פסק דין 1. התובעת הינה הבעלים של נכס הידוע כגוש 10872 חלקה 474/10 דירה בקומה ראשונה בצד שמאל ברח' הגיבורים 32 חיפה. בדירה מתגורר על פי דין בדיירות מוגנת חולה סכיזופרניה אשר הוכרז כחסוי מאז 1981 . כאפוטרופסית מונתה אחותו. 2. תביעה זו הוגשה כנגד מר בן ישי (שמופיע גם בשם בן-צור) כתביעה לסילוק יד וכתביעה כספית, שכן ,לטענת התובעת מתגורר הנתבע 1 בנכס ללא רשות. כמו כן הוגשה התביעה כנגד גיסו של החסוי (ובעלה של האפוטרופסית ) בשל כך שגבה מנתבע 1 דמי שכירות ובדרך זו עשה עושר ולא במשפט. 3. טענת הנתבעים היא כי החסוי בשל מצבו צריך השגחה ולצורך זה נשכרו שרותיו של נתבע 1, על מנת שיתגורר בדירה ויטפל בחסוי. 4. הרקע שקדם להגשת התביעה 4.1 בדירה נשוא הדיון גרו הוריו של החסוי בדיירות מוגנת. בפסק דין מיום 19.5.93 (כב' השופט חיר) נקבע כי לחסוי זכויות בדירה השוות לזכויות אביו. 4.2 לימים, לאחר פטירת האב ביום 16.10.93, משנודע לחסוי כי חברת הגיבורים מעונינת להשכיר את הדירה לאחרים פנה לבית המשפט בבקשה לצו מניעה זמני על מנת שחברת גיבורים תמנע מלהשכיר את הדירה לאחרים, או מלהפריע לחסוי להשתמש בה. ניתן צו מניעה כמבוקש "עד תום הדיון בתובענה כולה". (החלטת כב' השופט גלובינסקי מיום 17.1.94). (נספח ד ל - נ3/) נוסח צו המניעה היה כדלקמן: "הנני מצווה על המשיבה ועל כל אדם הפועל מטעמה, להמנע מלהכנס לדירה המוחזקת על ידי המבקש, ברח הגיבורים 32 בחיפה, קומת קרקע, וכן להמנע מלהשכיר את הדירה לאחרים או להפריע למבקש להשתמש בה ולהתגורר בה." 4.3 בתובענה העיקרית דן כב' השופט רנד, בת.א. 21069/93 אשר קבע בפסק דין ביום 5.10.97 כי לחסוי עומדת הזכות להתגורר בדירה כדייר מוגן, מבלי שזכות זו תופרע על ידי הנתבעת, היא חברת הגיבורים. (נספח ה ל- נ3/). ערעור על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי נדחה, ובקשת רשות ערעור לעליון, נדחתה אף היא. (נ1/). 4.4 בין לבין, ביום 18.12.96 בעוד צו המניעה עומד בתוקפו ואוסר על התובעת או מי מטעמה כניסה לדירה, בסמוך לשעה תשע בערב, הגיע מנהל התובעת ביחד עם חבר שבקש אותו להצטרף לצורך זה לדירת החסוי כשעל גופם מכשיר הקלטה. לאחר שדפקו בדלת (ולגרסת נתבע 1 נקשו בחוזקה בחלון שנפרץ בעקבות כך ונקשו לאחר מכן על הדלת וצעקו שיפתח), הכניסה לדירה היתה תוך הפחדתו של נתבע 1 והעמדת פנים שמדובר בבלש, ומיד עם כניסתם נדרש נתבע 1 להציג תעודת זהות וכך עשה. התובעת בקשה להגיש את הקלטת שתעדה את השיחה ביניהם באותו מעמד, ולא התרתי הגשתה, מהנימוקים שפורטו בהחלטתי מיום 9.3.00. (ראיה שהושגה אגב פגיעה בפרטיות). 4.5 13 יום לאחר ארוע זה הוגשה התביעה , נשוא הדיון שבפני. 5. מצבו של החסוי 5.1 בשלב סיום ראיות על ידי הנתבעים בקשו הנתבעים להמציא עדות של רופא לגבי מצבו של החסוי, לאחר שב"כ התובעים התנגד להצגת מסמכים רפואיים שצורפו לתצהיר כראיה, ללא חקירת עורכם. עמדתי להתיר הבאת עדות רופא תוך חיוב בהוצאות בשל השלב המאוחר, אלא שאז הגיעו ביניהם הצדדים להסכמה כי לצורך תיק זה הינם מסכימים כי הדייר המוגן זקוק להשגחה ולטיפול של 24 שעות. ב"כ התובעים בקש לסייג הסכמה זו רק לענין תיק זה. (עמ' 80 לפרטיכל). 5.2 מהעדויות עלה כי החסוי לא שולט על צרכיו היום, לא מתרחץ לבד, מישהו צריך לדאוג לו כדי שיתגלח, וצריך עזרה בלקיחת הכדורים. 6. המסגרת הנורמטיבית 6.1 חוזה השכירות המוגנת עם החסוי (נספח א ל- נ3/) קובע בס' 7 כך: "השוכר מתחייב : (א) ….. (ב) לא להעביר את המושכר ואו חלק ממנו לאחר או לאחרים ו או כל זכויות בו. (ג) …. (ד) …. (ט) כל התנאים האמורים ומפורטים לעיל חשובים ועיקריים הם ובמקרה של הפרה מזכה את המשכירה לתבוע ביטול חוזה או ביצוע בעין התנאי המופר לפי ראות עיניה." 