סעיף 76 לחוק בתי המשפט - סמכות בית משפט לענייני משפחה

פסק דין פתח דבר: 1. ביום 8.12.99 החליט בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט פ. מרכוס), בבש"א 50621/99 (תמ"ש 13341/98), לקבל בחלקה את בקשת המשיבים והורה לסלק על הסף חלק מתביעת המערער. בתובענה עתר המערער לקבל פסק-דין הצהרתי, בנוגע לזכויות ההחזקה והשימוש במחסן ובקומת החדר, המצויים בנכס אשר ברחוב הערבה 8/2, שכונת מורשת בנימין א', בגבעת זאב. 2. בסעיף 45 לכתב התביעה, ביקש המערער את הסעדים הבאים: "45. התובע מבקש את כב' ביהמ"ש להצהיר: א. שלתובע הזכות להכנס ולהחזיק בקומת החדר אשר ברח' הערבה 8/2, של קומת המסד ברח' הערבה 8/2 והרשום ע"ש מקמילן שמחה ומקמילן שאול הנתבעים. ב. שלתובע הזכות להמשיך ולהחזיק את המחסן, מתחת לחניה, של רח' הערבה 8/2 ולהשתמש בו כרצונו. לחילופין: ג. שהתובע זכאי לפיצוי ו/או תשלום בגין קומת החדר והמחסן, אשר ברח' הערבה 8/2". במקור הוגשה התובענה אל בית-משפט השלום בירושלים (ה"פ 681/97), במסגרתה ביקש המערער צו מניעה זמני (המ' 4907/97), במטרה לשמור על המצב הקיים עד להכרעה בתובענה לגופה. בקשה זו נדונה ונדחתה על ידי בית-משפט השלום מטעמים אחדים: הן מכיוון שהנכס אינו רשום על שמו והן לאור הסכמתו בתיק אחר (ת"א 6572/91), לכך שהמשיבים 1 ו2- הם הבעלים. החלטה זו בוטלה בהסכמה, במסגרת בקשה לרשות ערעור אשר הוגשה לבית-משפט זה (בר"ע 3196/97), וניתן צו מניעה זמני כמבוקש. 3. לאחר מכן הועבר התיק אל בית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 13341/98). יחד עם התובענה הועברה גם בקשת המשיבים לסילוק ההליך על הסף (בש"א 50621/99). על ההחלטה בבקשה זו - ולמעשה על פסק הדין החלקי - סב הערעור שלפנינו. 4. המחלוקת דנן בין קרובי המשפחה (המשיבים 1 ו2-, הם הוריו של המערער והמשיב מס' 3 הוא אחיו), הנה אחת מתוך מסכת התדיינויות רבת היקף, המעסיקה חדשות לבקרים את בתי המשפט, על כל ערכאותיהם. יש להיצר על-כך שהצדדים, כקרובי משפחה מהדרגה הראשונה, אינם משכילים למצוא דרך נאותה והולמת יותר לישוב חילוקי הדעות ביניהם. אין לנו אלא לקוות, כי לבסוף יאתרוה, אם בכוחות עצמם ואם בסיוע ועזר מצד בית המשפט לענייני משפחה. ההליך בבית משפט קמא: 5. הדיון בבקשת המשיבים לדחייה על הסף של תביעת המערער, התקיים ביום 28.6.99. במקור הוא נקבע לשמיעה "במעמד כל הצדדים וכל עדיהם", כנקוב בסעיף 7 להחלטה מיום 22.2.99. דא-עקא, שבדיון במועד דלעיל העידו רק המשיב מס' 3 - שכלל לא צורף כבעל דין לתובענה העיקרית אך הוסיף עצמו, ללא נטילת רשות, לבקשה לסילוק על הסף - והמשיבה מס' 1, אשר יחד עם בעלה, המשיב 2, הנם הבעלים בחלקי הנכס נושא התובענה. לאחר שמיעת החקירות מטעם המבקשים בבקשה המקורית, החליט בית-משפט קמא, כי אין לשמוע את העדויות מטעם המערער, באשר המדובר בבקשה לסילוק על הסף. גם המערער עצמו לא נחקר. ההחלטה לסילוק על הסף ניתנה, אפוא, מבלי לשמוע את חקירת המערער ואת עדיו. לאור ההחלטה הקודמת יכול היה הלה לסבור, בבחינת ציפייה לגיטימית, שעדיו ישמעו, הגם שהתצהירים צורפו לתיק העיקרי בלבד. בהחלטה נדחו כאמור על הסף העתירות בסעיפים 45(א) ו-(ב) לכתב התביעה, בכל הנוגע להצהרה בדבר זכויות ההחזקה והשימוש ביחידות הנ"ל. רק לגבי העתירה בסעיף 45(ג) הותר תיקון כתב התביעה, על-מנת שהמערער יוכל לעמוד על טענותיו, לפיצויים או לתשלומים עבור החלקים הנ"ל בנכס, תוך ציון הסכומים ופירוט מרכיביהם. 