התיישנות תביעות מקרקעין / לא מקרקעין - מה ההבדל ?

החלטה מהות ההליך 1. החלטה זו עניינה בבקשת המבקשים (הנתבעים) לדחות על הסף את תביעתו של המשיב (התובע) בשל התיישנות (ושיהוי). ביום 18.5.99 הגיש המשיב תביעה בעניין הסכם שנערך ביום 2.5.70 בין הגב' מרים עיסא אליאס אלג'דע (להלן - מרים) לבין המשיב (להלן - ההסכם). לפי ההסכם, הנושא את הכותרת "זכרון דברים", התחייבה מרים (הנתבעת 1) למכור למשיב את זכויותיה בקרקע מוסדרת בשכונת בית צפפה בירושלים, בחלקה 40 בגוש 30283, בשטח של 32,896 מ"ר (להלן - הנכס או החלקה). בתביעתו, שהוגדרה על-ידו "תביעה הצהרתית, אכיפת הסכם", מבקש המשיב ליתן "צו הצהרתי" (כך במקור) לרישום זכויותיה של מרים בנכס על שמו. כן ביקש להורות על ביטול רישום העסקאות שנעשו בנכס לטובת הימנותא ומדינת ישראל (הנתבעים 2 ו3-), ועל מחיקתן של הערות האזהרה לטובת הנתבעים 8-4 (הנתבעים 7-2 ביחד יכונו להלן - המבקשים). רקע עובדתי 2. מרים (הנתבעת 1) היתה הבעלים של החלקה, שנרשמה על שמה ביום 8.12.1963. מהרישום בפנקסי המקרקעין עולה, כי בשנת 1964 מכרה מרים 493 חלקים מתוך 32,896 חלקים בנכס. ביום 13.6.74 רכשה חברת הימנותא בע"מ (המבקשת 2) את חלק הארי של החלקה, דהיינו 28,514 חלקים, תמורת 3,455,880 לירות ישראליות. ביום 4.8.74 נרשמו חלקים אלה על שמה של הימנותא בלשכת רישום המקרקעין. ביום 25.4.75 העבירה הימנותא את כל חלקיה בנכס למדינת ישראל (המבקשת 1) במכר ללא תמורה, וכן העבירה למדינה את ההחזקה בחלקיה שבנכס. 3. בתאריך 25.6.74 נרשמה הערת אזהרה לטובת מר סמיח מחמד עליאן (המבקש 3) על 1096 חלקים מסוימים מתוך כלל החלקה. הערת האזהרה נרשמה על סמך יפוי כח נוטריוני מיום 17.2.74. 4. באותו תאריך, 25.6.74, נרשמה הערת אזהרה נוספת לטובתו של מר סעיד מוסא מוחמד עליאן (המבקש 4) על 1,198 חלקים ספציפיים ומוגדרים מתוך החלקה. הערת אזהרה זו נרשמה על סמך שני יפויי כח בלתי חוזרים. 5. ביום 27.6.74 נרשמה הערת אזהרה לטובת מוחמד אחמד מוסטפא עליאן (מבקש 5) על 816.9 חלקים מסויימים מן הנכס. הערת האזהרה נרשמה על סמך יפוי כח בלתי חוזר שנחתם על ידי מרים בפני נוטריון ציבורי. 6. ביום 5.7.74 נרשמה הערת אזהרה לטובת עלי מוסא מוחמד עליאן (המבקש 6) על 1,595 חלקים מסוימים מתוך החלקה. ההערה נרשמה על סמך שני יפויי כח נוטריונים עליהם חתמה מרים. 7. בהתאם לרישומים במינהל האוכלוסין של משרד הפנים, עזבה מרים את הארץ וחדלה מלהיות תושבת בחודש ספטמבר 1974. 8. המשיב טען בתביעתו כי משפחת אשתו היתה בקשר עם מרים, שהיתה אישה ערירית וחיה בגפה. במהלך ביקוריו של המשיב בבית צפפה, שם התגוררה מרים, הוא הכיר את מרים באמצעות משפחת אשתו. לטענתו, באחד מביקוריו, הציעה לו מרים לרכוש ממנה את זכויותיה בחלקה ובבית שהיה בנוי עליה. לאחר שבדק את זכויותיה, הסכים המשיב להצעתה וביום 2.5.70 נחתם בין המשיב לבין מרים ההסכם למכירת הנכס. על פי האמור בהסכם רכש המשיב את מלוא זכויותיה של מרים בחלקה ובבית, דהיינו, את כל 32,896 החלקים. התמורה בגין העסקה היתה 20,000 לירות ישראליות, כאשר 10,000 ל"י שולמו עם חתימת זכרון הדברים (ההסכם) והסכום נוסף של 