6.2 התובעת טוענת כי מאחר ולחסוי אין כל זכות חוזית להעניק זכות שכירות בדירה, ממילא נתבע 1 נמצא בדירה ללא זכות ויש לפנותו. 6.3 עוד טוענת התובעת כי הדרך היחידה להסדיר ענין זה קבועה בס' 37 לחוק הגנת הדייר [ נוסח משולב] ס' 37 (א) (4) הקובע כדלקמן: "בית הדין רשאי להרשות לדייר, לפי בקשתו, לעשות דברים מהמנויים להלן אם בעל הבית אינו מסכים לכך ללא טעם סביר או מעמיד תנאים בלתי סבירים: ואלה הדברים: (1)… (2)… (4)להשכיר חלק מהמושכר בשכירות משנה. 6.4 התובעת טוענת כי משלא נקט החסוי בדרך של פניה לקבלת הסכמת התובעת למגורי נתבע 1 בדירה, ומשלא נקט בכל דרך אחרת המוסדרת בחוק, אין לנתבע 1 זכות כל שהיא להתגורר בדירה. 6.5 הנתבעים מכחישים כי היה מדובר בחוזה שכירות ככזה, ועומדים על כך כי שהיית נתבע 1 בדירה היתה לצורך טיפול והשגחה בחסוי. 7. הקשר החוזי בין האפוטרופסית לבין נתבע 1. 7.1 על נסיבות הקשר בין האפוטרופסית ובין נתבע 1 העידו האפוטרופסית, בעלה וכן נתבע 1 בעצמו. 7.2 הוצג הסכם עבודה (נספח ח' ל- נ3/) הנושא תאריך 1.8.96, חתום על ידי האפוטרופסית ועל ידי נתבע 1 ממנו עולה כי הנתבע 1 מתחייב תמורת הסך של 200$ לחודש לעזור לחסוי בשעות פנויות מעבודתו, בשעות יום או לילה. תחילת עבודה ביום 11.8.96. 7.3 במקביל הציגו הנתבעים חוזה שכירות מיום 2.9.96 (נספח ט ל- נ3/) על פיו נתבע 1 שוכר כביכול דירתו של הנתבע 2 בקרית ים, רח' המלך דוד מס' 2/7. השכירות עד ליום 31.8.97. דמי השכירות החודשיים הם 210$ . חוזה זה הינו שנוי במחלוקת שכן התובעת טוענת שהנתבע 1 כלל לא שכר מנתבע 2 דירה בקרית ים, והצגת החוזה האמור באה להסביר את דברי הנתבע 1 שהוקלטו, בהם אשר לטענת התובעת כי שכר את הדירה. 7.4 ואכן, מבט בתצהירו של נתבע 1, (נ6/) ס' 6, תומך בטיעון זה של התובעת. שם , בהתייחסו לארוע בו הוקלט, מצהיר נתבע 1 כך : "הם התחילו לצעוק ואמרו לי כי אני שכרתי את הדירה ממר גורמן והסברתי כי אני אכן שכרתי דירה ממר גורמן אולם הכוונה לדירה הנמצאת בכלל במקום אחר" …… "מכל מקום ציינתי כי אני שכרתי דירה ממר גורמן, אולם כוונתי כאמור, היתה לדירה ברח' המלך דוד ולא לדירה ברח' הגיבורים". 7.5 לאחר שמיעת העדויות השונות במשפט הגעתי למסקנה כי הנתבע 1 לא שכר דירה כלשהיא בקרית ים מנתבע 2. הנימוקים למסקנה זו יפורטו בס' 8 להלן. הנתבע 1 עבר להתגורר בדירה נשוא הדיון וכשציין לפי דבריו בתצהירו כי אמר למנהל התובעת ששכר דירה ממר גורמן יש מקום סביר להניח שהתכוון לדירה נשוא הדיון. 7.6 הנתבעים מאשרים כי החל מספטמבר 97 הנתבע 1 מתגורר בדירה באופן קבוע בשל החמרת מצבו של החסוי. (ראה עדות נתבע 1 עמ' 39 לפרטיכל ועדות נתבע 2 עמ' 37 לפרטיכל). 8. האם נתבע 1 שכר דירה בקרית ים ברח' דוד המלך? 8.1 כאמור , שמיעת הראיות בענין זה הביאה אותי למסקנה כי הנתבע 1 לא שכר דירה בקרית ים מאת הנתבע 2 מהטעמים שיפורטו להלן: 8.2 הוזמנה לעדות גב' גפן מישלין. אותה גברת מתגוררת בקרית ים בדירה הסמוכה לדירה שנטען שהושכרה לנתבע 1. (ראה בתמונה ת5/). העדה מתגוררת בדירתה 34 שנים. לשאלה אם הנתבע 1 התגורר בשנת 97 בדירה הסמוכה ענתה: "אז, ראיתי אותו שהוא נכנס, אבל אני לא יודעת אם הוא גר שם, אני לא מתעסקת עם שכנים". (עמ' 29 לפרטיכל). הוצג פרטיכל חקירה של אותה עדה מהמשפט שהתנהל בפני כב' השופט רנד, (ת4/) שם אמרה "מי שעובר לדירת גורמן חייב לעבור ליד דלת דירתי." ועד ציינה שם " בחצי שנה האחרונה גר בדירה של גורמן בחור בשם אלי שהיה נהג. הוא גר לבד." "בדירה גר עכשיו זוג, אני חושבת ששם המשפחה אסולין. הם לא גרים הרבה זמן בדירה. הם גרים שם פחות מחודש." מאחר והעדה העידה ביום 25.5.97 הכוונה בדבריה למגורי אלי היא לתקופה שמסוף שנת 69 ועד אפריל 97. לגבי הזוג אסולין הכוונה לחודש מאי 97. תקופה זו חופפת את תקופת חוזה השכירות לפיו כביכול נתבע 1 שכר את אותה הדירה(תקופת חוזה השכירות היא מיום 2.9.96 ועד 31.8.97). עוד ציינה העדה שם כי איננה מכירה את האדם שיצא מהאולם, שהוא נתבע 1 כאן. העדה ניסתה להסביר כאן כי כשאמרה שאיננה מכירה אותו שם התכוונה "איננה מכירה אותו בשביל לדבר איתו" (עמ' 29 לפרטיכל). הסבר דחוק. ברור שמיקום הדירות, ודרך הגישה אל הדירה בקרית ים שעוברת דרך דלתה של העדה, איננו מאפשר לעדה להתעלם מנוכחות של דייר בדירה בקרית ים במהלך שנה תמימה של שכירות וכך גם עלה מבקיאותה לגבי הדיירים האחרים בתקופות קודמות וכן לגבי הדייר הנוכחי. לגבי הדייר הקיים היום ידעה העדה פרטים, לרבות העובדה שהדייר נמצא כעת בבית חולים. אם היה הנתבע 1 דייר באותה דירה שנה תמימה העדה היתה יודעת על כך בוודאות. אציין כי לא ייחסתי כל משמעות למכתב אשר שלחה העדה, (חתום על ידה אך ערוך לא בכתב ידה) לתיק בית המשפט שם ציינה כי מנהל התובעת שולח אליה חוקרים כדי שתתן עדות נגד נתבע 2. העדה נשאלה מספר שאלות לגבי מכתב זה והתרשמתי כי איננה עומדת מאחריו באופן שלם ומודע. 8.3 נתבע 1 בעדותו בפני כב השופט רנד (ת4/) העיד תחילה כי הדירה נמצאת ברח' דוד המלך בקרית ים, ובאותו עמוד בהמשך עדותו הוא מציין 5 פעמים נוספות כי הדירה נמצאת ברח גושן. (עמ ' 5,6 לפרטיכל ת4/). העד הסביר בפני כי התבלבל כי חברה שלו גרה בקרית ים ברח גושן וציין כי רחוב גושן הוא בסביבה של רח' דוד המלך. הסתבר כי רח' גושן נמצא בקרית מוצקין וכלל איננו בסביבה של רח' דוד המלך. (ראה מפות ת15/, ת16/). 8.4 הנתבע נשאל מהו הרחוב שנחצה על ידי רח' דוד המלך ולא ידע להשיב גם כשנתנו בפניו שני שמות רחובות מפורשים, שהיו אמורים להזכיר לו, אם התגורר במקום שנה. (עמ' 59 לפרטיכל). 8.5 הסתבר כי במהלך התקופה שבה טוען הנתבע כי גר בשכירות בקרית ים עבד בעתלית, בכרמל כימיקלים. משנשאל איך היה מגיע לעבודה בעתלית ציין : "ש. האם היו לך הסעות מאורגנות מקרית ים לעתלית? ת.בשלב מאוחר יותר היה לי. בהתחלה הייתי נוסע באוטובוס." (עמ' 48 לפרטיכל) ש. היתה לך הסעה מאורגנת הלוך וחזור? ת. כן". (עמ' 49 לפרטיכל). עד הזמה שהביאה התובעת, מנהל כח-אדם בכרמל כימיקלים העיד כי אין נקודת הסעה בקרית ים. נקודת האיסוף המרוחקת ביותר היא בצ'ק-פוסט. (עמ' 69 לפרטיכל). ב"כ הנתבעים טוען כי יש ליחס לתשובת העד את המשמעות כי בתחילה נסע באוטובוס (מרחק מסויים), ולאחר מכן, מאוחר יותר, בנקודת מרחק מסוימת היתה לו הסעה. לא התרשמתי כי לכך כוון העד בתשובתו, אם כי אין זה ודאי. 8.6 מנהל כח-אדם במפעל כרמל כימיקלים העיד כי במסגרת פרטי עובד שמסר נתבע 1 למפעל מסר תחילה כי הוא מתגורר אצל הוריו בטירת כרמל. ביום 13.1196 מלא הנתבע טופס הודעה על שינויים אישיים שם ציין כי יש לו כתובת חדשה וכתובתו החדשה היא הגיבורים 32 חיפה, ותאריך השינוי הוא נובמבר 96. (הוצג כ- ת11/). 8.7 מכל האמור לעיל עולה כי הנתבע 1 לא הצליח להראות בכל צורה שהיא כי שכר מנתבע 2 את הדירה בקרית ים והתגורר בה. לבד מהסכם שכירות שהוצג לא הובאה כל ראיה תומכת בכך, ואילו רבו הראיות התומכות בעובדה כי לא התגורר בדירה בקרית ים. המסקנה אם כן, כי החל מספטמבר 96 התגורר הנתבע1 בדירה נשוא הדיון. 