פסק דין זוהי תביעת פינוי נגד הנתבע בעילת נטישה. 1. טענות התובעת: 1.1 התובעת הינה בעלת דירה ברחוב יוסף 28 חיפה (להלן: "הדירה"). 1.2 הנתבע הינו דייר מוגן בדירה משנת 1948. משנת 1990 ועד מועד הגשת התביעה, התגורר הנתבע בדירת חברתו, ברחוב ארלוזורוב 40 , כשהוא "הידוע בציבור" שלה. לטענתה, תצרוכת המים בתקופה זו היתה אפסית, ותצרוכת החשמל מינימלית בלבד. הרהיטים הוצאו מהדירה ולמעשה היא נותרה ריקה. 1.3 בנוסף טוענת הנתבעת כי גם כאשר הנתבע היה במשבר עם חברתו, הוא לא חזר להתגורר בדירה אלא גר אצל בנו או אצל בתו. 1.4 העובדות המתוארות לעיל, מצביעות, לטענת התובעת, על כי הנתבע נטש את הדירה ואין הוא זכאי עוד להחשב כדייר מוגן בדירה, ויש להורות על פנויו מהדירה. 2. טענות הנתבע: 2.1 הנתבע מאשר כי בשלב כלשהו, הוא התגורר בדירת חברתו, ואולם, אין בכך, לטענתו, כדי לפגוע בדיירותו המוגנת בדירה. 2.2 הנתבע שילם כל העת את דמי השכירות במלואם ובמועדם, הוא נהג לבקר בדירה מדי חודש, וכל חפציו ומטלטליו נותרו בדירה. 2.3 הנתבע מעולם לא התכוון לנטוש את הדירה על מנת שלא לשוב אליה. 2.4 התובעת ידעה כל העת כי הוא מתגורר בבית חברתו ושתיקתה מהווה ויתור על טענת נטישה. 3. עדויות התביעה עדי התביעה (למעט אחיה של התובעת), הותירו עלי רושם בלתי מהימן. עדותם היתה מגמתית, ולעתים, בלתי מתקבלת על הדעת. לא שוכנעתי כי הנתבע הציע לשכנו מר דזנשווילי לשכור את הדירה. כמו כן איני מאמינה לעד זה כי הוא ראה שהדירה לא מרוהטת וכי היא היתה ריקה לחלוטין. גם עדותה של גב' נטלה דזנשווילי הותירה עלי רושם בלתי מהימן לחלוטין. 4. קביעת העובדות על פי חומר הראיות: בשים לב לאמור לעיל, ולאחר ששמעתי את הצדדים ועדיהם ועיינתי בחומר הראיות, אני קובעת את העובדות כדלקמן: 4.1 הנתבע, שהינו כבן 80 שנה, מתגורר בדירה מאז שנת 1948, היינו כ52- שנה. 4.2 לאחר מות אשתו, בתחילת שנות ה90-, עבר הנתבע להתגורר עם חברתו ברחוב ארלוזורוב 40 חיפה. 4.3 הנתבע הותיר בדירה את כל המטלטלין, הריהוט, ספרים, בגדים וכיוצ"ב, ולא הוציא מהדירה דבר במשך כל השנים בהן התגורר בבית חברתו. 4.4 הנתבע נהג מדי פעם לבקר בדירה. 4.5 במשך כל התקופה בה התגורר הנתבע בבית חברתו, שילם הנתבע את דמי השכירות במועדם. אחיה של התובעת היה מגיע לבית חברתו של הנתבע לגבות את דמי השכירות מהנתבע. 4.6 התובעת ידעה כל השנים כי הנתבע התגורר ברחוב ארלוזורוב ולכן אחיה גבה כאמור את שכר הדירה בכתובת זו או במועדון הביליארד אשר היה בהנהלת הנתבע. 4.7 לנתבע לא היו כל זכויות קנייניות ו/או אחרות בדירה של חברתו. 4.8 כיום מתגורר הנתבע בדירה. 5. דיון: 5.1 האם יש בעובדות אלה כדי להצביע על קיומה של עילת "הנטישה". על כך יש להשיב בשלילה. 5.2 עילת הנטישה מורכבת משני יסודות מצטברים: האחת כי הדייר נטש את הדירה, קרי - הוא אינו מתגורר עוד בדירה, והשניה, העדר כוונה לשוב ולהתגורר בדירה. שני תנאים אלה הינם מצטברים, ורק בהתקיים שניהם, קמה עילת הנטישה. 