פסק דין א. ההליך. זו היא תביעה לפיצויים בסך 760,633 ש"ח שהגישו בעלי חלקות 77; 78; 79; בגוש 10036 (להלן: "המגרש") כנגד עיריית חדרה (להלן: העיריה"). המגרש נרכש על ידי התובעים ביום 27.3.72. התביעה מתבססת על כך שהעיריה שתפסה חזקה במגרש השתמשה בו כמקום אחסון של ציוד וגרוטאות. ביום 31.1.90 פינתה העיריה את חלקות 77-78. העיריה לא פינתה את חלקה 79 על אף דרישות התובעים. התובעים הגישו נגד העיריה תביעה בת"א 1772/88 לסילוק יד ובמסגרת תיק זה הושג ביום 13.6.91 הסכם שניתן לו תוקף של פס"ד, שלפיו על העיריה לפנות את חלקה 79 עד ליום 31.12.91. טענת התובעים בתמציתה היא, כי עקב תפיסת המגרש ע"י העיריה נמנעה מהתובעים האפשרות לבנות על המגרש בית דירות ולהנות מפירותיה של בניה כזו. ביתר פירוט: מדובר באבדן דמי שכירות בגין המבנים שהיה ניתן לבנות על המגרש. ביום 21.10.96 ניתנה על ידי החלטה בבקשה לדחייה על הסף בשל התישנות. באותה החלטה קבעתי שניתן לתבוע דמי שכירות רק מיום 30.6.87 ואילך. עקב כך הועמד סכום התביעה שמלכתחילה עמד על 1,005,578 ש"ח על סכום של 760,633 ש"ח. מדובר על דמי שכירות ל- 97 חודשים. ביום 19.4.98 תוקנה התביעה ע"י החלפת התובע מס' 3 בתביעה המקורית, שנפטר, ביורשיו. הנתבעים חוזרים על טענת ההתישנות. לפי עמדתם טענת ההתישנות נידונה על פי האמור בכתב התביעה וכעת לאחר שמיעת הראיות יש מקום לבדקה מחדש. נדון בהמשך בטענה זו. ב. העובדות. ההסטוריה של המצב התכנוני של החלקות מהן מורכב המגרש מוצא ביטויו בתכניות הבאות: תכנית חד19/: פורסמה למתן תוקף בשנת 1941. על פי התכנית הנ"ל סווגו החלקות באזור מגורים ב'. זכויות הבניה נקבעו ל- 15% במבנה בן 2 קומות בתוספת מבנה עזר בשיעור 5%. על פי התכנית, מיועדת רצועה בחזית המגרשים להפקעה להרחבת רח' הרמב"ם. שטחי החלקות לאחר ההפקעה הינם: חלקה שטח נטו מ"ר 77 238 78 322 79 299 סה"כ 859 תכנית חד807/: פורסמה למתן תוקף בי"פ 3870 מתאריך 25.4.91. התכנית מהווה שינוי לתכנית חד19/. על פי התכנית סווגה חטיבת הקרקע המשתרעת על החלקות 79, 78, 77 291 (החלקה הסמוכה מדרום) ביעוד מרכז אזרחי. השטח סומן לאיחוד וחלוקה מחדש לפי סימן ז' לחוק על פי התכנית מפורטת הכוללת בנוי. הזכויות על פי סעיף 14 בהוראות התכנית, טבלת איזורים והוראות בניה נקבעו באזור מרכז אזרחי, כדלקמן: שטח מגרש מינימלי 1000 מ"ר או על פי תשריט תכסית קרקע 35% מס' קומות 5 סה"כ אחוזי בניה 120 צפיפות דיור 10 יחידות לדונם חשוב לציין כי הודעה על הכנת התכנית לפי סעיף 77 פורסמה בעתונים בין התאריכים 15-20.2.83 ע"י יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה. לא נמצא בתיק תיעוד על פרסום תנאים להוצאת היתרים לפי סעיף 78 לחוק. התכנית הופקדה על פי סעיף 89 לחוק בתאריך 22.1.87 י"פ 3420. תכנית חד849/: פורסמה למתן תוקף בתאריך 14.10.93 י"פ 