פסק דין 1. ביום 20.8.95 הגישה המדינה לבית משפט השלום בחדרה (ת"פ 976/95) כתב אישום, בו הואשם המערער כי ביום 8.3.95 או סמוך לכך, בגוש 10011 חלקה 35, בחוף הים בגבעת אולגה, כרה חול אדמה בחוף הים ופינה את החול בשלוש משאיות וולוו שמספריהן נקובים בכתב האישום. הכריה היתה טעונה היתר לפי חוק התכנון והבניה, תשכ”א1965- (להלן - החוק), תקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), תשכ"ז1967- (להלן - התקנות), אולם בוצעה ללא היתר. ביום 8.3.95 ניתנה הודעה למערער על ביצוע העבירות אולם הוא לא מסר גירסתו כנדרש והמשיך בביצוע העבירה למרות שקיבל הודעות. הוראות החוק בהן הואשם המערער הן בניה ללא היתר, עבירות לפי סעיפים 145, 204(א)(ב) ו- 208 לחוק. 2. ראוי להביא בפירוט את השתלשלות הענינים בערכאה הראשונה. ישיבת הקראה התקיימה ביום 17.12.95. המערער כפר בעובדות והוסיף שבמועד האמור העמיס חול עבור קבלן בשם מריו לזניק, שלמיטב ידיעתו יש לו היתר כדין. התיק נקבע להוכחות ליום 18.1.96. 3. במועד שנקבע, התייצב המערער והציג היתר, לפיו, לטענתו, הוא רשאי לכרות אדמה בחלקה האמורה. ב"כ המאשימה השיב שלא יוכל להתייחס לכך מבלי לראות תוכניות, וביקש דחיה כדי לבדוק את התשריט המצורף בדרך כלל להיתר. התיק נדחה לתזכורת ליום 26.3.96. 4. במועד האמור התייצבו הצדדים וב"כ המאשימה הודיע שהמערער המציא היתר בשמו של אחר, ולא המציא אסמכתא לפיה הורשה לבצע את העבודות עבור בעל ההיתר. הוא ביקש לקבוע את התיק לשמיעת הוכחות והמערער השיב שהוא אינו מתנגד שהעד יוזמן לישיבה הבאה. עוד כתב השופט ס' מוחסן שדן בהליך: "הנאשם מתחייב להמציא אישור מחב' עונות - חטיבת פנאי בע"מ או מי ממנהליה המוסמכים לחייבה שאכן הורשה הנאשם לבצע עבודות הכריה נקבע בהיתר שהוצא לו ע"י המאשימה. את האישור ימציא הנאשם תוך 30 יום מהיום לב"כ המאשימה אשר תודיע לבית המשפט אם לאחר קבלת האישור, בדעתה לשמוע את ההוכחות, וזאת תוך 7 ימים מיום קבלת האישור ע"י הנאשם". 5. האישור לא הומצא, וביום 2.6.96 נשמעו העדים. המאשימה השמיעה פקח ביחידה לפקוח שטחים פתוחים ברשות שמורות הטבע, והגישה דו"ח שכתב (ת1/). בדו"ח כתב שבעת סיור מצא טרקטור נהוג בידי המערער כורה חול בחלקה ומעמיס אותו על שלוש משאיות במקום. העד הזעיק מפקח בניה עירוני שהודיע לו שהכריה אינה מאושרת ע"י הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, חדרה. כאשר הגיע המפקח למקום, כבר לא היו הטרקטור והמשאיות באתר. 6. בחקירה נגדית אישר העד שהמערער אמר לו שיש בידיו היתר, ומכיוון שחשד בהעדר היתר זימן את המפקח למקום. עוד אישר העד שלא ניגש למנהל האתר כדי לשאול אותו בענין היתר, והסתפק בהודעה למוקד העירוני. 