10,000 ל"י היה צריך המשיב להעביר למרים עם העברת הקרקע על שמו בלשכת רישום המקרקעין. ברם, העברת הקרקע לא בוצעה והקשר עם מרים נותק. לטענת המשיב, הוא לא רשם הערת אזהרה, בעת חתימת ההסכם ולאחריו, בשל דרישתה של מרים שלא לפרסם ברבים את דבר המכירה. לטענתו, הסיבה לדרישתה זו של מרים היתה נעוצה בחששה כי גורמים ערביים-לאומניים עוינים, יתנכלו לחייה בשל התנגדותם למכירת קרקעות ליהודים. המשיב אמנם אינו יהודי, אך הינו אזרח ישראלי ותושב ישראל, ששירת בעבר במשטרת ישראל, ועובדות אלה אפשר שייזקפו לחובתו ויביאו לעוינות כלפי העסקה עמו. 9. בטרם הושלמה העסקה עם המשיב, ולאחר חלוף למעלה משלוש שנים מעת חתימת ההסכם, וכן לאחר כל העסקאות האחרות שבוצעו בנכס על ידי מרים ולטובת המבקשים, עזבה מרים את הארץ. המשיב לא ידע על עזיבתה. עד כאן הרקע העובדתי, כפי שנטען על ידי המשיב (התובע), מבלי לקבוע בשלב זה כל ממצא עובדתי על-ידי בית המשפט. רקע דיוני 10. כאמור, ביום 18.5.99 הגיש המשיב לבית משפט זה את תביעתו, בה תבע הצהרה שתאפשר לו את רישום זכויותיו בקרקע ותיקבע את קדימותו מול כל העסקאות הנוגדות שנערכו עם המבקשים, כפי שתוארו לעיל. המשיב ביקש כי בית המשפט יורה על ביטול רישום העסקאות הנוגדות שנעשו בנכס. מפאת גילו המתקדם של המשיב קבעתי כי הוא ייחקר על תצהיר עדותו בשלב ראשוני של מהלך המשפט, וזאת מבלי לפגוע בשום טענה מקדמית שהועלתה על ידי מי מהצדדים ובעיתוי מתן ההחלטה בה. המשיב נחקר על תצהירו במשך שתי ישיבות. בסופה של הישיבה השניה, שהתקיימה ביום 5.4.2000, הוחלט כי בית המשפט יתן בשלב זה את החלטתו בשאלת ההתיישנות בלבד, תוך התעלמות מעדותו של התובע, ועל בסיס כתבי הטענות שהוגשו בתיק העיקרי והטיעונים שהועלו במסגרת בקשה זו. יצויין, כי המשיב טוען כי לאחר שאיבד את עקבותיה של מרים החל בהליכים מול האפוטרופוס הכללי לממש את זכויותיו בחלקה (הליכים אלה ננקטו בשנת 86' ובשנת 96'). האפוטרופוס הכללי לא ראה עצמו צד להליכים האמורים מאחר שלא קיבל צו לניהול נכסי המשיבה. לבסוף, צו כזה הוצא על ידי בית משפט זה ביום 15.9.98 והודע עליו למשיב ביום 22.2.99. בעקבות זאת הוגשה תביעה זו והאפוטרופוס הכללי צורף אליה כנתבע בתור מי שמנהל את נכסיה של מרים. הטענה העיקרית שהעלה האפוטרופוס בכתב ההגנה היתה, כי מרים מכרה את כל זכויותיה בנכס ולא נותר בנכס חלק כלשהו לניהול עבורה בהעדרה. התיישנות - עיקרי טענות הצדדים 11. טענות המבקשים: א. המבקשות 1 ו- 2 (המדינה והימנותא) טוענות כי טענת המשיב, לפיה הוא התקשר עם מרים בשנת 1970 בחוזה לרכישת הנכס, לא היתה ידועה להן עובר להגשת כתב התביעה על ידי המשיב, ואין לעסקה זו זכר ברישום כלשהו. לעומת זאת, החלקים אותם רכשה המבקשת 2 נרשמו בבעלותה בפנקס הזכויות ביום 4.8.1974. ב. לטענת המבקשים, המשיב מבקש מבית המשפט לשנות או לבטל את רישום החלקה כפי שנקבע בהסדר המקרקעין. אולם, על פי סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט 1969- (להלן - פקודת ההסדר), וכן לפי סעיף 125 (א) לחוק המקרקעין תשכ"ט1969- (להלן - חוק המקרקעין), רישום בפנקס המקרקעין המוסדרים מהווה ראיה חותכת לתכנו. לפיכך, אפשרויות