרונים. המבקש וציבור המשקיעים האחרים יוכלו לעמוד על טיבה של כל עיסקה שתבוצע בעתיד בקבוצת אי.די.בי על פי הדיווחים שיימסרו בעת ביצועה, דבר שיאפשר לבוחנה לאור התנאים במשק באותה עת. אם יגיע מי מבין המשקיעים או הרשות לניירות ערך למסקנה שהופעלו שיקולים זרים בביצוע עיסקה, או לבעלי השליטה עניין אישי בה, עומדים לרשותם מגוון של הליכים משפטיים באמצעותם יוכלו לפעול על מנת למנוע שימוש לרעה בנכסי הקבוצה. התובענה נדחית איני רואה להכביד ידי על המבקש כבקשת המשיבים- אך פטור בלא כלום אי אפשר. הנני מחייבת את המבקש בהוצאות משפט (כולל הקלטות) וכן בשכ"ט עוה"ד בסך כולל של 50,000 ₪ + מע"מ. בנסיבות העניין, בהן כל קבוצת משיבים יוצגה על ידי חמשה משרדים שונים- יקבל כל משרד סך של 10,000 שקלים + מע"מדיני חברותתוכנית עסקיתהלוואהמימון