4150. התכנית הינה תכנית איחוד וחלוקה מלווה בטבלאות הקצאה ואיזון. על פי טבלת ההקצאות, הוקצו לחלקות נשוא השומה חלקות 79, 78, 77 מגוש מס' 502 בשטח 799 מ"ר. זכויות הבניה נקבעו ל- 120% שטחים עיקריים בבנין בן 5 קומות. כ"כ נקבעו תכליות מגוונות למסחר משרדים ומגורים מוסדות ציבור וכו'. ביום 20.4.73 הוגשה ע"י התובעת בקשה לועדה המקומית לתו"ב שליד העיריה למתן היתר לבניית בנין הכולל 12 דירות מגורים ו- 4 חנויות במפלס הקרקע. ביום 9.9.73 אושרה בקשה בישיבה 281 של הועדה המקומית בחלקה הנוגעת להקמת בית מגורים עם 12 יחידות דיור וללא החנויות. התובעים הגישו ערר על ההחלטה בפני ועדת המשנה של הועדה המקומית שלא לאשר את בניית החנויות. הועדה החליטה ביום 19.4.74 שלא לדון בערעור והפנתה את התובעים להגשת ערעור בפני הועדה המחוזית. יצוין עוד, כי בשנת 1973 הגישו התובעים תכנית איחוד וחלוקה. הכוונה היתה לאיחוד שלוש החלקות מהן מורכב המגרש לחלקה אחת עם הקצאה של חלק מהחלקות להרחבת רח' רמב"ם. הועדה המקומית בישיבתה מיום 15.8.73 המליצה בפני הועדה המחוזית לאשר תכנית זו. ביום 3.6.75 החליטה הועדה המחוזית לאשר אותה. הודעה על כך נמסרה לתובעים אך התובעים לא השלימו את הליכי הרישום. ביום 22.7.75 פנו התובעים מחדש לועדה בבקשה לאשר החנויות, בשל השינוי שחל לטענתם באופי האזור ובשל כך שניתן היתר להקמת חנויות בסמוך למגרש. גם בקשה זו נדחתה ביום 9.9.73 בשים לב לכך שנקבע שגובה הקומה המפולשת לא יעלה על 2.20 מ'. היו פניות נוספות של התובעים בנושא זה שלא נענו. ביום 21.2.77 החליטה ועדת המשנה של הועדה המקומית לתו"ב להשהות הדיון בבקשת התובעים עד לקבלת החלטה במליאת הועדה המקומית בדבר שינוי יעוד של החלקות. כמו כן הוחלט על הכנת תב"ע "לשינוי אופי המגרש בקטע רח' רמב"ם הכולל את החלקות המוצעות להקמת המבנה". לבסוף הוחלט בישיבת ועדת המשנה לתו"ב מיום 28.3.77 לאשר הקמת בנין שיכיל 9 יחידות דיור ו- 4 חנויות בגודל של 25 מ"ר כ"א. בקומת המרתף יוקם מקלט ומחסן עבור העיריה. האישור הותנה בתנאים מסוימים והתובעים התבקשו במכתב מהנדס הועדה מיום 8.5.77 לתקן את התכנית שהגישו כדי שניתן יהיה להוציא היתר בניה. התובעים על אף אישור זה לא פעלו להוצאת היתר בניה. העיריה תפסה בשלבים שונים חזקה במגרש, כך שבשנת 1982 כבר היתה החזקה בכל המגרש בידיה. ביום 22.7.82 פנו התובעים במכתב רשום אל העיריה. במכתב זה נאמר שבעבר לא ניתן היה מסיבות שאינן תלויות בבעלים לבנות על המגרש. כעת יש לתובעים אפשרות לבנות על המגרש ומביקור שערכו התובעים במקום התברר להם שחלק מהמגרש תפוס על ידי העיריה ללא הסכמת התובעים והעיריה נדרשת לפנות מיד המגרש וכן לשלם דמי שימוש. ביום 23.8.82 נחתם בין התובעים לבין חברה קבלנית הסכם לעיסקת קומבינציה בגין המגרש. במבוא להסכם הוצהר ע"י התובעים "כי בתכנית מתאר חדרה שהומלצה