פסק דין 1. זוהי תביעה לסילוק יד שהגיש התובע נגד הנתבעים, מהבית שברח' שיח ריחאן 48 ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים, הכולל שלוש קומות, חצר וגג (להלן - "הבית"). רקע עובדתי ודיוני 2. כתבי הגנה הוגשו רק על ידי נתבעים מס' 1, 5, 6 ו- 7. בכתבי הגנתם העלו הנתבעים טענות מקדמיות שונות וביניהן: חוסר סמכותו של התובע להגיש תביעה זו. בירור התביעה התעכב זמן ממושך יחסית, שכן באי כוח הצדדים בקשו להמתין להכרעה שאמורה הייתה להינתן בתיק אחר בשאלות דומות. סופו של דבר שהנתבעים ויתרו על הטענות המקדמיות (עמ' 10), מה שאפשר לגשת לבירור התיק לגופו. 3. התובע טוען, כי הוא הבעלים ובעל זכות החזקה של הבית, אשר שימשו מאז ומתמיד למתן קורת גג לנזקקים מבני העדה היוונית אורתודוכסית, וזאת עד שהנתבעים פלשו אליו ונטלו שלא כדין את החזקה בו. הנתבעים טוענים מנגד, כי התובע אינו ולא היה מעולם הבעלים של הבית. בה בעת הם טוענים כי נתבעת מס' 5, מדרשת קדמת ירושלים, רכשה כדין מאחד מתרי ג'ריס קתן (להלן- "מתרי קתן", או: "קתן") את זכויות הבעלות והחזקה בו. 4. במסגרת הליכי קדם המשפט הסכימו באי כוח הצדדים, כי הפלוגתאות המרכזיות הן בעלותו של התובע בנכס וזיהויו של הנכס (עמ' 11). אין מחלוקת כי בית משפט זה מוסמך להכריע בשאלת הבעלות במסגרת סמכותו הנגררת, כאשר מהכרעה זו תיגזר מאליה המסקנה לעניין זכויות השימוש וההחזקה. הגדרה זו של השאלות שבמחלוקת ושל מתווה ההתדיינות תואמת את האמור בסעיף 16 לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969, כמו גם את האמור בע"א 483/82 קוך נ' דוכן, פ"ד י"ז 1953, 1956 - 1957, המובא על ידי בא כוח התובע בסיכומיו: "כדי שהמשיבות תזכינה בתביעת הצו לסילוק יד, די היה בשבילן להסתמך על העילה של הבעלות החוקית, שיש להן בדירה, ואילו ביד המערערים היה להתגונן בפני התביעה הזאת אך ורק אם היה בכוחם להראות שהם רכשו את הזכות החוקית להחזיק בה". בפתח הדברים יש לבחון, אפוא, האם עלה בידי התובע להוכיח, במאזן הסתברויות כנהוג במשפט אזרחי, שהנו הבעלים של הבית נשוא התביעה; אם התובע יצליח לשכנע שהנו הבעלים יעבור הנטל אל הנתבעים להוכיח, אף זאת במאזן הסתברויות, כי רכשו כדין את זכות הבעלות. להלן נבחן שאלות אלה, אחת לאחת. נפתח בסוגיית הבעלות (שכרוכה בה סוגיית הזיהוי). במאמר מוסגר נעיר כי באי כוח הצדדים הסכימו הדדית שעדויות שמיעה אינן קבילות (עמ' 36). את הבירור יש לערוך, אפוא, בכפיפות לדיני הראיות. האם התובע הנו הבעלים של הבית נשוא התביעה 5. מטעם התובע העידו שני עדים: מר מטרופוליטן איסיכיוס (להלן - איסיכיוס), המשמש כאחראי על ניהול הנכסים והכספים של התובע; ומר עיסא טובא (להלן - טובא), המשגיח על נכסי התובע מאז שנת 1966. עדויותיהם הראשיות נמסרו בתצהירים שבהם ספרו העדים על קורותיו של הבית מידיעתם האישית ובה בעת צרפו מסמכים שונים. נפנה ונבחן את העדויות. (א) עדויותיהם של איסיכיוס וטובא 6. איסיכיוס ספר בתצהירו כי הבית נשוא התביעה הנו אחד מ- 83 נכסים בעיר העתיקה שהוקדשו לטובת התובע בפסק דין שרעי משנת 1870. פסק הדין צורף לתצהירו כנספח ב'. הפסקה הרלבנטית לענייננו הנה פסקה מס' 79 לפסק הדין, שלפיה יש לתובע 16 חלקים מתוך 24 חלקים "במלוא הבית המצוי בשכונת אל-סעדיה בשיתוף עם יורשי חנא אטליל הזכאים ליתרה אשר כולל דירות עליונות