6. בהוראתו לסילוק חלקי התובענה על הסף, סמך בית-משפט קמא את החלטתו על הנימוקים שעמדו ביסוד החלטת בית-משפט השלום, לדחות את הבקשה לצו מניעה זמני. לפי נימוקים אלה, המערער אינו בעל זכויות הבעלות בנכס נשוא המחלוקת, כפי הנלמד מהצהרותיו הקודמות, אשר אף קיבלו תוקף של פסקי-דין. כמו-כן הוסק הדבר מדיווח למס שבח מקרקעין, שמולא בכתב ידו של המערער. לפי הנקוב שם, הועבר הנכס לידי המשיבים 1 ו2- מאחותו ובעלה. טעם נוסף למסקנת בית המשפט היה, כי למערער אין גם כל זכות שימוש בקומת החדר ובמחסן. אפילו אם הייתה לו זכות כזו בעבר, הרי שהיא כלא הייתה במועד הגשת כתב התביעה, כנובע מתצהירה של המשיבה 1. לפי עדותה, לאור סכסוך עם המערער נשללה ממנו זכות הגישה לחלקי הנכס האמורים. אגב כך ציין בית המשפט, כי למשיב מס' 3 אין מעמד, שכן "שלא כדין" צרף עצמו כבעל דין. טענות הצדדים בערעור: 7. לטענת המערער נשלל ממנו יומו בבית המשפט, להוכחת טענותיו בדבר זכויותיו לשימוש ולהחזקה בחלקים האמורים של הנכס. טענתו מתמקדת בכך, שהבקשה התקבלה מבלי לשמוע את העדים מטעמו, הגם שאלה הוזמנו לדיון - כמצוות בית המשפט - ואף הגיעו אליו בפועל. מנגד לכך הותר למשיבים, המבקשים דשם, להעיד מטעמם. טענה נוספת מצדו היא, כי שאלת הבעלות בנכס לא הוכרעה בעבר. בית משפט השלום, אשר על קביעותיו הסתמך בית המשפט לענייני משפחה, לא היה מוסמך לדון בשאלת הבעלות, שהיא בסמכותו הייחודית של בית המשפט לענייני משפחה, ככל עילה אחרת שמקורה בסכסוך בתוך המשפחה. מכל מקום, מוסיף הוא וטוען, כי הייתה ונותרה בידו זכות השימוש בחלקי הנכס האמורים. 8. לעומת זאת המשיבים טוענים, כי למערער ניתנו הזדמנויות טיעון למכביר, בבתי המשפט השונים על כל ערכאותיהם, בנוגע למצבור הזכויות הנטענות על-ידו בנכס. לשיטתם, קיים "מעשה בית-דין" בנושא הבעלות בנכס. לפיכך טענתם היא, כי בית-המשפט קמא צדק בכך שמנע את שמיעת עדי המערער, במסגרת הליך הביניים בבקשה לסילוק על הסף, כשם שצדק בקביעתו, לפיה המערער אינו הבעלים בנכס. דיון: 9. חרף הניסוח הקלוקל של כתב התביעה ואי הבהירות העולה ממנו - דין הערעור להתקבל. למזער, מן הראוי היה להורות למערער לתקנו, בטרם סילוקו. 