9. האם שמש נתבע 1 כמטפל של החסוי ? 9.1 הנתבע 1 עבד בעברו ככח עזר בבית חולים וככח עזר בבית אבות. תפקידו של כח עזר כפי שהוא הסביר היה לרחוץ את החולים, ללוות אותם, להשכיב אותם לישון וכו'. (עמ' 46 לפרטיכל). הנתבע 2 הכיר את הנתבע 1 מעבודה משותפת בבית החולים רוטשילד בעבר ולבקשת האפוטרופסית פנה לנתבע 1. (ס' 8 ג' לתצהיר נ3/). 9.2 תפקידו של נתבע 1, כפי שהוגדר בהסכם העבודה מיום 1.8.96 היה כדלקמן: "המטפל מתחייב לתת עזרה למטופל מר בכל דבר שיידרש, כגון רחצה, נקיון, קניות, עזרה בלקיחת התרופות וקשר עין. המטפל מתחייב לבצע את העזרה בשעות פנויות מעבודתו, בשעות יום או לילה." 9.3 תקופת הטיפול בחסוי, לטענת הנתבעים, מתחלקת לשתי תקופות. התקופה מאוגוסט 96 ועד ספטמבר 97, במהלכה היה החסוי זקוק לטיפול חלקי. החל מספטמבר 97 הורע מצבו של החסוי והוא היה זקוק לטיפול צמוד 24 שעות ביממה. (ראה עדות נתבע 2, עמ' 37 לפרטיכל, עדות נתבע 1 עמ' 39, שורה 16, שורה 22) . 9.4 לגבי התקופה הראשונה טען הנתבע 1 כי התגורר בשכירות בדירה בקרית ים והיה מבקר בבית החסוי פעמיים או שלוש בשבוע ולן שם לפי הצורך. הנתבע 1 מפרט מה היתה עבודתו בהשגחה על החסוי במהלך התקופה הראשונה- " לפני שהוחמר מצבו הייתי מטפל בו גם. מגיע בבוקר, הוא מתעורר, לא מתגלח, לא מתפקד, עושה את הצרכים שלו בחדר ואני צריך להחליף לו את המצעים במיטה. זה לפני ההחמרה." במהלך חקירתו הנגדית (עמ' 47 לפרטיכל) לא מצליח הנתבע 1 להסביר איך היה מתגבר על הצורך בטיפול בחסוי בימים שלא היה נוכח, כמו הצורך לרחצו ולנקותו אם היה עושה צרכיו וכו'. מעדותו של הנתבע 1 עלה כי החסוי היה צריך טיפול יום יומי גם בתקופה שלפני ספטמבר 97. לא היה לנתבע 1 הסבר כיצד התגבר על ענין זה. גם בכך יש משום תמיכה בכך שהנתבע 1 התגורר דרך קבע בדירה עוד קודם לספטמבר 97. האפוטרופסית, מעידה בחקירתה בתשובה לשאלה כי על הנתבע 1 היה להגיע לטפל בחסוי בתקופה שלפני ספטמבר 97 - מדי יום, וכן לדאוג לנקיונו האישי של החסוי מדי יום. (עמ' 61 לפרטיכל). עדה זו לא עושה את ההפרדה החדה שעשו הנתבעים לגבי התקופה שעד ספטמבר 97 ואחרי ספטמבר 97. העובדה שהחסוי היה זקוק לטיפול יום יומי וזו היתה גם הבנתה של האפוטרופסית, מחזקת את המסקנה כי ההסדר עם הנתבע 1 היה כבר אז כי יתגורר בדירה נשוא הדיון. 9.5 הנתבע מס 2 מפרט את סוג הטיפול שהיה נחוץ לחסוי לאחר ספטמבר 97 כך- "ההחמרה מתבטאת בזה שמשה לא שולט על הצרכים שלו, משה לא יכול לקחת לבד את הכדורים מכיוון שהוא צריך שמישהו יעזור לו בקבלת הכדורים, כשיש לו את כל הכדורים, הוא מסוגל לבלוע את כל הכדורים וזה יגרום לאסון. משה לבד לא מתרחץ, צריך שמישהו ידאג לו להתרחץ ולהתגלח." (עמ' 36 לפרטיכל). האפוטרופסית מתארת בעדותה את סוג הטיפול שצריך החסוי באופן דומה. צריך שינקו לו את הצרכים, שידאגו לנקיונו האישי מדי יום, לשטוף את הבית, לעזור לו להתגלח, לתת לו את הכדורים. (ראה עמ' 61, 62 לפרטיכל). גם הנתבע 1 בעצמו מתאר את סוג הטיפול שהוא נותן לחסוי בדרך דומה. 9.6 מסתבר כי נתבע 1 עבד החל מיולי 96 ועד לאוקטובר 98 כעובד ייצור במפעל כרמל כימיקלים אשר בעתלית. (עדות מנהל כ"א במפעל, עמ' 68 לפרטיכל). כל אותה העת שעות עבודתו של הנתבע 1 היו 06:30 עד 15:00 או 16:00. הווה אומר כי בשעות אלו לא היה נתבע 1 נוכח בדירה ולא היה מסוגל להעניק לחסוי את הטיפול הנדרש. 