7. עד התביעה הנוסף היה מפקח מיחידת הפיקוח בעירית חדרה, שהגיש דו"ח שערך ביחס לאירועים (ת3/). לדברי העד הוזעק למקום ע"י עובד רשות שמורות הטבע וממנו קיבל את הנתונים בדבר משאיות, שכן כאשר הגיע למקום לא ראה שם טרקטור וגם לא משאיות, אלא רק את המערער. לדבריו, ביקש מן המערער היתר אבל "לא היה לו". העד אישר שלמיטב ידיעתו, לחברת מריו לזניק שבונה את כפר הנופש יש היתר, אבל זה לא ניתן להעברה וגם אינו משמש למכירת אדמה. התובעת הציגה בפני העד היתר (ת4/) שניתן לחברת עונות חטיבת פנאי בע"מ (להלן - החברה). כן הגישה מידע מרשם החברות בדבר פרטי החברה, ממנו עולה שאחד ממנהליה הוא אחד מריו לזניק. בחקירה נגדית אישר העד שידע שלאותה חברה יש היתר, אבל לא היתה בקשה לכריה שמו של המערער. בכך סיימה המאשימה הבאת ראיותיה. 8. המערער בחר להעיד, ואמר שעבד באתר החברה וביצע עבורה עבודות עפר. לדבריו, פעל כפי שנדרש לעשות ע"י מנהל העבודה בשטח. הפקח הגיע והפסיק את העבודה, לדבריו, ניגש למנהל האתר שפנה לעירית חדרה "וסגר את העניין איתם המשכתי לעבוד לאחר מכן לפי בקשתו של מנהל האתר". (עמ' 7 מש' 20). 9. בחקירה הנגדית אמר המערער שמי שהורה לו לבצע את העבודות הוא מנהל עבודה בשם דב, ובידיו מכתב של אותו דב, הוא מנהל האתר. ב"כ המאשימה התנגדה להגשת המסמך שכן עורכו לא התייצב להעיד. המערער השיב שזה האישור שנצטווה להמציא לב"כ המאשימה תוך 30 יום מהישיבה מיום 26.3.96, כי לא עשה כן, והביא את האישור עמו. ב"כ המאשימה התנגדה להגשת האישור, והוסיפה שהוא אינו מעלה ואינו מוריד לעניין אשמו של הנאשם. 10. השופט מוחסן קבע שמכיוון שהמערער לא פעל על פי ההחלטה ולא המציא את האישור במועד, יש לאפשר לב"כ המאשימה לבדוק את האישור. הוא לא התיר למערער להגיש את המסמך באותה ישיבה. המערער המשיך והעיד שדב הוא מנהל האתר מטעם מריו לזניק. עוד הוסיף שלא היה בידיו אישור בכתב של מריו לזניק והוא אינו מכיר אותו. לדבריו, הוא מכיר רק את דב, והוא רוצה לזמנו כעד לישיבה הבאה. ב"כ המאשימה לא התנגדה אך ביקשה להטיל על המערער הוצאות בגין הישיבה. 11. השופט מוחסן קבע שמאחר שהמערער לא מיוצג ומאחר ולא התיר לו להגיש את המסמך, יתיר לו, לפנים משורת הדין לזמן את העד עד לישיבה הבאה, אותה קבע ליום 22.12.96. עוד הוסיף השופט מוחסן שעניין ההוצאות ידון בסיום ההליך. 12. הישיבה של 22.12.96 נדחתה ליום 28.1.97. באותו מועד לא התייצב המערער, שהתקשר והודיע שאינו יכול להתייצב. לפיכך נדחתה שמיעת הראיות ליום 1.7.97. גם מועד זה נדחה ל11.11.97-. 13. ביום 11.11.97 לא היתה ראיית הזמנה ולפיכך נדחה הדיון לשמיעת ראיות ליום 25.1.98. ישיבה זו לא התקיימה, ולא ברור אם המערער זומן אליה או לא. הדיון נקבע ליום 14.6.98, ולמועד זה זומן המערער עפ"י אישור מסירה הנמצא בתיק. משלא התייצב המערער, שזומן כדין, נקבע התיק לתזכורת במעמד הנאשם ליום 27.9.98, והמשטרה צוותה להביא את המערער. 14. בעקבות הוצאת הצו, הובא המערער בפני השופט ש' מנהיים ביום 29.6.98. הוא אישר שאשתו חתומה על אישור מסירה, אבל לדבריו, כבר ארבע שנים אינו גר בכתובת האמורה והוא הגיע בכוחות עצמו לבית המשפט, לאחר שחבר, שהוא שוטר, סיפר לו על צו ההבאה. השופט מנהיים הורה למערער להפקיד את הסכום שנקבע ע"י השופט מוחסן, והורה למערער להתייצב לדיון ביום 27.9.98. ביום 27.9.98 הופיע ב"כ המאשימה בפני השופט מוחסן אולם המערער לא התייצב למרות התחייבותו. 