10. הטעם הראשון למסקנה האמורה הנו, כי הנושא בכללותו הוסט מהפלוגתא העיקרית שהועמדה לדיון. הן מהחלטת בית-משפט קמא והן מטענות הצדדים עולה, כי השאלה העומדת על הפרק היא כביכול זכויות הבעלות של המערער, כפי שראה לטעון בהליכים אחרים. לא כן בהליך דנן והעתירה בסעיף 45(א) תוכיח. המערער מבקש להצהיר שם על זכות ההחזקה והשימוש בנכס, הרשום על שם המשיבים 1 ו2-. פשיטא, שבתובענה זו אין מועלית טענת הבעלות כמקודם, אלא עתירה לזכות השימוש בלבד. סוגיה זו בלבד, היא הצריכה להיבחן במסגרת הליך הסילוק על הסף. אלה הם פני הדברים לפחות לגבי הטענות בנוגע לקומת החדר. ברי, כי העובדה לפיה המערער אינו הבעלים של הנכס, עדיין אינה שוללת ממנו את זכות השימוש במקום. לפיכך, גם אם קיימת קביעה בדבר הבעלות - בין אם מכוח מעשה בית-דין, בין אם מכוח הצהרה אובליגטורית ובין אם אחרת - עדיין אין בה, כשלעצמה בלבד, כדי לשלול ממנו כליל את זכות התביעה, כאשר הסעד המבוקש אינו נובע אך ורק מכוח זכויות בעלות. יכול אדם להחזיק ולהשתמש בנכס גם כבר-רשות. אכן, ברגיל זכויות השימוש וההחזקה בנכס מקרקעין נגזרות מהבעלות, אולם מוכרות זכויות אחרות שאינן נובעות בהכרח ממעמד זה (שכירות, שאילה, זיקת הנאה ורשיון). שאלת הבעלות ותחולת מעשה בית-דין בנושא זה, אמורה אפוא להישאר פתוחה. עם זאת, לאור המפורט בהחלטה ובטענות הצדדים, נתייחס להלן בקיצור גם לסוגיית ההכרעה בפלוגתה האמורה. השאלה בהקשר זה היא, האם הכרעות קודמות של בית-משפט השלום בשאלת הבעלות, כלומר: בעניין שלא היה נתון לסמכותו הייחודית ונדון כעניין שבגררא (סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-), הקימו מעשה בית דין מסוג של השתק פלוגתא, המחייב את בית המשפט לענייני משפחה בהליך נשוא הערעור. מקובל בפסיקה, שהכרעה כזאת אינה יוצרת השתק פלוגתא בדיון המתנהל לפני בית המשפט, שלו נתונה הסמכות הייחודית לדון בשאלה (נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי (תשנ"א) 233; ד"ר י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהד' שביעית, 1995, בעריכת ד"ר ש' לוין) 60). מנגד לכך, אין בפסיקה תמימות דעים בנוגע לשאלה, האם הכרעה מכוח סמכות נגררת תקים השתק פלוגתא בהתדיינות אחרת שבין אותם הצדדים, כאשר אותה הפלוגתא עולה שוב כשאלה שבגררא, בפני בית-משפט שאין לו את הסמכות לדון בה במישרין (זלצמן, שם, 236-234). לענייננו השאלה היא אפוא: האם הסמכות המוקנית לבית המשפט לענייני משפחה, בסעיף 3(א) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה1995-, לדון בכל תובענה אזרחית "יהא נושאה או שוויה אשר יהא", לרבות סכסוכי בעלות במקרקעין, ובלבד שעילתה סכסוך בתוך המשפחה (סעיף 1 לחוק), הנה "סמכות ייחודית", כמשמעותה בסעיף 76 לחוק בתי המשפט. בע"א (י-ם) 4383/97 מקמילן נ' מקמילן (דינים מחוזי, כרך לב(3), 410), שנסב על החלטה לדחות על הסף תביעה דומה של המערער בנוגע לנכס אחר, השיב עמיתי, השופט י' עדיאל, בחיוב לשאלה זו: "הרציונל שביסוד סעיף 76 לחוק הוא בשמירה על סמכותו העניינית של בית המשפט בעל הסמכות הייחודית. מבחינה זו עצם העובדה שהמחוקק הקים בית משפט מיוחד וייחד לו את הסמכות לדון בסכסוכים בתוך המשפחה, יהא נושאם אשר יהא, היא הנותנת שיש לייחס לאותם עניינים ייחוד מהותי שדי בו כדי להקים סמכות ייחודית כמשמעותה בסעיף 76 לחוק". על פסק-דין זה הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 5735/98). לטענתם, לבית