5.3 כבר נפסק לא אחת כי העדרותו של הדייר מן המושכר, אין בה כלשעצמה כדי לשלול את זכויותיו כדייר מוגן, כל עוד שרירה וקיימת כוונתו של הדייר לראות במושכר את ביתו ולחזור אליו (ראה ע"א 715/76 דנטי נ' בוליוס פד"י ל"א (2) 113, 117. ר.ע.א. 44/79 ציפורי נ' מגן תקדין עליון 99 (4) עמ' 12). כב' השופט טירקל בפסק הדין ציפורי לעיל, איבחן בין נטישה מבחינה פיסית, שהיא מבחן אוביקטיבי, לבין נטישה מבחינה נפשית שהיא מבחן סוביקטיבי. לדעתו, לצורך הוכחת טענת הנטישה, יש צורך להוכיח גם את הנטישה הפיסית וגם את הנטישה הנפשית דהיינו - העדר כוונה לשוב למושכר. 5.4 נטל ההוכחה כי הדייר נטש את המושכר על מנת שלא לשוב אליו עוד, מוטל על התובע (ע.א. 544/65 גרטנר נ' נדיר פד"י כ' (2) 113, דוד בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, עמ' 115-116, וכן פסק דין ציפורי לעיל). במידה והתובע לא שכנע את בית המשפט כי הדייר נטש את המושכר על מנת שלא לשוב אליו, ו/או במידה ונותר לבית המשפט ספק בדבר קיומה של עילת הנטישה, ספק זה פועל תמיד לטובת הדייר, הזכאי לכך שהתביעה נגדו תדחה מפאת הספק. (ע.א. 170/63 ישראל ואח' נ' חיזק פד"2 2498, 2501. ע.א. 977/91 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה נ' נוסייבה פד"י מ"ו (5) 758, 766. ר.ע.א. 44/99 לעיל). 6. יישום הדברים הללו על המקרה דנן, מוליכנו למסקנה הברורה כי התובעת לא עמדה בנטל הראייה המוטל עליה ולא הוכיחה כי הנתבע נטש את הדירה על מנת שלא לשוב ולהתגורר בדירה. 7. אכן הנתבע התגורר תקופה ארוכה בבית חברתו ואולם לא שוכנעתי כי הנתבע לא התכוון לחזור לדירתו. הנתבע העיד בפני כי לא היתה לו כל כוונה שלא לשוב לדירה. מגוריו בדירת חברתו היו ארעיים, הוא לא מיסד את יחסיו עם חברתו, ולא היו לו כל זכויות קנייניות ו/או אחרות בדירת חברתו, שיהא בהן כדי להצביע על מגורי קבע בבית חברתו. שוכנעתי כי הנתבע ראה בדירה את ביתו. הנתבע הותיר בדירתו את כל הרהיטים, הספרים, הבגדים, כלי הבית וכיוצא באלה מבלי שהוציא מן הדירה דבר. הנתבע המשיך לשלם מדי חודש בחודשו את דמי השכירות ולא רכש כל דירה חלופית, ו/או דאג לקיום סידור מגורים של קבע ללא צורך בהסתמכות על הסכמת חברתו למגוריו בדירתה. דברים אלה מצביעים על קיומה של כוונה לשוב לדירה. ב.ע.א. 712/76 צ'רני נ' מורג פד"י ל"א (2) 99, 105, נקבע כי כאשר נטען כי לדייר יש דירה אחרת, אין הכוונה לחלופה ארעית אליה יכול הדייר לפנות כאורח נוטה ללון, אלא לדירה בה יש לדייר זכות קבע. עוד נקבע בפסק הדין כי קבלות עבור תשלומי מים וחשמל בסכומים נמוכים, אין בהן כלשעצמן כדי להעיד על נטישה. הן יכולות לשמש חיזוק לראייה עיקרית אך בהעדרה, אין בהן ממש. בענייננו, יכולות הקבלות שהוגשו לעיוני לשמש ראייה לעובדה שהנתבע לא התגורר בדירתו במשך שנים ואולם אין די בכך שכן, אין בקבלות אלה כדי להצביע על העדר כוונתו של הנתבע לשוב ולהתגורר בדירה. 