15. השופט מוחסן הורה להביא את המערער באמצעות המשטרה ללא שחרור בערובה. עוד הוסיף שאם יעצר המערער "... יובא אך ורק לבית משפט שלום חדרה". 16. המערער הובא ביום 8.11.98 בפני השופט מוחסן והסביר שלא זכר שהיה בדיון בו נקבע שעליו להתייצב. בית המשפט שמע את דברי המערער וקבע שצו ההבאה יבוטל תמורת הפקדה של 3,000 ש"ח "... וזאת לפנים משורת הדין ועל אף שצו הבאה בוטל ע"י בית המשפט לאור בקשתו של הנאשם ללא תשלום סכום כלשהו, וזאת כדי להבטיח את התייצבות הנאשם לישיבה הקבועה ליום 15.11.98 בשעה 09:00" (עמ' 15). 17. לדיון ב- 15.11.98 התייצב המערער. ב"כ המאשימה טענה שההיתר לא ניתן להעברה וביקשה אישור מנהל החברה, כי התיר למערער לעבוד אצלו והירשה לו לכרות. צריך לציין שבינתיים התחלף מי שמייצג את המאשימה. המערער השיב שהוא אינו יודע מי מנהל את החברה וכי עבד כמנהל עבודה בשטח. 18. השופט מוחסן קבע להוכחות ליום 3.1.99. בישיבה ביום 3.1.99 ביקשה ב"כ המאשימה לדחות את הדיון וכך נעשה והדיון נקבע ליום 13.7.99. 19. ביום 13.7.99 לא התייצב המערער. שוב ניתן צו להבאת הנאשם באמצעות המשטרה ושחרור תמורת הפקדת 3,000 ש"ח במזומן. ביום 31.10.99, המועד שנקבע לשמיעת ראיות, התייצב המערער והודיע שהעד לא נמצא בארץ והוא לא יכול לאתר אותו. השופט מוחסן קבע שמאחר שחלפו שלוש וחצי שנים מאז 2.6.96, מועד בו עלה לראשונה דבר הזמנת העד, יסתיים ההליך. 20. השופט שמע טיעוני הצדדים והרשיע את המערער. לאחר מכן שמע טיעונים לעונש וגזר על המערער את העונשים הבאים: מאסר על תנאי של 8 חודשים למשך 3 שנים אם יורשע בעבירה על הסעיפים בהם הורשע, קנס בסך 5,000 ש"ח או 20 ימי מאסר והתחייבות בסך 10,000 ש"ח להמנע תוך 3 שנים מלעבור עבירה על סעיפים שהורשע. 21. בערעור שבפנינו טוען המערער, שהפעם דאג לעצמו לייצוג משפטי, שלא היה מקום להרשיע אותו. לדבריו, פעל עבור החברה לה היה היתר, וראוי היה, לפחות, להנות אותו מהספק. במהלך הערעור הגיש לנו ב"כ המערער אישור מיום 2.6.96, לפיו ביצע המערער עבודות עפר עבור החברה בחודשים מרס-יוני 1995. זה האישור שהיה בידי המערער באיחור. לדברי ב"כ המערער, חתום על המסמך דב, מנהל העבודה של החברה, שעזב את הארץ ולא ניתן לאתרו. עוד ציין ב"כ המערער שעל פי עדותו של הפקח היה במקום מנהל אתר, והפקח היה אמור לפנות למנהל האתר כדי לברר מעמדו של המערער. 22. ב"כ המשיבה הסכים שאם החברה היתה מבצעת את העבודה בעצמה לא היתה המאשימה רואה בכך עבירה. לדבריו, ניתנו למערער שלוש שנים כדי להביא מסמך או מורשה חתימה מטעם החברה, והמערער לא עשה כן. 23. לכאורה, מקרהו של המערער פשוט לחלוטין. הוא נמצא עוסק בכרית חול. זהו עיסוק המחייב היתר. בידיו לא היה היתר. הוא טען שהוא פועל מכוחו של בעל ההיתר ועבורו. החובה להציג הרשאה של בעל ההיתר מוטלת עליו. בניגוד לדברי ב"כ המערער, אין הפקח צריך לפנות למנהל האתר כדי לברר את הטענה. המערער, העוסק במקום בעבודה טעונת היתר, ואינו מצוייד בהיתר, הוא שצריך לעשות כן. 24. ראינו שבישיבת ההקראה ביום 17.12.95 אמר המערער שהעמיס חול עבור הקבלן מריו לזניק, ולמיטב ידיעתו היה לקבלן היתר. בישיבה ביום 18.1.96 הגיש את ההיתר. ההיתר אינו בשמו של הקבלן מריו לזניק אלא בשם החברה. מכך ניתן להבין שבמועד הקראה לא ידע המערער שמו של מי שעבורו פעל, והאמין שיש היתר אם כי זה לא היה בידו. עוד ניתן להבין מן ההתפתחות בין שני המועדים ומהעובדה שבידי המערער מצוי היתר, שהוא קיים קשר עם נותן האישור ועלה בידיו לקבל העתק של ההיתר. 