9.7 כעקרון, עבד הנתבע 1 בעבודת משמרות, בוקר 7:00 עד 15:30, ערב 15:30 עד 23:30 ולילה 23:30 עד 7:30 . בתקופה ראשונה עבד משמרת בוקר בלבד, ולאחר מכן עבד משמרות. (עדות מנהל כ"א עמ' 69 לפרטיכל, ומוצג ת13/). 9.8 בסופו של דבר פוטר הנתבע 1 מעבודתו באוקטובר 98 , בין היתר מסיבה שנעדר מהעבודה. (עמ' 69 לפרטיכל). יצויין כי נתבע 1 מסר בעדותו כי פוטר מעבודתו בפברואר 98. 9.9 הנתבע ידע לציין כי החסוי לוקח כדורים נגד לחץ דם, ארטן וטוקסידן וכי פעם בשבוע הוא מקבל זריקה. האפוטרופסית, אחותו של החסוי ציינה בעדותה כי החסוי מקבל כדורים מסוג ארטן וטוקסי, ומקבל זריקה חודשית בקופת חולים. (עמ' 63 לפרטיכל). הנתבע מס 1 לא ידע לציין בדיוק מתי והיכן הוא נותן כדורים לחסוי. 9.10 האפוטרופסית מעידה כי לא היה נראה לה מתאים שהנתבע יעבוד כל יום בעבודה מחוץ לבית משעות הבוקר עד 15:30 שכן הוא אמור לטפל באחיה, ואם כך עשה הנתבע 1, היא לא הייתה מודעת לזה. 9.11 הנתבע 1 העיד כי מאז הפסקת עבודתו בכרמל כימקילים הוא אינו עובד וחותם על דמי אבטלה. עוד ידוע כי הנתבע מחפש דירה בשכירות, כך בעדותו, וכך מפניה שלו למשרד השיכון. 9.12 הנתבע לא נתן הסבר מניח את הדעת הכיצד בעבור עבודה חלקית קבל 200$ וכעת שעבודתו היא עבודה צמודה של 24 שעות הוא מקבל את אותו שכר. גם בעובדה זו יש ללמד על כך שמבחינת האפוטרופסית לא השתנתה הגדרת עבודתו של הנתבע 1 אז והיום. 9.13 מכל האמור לעיל עולה כי הנתבע 1 לא היה צמוד לחסוי 24 שעות ביממה, לפחות לא עד אוקטובר 98. אך החסוי היה מדי יום נמצא בדירה, יכול לנקותה, לעקוב אחרי נקיונו האישי של החסוי, לסייע לו ברחצתו ובגילוח (אם בבוקר, כשעבד משמרת ערב, ואם אחה"צ כשעבד משמרת בוקר) לתת לו מדי פעם כדורים ולוודא ברמת פיקוח וקשר עין שהכל כשורה. גם זוהי רמה מסויימת של טיפול יום יומי, שהיא נחוצה לחסוי. עצם הנוכחות של אדם נוסף בדירה בשעות מסוימות של היממה, יש בה משום הגשת עזרה לחסוי ואפשרות טיפול. 9.14 משהסכימו הצדדים על כך כי החסוי במצב שזקוק להשגחה ולטיפול , הרי משלא הוכח כי מישהו אחר עוזר לו ומטפל בו, גם בכך יש תמיכה לעובדה כי הנתבע 1 הוא העוזר והמטפל. 10. דיון המשפטי 10.1 הסוגיה הנ"ל אמורה להבחן באספקלריה של דיני החוזים ושל דיני הגנת הדייר. 10.2 חוזה הדיירות המוגנת (נספח א ל- נ3/) קבע כי אין להעביר לאחר כל זכויות במושכר. השאלה העולה היא אם כוונת הצדדים מלכתחילה היתה כי לאפשר לאדם להתגורר בנכס לצורך השגחה וטיפול בדייר המוגן בחלק משעות היממה משמעותה העברת זכות במושכר לאחר. החוזה נחתם על ידי אביו המנוח של החסוי במועד שכבר ידע על מחלת בנו. (ראה ס' 3 לתצהיר נ7/, שלא נסתר). הבן היה חולה בנפשו כבר בשנת 1967 ואילו חוזה הדיירות המוגנת נחתם בשנת 1979. מסיבה זו גם הוסף שמו של הבן כצד לחוזה הדיירות המוגנת ולא הוספו שמות ילדיו האחרים. אם היה האב נשאל על פי מבחן האדם הסביר אם כוונתו לענין הסעיף הנ"ל כי במקרה צורך של מטפל שיתגורר בדירה יש לראות בכך העברת זכות בדירה, דבר שיהווה עילת פינוי בודאי היה מציין שאין זו כוונתו. אביו של החסוי אמנם ידע כי אין הוא קונה זכות בעלות או קנין בדירה, אך ידע כי הוא מבטיח לו ולבנו החולה קורת גג למשך זמן, במחיר נמוך יחסית ממחיר השוק. המתקשר בחוזה היה רשאי לצפות כי בנו יהנה מהזכות גם אם מצבו הרפואי יצריך טיפול והשגחה. 