ותחתונות ושני בורות מים האחד מצוי ליד שער הבית אשר גבולותיו מדרום - בית האדון חסן אל בנאן אל דאודי. ממזרח - בית חג'אזי אל סעדי כיום בן החאג' מחמד בן חסן אל קי'צמאני ומצפון - בית אל בדור. ממערב - הדרך הציבורית שם השער…". לדברי איסיכיוס הנכס הנזכר בפסק הדין הנ"ל אינו אלא הבית נשוא התביעה שכן "הנכס נשוא התביעה הנו הנכס היחיד בשכונת אל-סעדיה שהנו בבעלות התובע" (סעיף 4 ו' לתצהירו). איסיכיוס הוסיף וספר שהבית שמש כל השנים למגורי עניים ברשות התובע. התובע אפשר לעניים להשכיר את הדירות לאחרים ולקבל את דמי השכירות. האחרונים שגרו בבית ברשות התובע היו שני זקנים: ה"ה חנא אליאס ורעייתו, שהחזיקו ב- 6 חדרים. העד צירף לתצהירו מסמכים שונים נוספים. 7. נקדים ונאמר כי ככל שהשתמע מתצהירו של איסיכיוס שהוא מכיר מידיעתו האישית את הבית נשוא התביעה, את קורותיו או את דייריו - הרי אין לדברים יסוד, שכן בחקירתו הנגדית של העד התחוור שבשנים הרלבנטיות לתביעה לא שהה כלל בירושלים ולכן, כל הידוע לו למעשה מבוסס אך ורק על המסמכים שהוגשו לבית המשפט. כדבריו של העד עצמו (בעמ' 19): "לשאלתך אם יש לי ידע אישי מה קרה בנכס נשוא התביעה בין השנים 1950-94: יש לי ידע אישי מתוך המסמכים. כל מה שאני יודע זה מתוך המסמכים… לפני שנתיים גם עברתי באותה דרך ליד הבית נשוא התביעה. עברתי שם באקראי. פרט לנ"ל לא ביקרתי בנכס". זאת ועוד: בניגוד לאמור בתצהירו של העד, כי "הנכס נשוא התביעה הנו הנכס היחיד בשכונת אל-סעדיה שהנו בבעלות התובע", הרי בחקירתו הנגדית של העד הסתבר כי "בשכונת אלסעדיה יש לתובעת כמה בתים" (עמ' 21). מהמשך הדברים עלה כי מדובר בלא פחות מ- 20 בתים נוספים (מכלל כ- 1000 נכסים שונים שיש לתובע בירושלים). הסברו של העד, כי התכוון לומר בתצהירו כי הבית נשוא התביעה הנו הנכס היחיד של התובע ברח' שיח ריחאן (להבדיל משכונת אל סעדיה), היה רחוק מלשכנע: אין סיבה להניח שהעד התבלבל בין שכונה (סעדיה) לבין רחוב (שיח ריחאן) כאשר חתם בישוב הדעת במשרדו של פרקליטו על תצהירו. דומה כי הגיוני יותר להניח, שהעד הצהיר מה שהצהיר כדי להאדיר את משקלו של פסק הדין השרעי שצורף לתצהירו, המתייחס לנכס בשכונת אל סעדיה, שהרי אם לתובע יש בשכונה זו נכס אחד בלבד כפי שהצהיר העד אין ספק שפסק הדין מתייחס לאותו נכס. לעומת זאת, אם לתובע יש בשכונת אל סעדיה לא פחות מעשרים נכסים, פסק הדין כשלעצמו חסר משמעות, שהרי נדרשת ראיה נוספת לכך שהוא סובב דווקא על הבית נשוא התביעה. אכן, לאחר שהסתבר שאיסיכיוס לא דייק בתצהירו בסוגיה הנדונה קשה מאד לסמוך על דבריו גם מטעם זה. 8. העד השני של התובע, טובא, העיד שהוא מכיר את כל 83 הנכסים של התובע מתוקף תפקידו כמשגיח על הנכסים. לדבריו הוא ביקר בנכס נשוא התביעה מספר פעמים. בנכס התגוררו ה"ה חנא אליאס, ג'ריס עקל, חנא עקל, בוטרוס בויג'יאן ומתרי קתן - כולם כדיירים ברשות התובע, והם אותם אנשים ששמותיהם מופיעים ברישומי מס רכוש שצורפו כנספח א' לתצהירו. דא עקא, גם עדות זו בלתי מהימנה לחלוטין, שכן גם הפעם התחוור בחקירה הנגדית שבניגוד מוחלט לדברי העד בתצהירו (סעיף 4): "ביקרתי בנכס מספר פעמים…", האמת היא שהעד לא ביקר מעודו בנכס. לא למיותר להביא את דברי העד כלשונם (בעמ' 34): "ש. כשביקרת בבית שחנא עקל גר בו הוא היה שם? ת. לא ביקרתי בבית… שאלת בית משפט: בקשר לחנא עקל, האם אתה ביקרת אי פעם בבית שהוא היה גר בו. ת. לא". בהמשך הדברים (עמ' 35) מאשר העד שגם לא ביקר מעולם בביתו של מיתרי קתן. ברור, אפוא, שבמה שאמר העד קודם לכן לא נפלה טעות שכן מדובר בבית נשוא התביעה. כיצד קרה הדבר שבתצהירו ציין את ההפך הגמור? אתמהה. 