25. בישיבה ביום 26.3.96, כאשר ביקשה ב"כ המאשימה לקבוע את התיק לשמיעת ראיות, הודיע הנאשם "אין התנגדות להזמין את העד לישיבה הבאה". כלומר, ברור לו שעליו להזמין עד להוכיח זכותו להוציא חול מן האתר. העובדות היו בידיעתו של המערער. לא היתה מניעה שיציג בכל שלב אישור של מי ששכר שירותיו לביצוע העבודה. אם היה לו קושי בהשגת אישור כזה, כל שצריך היה לעשות הוא לפנות לבית המשפט ולבקש לזמן עדים, בין אם את אותו דב, מנהל האתר, ובין בעל תפקיד אחר בחברה. כאמור, הישיבה ביום 26.3.96 לא התקיימה, ושמיעת ההוכחות התקיימה רק ביום 2.6.96 ואליה לא הביא המערער עדים. לרשות המערער עמדו כשלוש וחצי שנים, שכן הכרעת הדין ניתנה ב31.10.99-, וכל אותה תקופה לא זו בלבד שלא השמיע עד מטעמו, נציג של חברה פעילה, אלא שאף לא הגיש לבית המשפט בקשה לזמן עד לדיונים. 26. במקום לפעול כפי שצריך נאשם בהליך פלילי, בחר המערער ללכת בדרכו. הוא התעלם מזימונים לבית המשפט, ולא פעל על פי צווים של בית המשפט. הוא לא זימן עדים והפגין זלזול בוטה במעמדו כנאשם ובחובותיו כלפי בית המשפט. האם לאחר שלוש שנות התעלמות מודעת מהליכי משפט, ראוי שערכאת הערעור תבטל את גזר הדין של הערכאה הראשונה שניתן כדין לאור התנהגותו של המערער, ותחזיר את ההליך לשמיעה בערכאה ראשונה מלכתחילה? ואולי ראוי שנאמר למערער שההזדמנויות החוזרות והנשנות שניתנו לו להביא הגנתו, מוצו על ידו והוא אינו ראוי להזדמנות נוספת? 27. השופט מוחסן בחן את חומר הראיות שהיה בפניו והגיע למסקנה שראוי להרשיע את המערער. ההיתר אינו ניתן להעברה אלא באישור של הוועדה המקומית. החברה לא ביקשה להעביר את ההיתר למערער, ולפיכך אין בידיו היתר לביצוע העבודות. טענתו של המערער שביצע את העבודות בשם החברה ועבורה לא הוכחה. השופט מוחסן לא היה מוכן לקבל את טענתו של המערער ללא ראיה, מקום שהיה בידי המערער להביא ראיות והוא לא עשה כן. 28. הרתיעה בפני הרשעת חפים מפשע טמונה בעצמותינו. אנו נזהרים ככל שניתן שלא להרשיע, אלא אם שוכנענו שהנאשם אשם מעל לכל ספק. גישה זו מכתיבה לבתי המשפט כללי ניהול משפט החורגים לעתים מסדרי הדין. לנאשמים, ובעיקר כאשר אינם מיוצגים, ניתנות הזדמנויות חוזרות ונשנות להגן על עצמם. בתי המשפט נעתרים לבקשות דחיה המנומקות בנימוקים שונים, גם אם ישנו ספק אם ישנה הצדקה לדחיה. זכותו של נאשם "שיהיה לו יומו בבית המשפט", מנוצלת לעתים קרובות לרעה ע"י נאשמים, המבקשים לפרש זאת כזכותו של נאשם שיהיה לו יומו, ועוד יום, ועוד יום, ועוד יום, ועוד יום. 29. גישה זו גובה מחיר כבד מן הציבור. היא מביאה לדחית בירור ענייניהם של אחרים בבתי המשפט. היא פוגעת בעדים, הנאלצים שוב ושוב להגיע לבית המשפט, לכלות