10.3 סביר לייחס לצדדים החתומים על הסכם שכירות מוגנת ידיעה כי מדובר בתקופת שימוש ארוכה בלתי מוגדרת, החובקת את השימושים הרגילים והמקובלים של דייר בדירתו. יש לצפות כי אם הדייר זקוק לעזרה, יקבל את העזרה גם אם הדבר כרוך במגורים של אחר בדירה לצורך הושטת העזרה. כך היה גם אומד דעתה של התובעת, מסתבר, לגבי שהיית מטפלת במחיצתו של האב, הדייר המוגן. האפוטרופסית טענה בתצהירה כי עד לפטירת אביה (שהיה דייר מוגן בדירה נשוא הדיון) התגוררה עימו מטפלת שטפלה בו כ- 15 שנה. ( ס' 4 ל- נ7/). עוד טוענת האפוטרופסית כי התובעת לא פעלה כנגד מגוריה של המטפלת בדירה כל אותה העת, ללמדך כי מקובל על התובעת כי מגורי מטפל בדירה אין בה משום העברת זכות במושכר לאחר. טענה זו של האפוטרופסית (החוזרת גם בתצהיר נתבע 2) לא נסתרה על ידי התובעת. 10.4 גם אם נבדוק את התכלית האובייקטיבית של החוזה, הרי מטרתו היתה לעגן זכות דייר מוגן לבן, שהיה במועד חתימת החוזה חולה בנפשו, דהיינו להסדיר בעבורו את זכות הדיור. כל פעולה שתמנע מהחסוי היום ליווי טיפולי באמצעות אדם שמתגורר בדירתו, תגרום לאשפוזו במוסד. כמובן שהעדרות מהדירה בשל אשפוז במוסד פותחת לתובעת אפשרות טענה של נטישה, ושחרור הנכס מהעול של דיירות מוגנת. לתפישתי, טענה מסוג זה של בעל בית שמטרתה למנוע ממטפל שהייה בדירה, מתוך ידיעה ברורה שהאלטרנטיבה היא אשפוז במוסד אפשר שהיא מנוגדת לתקנת הציבור, וחוק יסוד כבוד האדם וחרותו עומד כאן לרועץ לבעל הבית. 10.5 וראו דברי כב' השופטת שטרסברג כהן בע.א.4100/97, 4133/97 יוסף רינדר נ. ויזלטיר (לא פורסם), שם היא מתייחסת לנוסח של הסעיף האוסר על הדייר העברת זכויות במושכר: "לכאורה, כל האיסורים הם- מבחינת לשון הסעיף- זהים במעמדם. אלא שהתייחסות למהות כל איסור ואיסור, מצביעה על שוני רב ביניהם. דומה שאין מי שיחלוק, שמסירת המושכר או העברתו לאחר , מהווים הפרה חמורה במידה משמעותית ממתן רשות להשתמש במושכר או לשתף מישהו אחר בשימוש בו."…"נראה לי, כי אין להתיחס לכל האיסורים כשווים וכמביאים בהכרח לתוצאה זהה. יש לבדוק בכל מקרה באילו מן האיסורים מדובר, כאשר החזקה משותפת או רשות למגורים משותפים, יכול ולא תהיינה הפרות כלל."…."כך ניתן לראות במטפלת המתגוררת עם דייר קשיש דרך קבע, מי שאינה באה בגדר האיסור ומגוריה לא יחשבו הפרת חוזה על ידי הדייר. הרשימה אינה סגורה ומכאן, שקביעת חוג האנשים שמגוריהם עם הדייר אינם בגדר הפרת סעיף 5 לחוזה, הוא ענין לפרשנות, לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה". 10.5 הדיון בסעיף החוזה עצמו הביא אותי למסקנה כי כוונת הצדדים בס' 7 (ב) לחוזה וכן תכלית החוזה, לא היתה למנוע מגורים של מטפל לצורך יפול והשגחה. לצורך שלמות הדיון מצאתי לנכון לא להעצר בשלב זה של בדיקה, ולהמשיך בדיון המשפטי הרלוונטי. 10.6 מנהל התובעת , (שאיננו המנהל של התובעת דאז, החתום על חוזה הדיירות המוגנת) טען בצורה מפורשת בבית המשפט כי יפנה את החסוי מהדירה "בכל מחיר". ועוד ציין- "יש לו (לחסוי) אחות עשירה עם 10 דירות ואני לא צריך לסבול אותו על הגב שלי". (עמ' 22 לפרטיכל) (אמירות שלא הוכחו בראיות). מנהל התובעת מחה כנגד הכרת החסוי כדייר מוגן על אף שקיים פסק דין חלוט בענין זה. מנהל התובעת שידר מסר ברור- יש בכוונתו לפעול בכל דרך על מנת לפנות את החסוי מהדירה. חוזים יש לקיים בתום לב. גם חוזי דיירות מוגנת יש לקיים בתום לב. 10.7 גם אם היינו מרחיקים לכת, ורואים בשהיית הנתבע 1 בדירה משום פגיעה בס' 7 (ב) לחוזה הדיירות המוגנת, , הרי שפתוחה הדרך בפני בית המשפט להתיר זאת בהעדר הסכמה מטעם התובעת . ס' 37 (א) (4)לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] מאפשר לבית הדין לשכירות להרשות להשכיר חלק מהמושכר בהשכרת משנה. לבית משפט השלום סמכות מקבילה לענין זה. (ס' 140 (ג) לחוק הגנת הדייר.). בהפעלתו של סעיף זה יערוך בית המשפט את האיזון הראוי בין זכויותיו של בעל הבית לבין זכויות הדייר המוגן. (ראה לענין זה ע.