תיקון הרישום מוגבלות למקרים המפורטים בסעיפים 93 עד 97 לפקודת ההסדר והינן מצומצמות ביותר. המשיב, לטענתם, אינו עומד בתנאי סעיף 93 לפקודת ההסדר. ג. עוד טענו המבקשים, כי תקופת ההתיישנות הרלבנטית למקרה דנן היא זו המופיעה בסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח 1958- (להלן - חוק ההתיישנות). סעיף זה קובע תקופת התיישנות בת שבע שנים לתביעות "בשאינו מקרקעין". לטענתם, לא יחולו התקופות המופיעות בסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות - שעניינן "תביעות במקרקעין", לגביהן נקבעו תקופות התיישנות של חמש עשרה שנה (במקרקעין לא מוסדרים) ועשרים וחמש שנה (במקרקעין מוסדרים) - משום שתקופות התיישנות אלו רלבנטיות רק למצב בו המחזיק במקרקעין טוען לזכות שקמה לו מכח התיישנות ולעדיפותה על זכות הבעלים הרשום. ד. עוד נטען על ידם, כי סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, שמבטל את תחולתן של הוראות חוק ההתיישנות לגבי "תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים", רלבנטי גם הוא רק למקרה בו נשמעת טענת התיישנות מפי מחזיק במקרקעין הטוען לעדיפות על הבעלים הרשום, ואין סעיף זה רלבנטי במקרה דידן. כמו כן, למשיב אין כל "זכות במקרקעין", שהרי לפי חוק המקרקעין זכות במקרקעין קמה אך ורק לפי חוק כאשר הזכויות שביושר בוטלו מכח סעיף 161 לחוק המקרקעין. ה. לחלופין, טענו המבקשים, אם ייקבע כי תקופת ההתיישנות הינה עשרים וחמש שנה כקבוע בסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, הרי שגם תקופה זו חלפה והסתיימה: מועד תחילת מירוץ ההתיישנות הוא יום לידתה של עילת התובענה, דהיינו, יום עריכת ההסכם בין המשיב לבין מרים בחודש מאי 1970, ומועד הפסקת מירוץ ההתיישנות הוא עם הגשת התביעה, דהיינו, ביום 18.5.99. בין שני המועדים הללו חלפו 29 שנים. המבקשים טענו גם לשיהוי, אולם, לא אתעכב על טענה זו, וזאת לאור החלטתי מיום 5.4.2000, בה נקבע כי בשלב זה אדרש לשאלת ההתיישנות בלבד. ו. המבקשים 6-3 טענו, כי מאז שנות השבעים נבנו על ידיהם, בחלקים אותם רכשו ממרים, חמשה מבני מגורים בהם מתגוררים מעל 30 איש, כאשר חלקם אף מתגורר שם החל משנות השבעים המוקדמות. כן טענו, כי מצויות בחלקה דירות נוספות בשלבי בנייה. 12. טענותיו של המשיב: א. סעיף 159(2) לחוק המקרקעין, הקובע כי אין התיישנות בתביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, הינו רלבנטי במקרה דידן משום שהנכס מצוי על מקרקעין מוסדרים. בהתאם לכך טען, כי חוק ההתיישנות לא חל במקרה זה. ב. עוד טען המשיב, כי סעיפים 97-93 לפקודת ההסדר אינם רלבנטיים, משום שעניינם של סעיפים אלו הוא תקיפת רישום חדש שנעשה מכח פקודת ההסדר בלבד. ג. לחלופין, טוען המשיב, אף אם יחול חוק ההתיישנות הרי שיחול סעיף 5(2) לחוק, הקובע תקופת התיישנות של עשרים וחמש שנה - ותקופה זו טרם חלפה. לשיטתו, יום עילת התובענה הוא יום יצירת ההתחייבות השניה (הנוגדת) או יום רשימת הערות האזהרה לטובת מי מהמבקשים - דהיינו, מירוץ ההתיישנות החל לכל המוקדם ביום 13.6.74, היום בו נחתם ההסכם עם הימנותא, ויום סיומו של המירוץ הוא יום הגשת