זמנם בהמתנה לדיון ולשמוע שהדיון לא יתקיים, שכן הנאשם לא התייצב. עדים אלה נאלצים לשוב לבית המשפט, לעתים יותר מפעם אחת. הם מפסידים ימי עבודה והפיצוי הסמלי המשולם להם על פי התקנות אינו מתקרב לנזקם הממשי. תחושתם של עדים כאלה, שמילאו חובה אזרחית, הגיעו לבית המשפט ונאלצו לחזור כלעומת שבאו, מחלחלת לציבור ופוגעת ברצונם של עדים לעבירות, להעיד. כאשר העדים הם אנשי רשות, שוטרים ועובדי רשויות פיקוח, בזבוז הזמן פוגע בהם ובציבור, ממנו נגזל שירותם באותו זמן. 30. הנשיא ברק כתב את הדברים הבאים, כאשר דחה בקשה למשפט חוזר. בעניננו, מדובר על ערעור, אבל איני רואה הבדל עקרוני בין השניים בנושא זה: "הליך המשפט החוזר אינו בבחינת 'מקצה שיפורים' העומד לרשות מי שטקטיקת ההגנה שלו כשלה (...). משבחר המבקש לבסס את הגנתו על עדותו שלו בלבד ומשבחר להמנע מלחקור את עדי התביעה בנושאים מסויימים (...) ולהמנע מהצגת ראיות שהיו ברשותו כל העת, אין הוא יכול להשיב את הגלגל לאחור ולבנות תסריט חדש לניהול משפטו". (מ"ח 4282/98 פורת נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 78, 86). 31. לא זו בלבד שהמערער לא הביא ראיות שקיבל עליו להביא, אלא שעירפל את גירסתו ולא ניצל הזדמנויות שעמדו בפניו להציג גירסה ברורה ואמינה. ואלה דברי המערער בדבר זכותו לכרות חול במקום: בהקראה ביום 17.12.95 אמר "אני עבדתי שם באותו תאריך והעמסתי חול עבור קבלן בשם מריו לזניק. לפי מיטב ידיעתי לקבלן יש היתר כדין". (ההדגשה אינה במקור). בתור מה עבד שם? מה פירוש המלים "העמסתי חול"? לא פירש. נבדוק עתה מה אמר המערער בעדותו: "עבדתי במקום עבור עונות חט' הפנאי בע"מ. ביצעתי עבורם עב' עפר בגוש 10011 חלקה 35 לפי הזמנת עבודה של חב' עונות הפנאי בע"מ. ביצעתי את העבודה כפי שמנהל העבודה בשטח ביקש ממני לעשות. מר צעירי (הפקח של רשות שמורות הטבע - י' דר) הגיע והפסיק את העבודה. הפסקתי לעבוד כפי שביקש, ניגשתי למנהל האתר שניגש לעירית חדרה וסגר את העניין איתם. המשכתי לעבוד לאחר מכן לפי בקשתו של מנהל האתר." (עמ' 7 מש' 16; ההדגשה אינה במקור). בחקירה הנגדית אמר: "מנהל עבודה בשם דב הורה לי לבצע את העבודות במקום. הכריה זה להיכנס עם השופל לתוך האדמה ועם השופל להעמיס על המשאית. יש לי מכתב ממנו שהוא מנהל האתר בכפר ים" (שם). 32. לא ניתן ללמוד מעדותו של המערער באיזה מעמד היה כלפי החברה. האם היה שכיר שלה, או שהיה קבלן עצמאי? האם נעשתה התקשרות בכתב ואם כן, היכן המסמך? כיצד נקבעה התמורה, האם לפי שעות עבודה או על פי כמויות? האם הטרקטור הוא של המערער אם לאו? הסניגור מדבר במהלך הערעור על חשבוניות, היכן החשבוניות? מה מהות ההתקשרות? האם הוא טרקטוריסט והמשאיות הוזמנו על ידי החברה, או שהן עובדות עבורו? של מי החול שהוצא והועמס על המשאיות, של המערער או של החברה? ושמא המערער התקשר עם החברה שהתירה לו, בתמורה או ללא תמורה, להוציא חול מהאתר? היכן חוזה ההתקשרות עם החברה? היכן החשבוניות בגין עבודות שביצע ותמורה שקיבל? בא כוחו של המערער דיבר על חשבוניות, אך אלה לא הוצגו בשום שלב בהליך. הצגתי מספר אפשרויות לקשר בין המערער לבין החברה, שכן המערער בחר שלא למסור גירסה בענין זה. ניתן להעלות על הדעת עוד מספר אפשרויות, חלקן "רשמיות", בהסדר כלשהו בין החברה לבין המערער, ואחרות, בהסדר "פרטי" כלשהו עם דב. צריך לזכור כי לחול ערך כלכלי נכבד, מקורותיו מצומצמים, ומקום שהוצא היתר לחפירתו, קשה לעקוב אחרי הוצאתו. 