א. 344/89 פ"ד מה 1 עמ' 316 שמואל סימן טוב נ. עזבון המנוח דוד עמאר). בפסק דין זה הגיע הדיון לבית המשפט העליון, לאחר שהיה בבית דין לשכירות ובבית משפט מחוזי, ובית המשפט העליון קבע כי לא היה לדייר יומו בבית המשפט לגבי הטענה שטען שם ואיפשר לו להשמיע טענתו בבית הדין לשכירות, תוך החזרת הדיון לערכאה הראשונה. על אחת כמה וכמה במקרה שלפני. לנתבעים לא היה יומם עד למשפט זה לגבי הטענה האם נכון וראוי לאפשר מגורים בדירה למטפל של החסוי. לצדדים הסכמה כי החסוי זקוק לטיפול והשגחה. הוכח כי שהייתו של הנתבע 1 במחיצת החסוי בדירתו לפחות חלק מהיממה מאפשרת טיפול והשגחה. בבדיקה האם יפגע האינטרס של התובעת, הרי שלא יפגעו דמי השכירות המוגנת אותם היא מקבלת. כל שיפגע הוא ציפיית התובעת שהחסוי, בהעדר טיפול, יאושפז במוסד והדירה תתפנה. זהו אינטרס שלתפיסתי אין להביאו בחשבון האיזון הנ"ל. אני מוצאת לנכון לקבוע כי גם במקרה בו לא היתה מתקבלת פרשנותי לגבי ס' 7 (ב) לחוזה הדיירות המוגנת, במונחי האיזון שבין בעל הבית והדייר החסוי, יש לאפשר למטפל של החסוי להתגורר בדירה, מבלי שהדבר מקנה זכות כלשהיא בתחומי הדיירות המוגנת למטפל, ומבלי שהדבר מתפרש כהפרת חוזה הדיירות המוגנת על ידי החסוי. 10.8 עולה השאלה האם בכך שהאפוטרופסית של החסוי לא פנתה לתובעת לקבל הסכמתה מראש, ו/ או לבית הדין לשכירות על מנת שיתיר מראש שהייתו של המטפל בדירה מאז ספטמבר 96, האם בכך יש משום הצדקה לסילוקו של הנתבע מס 1 מהנכס - ומסקנתי היא כי אין בכך סיבה לסילוקו של הנתבע 1 מהדירה. ראשית יצויין כי כבר בדצמבר 96 הוגשה התביעה שבפני לבית המשפט, דהיינו כ- 3חודשים לאחר שהמטפל שהה בדירה. ברגע שהוגש כתב תביעה זה היה ברור כי : א. התובעת איננה מסכימה לשהייתו בנכס. ב. תעלה לדיון משפטי שאלת זכותו של המטפל לשהות בנכס. משמצא בית המשפט כי שהייתו של המטפל בנכס היא בזכות, יפה קביעה זו גם בתחולה רטרוספקטיבית. 11. האם הנתבעים עשו עושר ולא במשפט? 11.1 ס' 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט 1979 קובע כי מי שקבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת שבאו לו מאדם אחר, חייב להשיב למזכה את הזכיה. על פניו צריכים להתקיים שלושה עקרונות בסיס: "קבלה שלא על פי זכות שבדין" "טובת הנאה" "מאדם אחר". 11.2 לגבי נתבע 1 - משנקבע כי התגורר בדירה ובצע פעולות של טיפול והשגחה בחסוי, וזאת כנגד סכום של 200 $ , הרי שאין בכך התעשרות שלא על פי זכות שבדין. הנתבע שהה בדירה בזכות, וטיפולו בחסוי הוערך ב- 200 $. 11.3 לגבי נתבע 2- כבר ציינתי כי הנתבע האמיתי היא האפוטרופסית שכן נתבע 2 , בעלה של האפוטרופסית פעל כפי שפעל בשמה ובעבורה לרבות יצירת הקשר עם הנתבע 1. שכירת נתבע 1 כמטפל תוך רשות להתגורר בדירה נעשתה כדין. על התקופה שגר נתבע 1 כביכול בקרית ים הוא משיב כי שכר עבודתו התקזז בשכר השכירות. (עמ' 53 לפרטיכל). לגבי יתרת התקופה, החל מספטמבר 97 הוא מציין כי משלמים לו בעבור הטיפול בחסוי, וענין זה לא נסתר. מתעוררת השאלה לגבי אותה שנה ראשונה, בה הגעתי למסקנה כי הנתבע1 לא התגורר בקרית ים, ואם טוען הנתבע כי לא קבל שכר בשנה זו שכן שכרו קוזז, הרי ששווי השכירות בדירה נשוא הדיון הוערך ב- 210$ לחודש. האפוטרופסית או