להפקדה בועדה המחוזית חיפה החלקות כלולות במסגרת המא"ר (מרכז אזרחי), בו ניתן יהיה לבנות (לאחר אישור התכנית) מבנים למגורים ולמסחר בשיעור צפוי של כ- 10 יחידות מגורים לדונם נטו + שטח מסחרי כפוף לתכנית מפורטת". בסעיף 3 נקבע, כי המבנה שיוקם יהיה בהתאם לתכנית מתאר ולתכנית מפורטת והוא ינצל את מירב אחוזי הבניה לרבות כל ההקלות שתנתנה ע"י הועדה המקומית. כמו כן, נקבע שמספר הדירות שתבננה יהיה המספר המירבי שניתן לבנות וכן מחסנים וחנויות ככל שניתן יהיה לקבל אישור עבורם בועדה המקומית. הקבלנים התחייבו בסעיף 5 להגיש את כל התכניות ולשלם את כל ההוצאות הכרוכות בהיתר הבניה וכן להתחיל בבניה תוך 60 יום מקבלת ההיתר. נקבע, כי הקבלן יקבל חזקה רק לאחר אישור תכניות הבניה והוצאת ההיתרים (ס' 8). בהתאם להוראות ההסכם היו התובעים אמורים לקבל לרשותם 1/3 מהדירות, 1/3 מהמחסנים ו- 1/3 מהחנויות. מתוך דירות התובעים שתיים תהיינה בקומה ראשונה ואחת בקומה שניה (מעל קומת קרקע). הדירות יפנו לחזית רח' רמב"ם. במידה ובקומות א'-ב' תהיינה דירות שונות בשטחן ובמספר חדריהם, יהיה חלקם של התובעים חלק יחסי מכל גודל של דירה. התובעים התחייבו כלפי הקבלן למסור את המגרש כשהוא פנוי כדי שניתן יהיה להתחיל בפעולות הבניה. התובעים פנו בסדרה של מכתבים לעיריה, בדרישה לפינוי המגרש. הפניות הן מתאריכים 23.8.82; 23.9.82; 14.10.82; 5.11.82; 5.6.83; 15.6.83; 16.6.83; 5.7.83; 17.7.83. משלא נענו הדרישות לפינוי, שלח ב"כ התובעים מכתב התראה אחרון לפני הגשת תביעה ביום 21.7.83. ביום 25.7.73 ענה ראש העיר למכתב התובעים מיום 5.6.83, כי מחסן העיריה מצוי על המגרש משנת 1960 והיא בבחינת דיירת מוגנת. במכתב זה צוין, כי ההחלטה שאישרה עקרונית את בקשת התובעים למתן היתר בניה, אינה בת תוקף, שכן לא מולאו התנאים לקבלת ההיתר. בהמשך למכתב זה נערכה התכתבות ממושכת בין התובעים לעיריה שנמשכה על פני שנים. ביום 19.6.85 בוטל הסכם הקומבינציה בהסכמת הצדדים. לטענת התובעים, הסכם הביטול נעשה בלחץ הקבלן שאיים לתבוע על הפרת הסכם הקומבינציה. ביום 28.11.85 הגישה הועדה המקומית לועדה המחוזית את תכנית מס' חד849/ (מ22-) מרכז אזרחי ברח' רמב"ם, פינת רח' אחד העם. מטרת התכנית הוגדרה בסעיף 12 לתקנותיה בזו הלשון: א. מוסדות בריאות. ב. מוסדות דת. ג. מוסדות סעד ורווחה. ד. מוסדות לשירות הציבור שלא למטרת רווחים. ה. מקלטים ומחסנים ציבוריים. ו. מחסני עיריה. ז. משרדים. ח. מסחר. תכנית זו כללה בתוכה את המגרש. ביום 1.2.86 החליטה הועדה המחוזית להפקיד התוכנית האמורה בהתאם להמלצת הועדה המקומית. ביום 25.2.92 הגישו התובעים התנגדות לתכנית אך ההתנגדות נדחתה. תכנית זו פורסמה כזכור למתן תוקף בתאריך 14.10.93 (י.