התובענה, כלומר, 18.5.99. בחישוב תקופות אלה יימצא כי טרם חלפו עשרים וחמש שנה. המשיב הוסיף, כי טרם חלפו עשרים וחמש שנה אף מיום רישומן של כל אחת מהערות האזהרה שנרשמו לטובת המבקשים 6-3. ההכרעה בבקשה 13. לאחר ששקלתי טענותיהם של ב"כ הצדדים, נראה לי כי שתיים בלבד הן השאלות הצריכות הכרעה בגדר החלטה זו. האחת, מהי תקופת ההתיישנות החלה על תביעה מסוג זה; השניה, האם תביעה זו התיישנה. בשאלת ארכה של תקופת ההתיישנות שתחול על תביעה מסוג זה, הביאו הצדדים בטיעוניהם מספר אפשרויות. לדידם של המבקשים, תביעה זו אינה "תביעה במקרקעין", קרי: שאינה תביעת "זכות או טובת הנאה בקרקע" (כלשון ההגדרה שבסעיף 1 לחוק ההתיישנות), ולכן יחול עליה סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, הקובע תקופת התיישנות של שבע שנים ("בשאינו מקרקעין"). לחלופין, טענו לתחולתו של סעיף 5(2) לחוק, הקובע כי במקרקעין מוסדרים תקופת ההתיישנות תהא עשרים וחמש שנה. לעומתם, המשיב טען לתקופת התיישנות בת עשרים וחמש שנה, כפי שנקבעה בסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות (תקופה זו נטענה על-ידו כטענה חלופית, למקרה שתידחה טענתו העיקרית לפיה בתביעה מסוג זה חוק ההתיישנות לא חל כלל). 14. תביעות מעין התביעה דידן הוכרו בפסיקה כ"תביעה במקרקעין", במובן סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, ונשללה האפשרות לראות בהן תביעות אשר תקופת התיישנותן היא שבע שנים (ראו ע"א 87/74 סמואלס נגד סמואלס ואח', פ"ד כ"ט(1) 309, המסתמך על ע"א 289/65 רובינשטיין ואח' נ' רון ואח' פ"ד כ(1) 505). סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות קובע כי: " התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (2) במקרקעין - חמש עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) - עשרים וחמש שנה". מאחר שאין חולק כי ענין לנו במקרקעין מוסדרים (ראו עמ' 30 לפרוטוקול הדיון מיום 5.4.2000), הרי שהתקופה הרלבנטית לענייננו היא 25 שנה. ברם, המקרים שנדונו בפסיקה שהובאה לעיל, אירעו בטרם כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין (ולאחר תחילת תוקפו של חוק ההתיישנות), ואילו, ההסכם נשוא דיוננו נחתם ביום 2.5.70, דהיינו, לאחר שחוק המקרקעין נכנס לתוקפו. האם חל שינוי במצב המשפטי בעניין זה? סעיף 161 לחוק המקרקעין, שכותרתו היא "שלילת זכויות שביושר", קובע כי: "מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין אלא לפי חוק". השאלה היא, אפוא, האם הוראת סעיף זה חוללה שינוי, במובן זה שתביעה לקיום זכות שמקורה בהסכם ושהוגדרה כ"זכות שביושר" יצאה מגדר "זכות או טובת הנאה במקרקעין". לדעתי, יש להשיב בשלילה על שאלה זו. עם ביטולם של הזכויות שביושר במקרקעין לפי דיני היושר האנגליים לא פסה ההכרה בזכותו המיוחדת של קונה מקרקעין - במקרקעין - מכח דיני היושר מ"תוצרת הארץ". זכות זו הוכרה כזכות שאינה אובליגטורית גרידא ואף חוק המקרקעין מכיר בה ומעגנה במסגרת דיני העסקאות הנוגדות. כך עולה מפסק דינו של כבוד הנשיא ברק בע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' מזל אהרונוב (תקדין-עליון): "בהתחייבות למכירת נכס (מקרקעין או מטלטלין) רוכש הקונה זכות שביושר המעניקה לו 'זכות מהותית בנכס מסויים'. המאפיין זכות זו, הוא כי היא אינה אך כלפי המוכר. היא פועלת כלפי 'כולי עלמא' (...