פסק דין 1. זוהי תביעה שהגיש התובע בסד"מ לסילוק ידם של הנתבעים מהנכס הידוע כחלק מחלקות 8 ו - 9 בגוש 6034 (להלן: "הנכס") ולהחזירו לתובע כשהוא נקי מכל אדם וחפץ, מטעמם. 2. עיקרי המסכת העובדתית: א. מדינת ישראל הינה הבעלים הרשומים של הנכס. ב. הנכס הוא מקרקעי ישראל כמשמעותם בחוק יסוד: מקרקעי ישראל. ג. הנתבעים מחזיקים בחלק מהנכס הנ"ל. 3. המחלוקת המשפטית: טענות התובע: א. הנתבעים תפסו חזקה בנכס ומחזיקים בו שלא כדין וללא רשותו של התובע. ב. כל רשות, באם ניתנה, מתבטלת בזאת ע"י הגשת התביעה. ג. הנתבעים הקימו מבנים וגדרות, ומנהלים בנכס עסק למכירת חומרי בנין ללא רשותו של התובע. ד. דרישות התובע לסילוק ידם של הנתבעים מהנכס לא נענו וזכו להתעלמות מוחלטת. ה. גם אם יטענו הנתבעים כי הינם ברי רשות, הרי שמעמדם הוא של רשיון חינם הניתן לביטול בכל עת. טענות הנתבעים: א. הנתבע 1 רשום כבעלים של הזכויות במקרקעין הידועים כחלק מחלקה 7 בגוש 6034 בשכונת עזרא בת"א. ב. הנתבע 1 מחזיק משנת 1982 במקרקעין שהזכויות בהם רשומות על שם מדינת ישראל והידועים כחלק מחלקה 8 ו - 9 בגוש 6034 בשכונת עזרא בת"א. ג. במהלך התקופה בה החזיק הנתבע 1 בנכסים לעיל, הוא הקים על שטחם בין היתר, עסק לאיחסון ומכירת ציוד לבנין וחומרי בנין אשר נסגר בסמוך לאחר פרוץ מלחמת המפרץ, וכמו כן הקים מספר מבנים אשר משמשים מאז ועד היום למגורים לו ולבני משפחתו ובהם אחיו ואחותו. ד. לאחר מלחמת המפרץ ובעקבות הנזקים שנגרמו למבנים בשכונה, יזמו עירית ת"א, משרד השיכון וחלמיש את פרוייקט שיקום שכונות שמטרתו היתה בין היתר שיקום המבנים שנפגעו במלחמת המפרץ. ה. התנהל מו"מ עם נתבע 1 לפינוי הנכס מרצון תמורת תשלום דמי פינוי. דמי הפינוי שנקבעו ע"י שמאי מקרקעין היו 230,000.-$. המו"מ לא הוביל בסופו של דבר לחתימה על חוזה. יש לעכב את הדיון בתביעה זו עד להשלמת הדיון בת.א. 14718/94 במסגרתו הנתבע תובע אכיפת הסכם עם עירית ת"א. ו. נתבע 2 אימץ בכתב הגנתו את טענות נתבע מס' 1 והוסיף כי הוא מחזיק כדין ובעל זכויות מזה שנים ביחידת דיור בנכס בידיעת התובעת וברשותה. התובעת אף ניהלה עימו מו"מ לפינוי מרצון. ז. הנתבעים לא נתבקשו עד ליום הגשת התביעה לסלק ידם מן הנכס. ח. הנתבעים הסתמכו על המצג שהציג התובע, כי הם, בעלי הזכויות בנכס, ואף על כך שבמשך שנים לא קיבלו פניה לסלק ידם. לטענתם מעמדם כשל ברי רשות. ט. באם יוחלט שהרשיון בטל הרי שיש לפצותו בהתאם על כל השקעותיו. 4. המסגרת הדיונית: בתיק נשמעו ראיות. מטעם התביעה: מר אלון זאב הגיש תצהיר (ת1/) ונחקר עליו. מר מיכאל גרשוביץ הגיש תצהיר (ת2/) נוחקר עליו. מטעם ההגנה: מר יצחק בן גיאת נתבע 1 הגיש תצהיר (נ2/) ונחקר עליו. מר מרדכי רפפורט העיד בחקירה ראשית ונחקר על עדותו בחקירה נגדית. מר רפאל בן גיאת נתבע 2 הגיש תצהיר (נ8/) ונחקר עליו. 5. דיון והכרעה: לאחר שקראתי בעיון רב את כתבי הטענות, בחנתי את החומר המשפטי המצוי בתיק, את עדויות הצדדים וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל. להלן נימוקיי שהביאוני למסקנה זו: 6. בר רשות: פרופ' נ. זלצמן במאמרה "רשיון במקרקעין" הפרקליט מ"ב (1995), בעמ' 30 קובעת כי: "רשיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל המקרקעין לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס... הרשות נעדרת כוונת הקניה של זכות בנכס... אפשר שהיא תהא מעוגנת בחוזה שנקשר בין הצדדים וכן תצמיח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין (להלן: "רשות חוזית"), ואפשר שתינתן על ידי בעל המקרקעין ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, אקט של רצון טוב, או תלמד משתיקתו ואי מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס (להלן: "רשות גרידא")..." בנסיבות המקרה דנן אין עסקינן ברשות חוזית כי אם ביצירת רשות מכוחו של השתק. "לשם יצירת רשיון של שימוש במקרקעין אין צורך בהסכם מפורש ומספיקה התנהגותם של בעלי המקרקעין שממנה ניתן להסיק שהסכימו בדיעבד והשלימו עם שימושו של אדם אחר ברכושם. העובדה שעבר זמן רב מאז תפס אדם את הקרקע ושבמשך כל אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהי למרות שידע על התפיסה יכולה להעיד על הסכמתו ליצור רישיון מכללא (Implied License) שלא היה קיים מלכתחילה" (ע"א 32/77 טבולצקי נ' בית הכנסת ובית מדרש חסידים, פ"ד לא(3) 210, וכן ע"א 496/82 רוזן ואח' נ' סלונים, פ"ד לט(2) 337, וע"א 602/84 ריבא נ' גל, פ"ד לט'(3) 692). וכן הוסיפה כי: "בגדר המושג רשות מכללא נכללים כל אותם מצבים שבהם ההחזקה או השימוש של פלוני בנכס אינם מעוגנים בהסכמה מפורשת שנתן בעל המקרקעין, אלא בהסכמה הנלמדת ממחדלו של בעל המקרקעין לפעול לסילוקו של פלוני מן הנכס... ההסכמה נלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפאסיבית של בעל המקרקעין בנסיבות המקרה המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בנכס או עם השימוש שהוא עושה בנכס. ההסכמה הנלמדת משתיקתו של בעל המקרקעין מטהרת את ההחזקה או השימוש מיסוד אי החוקיות שדבק בו והופכת את מעשה העוולה למעשה ברשות" (לעיל פרופ' נ. זלצמן, עמ' 56, 57). כלומר, בנסיבות מסויימות בחלוף זמן רב, תוך שתיקת הבעלים יכול להיווצר מצב בו משיג גבול יהפך לבר רשות. 7. האם הנתבעים ברי רשות? א. טענתם של הנתבעים כי הינם ברי רשות מסתמכת על מס' טעמים: 1. נוהל מו"מ לפינוי הנכס מרצון תמורת פיצוי, כלומר היה כאן מיצג כאילו לנתבעים אכן יש זכויות בשטח. 2. הם מחזיקים בנכס תקופה ארוכה מאוד בידיעתו של התובע, ברשותו וללא כל הפרעה מצידו והוא מעולם לא פנה אליהם בדרישה לסלק ידם. ב. אדון בטענות אלו אחת לאחת: 1. ניהול המו"מ לפינוי תמורת פיצוי: לית מאן דפליג כי מו"מ שכזה אכן התקיים. ברם, מו"מ מטבעו אין בו כשלעצמו כדי ללמד על דבר פרט לניהולו. יש ומו"מ מבשיל לכדי הסכם ויש שלא. המו"מ הוא גישוש ומפגש בין רצונות וצדדים פוטנציאליים להסכם, וניהולו, הוא הדרך בה בודקים הצדדים מה רב המרחק ביניהם והאם זה - ניתן לגישור. לכן, כל טענה מסוג זה שמעצם ניהול מו"מ יש להסיק כי יש זכויות בנכס לנתבעים - בטעות יסודה. 