פ. 4150). ביום 28.7.86 שלחו התובעים באמצעות ב"כ התראה אחרונה לעיריה לפנות המגרש. ביום 18.8.86 ענתה העיריה והודיעה כי תכנית חד849/ אושרה להפקדה. בעקבות החלטה זו משלימה העיריה את הכנת התכנית להפקדה והעיריה תהיה בקשר עם בעלי המגרש לקידום הפרוייקט ומאחר וברור שהתובעים לא יוכלו לבנות על המגרש. בלא תכנית זו מן הראוי להמתין לאישורה. אין במכתב זה כל התיחסות לדרישת הפינוי. בחודש מרץ 88 הגישו התובעים תביעת פינוי נגד העירייה בסדר דין מקוצר. במקביל התנהלה ביולי 1989 התכתבות בין ב"כ התובעים לנציגי העיריה בנושא התכנון לגבי המגרש תוך התיחסות למכתב העיריה מיום 18.8.86 (ראה נספחים כ"ה1; כ"ה2 לתצהיר גדעוני). ביום 31.1.90 הודיעה העיריה לתובעים, כי היא מפנה את חלקות 77; 78 והיא תבקש להתגונן רק לגבי חלקה 79. ביום 10.6.91 ניתן פס"ד הנותן תוקף להסכם פשרה. בפס"ד זה חויבה העיריה לפנות את המגרש, כאשר לגבי שתיים מהחלקות כבר הועברה חזקה עובר למתן פסה"ד ואת החלקה 79 התחייבה העיריה לפנות לא יאוחר מיום 31.12.91 והתחיבות זו קוימה. בפס"ד ניתן היתר לפיצול סעדים. ב. שאלות המחלוקת כפי שהן עולות מטיעוני הצדדים. (א) האם התישנה התביעה? (ב) האם קיים קשר סיבתי בין תפיסת המגרש ע"י העיריה ואי פינויו לפני המועד בו פונה בפועל לבין אי מימוש זכויות הבניה על ידי התובעים, ובין היתר לביטול הסכם הקומבינציה? (ג) בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה היא בחיוב, האם ידעה העיריה או לפחות יכולה היתה לדעת ולצפות כי אי פינוי המגרש יגרום לתובעים נזק? (ד) בהנחה שהתשובה לשתי השאלות דלעיל היא בחיוב מהו בסיס חישוב של הנזק ומה שיעורו של הנזק שנגרם לתובעים? ג. טענות הנתבעים: 1. התובעים בתביעתם תובעים דמי שכירות ולא דמי שימוש. 2. אין לתבוע את הנזקים הנובעים מביטול עיסקת הקומבינציה. עילה זו היא נפרדת מהעילה של השגת הגבול. הנזק הזה התגבש בשנת 1985 עם ביטולה של עיסקת הקומבינציה. ממועד זה שהוא גם מועד גיבוש העילה ועד להגשת התביעה - עברה תקופת ההתישנות. 3. גם אם נראה את הנזק מביטול עיסקת הקומבינציה כנזק הנובע מהשגת הגבול שהיא עוולה הולכת ונמשכת, הרי הנזקים שניתן לתבוע במסגרת עוולה מתמשכת זו הם רק אלה שגובשו 7 שנים קודם להגשת התביעה ואילו בעניננו, התגבש הנזק 9 שנים קודם לכן. אין מקום לקונסטרוקציה היוצאת מההנחה ההיפוטתית בדבר מימוש עיסקת הקומבינציה וקיומו של בנין על המגרש המאפשר גביית שכירות באופן שהתובעים יוכלו לזכות לפיצוי על אבדן דמי שכירות בתוך תקופה של 7 שנים אחורה ממועד הגשת התביעה, דהיינו משנת 1987 ואילך. הגישה הנכונה היא להתיחס למצב העובדתי בפועל והוא שבשנת 1987 לא היה קיים בנין על החלקה ולכן אין לתבוע דמי שכירות בגין בנין כזה. כל מה שיכולים התובעים לתבוע הם דמי שימוש בגין השימוש שעשתה העיריה במגרש עד ליום הפינוי 31.12.91. 