למעט קונה בשוק הפתוח או רוכש הזכות בתמורה ובתום לב ובמקרקעין מוסדרים - ברישום שנעשה בעוד הקונה פועל בתום לב)"(שם, פסקה 6). הנשיא ברק אף הגדיר שם זכות זו כ"מעין זכות קניינית מן היושר הישראלי"(שם, פסקה 13), בהוסיפו כי כוחה של זכות זו "גדול מכוחה של זכות אובליגטורית" (שם, פסקה 16). הוא ראה אותה מעוגנת בדיני העסקאות הנוגדות שבחוק המקרקעין וקבע כי "אין בהוראת סעיף 161 לחוק המקרקעין כדי לבטל את הזכויות שביושר של הקונה, עד כמה שזכויות שביושר אלה מתבססות על הדינים הישראליים בדבר עיסקאות נוגדות ולא על הדין האנגלי שאכן בוטל" (שם, פסקה 24). אכן, זכות שביושר מ"תוצרת ישראל" לא בוטלה, והוראות המקרקעין אף עשויות לחול עליה, בהקשרים שונים, כמו גם הוראות חוק אחרות הנוגעות לזכויות שבמקרקעין. אולם, מעמדה וגדרותיה של זכות זו אינם גזורים מראש והם ייקבעו לפי ההקשר הנורמטיבי בה היא תיבחן (שם, פסקה 5). אשר לתקופת ההתיישנות החלה עליה, יש לומר כי משהוכרה זכות זו כ"זכות מהותית בנכס מסוים" די בכך כדי לקבוע כי תביעתה של זכות זו היא תביעת "זכות או טובת הנאה בקרקע", ולפיכך הינה תביעה במקרקעין במובן סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות. בנוסף, לו הסתפקתי במתן תשובה קצרה לשאלה מורכבת זו, הייתי מוצאה כבר בהגדרת המושג "מקרקעין" שבסעיף 1 לחוק ההתיישנות (הגדרה הטומנת בחובה את המפתח לסיווג התובענות לצורך קביעת תקופות ההתיישנות החלות עליהן): "מקרקעין - קרקע מכל סוג וכל זכות או טובת-הנאה בקרקע וכל דבר המחובר לקרקע חיבור-קבע וכל זכות או טובת הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה. צא וראה: המחוקק הבחין בין "כל זכות או טובת הנאה בקרקע" לבין "כל זכות או טובת הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה" וכלל את שני סוגי התביעות בגדר "תביעות במקרקעין". 15. סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין קובע כי : "חוק ההתיישנות, תשי"ח1958-, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה". ב"כ המשיב הפנה לסעיף זה כבסיס לטענתו כי תביעתו של המשיב אינה יכולה להתיישן כלל, בהיותה "תביעה לקיום זכות במקרקעין מוסדרים" שנוצרה לאחר כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין. טענה זו מצריכה התמודדות עם השאלה, האם תביעה לקיום זכות שמקורה בהסכם ושהוגדרה, כאמור, כ"זכות שביושר תוצרת הארץ", תובא בגדר "זכות במקרקעין" שבסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין. שאלה זו עמדה בפני בית המשפט העליון בע"א 499/82 אושפיזאי נ' החברה לקרקעות והשקעות בע"מ (פ"ד לז(4) 249). ברם, הכרעה בה לא נדרשה שם, ולכן הושארה ללא מענה. גם במקרה דידן אינני נזקק להכרעה בה וזאת לאור תשובתי דלהלן לשאלה השניה שהצגתי לעיל. 16. השאלה השניה - האם תביעה זו התיישנה? סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". במקרה דידן אין לקבוע כי היום שבו