9. אפשר לסכם, אפוא, ולקבוע כי בעדויותיהם של איסיכיוס וטובא אודות קורותיו של הנכס ודייריו, ככל שאינן מבוססות על המסמכים שצורפו לתצהיריהם, אין כדי לשפוך אור על השאלות השנויות במחלוקת. שני העדים למעשה לא מכירים את הנכס. הם לא בקרו בו בתקופות הרלבנטיות לתביעה. שניהם חטאו לאמת בסוגיות מהותיות: איסיכיוס טען בתצהירו שהבית נשוא התביעה הנו הבית היחיד של התובע בשכונת אל-סעדיה, בעוד שהתחוור שלתובע יש בשכונה זו לא פחות מעשרים נכסים. טובא טען בתצהירו שביקר בבית, בעוד שהתחוור שלא עשה כן מעולם. לאחר שנמצא, שהקשר בין חלקים מהותיים בעדויות אלה לבין המציאות הנו כה רופף, אי אפשר לקבוע לפיהן ממצא כלשהו. הרושם הברור הוא, שכל מה שהעדים ספרו אודות הנכס מבוסס על מסקנות העולות מהמסמכים שצורפו לתצהיריהם ועל משאלות לב, כאשר העדים למעשה אינם מסוגלים להוסיף על המסמכים דבר. 10. מן העבר האחר עלו מהעדויות הממצאים הבאים, אשר למשמעותם נחזור בהמשך: ראשית, בעיר העתיקה בלבד יש לתובע למעלה מ- 1000 נכסים (עמ' 19). שנית, בשכונת אל-סעדיה יש לתובע לפחות 20 נכסים. שלישית, התובע נהג לערוך את הסכמי השכירות עם העניים בכתב: "ההשכרות לעניים יש על כולן חוזים בכתב. גם לשוכרי המשנה שהסכמנו להם יש עימם חוזים בכתב" (עמ' 20). והנה, למרות דברים נכוחים אלה לא הוצג לפני בית המשפט ולו הסכם אחד שנערך על ידי התובע עם מי מדייריו של הבית נשוא התביעה. (ב) המסמכים שעליהם מסתמך התובע 11. התרשמותנו השלילית מעדויותיהם של עדי התובע אינה פוטרת אותנו מלבחון בכובד ראש את המסמכים שהתובע מבקש להסתמך עליהם לצורך הוכחת בעלותו. יצוין כי בין המסמכים האלה גם מסמכים שהוגשו על ידי הנתבעת. נפנה ונבחן אותם אחד לאחד. 12. הבית נשוא התביעה, הנמצא ברח' שיח ריחאן 48, לא היה רשום מעולם בלשכת רישום המקרקעין. קודם שהנתבעת רכשה אותו ממתרי קתן בשנת 1986 התגוררו בו מספר אנשים פרט לקתן וביניהם: חנא אליאס ג'עב (להלן - "ג'עב"). לצורך ביסוסו של ממצא זה אין לנו אלא במסמכים שהגישה הנתבעת עצמה, אשר לדברי עד ההגנה דוידסון התקבלו מקתן או נאספו על ידי דוידסון בקשר לבית עובר לרכישה: בפלט המחשב נ1/ של עירית ירושלים מופיעים כמשלמי הארנונה בגין הבית הן קתן והן ג'עב; מהמבוא לחוזה הרכישה מקתן (נ15/ מיום 6.1.87) עולה שבבית החזיקו קתן וג'עב; זיקתם המשותפת של קתן וג'עב עולה גם מהמסמך נ17/ מיום 11.3.88, שעניינו בחנות הנמצאת בשכונת שיח ריחאן 48, ששכר אדם בשם עלי מסוודי מג'עב, המועברת על ידי מסוודי לקתן. אפשר לסכם, אפוא, ולקבוע, כי לפי מוצגי הנתבעת עצמה נמנו על דיירי הבית נשוא התביעה, שברח' שיח ריחאן 48, הן מתרי קתן שממנו רכשה הנתבעת את הבית, והן אדם נוסף בשם חנא אליאס ג'עב. 13. אלא שבא כוח התובע מוסיף וטוען, כי זיקתם של מתרי קטן וחנא אליאס ג'עב לבית נלמדת גם ממסמכים שהגיש התובע, וזאת כמפורט להלן: ת1/ - הערכת שומה של עירית ירושלים הירדנית שהוצאה לתובע בשנת 1965 ביחס לחלקה 4 בגוש 44, שבה מופיע שמו של מתרי קתן לצד הערכת שווי דמי השכירות. נספח