33. זאת ועוד, מדוע כל שיש בידי המערער הוא מסמך על ניר המיועד לשידור פקסימליה של מריו לזניק חברה לבניין בע"מ, המופנה "לכל מאן דבעי" בחתימת אותו דב, מנהל העבודה. מדוע האישור בכתב יד ומדוע הוא מופנה "לכל מאן דבעי" ולא לבית המשפט? ועוד, תאריך המסמך הוא 2.6.96, המועד שבו נשמעו הראיות בבית המשפט. כלומר, המערער קיבל ביום המשפט את המסמך האמור, אותו הצטווה להגיש קודם לכן (וגם אז לא בצורה כזו ולא בדרך זו). היכן התחייבותו להזמין עד? מדוע לא הזמין את העד באמצעות בית המשפט? היכן החוזה שנקשר בינו לבין החברה, מדוע במקום זאת צריך "אישור". 34. התנהגותו של המערער, כמו גם המסמך, מעוררים חשדות וספקות רבים ביחס לאופי מעמדו של המערער במקום. בוודאי שאין בהם, אפילו הוצג המסמך, משום עילה לבית המשפט לקבל זאת כהגנה. גם הטענה שדב נסע לחו"ל, אינה יכולה להשמע, מה עוד שלא הוכחה בשום דרך שהיא. בשום שלב לא הוזמן דב באמצעות בית המשפט כעד. אפילו נסע דב לחו"ל, מה היה הקושי להזמין עובדים או מנהלים של החברה או של מריו לזניק חברה לבניין בע"מ, כדי להעיד על ההתקשרות? סיומו של דבר, למערער ניתנו יותר הזדמנויות משניתן היה לצפות כדי לנהל הגנתו. הוא זילזל בבית המשפט ורק לאחר שהורשע ונגזר עליו עונש, מתון ביותר, בנסיבות, בחר לערער בתקווה שיוכל להתחיל משפטו שוב, גם ידחה הקץ שוב וגם, שמא יתמזל מזלו ובנסיון השני לא יורשע. 35. יתכן שבאמת ובתמים פעל המערער כדין בשמה של החברה. מצד שני, בהחלט יתכן שפרשת החברה היא כיסוי לפעילות שלא כדין, ולכן נמנע המערער מהבאת עדים, וקיווה שבית המשפט יסתפק במסמך בכתב יד שקיבל מאותו דב. לסיכום, המערער אינו ראוי לסעד. אם תשמע דעתי, נדחה את ערעורו על ההרשעה וגם על העונש. לאחר שהשלמתי כתיבת חוות הדעת והיא הועברה לחברי, השופט ברלינר, קבלתי חוות דעתו ואני מבקש להוסיף: 36. ערכאת ערעור בוחנת פסק דין של ערכאה ראשונה, על פי הראיות שהיו בפני בית המשפט בערכאה הראשונה שעה שנתן את פסק דינו. המערער היה אמור להגיש לבית המשפט מסמך המצביע על זכותו לכרות חול במקום. הגשת המסמך התבקשה כדי לאפשר למשיבה לבדוק את המסמך. המערער בחר שלא להגיש את המסמך במועד, ואף שהיה בידיו (כפי שנראה מתאריך המסמך), בחר לנסות להגישו במהלך ישיבת ההוכחות, כראיה. 