שליחה, נתבע 2 לא היו רשאים לגבות בעבור שכירות בדירה נשוא הדיון סך של 210$ לחודש ולבצע קיזוז כנגד שכר עבודתו של המטפל. בכך נצלה האפוטרופסית באמצעות שליחה זכות קנינית של התובע שלא כדין, ומקור הרווח לאפוטרופסית הוא קנינו של התובע. על הנתבע 2 להשיב לתובעת את זכייתו בסך 210$ לחודש בעבור התקופה שמיום 11.8.96 (תחילת הטיפול בחסוי) ועד 31.8.97 דהיינו סכום כולל של 2625$. סכום זה בערכו בשקלים ביום 31.8.97 הינו בסך 9219 ש"ח ומשוערך להיום בערך של 11,467 ש"ח. התובעת בחרה לתבוע השבה על פי עשיית עושר ולא במשפט, קודם הגשת תביעת פינוי , ובביצוע ההשבה למעשה מתאיינת כל הפקת רווח ע"י נתבע 2 ו/או האפוטרופסית. 12. הדרך הדיונית שבחרה התובעת 12.1 דעתי איננה נוחה מהדרך הדיונית שבחרה לה התובעת ומצאתי לנכון להתייחס לכך. מטרתה הסופית של התובעת ברורה וצוינה מפורשות על ידי מנהל התובעת. מטרתה להביא לפינויו של החסוי. 12.2 התביעה שהגישה התובעת בדצמבר 96 הוגשה רק כנגד נתבע 1 , המטפל, ובעלה של האפוטרופסית. על אף שביום 5.10.97 ניתן פסק דין בערכאת השלום לענין העובדה שהחסוי הינו בעל זכויות של דייר מוגן, לא צורף חסוי כנתבע, ולא נטענו כנגדו טענות לענין עילת פינוי. 12.3 מנהל התובעת גילה דעתו כי הוא עומד להגיש תביעה לפינוי הדייר המוגן בשלב מאוחר יותר בשל כך שהפר את חוזה הדיירות המוגנת ואפשר למטפל להתגורר בדירה. (עמ' 22 לפרטיכל). 12.4 עולה כי התובעת תכננה מהלכיה באופן הבא: במאי 97 שמעה ראיות בתיק שהתנהל בפני כב' השופט רנד, כאשר הראיות שנגבו שם בחלקן הגדול משרתות את התיק שבפני. מסכת ראיות -פעם ראשונה. לאחר מכן נשמעו ראיות בתיק שבפני שכל עיקרן הוא בדיון בשאלה האם שהייתו של נתבע 1 בדירה הוא בזכות, או תוך הפרת התחייבות של הדייר המוגן. הראיות בתביעה זו באות לשרת את התביעה הבאה שיש בדעת התובעת להגיש, היא תביעת הפינוי. מסכת ראיות -פעם שניה. ועוד בדעת התובעת להגיש תביעה, ולשמוע ראיות באותו ענין בפעם השלישית. 12.5 לא בכדי בחרה התובעת להפנות את תביעתה זו כנגד "הבעל של האפוטרופסית" ולא כנגד "האפוטרופסית עצמה" על אף שהזכות בנכס היא כמובן של החסוי, ולכן מוחזקת בידי האפוטרופסית ולא בידי בעלה, וכל טענה לכסף שנגבה, אם נגבה, היא במסגרת האפוטרופסות. כל פעולותיו של הבעל באיתור המטפל היו בשליחות האפוטרופסית (ראה ס' 8 (ג) לתצהירו נ3/). 12.6 בנסיבות אלו אני סבורה כי התובעת היה לה יומה בבית המשפט בענין זה, ושאלה נכבדת היא האם אין התובעת מנועה מהגשת תביעה נוספת באותו ענין כנגד החסוי בשל מעשה בית דין. (שכן מהותית תביעה זו היתה מופנית גם כנגד האפוטרופסית) . בכל מקרה כל סוגיה שנדונה כאן לגופו של ענין והוכרע בה תהווה השתק פלוגתא בכל דיון נוסף בין הצדדים, אם בכלל תהיה התובעת זכאית לדיון נוסף. תורת מעשה בי"ד ש"השתק פלוגתא" היא ענף אחד שבה, מבוססת על עקרון סופיות הדיון. העקרון מעוגן ב - 2 שיקולים של טובת הציבור: * הפעלה יעילה של מערכת בתי המשפט ומניעת הכרעות סותרות העלולות לפגוע ביציבות המשפט. * אינטרס של בעל דין - שלא יהא מוטרד פעמיים בשל אותה פלוגתא. 13. לסיכום 13.1 התביעה כנגד נתבע 1 נדחית. 13.2 על נתבע 2 לשלם לתובעת (כשליח האפוטרופסית) סך של 11,467 ש"ח. הסכום ישולם בתוך 30 יום מהיום. כמו כן ישא נתבע 2 בהחזר האגרה ובשכר טרחת עו"ד התובעת בסך של 3500 ש"ח בתוספת מ.ע.מ. קביעת ההוצאות הביאה בחשבון כי התביעה כנגד נתבע 1 נדחתה . חוזה שכירותחוזההתחום הנפשירפואהסכיזופרניהדייר מוגן (הגנת הדייר)שכירותשכירות מוגנת