א' לתצהיר איסיכיוס - הודעת שומה נוספת משנת 1965 שהוציאה עירית ירושלים הירדנית לתובע בקשר לבית הנדון שבחלקה 4 בגוש 44. בהודעה זו מוזכרים שמות דיירים נוספים שגרו אז בבית וביניהם: חנא אליאס ובניו, אשר טובא העיד שהנו חנא אליאס ג'עב שהתגורר בבית נשוא התביעה (עמ' 27 ש' 13). ת2/ -ת3/ - מסמכים הנמצאים בארכיב של התובע המתייחסים למגורי משפחת חנא אליאס ג'עב בבית. לטענת בא כוח התובע המסמכים ת1/ ונספח א' הנ"ל, שהנם "תעודה ציבורית", כמו גם ת2/ - ת3/, שהנם "תעודות נושנות", מתייחסים כולם לבית נשוא התביעה. כך עולה מעצם העובדה שנזכרים בהם מתרי קתן (ת1/) וחנא אליאס ג'עב (נספח א; ת2/ - ת3/), אשר זיקתם המשותפת לבית נשוא התביעה עולה, כאמור לעיל, מראיות הנתבעים עצמם. היות המסמכים מופנים לתובע כאשר מתרי קתן וג'עב נזכרים בהם כדיירים מלמדים, שהבעלות בבית הנה של התובע. בבחינת למעלה מן הדרוש מוסיף בא כוח התובע ומפנה לנספחים ב-ג לתצהיר איסיכיוס, שהנם פסקי דין של בית הדין השרעי בירושלים מהתקופה העותומנית (חוג'ות), המאשרים, לטענת התובע, את רכישת הבית על ידו. האמנם? 14. בפתח הדברים ראוי להקדים ולומר, שאין מנוס מקבלת התנגדותם של באי כוח הנתבעים לקבלתו של המסמך ת1/ כראיה. וזו לשונו של סעיף 32 לפקודת הראיות (נוסח חדש), שעניינו בדרך הוכחתן של "תעודות ציבוריות": "32. תעודה ציבורית ניתן להוכיח בהגשת אחת מאלה, בלי לפגוע בדרכי הוכחה אחרים: (1) המקור; (2) העתקו הבדוק; (3) העתקו שהודפס על ידי המדפיס הרשמי; (4) העתקו המאושר בחותמו הרשמי או בחתימתו של הפקיד שבידו משמורתו הרשמית; (5) העתקו המאושר בחותמו הרשמי של המוסד שבידו משמורתו הרשמית; (6) העתקו המאושר בחותמו או בחתימתו של שר או של נושא משרה אחר בדרג שווה-ערך, או של פקיד בדרג ובמשרה המניחים את דעתו של בית המשפט לגבי מהימנותו של האישור; (7) העתקו המאושר בחותמו הרשמי של מוסד, אם מהימנותו של האישור מניחה דעתו של בית המשפט, בהתחשב עם טיבם של התעודה ושל המוסד שאישר אותה". עיון במסמך ת1/ מלמד, כי מדובר בצילום מטושטש שאינו נושא חתימת אימות שלפיה הוא מתאים למקור. המסמך המקורי שממנו נעשה הצילום אינו נושא חותמת או חתימה כלשהן. במצב דברים זה לא התקיימה ולו אחת מבין שבע החלופות המנויות בסעיף 32 לפקודת הראיות. לכך יש להוסיף שבא כוח התובע לא ביקש להגיש את המסמך באמצעות עדי התביעה, אלא הוא בחר להגישו בעצמו תוך שהסביר שיש לו "בלגן במשרד" (עמ' 16-17). אני מוכן להניח שאפשר היה לקבל את המסמך בפרוצדורה זו לו היה מדובר במקור או בהעתק שהתקיימו בו דרישות סעיף 32 לפקודת הראיות. דא עקא, כאשר מדובר בצילום לא ברור, שאינו בדוק ואינו מאומת ושלא ידוע מי ערכו, אין הדבר אפשרי. המסקנה הבלתי נמנעת היא, שהמסמך ת1/ אינו קביל כראיה. - אולם, אף אם נתעלם מדיני הראיות ונניח כי אפשר לקבל את הצילום המטושטש שאינו חתום כראיה, הרי חידה היא כיצד קרה שמתרי קתן, הנזכר בצילום כאחד מדיירי הבית, אינו נזכר ולו ברמז בנספח א' לתצהירו של איסיכיוס וזאת למרות ששני המסמכים הוצאו, כפי הנטען, באותה שנה. תהייה זו מקבלת משנה תוקף בהביאנו בחשבון שת1/ הוצא, כביכול, בשנת 1965, בעוד שלדברי העד טובא החל מתרי קתן לגור בבית נשוא התביעה רק אחרי שנת 1966. לאור סימני שאלה אלה, שנותרו בלא הסבר כלשהו ולו דחוק, לא ניתן היה ליחס למסמך