37. מדובר במסמך שהוא צילום ואינו מקור, הוא מעורר שאלות רבות, שעל חלקן עמדתי בסעיף 33 לעיל. כאמור, השופט מוחסן סירב לקבל את המסמך כראיה, אלא אם יוגש באמצעות מי שחתם עליו. לפיכך, לא התקבל המסמך. המערער בחר, מטעמיו, שלא להביא את מי שחתם על המסמך וגם לא אדם אחר מטעם החברה, כפי שכתבתי בהרחבה בחוות דעתי. 38. במהלך הערעור הגיש לנו בא כח המערער את המסמך לעיוננו. לא נראה לי שאנו יכולים לראות בצילום האמור, שלא היה בפני בית משפט השלום משלא הוגש כדין, משום ראיה, וזאת מחמת פגמים בגוף המסמך ובדרך הגשתו. חברי יוצא מתוך הנחה שהצילום שבו מדובר הוא היתר שנתנה החברה למערער לכרות חול. כתבתי בחוות דעתי שאי אפשר לשלול תאורטית שהמערער פעל כדין, אולם העליתי מספר אפשרויות אחרות, שאף אחת מהן אינה מצדיקה זיכויו של המערער. מכל מקום, אין אלה יותר מאשר הנחות לצורך הדיון, ולא עליהן צריך לבסס קבלת הערעור או דחייתו. 39. חוששני כי זיכויו של המערער עשוי להתפרש כעידוד למי שבחר שלא לנהל הגנתו כראוי בבית משפט קמא, ואף ניסה להגניב מסמך פסול בפני הרכב הערעור, וזאת כדי לנסות לבטל פסק דין של הערכאה הראשונה בדרך לא ראויה, לאחר שויתר על כל נסיון להוכיח את שהיה עליו להוכיח בערכאה הראשונה כדי להצביע על זכותו לפעול כפי שפעל. _________ י' דר, שופט הנשיא מ. לינדנשטראוס: אני מצטרף לעמדת עמיתי כב' השופט י. דר. גם אני סבור כי המערער, במקרה זה בחר בערכאה הראשונה ללכת בדרכו, לא זימן עדים שיכלו לאשש את גירסתו ובחר להתמודד בנושאים הנוגעים להגנתו בערכאת הערעור בלבד. ראיות שיש לאל ידו של המערער להגיש ולהשמיע הנמצאים בידיעתו או תחת ידו, עליו להגיש בערכאה הדיונית השומעת את התיק ואין למערער, אם לא נהג כך, להלין אלא על עצמו. יש לכן, לדעתי, לדחות את הערעור, הן על ההרשעה והן על גזר הדין שאינו מצדיק התערבות בית המשפט לערעורים. _________________ מ. לינדנשטראוס, נשיא [אב"ד] השופט ש. ברלינר: 1. חברי, כב' השופט י. דר, תיאר בחוות דעתו בהרחבה את השתלשלות הענינים בבית המשפט קמא והגיע לכלל מסקנה שהמערער אינו ראוי לסעד, ויש לפיכך לדחות את ערעורו, לאחר שהורשע בבית משפט השלום בחדרה (ת.פ. 273/95) בעבירה של בניה ללא היתר, בניגוד לסעיפים 145, 204(א) ו-(ב) וסעיף 208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965, על כך שביום 8.3.95 בחוף הים בגבעת אולגה בחלקה 35 בגוש 10011, כרה חול ואדמה מחוף הים ופינה אותו במשאיות. בגין העבירות הנ"ל בהן הורשע המערער, הוטלו עליו מאסר על תנאי לתקופה של 8 חודשים למשך 3 שנים וכן קנס בסך 5,000 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתו. 2. אכן, יש להתייחס בחומרה לעבירה הנ"ל ולנסיבותיה במקרה דנן. בית משפט העליון כבר עמד על החומרה שבנגע כריית החול בחופי הארץ, דבר המביא להרס החופים ולנזק סביבתי עצום. ראה רע"פ 1792/99 אלי גאלי נ' משטרת ישראל, תקדין עליון 99(2) עמ' 1087. כמו כן יש להתייחס בחומרה לאופן ניהול המשפט מצד המערער, בערכאה הראשונה. כדברי חברי כב' השופט דר, "בחר המערער ללכת בדרכו. הוא התעלם מזימונים לבית המשפט ולא פעל על פי צווים של בית המשפט. הוא לא זימן עדים והפגין זלזול בוטה במעמדו כנאשם ובחובותיו כלפי בית המשפט". (סעיף 26 לפסק דינו של חברי כב' השופט דר). עוד ציין כב' השופט דר כי המערער "עירפל את גירסתו ולא ניצל הזדמנויות שעמדו בפניו להצגת גירסה ברורה ואמינה". (סעיף 31). יחד עם זה, בסופו של דבר ציין כב' השופט דר בסיום פסק דינו (סעיף 35), כי "יתכן שבאמת ובתמים פעל המערער כדין בשמה של החברה. מצד שני בהחלט יתכן שפרשת החברה היא כיסוי לפעילות שלא כדין, ולכן נמנע המערער מהבאת עדים, וקיווה שבית המשפט יסתפק במסמך בכתב יד שקיבל מאותו דב". נראה לי שאין מנוס מקבלת הערעור. אם אפשרי אכן "שבאמת ובתמים פעל המערער כדין בשמה של החברה" (עונות חטיבת הפנאי בע"מ, מקבוצת הקבלן מריו לזניק), מחוייבת מכך המסקנה, שקיים ספק סביר באשר לאשמתו של המערער. 