4. האחריות לאי מימוש הבניה במגרש מוטלת על התובעים בלבד, שכן הועדה המקומית אישרה לתובעים לבנות בשתי הזדמנויות: האחת, ביום 9.9.73 והשניה ביום 28.3.77 והתובעים לא עשו דבר להוצאת היתרי בניה, וזאת ללא קשר להחזקת המגרש ע"י העיריה. ההחלטות של הועדה המקומית בדבר אישור לקבלת היתר פקעו כ"א מהן בתום שנה מיום ההחלטה. לענין זה מפנים הנתבעים לסעיף 20(ה) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות) הקובעת: "לא הוחל בעבודה תוך שנה אחת מיום הוצאת ההיתר בטל ההיתר - - ". בהסכם הקומבינציה נקבע בין הצדדים, כי הבניה תבוצע בכפוף לכניסתה לתוקף של תוכנית מיתאר חדשה. כלומר, הצדדים להסכם ידעו בעת עריכת ההסכם כי לא ניתן לבנות כלל באותו אזור וכי יש להמתין לאישור הועדה המחוזית לתכנית חד849/. בעת עריכת הסכם הקומבינציה לא לקחו התובעים והקבלנים בחשבון את האישור שניתן לתובעים בשנת 1977, אלא חיכו רק לאישור התכנית חד849/. לא היה ניתן להוציא היתר בניה עד לאישורה של תכנית זו. התובעים עצמם בהתכתבות שלהם עם העיריה בנושא הפינוי לא הזכירו כלל את נושא הסכם הקומבינציה. בהסכם הביטול לא נזכרת סיבה לביטול ולא נדרש פיצוי בגין אבדן רווחים אלא לדמי שימוש בלבד. גם בבקשה לפיצול סעדים שהוגשה במסגרת התובענה לסילוק יד, דובר על כוונה לתבוע דמי שימוש בלבד. בכל מקרה, התובעים לא יכלו לבנות לבנות על המגרש בניה הנוגדת את התכנית חד19/ שהיתה בתוקף עד שנת 1991 ובהתאם לתכנית זו לא ניתן היה לקבל היתר לבניית 12 יחידות דיור וחנויות אלא רק בניה של 2 קומות וניצול 15% בנייה בלבד. אמנם בשנות ה- 70 אושרו תוכניות בניה החורגות מחד19/ אך חריגות אלה נפסקו כליל בשנת 1980. 5. בכל מקרה, לא נגרם נזק לתובעים מביטול עיסקת הקומבינציה, שכן שווי המקרקעין לאחר אישור תכנית חד849/ עולה בהרבה על שווים במצבם בעת עריכת הסכם הקומבינציה. ד. טענות התובעים. 1. התובעים אינם מתיחסים בסיכומיהם לטענת ההתישנות. לענין הקשר הסיבתי טוענים התובעים, כי אלמלא המניעה שיצרה העיריה ע"י תפיסת המגרש והסירוב לפנותו היה מוצא היתר לבנייה על המגרש לא יאוחר מחודש מרץ 1983 והבניה היתה מסתיימת באבגוסט 85. רק משאושרה התכנית חד849/ באוקטובר 1993 נפתחה בפני התובעים מחדש הדרך לחתום על עיסקת קומבינציה חדשה כדי לבנות על המגרש אולם תהליך זה היה לוקח לפחות עד אבגוסט 95. אין זה נכון שלא ניתן היה להוציא היתר בניה כל עוד עמדה בתוקפה תכנית חד19/, שכן היה קיים נוהג להתיר בניית בתים רבי קומות בניגוד לתכנית האמורה. התובעים לא מימשו את זכותם לקבלת היתר, שכן לא היה טעם לשאת בהוצאת כספים לצורך מימון האגרות הדרושות לקבלת היתר כל עוד לא פונה המגרש וגם לא היה טעם לחייב הקבלן לאחר עריכת הסכם הקומבינציה לשאת בהוצאות אלה. 2. אין זה נכון, כי התובעים הרוויחו מאי מימוש הסכם הקומבינציה. הם היו יכולים לבנות לפי האישור שהיה בידיהם בנין רב קומות ועם אישור התכנית חד849/ 1993 להוסיף בניה ולנצל אחוזי בניה נוספים ללא צורך להרוס את הקיים. ה. דיון ומסקנות. 