ת1/ משקל ראיתי אף אם היה קביל. 15. פני הדברים דומים לגבי ניסיונו של בא התובע להסתמך על פסקי הדין השרעיים, המכונים על ידו בסיכומיו: חוג'ות. יש טעם רב בטענתם של באי כוח הנתבעים כי ביחד עם מסמכים אלה ראוי היה להגיש חוות דעת מומחה המסבירה את טיבם ומהותם, תוך הצבעה -על חתימתו של הקאדי האמורה להופיע עליהם. אולם אף אם נניח שמדובר ב"תעודה ציבורית" הקבילה כראיה לאמיתות התוכן, הרי לכל היותר אפשר ללמוד ממנה שלתובע יש 2/3 מזכות הבעלות "במלוא הבית המצוי בשכונת אל-סעדיה בשיתוף עם יורשי חנא אטליל הזכאים ליתרה אשר כולל דירות עליונות ותחתונות ושני בורות מים האחד מצוי ליד שער הבית אשר גבולותיו מדרום - בית האדון חסן אל בנאן אל דאודי. ממזרח - בית חג'אזי אל סעדי כיום בן החאג' מחמד בן חסן אל קי'צמאני ומצפון - בית אל בדור. ממערב - הדרך הציבורית שם השער…". דא עקא, בחקירתם הנגדית של עדי התובע למדנו את מה שניסו להסתיר מעינינו קודם לכן, כי בשכונת אל -סעדיה יש לתובע לא פחות מעשרים נכסים (כזכור בתצהירים נאמר שלתובע יש בשכונת אל-סעדיה רק נכס אחד!). והנה, לא הומצאה על ידי התובע חוות דעת מודד מוסמך או כל עדות אחרת המלמדת, כי הבית הנזכר בחוג'ות מתאים מבחינת גבולותיו או השכנים דווקא לבית נשוא התביעה, שהנו נכס אחד מבין עשרים נכסים. הסיכוי שהמסמכים מתייחסים לנכס נשוא התביעה הנו, אפוא, במקרה הטוב, 1 ל- 20, היינו, 5%. הימנעותו של התובע להביא ראיות אודות קיום התאמה בין הגבולות המפורטים במסמכים לבין הגבולות בפועל, מבלי שניתן לה הסבר כלשהו, מוסיפה ומכרסמת באחוזי הסיכוי. 16. ומה באשר לנספח א' לתצהיריהם של איסיכיוס וטובא? באי כוח הנתבעים טוענים בסיכומיהם, כי נספח א' הנ"ל לא מתייחס כלל לבית נשוא התביעה הנמצא בשכונת אל-סעדיה, אלא לנכס אחר הנמצא בשכונת טריק אלאלאם שהנה שכונת "דרך היסורים". והנה עיון במסמך מלמד שהדין עימם, שכן שם השכונה שבה נמצא הנכס, כפי שהוא מופיע בכותרת נספח א', הנו: "דרך היסורים". בהקשר זה יוטעם, כי מעדותו של איסיכיוס עולה בבירור, ש"אל-סעדיה" ו"דרך היסורים" (ויא דולורוזה) הנן שתי שכונות שונות: "בשכונת ויא דולורוזה יש לנו בין 25 ל- 30 נכסים. בשכונת אלסעדיה יש לנו כ- 15 עד 20 נכסים…" (עמ' 21). כיצד הפכו בהבל פה להיות לפתע שכונה אחת? גם שאלה זו נותרה בלא ראשיתו של הסבר. זאת ועוד: למעט אמירה סתמית וכללית של העד טובא, שאין לסמוך עליה מטעמים שעליהם עמדנו בהרחבה למעלה, אין כל הוכחה כי חנא אליאס, הנזכר בנספח א' הנדון, הנו אותו חנא אליאס ג'עב, שהתגורר בבית נשוא התביעה. מצד שני יצוין, כי לפי נספח א' גרו בבית פרט לחנא אליאס ארבעה דיירים נוספים: ג'ריס עקל, מרים אפראם, חנא עקל ובוטרוס בויאג'יאן. ארבעה דיירים אלה לא נזכרים במסמך אחר כלשהו הנוגע לבית נשוא התביעה. נתון זה דווקא תומך בכך שאין מדובר באותו אדם. לכל זאת יש להוסיף שגם לא הובאה על ידי התובע כל ראיה מהימנה המלמדת, שחלקה 4 בגוש 44, לפי הרישומים שנהגו בזמן השלטון הירדני, אכן נמצאת ברח' שיח ריחאן 48. דומה, אפוא, כי נספח א' אינו רלבנטי לתביעה דנן כלל ועיקר. ואם בכך לא די ראוי להוסיף, כי לפי עדותו של טובא, שהיה לדבריו פקיד עירייה והכיר את ספר המסים הירדני, נרשמו הנכסים בספר המסים בית ליד בית באופן שנכס הידוע כחלקה מס 1 נמצא ליד זה הידוע כחלקה מס' 2 וכך הלאה (עמ' 31). לאור עקרון זה אפשר היה לצפות, שהבית שהתובע טוען לו (חלקה 4 הרשומה בנספח א') ימצא ליד כנסיית נזירות ציון (חלקות 2-3 הרשומות בנספח א'). דא עקא מפי העד למדנו, שבין הכנסייה לבין הבית נשוא התביעה חוצצים בתים רבים (עמ' 35; רישומי העד על גבי המפה נ2/). גם מטעם זה קיים קושי לקבוע שחלקה 4 הנדונה הנה הבית נשוא התביעה. 