המשפט לענייני משפחה אין מוקנית סמכות ייחודית לדון בשאלת הבעלות בסכסוך בין בני משפחה. לדידם סמכותו היא סמכות מקבילה בלבד, וההשתק נוצר רק כאשר המדובר בהכרעה המובאת אל בית-משפט הנעדר סמכות ייחודית. הסוגיה המשפטית, לגבי היקף הסמכות של בית המשפט לענייני משפחה לדון בסוגיית הבעלות בסכסוך משפחתי, טרם נדונה בבית המשפט העליון. גם בקשת רשות הערעור שהמשיבים הגישו, כאמור, טרם נדונה לגופה, באשר הצדדים הגיעו להסדר דיוני, לפיו הדיון יושהה עד לגמר ההליך בבית המשפט לענייני משפחה. בענייננו לא ברור כלל, האם השופט קמא ראה בהכרעות האגב של בית משפט השלום משום השתק פלוגתא הכובל אותו. עיקר דבריו סבו על ההתחייבות שעמדה ביסוד פסק הדין, והרי לשם יצירת השתק בין צדדים אין הכרח בפסק דין. לעניין זה די בהתחייבות גרידא, ברם, זאת לא כשאלת סף, לסילוק התובענה בטרם יתבררו העובדות. לעומת זאת, ככל שמסקנותיו נסמכו על נימוקי בית-משפט השלום במסגרת צו המניעה, הדבר נעשה תוך אימוצן לגופן ולא מחמת השתק שנוצר. ודוק: הכרעה בבקשה למתן צו מניעה זמני אף אינה אינצידנטלית, אינה מהווה מעשה בית-דין והקביעות בה אינן מחייבות (זלצמן, שם, 257). ביתר שאת אמורים הדברים בסוגיה דנן, מכיוון שההחלטה בוטלה במסגרת הליכי הערעור. הילכך, גם הכרעה זו אינה יכולה להיות פרלמינרית, לשם דחיית התובענה על הסף, אפילו אם סוגיה זו הייתה רלוונטית לענייננו. מכל מקום וכמפורט לעיל, אפילו אם קיים מעשה בית-דין בשאלת הבעלות, אין בכך בלבד כדי להכריע את גורל התובענה דנן, לסילוק על הסף, בשל קיומן של פלוגתאות נוספות הטעונות בירור והכרעה. 11. אכן, בית-משפט קמא לא פתר עצמו בשאלת הבעלות והכריע גם בנושא ההחזקה והשימוש. מקובל עליו, כי בשלב מסוים הייתה למערער זכות השימוש במקום. בכך גם הודתה המשיבה מס' 1, במהלך חקירתה הנגדית: "כשהיינו בסדר לפני הסכסוכים נתתי לך רשות" (עמ' 10). עם זאת, המסקנה בהחלטה התבססה על גרסת המשיבה מס' 1, בדבר הפסקת הרשות. כך נקבע בנושא זה בסימן 6(ה) להחלטה (בעמ' 20): "די בהצהרתה של המבקשת מס' 1, שהיא הבעלים, שאינה חפצה בשימושו של המשיב בנכסים שלגביהם הוא תובע, כדי להביא לדחיית התביעה. אם בשכירות המדובר (דבר שככל הנראה מוכחש על-ידי המשיב מכל וכל), אזי לא שילם דמי שכירות, ואם הוא מחזיק בנכסים כבר רשות, יש בתצהירה של המבקשת, לכל המאוחר כדי לשים קץ לרשות זו" בכך נפלה שגגה מלפני בית המשפט הנכבד. כפי שניווכח להלן, עמדת המשיבה מס' 1, כבעלים, אינה קונקלוסיבית בהכרח וההכרעה בנושא אינה ראויה לבוא אל מסגרת של שאלת סף. נדרש להכריע בה לגופה, לאחר שמיעת כל הראיות. כל שכן אמורים הדברים, מעת שההכרעה נעשתה על יסוד דברי המשיבים בלבד, מבלי שהתאפשר למערער להניח תשתית עובדתית נגדית ראויה מצדו. בהקשר לכך, לא למותר יהא לציין, כי נימוקי הבקשה לסילוק על הסף התמקדו, בין היתר, בשאלת הענקת זכות השימוש לידי המערער. תצהירה של המשיבה מס' 1 נסב על-כך בלבד (יתר הטענות פורטו בתצהירו של המשיב מס' 3, שכאמור לא צורף כראוי). ואולם