1. אינני מקבל את טענת ההתישנות שמעלה ב"כ העיריה. עילת התביעה היא השגת הגבול ולא גרם הפרת חוזה הקומבינציה. כמובן שהתוביעם זכאים רק לפיצוי בגין נזקים שנגרמו להם בגין השגת הגבול משנת 30.6.87 ואילך, אך כדי לקבוע את שיעורם של נזקים אלה, ניתן להתיחס לאירועים קודמים ככל שאלה משפיעים על הערכת הנזקים. ההתיחסות לעיסקת הקומבינציה, באה רק לשמש כלי עזר לבדיקת השאלה, האם יכולים היו התובעים אלמלא התנהגות הנתבעים לממש את זכויות הבניה שלהם על החלקה באופן שניתן היה להניח שביום הקובע, דהיינו 30.6.87, או לאחר מכן, כבר היה מתנוסס על המגרש בנין שהתובעים היו יכולים לגבות דמי שכירות בגין חלק מיחידות הדיור המחסנים והחנויות הנכללים בו. נניח שלא היתה נערכת כל עיסקת קומבינציה בפועל, עדיין היו התובעים יכולים לטעון כי היתה זו כוונתם לבנות על החלקה בנין, אם בעצמם ואם באמצעות עיסקת קומבינציה ולגבות שכר דירה מההשכרה והדבר נמנע מהם עקב התנהגות הנתבעת. עיסקת הקומבינציה לא על עצמה היא באה ללמד, אלא רק להמחיש שהתובעים התכוונו באמת ובתמים לבנות על החלקה ולא היתה זו כוונה שבלב גרידא. 2. נוכח האמור לעיל, הייתי מנסח בצורה שונה את המחלוקת כפי שהיא עולה מטיעוני הצדדים, דהיינו השאלה האמיתית היא, האם אלמלא אי פינוי המגרש ע"י העיריה היו התובעים עושים להקמת בנין רב קומות, מה היקפו של בנין כזה והאם בנין זה היה כבר מוכן להשכרה ביום הקובע 30.6.87, או במועד אחר לפני הפינוי? ניסוח כזה של השאלה אינו מהווה שינוי חזית עובדתית לעומת כתבי הטענות, אלא רק פרספקטיבה משפטית שונה לאותה מחלוקת עובדתית. לענין זה יש חשיבות מרכזית לשאלה, האם בשנות ה- 80 ניתן היה לקבל היתר לבניית בנין רב קומות על המגרש בניגוד לתכנית חד19/ באופן שבמועד הקובע (30.6.87) יכול היה בנין לעמוד על תילו, ואם אכן התכוונו התובעים לממש אפשרות זו. 3. אין חולק, כי ביום 28.3.77 החליטה הועדה המקומית על אף הוראות של תכנית חד19/ לאשר לתובעים לקבל היתר לבניית בנין בן 9 יחידות דיור ו- 4 חנויות בצירוף מקלט ומחסן. התובעים לא מימוש אפשרות זו ובאותה תקופה גם לא פעלו לפינוי העיריה מהמגרש. חתימת הסכם הקומבינציה בשנת 1982 והפניה המחודשת והאינטנסיבית אל העיריה בדרישות לפינוי, מצביעים על כך שבתקופה זו החליטו התובעים לממש את זכויות הבניה שלהם במגרש. לכאורה, יכלו התובעים להסתמך על האישור שניתן במרץ 77 ואינני סבור שתקנה 20(ה) לתקנות התו"ב (בקשה להיתר תנאיו ואגרות) חלה על החלטה זו, שכן תקנה זו דנה בתוקפו של היתר שכבר הוצא ולא על משך תוקפה של החלטה המאפשרת הוצאת היתר בהתמלא תנאים מסוימים. על כל פנים, התובעים לא הסתמכו על אישור זה ולא ניסו לממשו ועובדה שבהסכם הקומבינציה הוא לא נזכר אלא במבוא להסכם מוצגת כבסיס להתקשרות תכנית מתאר חדרה שהומלצה להפקדה בועדה המחוזית והכוונה היא לתכנית חד849/ או התכנית שקדמה לה (חד807/). 