8. סיכומו של דבר, על אף שהנתבע התגורר במשך שנים בדירתה של חברתו, לא שוכנעתי בהעדר כוונתו לשוב ולהתגורר בדירה. במצב דברים זה, לא מתקיימים כל יסודותיה של עילת הנטישה, ודי בכך כדי לדחות את התביעה. 9. טענת הויתור: 9.1 גם אם היתה מוכחת עילת הנטישה, דין התביעה להידחות. התובעת ו/או הנציג מטעמה (אחיה), ידעו במשך כל השנים כי הנתבע מתגורר בבית חברתו ואף גבו את דמי השכירות מהנתבע בבית זה. במשך כל השנים, התובעת לא מצאה לנכון להביע תרעומת על כך שהנתבע מתגורר בבית חברתו ו/או להביע איזו שהיא התנגדות לנטישתו את המושכר. ידיעה זו, והשתיקה שמאחוריה, מהוות ויתור מצידה של התובעת על כל טענה בענין נטישת המושכר. עצם קבלת דמי השכירות ושתיקת התובעת במשך תקופה כה ארוכה, על אף ניהול המושכר בצורה החורגת מתנאי חוזה השכירות המקורי (נטישת המושכר), מעידים על הסכמה מכללא של התובעת כי נטישה זו לא תהווה הפרת חוזה השכירות והשלמה עם המצב הקיים. 9.2 בע.א. 805/75 יצחק בן שלמה נ' צופיה קובדלו פד"י ל' (3) 239 קבע כב' השופט ברנזון כדלקמן: "נטישה היא פעולה חד פעמית ובהוודע דבר הנטישה לבעל הבית, הרי שיש בידו עילת פינוי נגד הדייר הסטטוטורי. אבל הוא רשאי לוותר עליה, והמשכת קבלת דמי השכירות במשך תקופה ניכרת ללא הסתיגות כאילו לא קרה דבר, תשמש בדרך כלל הוכחה מספקת על ויתור כזה". ובהמשך בעמ' 245: "נשארה אפוא העובדה, שבמשך תקופה של שנתיים ימים, או לפחות 20 חודש, קיבלה המשיבה את דמי השכירות של הדירה בידיעה ברורה כי המערער עזב את הדירה והמערערת היא היחידה המתגוררת והמחזיקה בה, מבלי למחות ומבלי לנקוט צעד כלשהוא לשמירת זכותה לתבוע את החזרת הדירה. בכך יש לראות ויתור והשלמה מצידה עם המצב החדש הזה ועל כן יש לדעתי לקבל את הערעור". וכן ראה ע.א. 173/64 קיפליס נ' קצין פד"י י"ח 157 בעמ' 167: "על ידי קבלת דמי השכירות במשך תקופה של שנתיים - תקופה ארוכה למדי - הם ביטאו כוונה חד משמעית לקיים את השכירות הנדונה על אף עובדת ההפרה של תנאי השכירות". 9.3 אני קובעת כי ידיעתה של התובעת, במשך עשר שנים, כי הנתבע מתגורר בבית חברתו, ושתיקתה בענין זה, מהווים ויתור והשלמה עם המצב הקיים, ומנועה היא כיום לטעון כנגד הנתבע כי נטש את הדירה. 10. על יסוד כל האמור לעיל, אני קובעת כי התובעת לא הוכיחה את יסודותיה של עילת הנטישה ובכל מקרה, מנועה היא ומושתקת מלטעון כנגד הנתבע כי נטש את המושכר. 11. אשר על כן, התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבע הוצאות בסכום של 8,000 ש"ח. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. פינוי דייר מוגןנטישת המושכרמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)פינויידועים בציבורפינוי דירה