הכרעה בפלוגתא דלעיל - כל עוד אין המדובר במעשה בית דין - צריכה להינתן בדיון לגופו. שאלת השתק הפלוגתא בנושא הבעלות אינה מכריעה, כאמור, בענייננו; ואילו נושא היתר השימוש אינו בא אל גדר העילות לסילוק תובענה על הסף, בין אם על דרך של מחיקה ובין אם על דרך של דחייה, לפי תקנות 100 ו101- לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-, אשר מכוח הוראת תקנה 258ב(ב) חלות גם על בית המשפט לענייני משפחה. כידוע, העובדה שלבעל דין פלוני טענה מצוינת כלפי חברו, אינה הופכת כשלעצמה את המחלוקת לשאלת סף. סילוק הליך על הסף יכול להיעשות רק במקרים מוגדרים וידועים. עם זאת, אין באמור כדי לשלול את סמכות בית המשפט, בגדר שיקול דעתו, להורות במקרים הראויים על דיון לפי תקנה 101(3) לתקנות סדר הדין האזרחי או על פיצול הדיון, לשם הכרעה מוקדמת בחלק מהפלוגתאות. ואולם, במקרה כזה שומה לשמוע את מלוא היריעה העובדתית הקשורה לאותה הפלוגתא. 12. מכיוון שנקודת המוצא היא, כי בשלב מסוים הייתה למערער זכות החזקה או שימוש במקום, כפי הודאת המשיבה מס' 1, אזי מכאן ואילך יש לבחון האם הפסקתה, בין אם בתורת רשות שימוש ובין אם אחרת, נעשתה כדין. המערער טוען, כי היחידות שבהן הוא מבקש להכיר בזכותו להחזיק ולהשתמש נבנו במימונו ובהשקעותיו. טענה זו דרושה אף היא ליבון ובירור, שכן אין די בכך שבעל נכס יודיע על רצונו להפסיק את הרשיון, על-מנת לסלק לאלתר את זכותו של המחזיק. אלה הם פני הדברים גם לגבי רשיון ללא תמורה, וכל שכן אם נטענת תמורה. נבהיר זאת בקצרה להלן. 13. רשות השימוש ומתן הרשיון אינם חייבים להיעשות בהסכם מפורש. הרשיון יכול להיווצר גם מהתנהגותו של בעל המקרקעין, שניתן להסיק ממנה הסכמה והשלמה לשימוש של אחר ברכושו. הרשות לשימוש במקרקעין אף יכולה להינתן על ידי הודאה בשתיקה (א' איזנשטיין יסודות והלכות בדיני מקרקעין כרך ב: זכויות ועיסקאות במקרקעין (תשנ"ה), 142-141). אכן, קיימת מחלוקת האם דיני הרשיון חלים לאחר חקיקת חוק השכירות והשאילה, תשל"א1971- ועד כמה סעיף 31 לחוק האמור יונק לתוכו מוסד זה (ש' לרנר שכירות נכסים (תש"ן) 35-34; מ' דויטש קניין כרך ב' (תשנ"ט) 417-413). ואולם, נראה כי לפי דעת רוב המלומדים המוסד האמור שריר וקיים, אף אם בגבולות שונים מאלה שחלו בעבר הרחוק, עת כונן. כל אימת שהרשיון ניתן ללא קציבת זמן, רשאי נותנו לסיימו בכל זמן שיחפוץ, על ידי מתן הודעה לבעל הרשיון. מסקנה זו עולה מהוראת סעיפים 19 ו29-(ב) לחוק השכירות והשאילה, ומהנאמר בע"א 602/84 ריבוא נ' גל (פ"ד לט(3) 693, 699-698), לגבי רשיון ללא תמורה. ברם, הלכה זו הובהרה בע"א 496/89 אל-קאלאב נ' אוניברסיטת בן גוריון (פ"ד מה(4) 343, 351 מול ב'-ה'), שם נקבע, בהסתמך על הלכות קודמות, כי גם רשיון ללא תמורה אין לבטל "כהרף עין". ניתן לבסס זאת הן כאומדן הזמן הסביר הנדרש לפינוי, לפי הוראות החוק הנ"ל, והן כהשתק מפני פינוי מיידי. אורך הזמן הנו גם פונקציה של ציפיות הצדדים וההסתמכות לאורך זמן. בנושא הנדון שולטים "עקרונות של