4. חשיבותו של האישור היא רק בכך שיש בו כדי להראות שלפחות כאשר ניתן, לא ראתה הועדה המקומית בתכנית חד19/, מניעה להוצאת היתרי בניה שאינם מתחשבים במגבלותיה של אותה התכנית. השאלה, האם נוהג זה נמשך בשנות ה- 80, שהרי שכדי שנצא מההנחה שיכול היה בנין רב קומות להתנוסס על המגרש בתאריך הקובע, צריך להראות שניתן היה לקבל באותה תקופה היתר לבנייתו. מהנדס העיר חדרה מיכאל שרון, אומר בתצהירו, כי בשנות 1980 הופסק הנוהג ליתן היתרי בניה החורגים מהוראות התכנית המאושרת. בחקירתו הנגדית אומר שרון, כי הוא מכהן בתפקידו כמהנדס העיר משנת 1983 (ע' 25 ישיבה 12.5.99), אך הקפאת הבניה היתה קיימת עוד קודם (ע' 26). אמנם היו נותנים הקלות בשיעור של עד 26% לעומת המותר על פי חד19/. בכל אופן, לא אושרו משנת 1983 תוכניות של 4-5 קומות, מקום שהתכנית המאושרת מאפשרת רק בניה של 2 קומות (ע' 27). לאחר שעברתי על כל חומר הראיות, הגעתי למסקנה, כי גם לו היה המגרש פנוי לא היה בנין מתנוסס על המגרש במועד הקובע או במועד אחר לפני הפינוי. ואלה נימוקי: מהמבוא להסכם הקומבינציה נראה שהתובעים לא רצו להקים בנין במתכונת שאושרה להם בשנת 1977. תכניתם היתה אמביציוזית יותר והיא לבנות לפי התוכנית המופקדת חד807/, או חד849/ ששתיהן איפשרו בניה ב- 5 קומות ו- 120% בניה, הם לא היו מוכנים להסתפק באישור שהוצא בזמנו, או להיות תלויים בחסדי העיריה אם תחפץ לסטות מחד19/ סטיה חדה או ליתן הקלות מסוימות בלבד. אני נותן אימון בעדות המהנדס שרון שגישת העיריה השתנתה כנראה מתוך צפיה שבזמן קצר יאושרו התכניות החדשות (חד807/ או מחליפתה חד849/). התובעים לא הביאו ראיה סותרת שבשנות ה- 80 ניתנו היתרים באותה סביבה להקמת בנינים בני 4-5 קומות ו- 120 אחוזי בנייה. התכנית חד849/ אושרה רק באוקטובר 93, דהיינו לאחר פינוי המגרש. 5. התוצאה מהאמור היא, שהתובעים אינם זכאים לקבל פיצוי בגין השגת הגבול תוך הנחה שעל החלקה היה עומד בתאריך הקובע, או עד למועד הפינוי בנין המניב דמי שכירות. הם זכאים רק לדמי שימוש בגין מגרש המשמש לאחסנה שהוא השימוש שעשתה בו העיריה. דמי שימוש אלה הוערכו על ידי השמאי רחמים שרם ב- 6,000$. הערכה זו לא נסתרה. אני מחייב את העיריה לשלם לתובעים סכום בשקלים השווה ל- 8,000 $ לפי השער היציג ביום מתן חוות הדעת (16.2.97). סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 16.2.97 ועד לתשלום וכן ריבית חוקית בגין מחצית התקופה שבין 30.6.87 ויום הגשת חוות הדעת. בשל התנהגות העיריה שהתעלמה במשך תקופה ארוכה מדרישות הפינוי של התובעים, אני פוסק שכ"ט עו"ד בסכום גבוה יחסית לסכום שנפסק, היינו 15,000 ש"ח + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום. קרקעותפיצוייםעירייהבעלי קרקעות