17. לא נותרו אלא ת2/ ו- ת3/ שהתובע מבקש להבנות מהם, אלא שעיון במסמכים מלמד שגם הם משענת קנה רצוץ. במה דברים אמורים: במסמך ת2/ מיום 20.1.63, אשר הוצא על ידי מנהל מחלקת הנכסים של התובע, מדווח התובע שחנא אליאס ג'עב ובני משפחתו מחזיקים דירת 6 חדרים בבית השייך לתובע "הנמצא בקרבת שיח ריחאן בשכונת אל-סעדיה בירושלים". במכתבו של חנא אליאס לתובע ת3/ מצהירה המשפחה שהיא מחזיקה מכוחו של התובע בבית הנמצא "בירושלים בשכונת אלסעדיה בקרבת אלשיח ריחאן". במאמר מוסגר יצוין שבא כוח התובע בסיכומיו לא טרח להפנות למילה "בקרבת" ויש להצטער על כך. מכל מקום רואים אנו, כי התובע בעצמו עושה אבחנה בין שכונת אל-סעדיה וקרבת שיח ריחאן לבין שיח ריחאן עצמו. הבית שהמסמכים ת2/ ו- ת3/ עוסקים בו נמצא לדברי התובע בעצמו בשכונת אל סעדיה בקרבת שיח ריחאן ולא ממש בשיח ריחאן. הפכתי בחומר הראיות שוב ושוב אך לא מצאתי הסבר כלשהו, ולו קלוש, כיצד הפך בית הנמצא בקרבת שיח ריחאן לבית הנמצא ממש בשיח ריחאן. בכך שבשני הבתים התגורר לכאורה אדם בשם חנא אליאס ג'עב אין כדי להפוך את הקערה על פיה: ראשית, לא הובאה ראיה כלשהי שלפיה מדובר בשם יוצא דופן שלא סביר להניח לגביו שיישאו אותו שני אנשים שונים הגרים באותו אזור. שנית, אף אם מדובר באותו אדם אין זה מן הנמנע שהחזיק בשני בתים באזור - האחד בשכונת אל-סעדיה בקרבת שיח ריחאן, שאליו מתייחסים המסמכים ת2/ ו- ת3/, והשני ברח' שיח ריחאן עצמו. דומה כי שתי האפשרויות האלה מסתברות יותר מהאפשרות העולה מטענות התובע, שלפיה הבית נשוא התביעה נמצא בעת ובאותה אחת בשתי כתובות שונות (בקרבת שיח ריחאן וממש בשיח ריחאן). 18. המסמך נ17/, שגם עליו מסתמך התובע, מחזק את הטענה שהבית נשוא התביעה אינו שייך לתובע. על פי אותו מסמך העביר אדם בשם מסוודי למתרי קתן חנות ששכר בבית נשוא התביעה מאת חנא אליאס ג'עב. והנה, עדי התובע העידו שהבית שהתובע טוען לו הושכר לעניים לצורך מגורים בלבד (עמ' 20). הם לא הזכירו במילה אחת שבבית הייתה אי פעם חנות. חנא אליאס ג'עב, שכתב את ת3/, ממקם את הנכס שאותו קיבל מהתובע למגוריו כנמצא ב"קרבת שיח ריחאן", ואילו במסמך נ17/ מדובר על חנות בשיח ריחאן ממש. נתונים אלה תומכים בכך שמדובר בשני נכסים שונים. 19. להשלמת התמונה נוסיף, כי מהראיות עולה שהתובע נוהג לחקוק ולו על חלק מהבתים שבבעלותו סימן מיוחד המכונה "טאפוס". סימן זה לא חקוק על הבית נשוא התביעה. (ג) סיכום 20. לא למיותר לרכז את עיקרי הדברים שפרטנו עד כה. בתוך כך נדגיש איזה ראיות והסברים לא הובאו על ידי התובע: עדי התובע הותירו רושם שלילי. התחוור שהם למעשה לא מכירים את הבית נשוא התביעה, את קורותיו או דייריו. אי אפשר לסמוך על דבריהם. המסמך ת1/, שהתובע מסתמך עליו, לא קביל כראיה ומכל מקום משקלו אפסי. אשר לנספח א' לתצהירו של איסיכיוס - התובע לא הביא ראיה מהימנה כי חלקה מס' 4 בגוש 44 הנה הבית הנמצא ברח' שיח ריחאן 48. דרך המלך להוכיח נקודה זו הייתה באמצעות