צדק, ובעיקרם שיקולי ההסתמכות של בר-הרשות, והשבחת הנכס על-ידו" (דויטש, שם, 414). בתמציתם של דברים, המדובר בדוקטרינה אקוויטבילית המעוגנת בתורת ההשתק (Proprietary estoppel), לרוב - אך לא בהכרח - אם הנכס הושבח בידי המשתמש. עם זאת, גם רשיון שלא ניתנה עבורו תמורה כלשהי, טעון כאמור בדיקה של תנאיו בנוגע לשאלת סיומו (אל-קאלאב, שם, 351 מול ו-ז). כך נפסק בנושא בע"א 515/76 לוי נ' ויימן (פ"ד לא(2) 127): "בתי-המשפט ציינו כי מאחר וברשות המדובר, אין נותן הרשיון יכול לסלק את בעל הרשיון מיניה וביה (ע"א 96/50 צינקי נ' ויקטור [2], בע' 479) וביטולה של הרשות, שניתנה ללא הגבלת זמן, כפוף לסייגים והגבלות (ע"א 87/62 בדיחי נ' בדיחי [3], בע' 2905; ע"א 92/69 ח'יר נ' ח'יר [4], בע' 198). הגבלה זו יכול שתלבש צורת פיצוי, בגובה הערך של התיקונים וההוספות שעשה בר-הרשות, שישולם בעת ביטול הרשות". (שם, בעמ' 130-129. הדגשים מצויים במקור - מ' ג') ולמטה מכך (בעמ' 134-133): "בית-משפט זה פסק בעבר לא אחת, כי אם ניתנה רשות לפלוני להקים מבנה על חלקתו של אחר... הרי רואים בכך לא רק רשות לבנות ולהשקיע אלא גם רשות לעשות את המקום שייבנה בית מגורים לפלוני ולבני ביתו, ללא הגבלת זמן והוא כל עוד אין ללמוד מנסיבות הענין כי הצדדים סיכמו ביניהם תנאים אחרים... גם אם לא שולמה תמורה עבור מתן הרשות להקמת המבנה או עבור זכות המגורים, אין ללמוד מכך שהרשות ניתנת לביטול בכל מקרה ועל אתר...". (ההדגשה אינה מצויה במקור - מ' ג') הנה-כי-כן, ככל שבענייננו קיים רשיון - ומבלי שכמובן נביע עמדה בנושא - הרי לא אחת מתנים את הפסקתו בארכת זמן. אם בוצעו השקעות והשבחות מוסיפים, לעיתים, גם תנאי של תשלום פיצויים עובר לפינוי הנכס (ראו גם: ע"א 496/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד לט(2) 337, 342 מול ב'; ע"א 234/70 גוטליב נ' לוי, פ"ד כ"ה(1) 389, 391 מול ו'-ז'). במקרים קיצוניים יכול הרשיון להפוך אף לבלתי הדיר. 14. ממקבץ האמור עולה, כי הצהרת המשיבה 1, בנוגע לזכות ההחזקה במקום והפסקת כל רשות - עליה התבסס הנימוק בהחלטה - טעונים ליבון ובירור עובדתיים. למזער נחוץ לבחון את אורך הזמן הראוי עובר לפינוי ואת תנאיו. המקום ללבן סוגיות אלו אינו במסגרת טענות לסילוק על סף. על אחת כמה וכמה, אם טרם נשמעו הגרסאות מטעם המערער. 15. מנוסח כתב התביעה קשה ללמוד על הטענות המדויקות שאותן מעלה המערער. עם זאת, מבין השיטין עולה, כי כוונתו היא לזכויות שימוש והחזקה מכוח הרשאה ראשונית, לאחר שלטענתו בנה את החלקים מכספו בלבד. הלכה היא, כי באמצעי הדרסטי של סילוק תובענה על הסף יש לנקוט בזהירות רבה, כאמצעי אחרון, עת המניעה לקיום התובענה ברורה לחלוטין ומבלי שקיימת דרך ראויה לתיקונה (ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פ"ד לו(2) 151, 156-155; ע"א 50/89 ליטן נ' אילתה, פ"ד מה(4) 18, 26-25). נראה, כי בענייננו טרם מוצו מלוא אמות המידה של ההלכות האמורות. למרות שבית המשפט לענייני משפחה אינו כבול לסדרי הדין, כמפורט