2. התקופה בה החזיקו הנתבעים בנכס: כך העיד הנתבע 1 מר בן גיאת יצחק: "על חלקות 7-8 וחלק מ - 9 אני יושב משנת 82... החזקתי עסק לחומרי בנין ומסגריה לפני זה משנת 82" (עמ' 26-27 לפרוטוקול). כך העיד הנתבע 2 מר בן גיאת רפי: "אני מחזיק בנכס משנת 84-85 כשהפסקתי ללמוד" (עמ' 46 לפרוטוקול - [ההדגשות אינן במקור - א.ג.]). מנגד, כך העיד מר מיכאל גרשוביץ: "בשטח נשוא המחלוקת ביקרנו פעם בחצי שנה, שנה... פעם ראשונה שהבחנו שהנתבעים מחזיקים בשטח היה בסוף שנת 92" (עמ' 19-20 לפרוטוקול - [ההדגשות אינן במקור - א.ג.]). בנוסף, העיד מר מרדכי רפפורט כי: "אין לי מושג ממתי הוא נמצא ברחוב תשרי 36, חלק מהמקרקעין נשוא כתב התביעה זה... משנת 91 נשלחה רשימה בה נכלל שמו של בן גיאת כמפונה. לפני שנת 91 אנו יודעים שהוא מחזיק במקרקעין. גם עכשיו אני אומר שהוא ישב לפחות חמש שנים במקרקעין לפני 91" (עמ' 35, 38 לפרוטוקול [ההדגשות אינן במקור - א.ג.]). עדותו זו מאשרת את המופיע בנ4/ כי "לטענת בן גיאת הוא מחזיק במקום משנת 1987", ואת "כפי שנמסר לי על ידי חברת חלמיש הדייר מר גיאת תפס את המגרש הנדון לפני כ - 5 שנים...". סיכום העדויות במקרה זה: לטענת הנתבע 1 - הוא מחזיק בנכס משנת 82. לטענת גרשוביץ - ידעו שהנתבעים מחזיקים בנכס רק משנת 92. לטענת רפפורט - הנתבע החזיק בנכס משנת 87 והדבר היה ידוע כבר אז לגורמים השונים. הנתבע לא הוכיח שאכן החזיק בנכס משנת 82. מנגד טענת התובע כי הוא ידע על כך רק משנת 92 אינה נראית לי לאור: א. חלופת המכתבים בין הגורמים השונים בעניין הפינוי. ניתן ללמוד למשל מ - נ5/ בו מוזכרת תכנית לפינויים בשכונת עזרא שהגיש מוטי גולדשטיין עוד ביום 24/01/1991, ובה מופיע שמו של נתבע 1, כלומר כבר בתחילת 91 הומלץ לפנותו. מסמכים אלו נכתבו מן הסתם לאחר תהליך של הידברות ובדיקות השטח שהנסיון מלמד שאלו אורכות זמן. ב. אף לאור העדות של גרשוביץ שאינה קובעת ממתי הנתבעים מחזיקים בנכס אלא רק מתי התובע הבחין שהם מחזיקים בו. לסיכום: לעניין זה נתתי אמון בגרסתו של מר רפפורט כי הנתבעים החזיקו בנכס משנת 1987 בידיעת הגורמים השונים. 3. האם התובע פנה אל הנתבעים שיסלקו ידם מהנכס? טענתו של התובע כי "דרישות התובע לסילוק ידם של הנתבעים מהנכס לא נענו, וזכו להתעלמות מוחלטת מהנתבע" בכתב הטענות, לא גובתה בראיה או בראשית ראיה. לא הובא בפני מסמך או מכתב שנשלח אליהם בעניין זה ואף לא עדות על שיחה בעל פה מסוג זה וזאת על אף שהנתבעים מחזיקים בנכס משנת 1987 במשך 8 שנים עד ליום הגשת התביעה. 4. זכויות הנתבעים בנכס: כך העיד נתבע 1 מר יצחק בין גיאת: "כשרכשתי את חלקה 7 ידעתי שחלקות 8-9 הם בבעלות המדינה... על חלקות 7-8 וחלק מ - 9 אני יושב משנת 82... אין לי שום הסכם חכירה עם המדינה או עם מנהל מקרקעי ישראל לגבי חלקות 8-9. אין לי אישור רשמי אחר לחזקה בחלקות 8-9. לאמור לסעיף 4 לתצהירי: לא קיבלתי רשות מהמדינה להחזיק אבל לא קיבלתי גם שום פניה שעלי לפנות את החלקות" (עמודים 26-27 לפרוטוקול - [ההדגשות אינן במקור א.