חוות דעת מודד או אדם אחר המצוי ברישומי המקרקעין. דא עקא, עדות כגון זו לא הובאה. זאת ועוד: נספח א' הנ"ל מתייחס לנכס הנמצא בשכונת דרך הייסורים אך התובע לא הביא כל ראיה או הסבר, כי שכונה זו ושכונת אל סעדיה שהבית נשוא התביעה נמצא בה - חד הן. אם מדובר בשכונות שונות, כפי שעולה מפשוטו של מקרא ומיתר הראיות, ברי שספר המסים הירדני נספח א' הנ"ל אינו רלבנטי כלל. ואם בכך לא די הרי גם לא שוכנעתי שחנא אליאס הנזכר במסמך זה הנו חנא אליאס ג'עב שהתגורר בבית נשוא התביעה. התובע לא הביא ראיה מהימנה כי הנכס המתואר בפסקי הדין השרעיים (חוג'ות) הנו הבית נשוא התביעה. גם כאן ראוי היה להגיש חוות דעת מודד המראה שהגבולות המתוארים בחוג'ות מתאימים לגבולות בפועל. בה בעת אפשר היה להביא עדות שהבתים הגובלים אכן שייכים או היו שייכים לאנשים ששמותיהם נזכרים בחוג'ות. דבר מכל זה לא נעשה. התובע לא הביא כל ראיה או הסבר, ולו קלושים, כיצד שינה הבית הנזכר במסמכים ת2/ ות3/ את מיקומו באופן שבעת כתיבת המסמכים נמצא ב"קרבת שיח ריחאן" בעוד שהיום הוא נמצא ממש בשיח ריחאן. על פי פשוטם של דברים לא מדובר באותו מיקום וממילא, בית הנמצא במקום האחד לא יכול להימצא בה בעת במקום השני. התובע לא עשה כל ניסיון להסביר קושי זה. כפי שהסברנו בפתח הדברים, התובע רואה בחנא אליאס ג'עב ציר מרכזי להוכחת בעלותו בבית, שכן עיקר טענותיו מתמקדות בכך שאותו אדם נזכר הן במסמכי הנתבעת והן במסמכי התובע. והנה, למרות שלא הובאה ראיה כלשהי שג'עב הלך לעולמו נמנע התובע מבלי שניתן לכך הסבר כלשהו מלזמנו להעיד. בדומה לכך לא זומן להעיד ולו דייר אחד מן הדיירים ששמותיהם נזכרים בנספח א' או צאצאיהם, שגם הם יכלו לסייע בהוכחת הזהות של הבית נשוא התביעה עם הבית שהתובע טוען לו. אף לא הובא חוזה בין התובע לבין מתרי קתן או דייר אחר כלשהו בקשר לבית נשוא התביעה, וזאת למרות שאיסיכיוס ספר בעדותו (לפני שחזר בו) כי "ההשכרות לעניים יש על כולן חוזים בכתב" (עמ' 20). 21. הימנעות צד מלזמן עד רלבנטי פועלת לחובתו. היא מעוררת חשד שהעד לא הובא משום שבעל הדין חושש מעדותו. "…מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו" ( י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי מהד' 1999, בעמ' 1391). מהימנעות התובע להביא ראיות והסברים בסוגיות שמנינו אפשר להסיק, אפוא, שלו הובאו היו טופחים על פניו. 22. המסקנה האחת והיחידה העולה מכל המקובץ היא, שלא הוכח שהבית נשוא התביעה היה שייך אי פעם לתובע. בחינה מדוקדקת של הראיות - של כל אחת בנפרד ושל כולן יחדיו במבט "על" - מלמדת שלא הובאה על ידי התובע ראיה של ממש לביסוס טענת הבעלות, שכן התביעה מבוססת כולה על עדויות שמיעה וסברות כרס (עדויותיהם של איסיכיוס וטובא), מחד, ועל מסמכים שלא ברור מה הקשר שלהם לבית נשוא התביעה שברח' שיך ריחאן 48, מאידך. זכויות הנתבעת בבית 23. לאור המסקנה שאליה הגענו למעלה אין צורך לדון בשאלה: האם הנתבעת הוכיחה שרכשה כדין זכויות בבית, שהרי תנאי הכרחי לכך שהתובע יהיה זכאי לדרוש את מסירת הבית לידיו הנו היותו הבעלים של הבית או הזכאי להחזיק בו (פסק דין קוך הנזכר בפסקה 4 לעיל; סעיף 16 לחוק המקרקעין התשכ"ט- 1969). ראינו לעיל שתנאים אלה לא הוכחו. המסקנה היא שאף אם נניח שהנתבעת פלשה לבית, הרי לא התובע הוא הזכאי לתבוע את פינויה. 