בסעיף 8(א) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, ותקנה 258ב(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, כמדומה שבנושא זה אין עליו לנקוט בגישה מרחיבה, לריבוי סילוק הליכים מלפניו על-אתר. התכלית להתרת רסן הכבילות הדיונית נועדה להקל על מהלך הדיונים בבית משפט מיוחד זה, ולא להקשות בנגישות אליו. לפיכך, את אי הבהירות בכתב התביעה יש לנסות ולהסיר על דרך של תיקון, הגם שלבסוף ניתן ללמוד ממנו על טענות במישור הרשות. ודוק: התייחסות המשיבים לכך בתצהירה של המשיבה מס' 1. 16. בשולי הדברים יצוין, כי לא התעלמנו מקשיות הסעד המבוקש על-ידי המערער, כאשר המדובר בתביעה להצהרה, בבחינת הקדמת תרופה למכה (ע"א 59/80 פלדי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לה(4) 378, 382-381). ודוק: ממילא יוכל המערער להחזיק במקום, כל עוד לא ניתן פסק-דין לסילוק יד כלפיו. ואולם, לעיתים זהו טיבו של סעד הצהרתי. המערער זכאי לנסות לממש זכותו זו, בכפיפות לשיקול דעת בית המשפט (בתום ההליך) ולכל יתר המהמורות העומדות לפניו לגופם של דברים. יפים לנושא זה הדברים מספרו הנ"ל של ד"ר זוסמן סדרי הדין האזרחי, 556: "פעמים אין התובע זכאי לסעד של ממש, אך הוא זקוק לאותו יתרון שהצהרה, כמוסה בחיוב, היתה נותנת לו, היינו, שהנתבע לא יוכל עוד לכפור בזכותו ולהכחישה. יתרון כזה ניתן להשיג על ידי פסק דין המצהיר על קיום הזכות. ואולם הצהרה שכזאת אינה ניתנת כדבר שבשיגרה". התוצאה: 17. בנסיבות האמורות המסקנה היא, שלא מן הראוי היה לסלק את התובענה על הסף. כמדומה שהדיון לגופו של עניין אינו מורכב ומסובך, הרבה יותר מהדיון בשאלת הסף עצמה. הפלוגתא, האם ניתנה למערער רשות מלכתחילה לגבי כל היחידות הנטענות בנכס, אם לאו; כמו גם השאלה האם הרשות הופסקה ומה יהיו תנאיה - ראוי להן שתתלבנה בהליך לגופו של עניין, לאחר שמיעת כל הראיות. 18. הערעור מתקבל והחלטת בית-משפט קמא, מיום 8.12.99, לדחיית חלק מהתובענה על הסף, מתבטלת. תוצאה זו כפופה לכך, שהמערער יגיש כתב תביעה מתוקן, תוך 30 יום מעת המצאת פסק-דין זה (רצוי שיעשה כן בסיוע והדרכה של עורך-דין), על-מנת להעמיד במדויק את הטענות לזכות ההחזקה והשימוש - תוך אבחון בין הזכויות הנטענות לגבי המחסן ובין אלו הנטענות לגבי קומת החדר. במסגרת זו יבוצע גם התיקון, בנוגע לתרופה החלופית לפיצוי הכספי, כמצוות הערכאה הקודמת. 19. המשיב מס' 3 צרף עצמו כאמור שלא כדין, אולם, נוכחותו בהליך הייתה דרושה, כאשר המערער הפנה ומפנה כלפיו אצבע מאשימה, לגבי תפיסת ההחזקה בחלקי הנכס שבמחלוקת. בנסיבות אלו וכאשר טענותיו היו ממילא זהות לטענות יתר המשיבים, לא מצאתי פגם באי-חיובו בהוצאות. 20. הוצאות טרחת המערער (שאינו מיוצג) עבור ערעור זה, מתקזזות עם ההוצאות שלהם זכאים המשיבים 1 ו2- עבור תיקון כתב התביעה. לפיכך, יישאו המשיבים רק בהוצאותיו עבור תשלום אגרת הערעור, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מעת ביצוע התשלום ועד לפירעון. חוק בתי המשפטבית המשפט לענייני משפחה