נולדה עילת התובענה הוא יום עשיית ההסכם בין מרים לבין המשיב. שהרי, עילת התובענה היא דרישתו של המשיב לביצוע העברת רישום הזכויות במקרקעין על שמו - ורישום זה לא נועד להתבצע ביום חתימת ההסכם. אם כן, במקרה זה יש לבדוק מתי צריכה היתה, לכאורה, להתבצע פעולת העברת הרישום על שמו של המשיב. בסעיף 3 להסכם בין המשיב לבין מרים נקבע כי "המוכרת מתחייבת להופיע בפני כל משרד ממשלתי כולל משרד ספרי האחוזה לשם העברת החלקה הנ"ל...", ובסעיף 7 להסכם נקבע כי "המוכרת מתחייבת להופיע לפי בקשת הקונה תוך 7 ימים מיום קבלת הודעתי בעל פה ו/או בכתב. ..." כעולה מן ההסכם, לא נקבע בו זמן מוגדר להעברת רישום המקרקעין על שמו של המשיב. הצדדים להסכם קבעו כי ההעברה תתבצע בתוך 7 ימים מיום קבלת דרישה לכך מאת המשיב. לא נטען בפני - וממילא לא הוכח - קיומו של תאריך כלשהו בו דרש המשיב ממרים להעביר את רישום המקרקעין על שמו. אילו הוכח יום כזה, ניתן היה לומר כי משדרש המשיב את העברת המקרקעין על שמו, ודרישתו לא נענתה, נולדה לו עילת התובענה. אולם, במצב דברים בו נעדרים אנו ידיעה אודות יום דרישת הרישום, ניתן לראות ביום מניעת האפשרות לבצע את הרישום, כנקודת הזמן הראשונה בה יכלה להיוולד עילת התובענה, ממנה ואילך ניתן להתחיל את מירוץ ההתיישנות. מיום עזיבתה של מרים את הארץ, בחודש ספטמבר בשנת 74, היא אינה יכולה להידרש יותר - וממילא לא היה ביכולתה להיענות לדרישה של המשיב - להעביר את החלקה על שמו. בכך ניתן לראותה כמי שהפרה את החוזה עם המשיב, בשל עצם עזיבתה את הארץ למקום בלתי נודע; אך זאת בתנאי שהמשיב ידע על כך כבר בעת עזיבתה. שכן, סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הנושא את הכותרת "התיישנות שלא מדעת", קובע כי: “נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". המשיב טוען כי דבר עזיבתה של מרים את הארץ נודע לו במועד מאוחר יותר. ואולם, גם אם ידע כבר בעת עזיבתה - ואינני קובע דבר בעניין זה - תביעתו טרם התיישנה: מזמן עזיבתה של מרים, קרי, 9/74, ועד ליום הגשת התובענה, קרי 18.5.99, טרם חלפו 25 שנה. אמנם, גם יצירת העסקאות הנוגדות היוו הפרה של החוזה והקימו למשיב עילת תובענה נגד מרים. ואולם, לנוכח העובדה שהערות האזהרה הראשונות על עסקאות נוגדות בקרקע נרשמו רק ביום 25.6.74 (לטובת המבקשים 3 ו4-), והרישום הראשון של העברת בעלות בחלק הארי של הקרקע נעשה רק ביום 4.8.74 (על שם המבקשת 2), הרי שטרם חלפו 25 שנה ממועדים אלה ועד ליום הגשת התובענה. ער אני לכך שאחדות מן העסקאות הנוגדות נעשו כבר בשנים 70' ו71-', כעולה מיפויי הכוח שנחתמו בגין עסקאות אלו, דהיינו, לפני למעלה מעשרים וחמש שנה מיום הגשת התובענה. ברם, לא הוכח כי עובדות אלו - קרי: העסקאות הנוגדות - היו בידיעת המבקש וגם לא ניתן לקבוע, בשלב זה, כי אף בזהירות סבירה יכול היה לגלותן במועד מוקדם יותר מהמועד בו נרשמו הערות אזהרה לגביהן. העולה מן הדברים, כי טרם חלפו עשרים וחמש שנה מהיום בו נולדה עילת התובענה ועד ליום הגשת התביעה. משמע, תביעה זו לא התיישנה. 17. סוף דבר - הבקשה לדחיית התביעה על הסף, בשל התיישנותה, נדחית. שאלות משפטיותמקרקעיןהתיישנות