24. לעצם העניין אני מסכים עם בא כוח התובע, שגם בידי הנתבעת לא עלה להוכיח את גרסתה: הנתבעת נמנעה מלהעיד את קתן אשר ממנו רכשה, לטענתה, את זכויותיה בבית. כפועל יוצא מכך לא הובאה ראיה של ממש מה היה מעמדו של קתן ומניין נבעו, אם בכלל, זכויותיו. הימנעות זו מקבלת משנה תוקף לאור העובדה שבחוזי השכירות נ3/ - נ13/, שלטענת דוידסון הציג לפניו קתן, לא מתואר קתן כבעלים של הבית אלא בלשון סתמית "המשכיר". והנה אפילו דוידסון אישר בעדותו כי ידוע לו "שבשביל להשכיר נכס לא צריכים להיות הבעלים שלו" (עמ' 38). זאת ועוד: חלק מחוזי השכירות הנ"ל לא מתייחסים לכתובת שיח ריחאן 48 (ראו נ2/, 3, 4, 5, 6, 7) ובאחד החוזים אף מופיע קתן כשוכר של ג'עב (נ17/). לאור הימנעות הנתבעת לזמן את קתן נותרה על כנה שאלה נוספת, לאמור: מהי הסיבה לכך שחתימתו של קתן על חוזי המכר נ14/ ונ15/, הערוכים בשפה הערבית, היא באנגלית דווקא בעוד שעל מסמכים אחרים (נ16/, 17) חתם בערבית. כלום מדובר באותו אדם? עד ההגנה היחיד (דוידסון) לא נכח כלל במעמד חתימת חוזה המכר או נ16/ או נ17/. נציגי הנתבעת החתומים על החוזים לא זומנו להעיד. ממילא, לא הובאה כל עדות כי קתן אכן חתום על חוזי המכר. הנתבעת טענה כי קתן מופיע כבעלים ברישומי המס של עירית ירושלים נ1/. דא עקא שאף אם אתעלם משאלת קבילותו של פלט מחשב זה הרי כל שניתן ללמוד ממנו הוא שבבית נשוא התביעה החזיקו דיירים רבים שקתן היה אחד מהם (שובו ועיינו בנ1/). תמיהות נוספות עולות למשמע גרסתו של דוידסון כי הקשר בין הנתבעת לבין קתן נוצר באקראי עקב טעות בשיחת טלפון, אשר במהלכה הציע קתן לנתבעת לרכוש את הבית (עמ' 38 ש' 1). זהו ספור מוזר במשהו. להיטותו זו של קתן למכור את זכויותיו הייתה אמורה להדליק נורה אדומה אצל בן שיחו. אולם נראה שהנתבעת העדיפה לא לפשפש יתר על המידה בזכויותיו של המוכר. כדברי דוידסון: "אני לא מכיר את השוכרים על פי ההסכמים נ2/ עד נ13/. לא ניסיתי להתעניין מי השוכרים הנ"ל. לא עניין אותי לבדוק מי השוכרים הנ"ל" (עמ' 41). מהמשך הדברים אף עולה שהנתבעת הייתה מודעת לאפשרות שקתן הוא אמנם בעל השליטה בבית אם כי אינו בהכרח בעל הזכויות: "ש. האם יתכן שכאשר בן אדם אומר לך שהוא הבעלים הכוונה היא שהוא 'בעל הבית'. האם אתה ער לעניין הזה? ת. כן, אני ער לזה". ובמקום אחר: "לשאלתך אם יתכן שקתן וג'רב ניסו לסדר אותי ולמכור לי חזקה במסווה של בעלות - הכל יתכן" (עמ' 40). 25. לאור כוחם המצטבר של השיקולים שמניתי לא שוכנעתי שהנתבעת רכשה כדין את הבית ממי שהיה בעליו החוקי. יחד עם זאת וכפי שציינתי ברישא, בכך אין כדי להצמיח בבחינת יש מאין זכות לתובע. לכל היותר אפשר לומר שבידי שני הצדדים לא עלה להוכיח שהם הבעלים של הבית. אולם, נטל השכנוע בסוגיה זו רובץ על כתפיו של התובע. כל עוד לא הורם נטל זה על ידי התובע לא חייבת הנתבעת להוכיח מאום. התובע לא הרים את הנטל המוטל על שכמו. כפועל יוצא מכך, המצב ששרר עובר להגשת התביעה, שלפיו החזיקו הנתבעים בבית, יישאר על כנו. סוף דבר 26. התביעה נדחית. צו המניעה הזמני שניתן ביום 14.8.92 - מבוטל (הביטול יכנס לתוקף 10 ימים לאחר המצאת פסק הדין לב"כ התובע). התובע ישלם לנתבעים מס 6-7, לנתבע מס' 1 ולנתבעת מס' 5 הוצאות משפט ושכ"ט-עו"ד בסך כולל של 30,000 ש"ח ומע"מ, אשר יתחלק בין 3 קבוצות הנתבעים הנ"ל בחלקים שווים. סילוק יד