ג.]). כך העיד נתבע 2 מר רפי בן גיאת: "לא שילמתי מעולם על הבית הזה... מסכים שאין לי חוזה חכירה עם המנהל על הבית... אין לי כל הסכמה אחרת בכתב לגבי החזקתי בדירה... אני ביחד עם אחי מחזיקים כדין" (עמ' 46 לפרוטוקול). כלומר, לית מאן דפליג כי מלבד טענת הרשיון אין להם כל זכויות בנכס והם פלשו אליו בעצם שלא כדין. 5. הסגת גבול: סעיף 29 לפקודת הנזיקין קובע כהאי לישנא: "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין..." סעיף 30 קובע את חובת הראיה: "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין - על הנתבע הראיה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין". אין ספק כי התובע הוכיח את בעלותו בנכס ומשנטען כי מדובר בכניסה למקרקעין שלא כדין, על הנתבעים הנטל להוכיח כי אין הדבר כך. 6. הנתבע 1 לא חזר בסיכומיו על כך שמתנהל דיון בת.א. 14718/94 הרלוונטי לענייננו. לטענת התובע ניתן בתיק זה פסק דין שדחה את תביעתו של הנתבע 1 לאכיפת הסכם וקבע שלא התגבשה שם הבטחה שלטונית. 7. הכרעה - האם הנתבעים ברי רשות: כל טענתם של הנתבעים באשר להיותם ברי רשות מתבססת בעצם על כך שנוצר רשיון מכללא, הסכמה שבשתיקה במשך תקופת החזקתם בנכס. לטעמי אין הדבר כך: א. כאשר על בית המשפט להכריע בעניין הפיכתו של מסיג גבול לבר רשות עליו לנקוט במשנה זהירות במיוחד לאור העלאתה של זכות הקניין למעמד של זכות יסוד שיש להימנע ככל האפשר מלפגוע בה. ב. אכן, לא הוכח כי התבקשו הנתבעים לסלק ידם מן הנכס, ברם, אין בכך די. ג. הנתבעים בעצם מודים שנכנסו לשטח שלא כדין, והם לא הוכיחו שאין זאת כך. ד. הנתבעים אף הגדילו לעשות, והשכירו חלקים מהנכס: כך העיד נתבע 1: "אני לא גר בנכס בד"כ אני משכיר שם... אני משכיר לאנשים זרים... אני מקבל דמי שכירות 380.-$ לחודש" (עמ' 31 לפרו'). כך העיד נתבע 2: "התפרנסתי מהמסגריה... מאז היא סגורה ואני משכיר אותה בתור מחסן... אני גובה דמי שכירות בסך 200$ לחודש..." (עמוד 49 לפרוטוקול). האין גבול לחוצפה, לא רק שלא שילמו דבר לתובע, שאל שטחו פלשו, הם אף הרוויחו כסף מהשכרת נכסו של התובע לאחרים. דבר זה אין הדעת סובלתו, במיוחד היות ולא הוכח שהתובע ידע מכך שהם משכירים את הנכס לאחרים ושתק. ה. אינני חושב שמשך הזמן בו שתק התובע מגיע לכדי התקופה הארוכה שיש בה כדי ללמד על הסכמה מכללא, וזאת לאור העובדה כי במשך אותן שנים נוהל מו"מ על מנת להגיע להסכם פינוי תמורת פיצוי, כלומר כל עוד נוהל המו"מ לא התבקשו הנתבעים לסלק ידם, אך משלא הושלם לידי הסכם הרי שתבעו את סילוק ידם מהשטח. ומעבר לכך אין דינן של 8 שנים כדינן של שנות דור בהן ניתן לומר שאכן נוצרה הסכמה שבשתיקה. בידוע הלכה היא כי: "...ניתן לבסס רשות במקרקעין מכוחו של השתק צפיה שיצר בעל המקרקעין אצל פלוני, והנזק שזה סבל בהסתמכו עליה, מחייבים לבחון את מערכת היחסים לא רק במשקפי הדין הפורמלי, אלא גם על פי שיקולי צדק במסגרת השיקולים אשר בית המשפט שוקל, עליו להתחשב לא רק בתוכן הצפיה שיצר בעל המקרקעין ובמידת הסתמכותו של בר הרשות אלא גם בהתנהגות הצדדים" (ת.