3. כתב האישום ייחס למערער את העבירות בגין עבודות כריה בחלקה 35 בגוש 10011 בגבעת אולגה. המערער הסביר כבר בישיבה הראשונה בבית המשפט קמא: "אני עבדתי שם באותו תאריך והעמסתי חול עבור קבלן בשם מריו לזניק. לפי מיטב ידיעתי לקבלן יש היתר כדין". לערכאה הראשונה הוגש היתר כזה, הוא המוצג ת4/. בהיתר מפורט שמותר לבצע "עבודות עפר - חפירה ומילוי" בחלקות מקרקעין שבחוף הים בחדרה ובהם חלקה 35 הנ"ל בגוש 10011. ההיתר ניתן ביום 19.6.94. נכתב בהיתר כי הוא יפקע בתום 3 שנים מיום נתינתו. פעולת הכריה בוצעה ביום 8.3.95. לפיכך, כך לכאורה, עולה המסקנה שהעבודות נשוא דיוננו נעשו מכח ההיתר שניתן לחברה הנ"ל. גם המשיבה מסכימה כי "אם עונות הפנאי היתה עושה את העבודה בעצמה, אזי אין בכך עבירה". לתמיכת גירסתו ביקש המערער להציג בפנינו במהלך הדיון בערעור העתק צילומי ממכתבו של מר דב קלדנוב מיום 2.6.96 שנכתב על נייר הפירמה של מריו לזניק חברה לבנין בע"מ, הממוען לכל המעוניין, ומוטבעת בו חותמת החברה הנ"ל. בו נכתב: "הננו לאשר כי כהן יצחק ביצע עבודות עפר עבורנו בגוש 10011 חלקה 35...", בתקופה הרלוונטית לעניננו. אף אם נתעלם ממכתב זה, לאור ההיתר ת4/, מחוייבת המסקנה, כך אני סבור, שעולה ספק של ממש, שמא העבודות נעשו עבור החברה הנ"ל, בעלת ההיתר, ומכוחו של ההיתר ולפיכך אין בפעולות המערער משום עבירה. 4. סעיף 145(א) לחוק התכנון והבניה קובע כי המבצע עבודה הטעונה היתר לא יעשה זאת "ולא יתחיל לעשותו אלא לאחר שנתנה לו הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית, לפי הענין, היתר לכך ולא יעשה אותו אלא בהתאם לתנאי ההיתר". ניתן לפרש הוראה זאת פירוש מילולי דווקני, כאילו הסעיף מחייב שכל אדם העושה את העבודה חייב שההיתר יינתן לו, לא למעסיקו ולא לאדם אחר המזמין את העבודה ממנו. פירוש זה אינו סביר. הוא מגביל את חופש העיסוק במידה העולה על הנדרש. (ראה סעיף 4 לחוק-יסוד: חופש העיסוק). משעולה האפשרות כי באמת ובתמים פעל המערער, כפי שטען מלכתחילה בבית המשפט קמא, בכריית החול בחלקה על פי הזמנת החברה הנ"ל ולאחר שהוכח שהיה לאותה חברה היתר כדין לכרות חול בחלקה, הכרחית המסקנה שיש לזכות את המערער מן האישום. 5. אני מציע על כן כי נקבל את הערעור, נבטל את הכרעת הדין ואת גזר הדין של הערכאה הראשונה, ונזכה את המערער מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. ש. ברלינר, שופט הוחלט (ברוב דעות של הנשיא, מ. לינדנשטראוס (אב"ד) והשופט י. דר) כאמור בפסק הדין של השופט י. דר, לדחות את הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. משפט פליליכריית חול