א. 41415/95 [ת"א] מ"י נ' פז רן השקעות בע"מ ואח' [לא פורסם]). אינני סבור כי נוצרה רמת צפיות מספיקה אצל הנתבעים, כאילו יש להם זכויות בנכס, שיש בה כדי להצדיק את הכרתם כברי רשות, ואף משיקולי צדק, לאור הנסיבות והתנהגות הצדדים אין מקום לקבוע כי הנתבעים הינם ברי רשות. קביעה כי נוצר רשיון מקומה במקרה שישנן נסיבות מיוחדות שלא באו בפני במקרה זה. לכן לאור כל האמור לעיל, לא התקיימו אותם תנאים שהראנו לעיל להשתכללות טענת בר הרשות שתהווה הגנה כנגד תביעה לסילוק יד. לסיכום: הנתבעים אינם ברי רשות והתביעה לסילוק ידם מתקבלת. 8. אך לא זו אף זו, גם אם הייתי קובע כי הנתבעים הינם ברי רשות הרי שברי לי כי כי הם ברי רשות שלא ניתנה תמורה בעבורה, דבר זה הוכח אף מעדותם של הנתבעים. רשות שניתנה חינם: הלכה היא כי: "רשיון הניתן חינם, ללא כל תמורה, איננו "הסכם" במובן החוקי של המילה. רשיון כזה מתפרנס מדי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה, והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון" (ע"א 96/50 יעקב צינקי ואח' נ' ויקטור ע"י כיאט ואח', פ"ד ה' 474). צא ולמד מפסק הדין שהזכרנו כעת, שם ניתן רשיון, ובכל זאת ניתן לבטלו בכל עת, קל וחומר כאשר הרשיון אינו מפורש והוא נלמד מכללא שניתן לבטלו בכל עת. הוסף על כך את הנסיבות דנן שלא רק שאין לנתבעים כל זכויות מלבד רשיון (לטענתם) בנכס, והם לא שילמו תמורת הרשיון מאומה, הם אף השכירו חלקים ממנו כאמור לעיל והרוויחו מכך. ברור שלאור נסיבות אלו, וודאי הוא שאין כל הצדקה לומר שאין לבטל רשיון זה. וכן ראינו בע"א 50/77 אליהו מזרחי נ' אלברט אפללו, פ"ד ל"א(3) 433: "מסיג גבול, שמחזיק בקרקע תקופה ממושכת בידיעת הבעלים ובלי שהבעלים יפעלו לסילוקו, עלול לההפך לבר רשות ללא תמורה או בר רשות חינם ובעל המקרקעין רשאי לבטל רשות זו בכל עת". כלומר שניתן לבטל רשות זו בכל עת. בע"א 793/75 ישראל אקסלרוד נ' מדינת ישראל ואח', פ"מ תשל"ז(ב) 431 הובאו דברי השופט לנדוי כי: "בשנים האחרונות התגבשה הלכה חדשה, על יסוד דיני היושר שלפיה מונעים בתי המשפט את סילוקו של בעל הרשיון כאשר הסכם הרשיון נותן לו זכות להשתמש בקרקע לתקופה מסויימת... והצדק דורש את קיום החוזה...". במקרה שלפנינו אינני סבור כי דיני היושר מונעים מבית המשפט לסלק את בעל הרשיון. כלומר, אף בהתחשבות בדיני היושר הרי שניתן לבטל רשיון זה. מן האמור לעיל עולה, כי אף אם היו ברי רשות חינם הרי שרשות זו בוטלה ובנסיבות העניין אין כל סיבה שלא להורות על ביטולה של רשות זו. לו היה מוכח כי הושקע בנכס רבות, כי אז היה מקום לשקול פיצוי בגין ביטול רשיון זה, משלא הוכח הדבר באסמכתא מתאימה הרי שפטור אני מלדון בכך. מה גם שהדבר לא נטען בכתבי טענותיהם של הנתבעים כנדרש. 9. אשר על כן התוצאה היא כדלקמן: א. אני מורה לנתבעים לסלק ידם מהנכס המסומן באדום בתרשים ת1/ הידוע כחלק מחלקות 8 ו - 9 בגוש 6034 ולהחזירו לתובע כשהוא נקי מכל אדם וחפץ מטעמם. אני מעכב ביצוע סילוק היד עד ליום 31/07/2000 וזאת על מנת לאפשר לנתבעים להתארגן. ב. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. שאלות משפטיותמקרקעיןרישיון במקרקעיןהגדרות משפטיות