סעיף 214 חוק התכנון והבניה - מסירת הודעה כוזבת

פסק דין השופט י. גריל: א. בפנינו שני ערעורים שהדיון בהם אוחד על הכרעת הדין של בית המשפט השלום בנהריה, (כב' השופט מר א. גלובינסקי), מיום 5.3.00, בתיק ת.פ 221/94, לפיה הורשעה המערערת ב-ע"פ 791/00, הנאשמת מס' 2 פרנץ חברה לבניה ולנכסים בע"מ, בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום המתוקן: בניה בניגוד להיתר, לפי סעיפים 145(א) ו- 204(א)+(ב) של חוק התכנון והבניה תשכ"ה1965-, מסירת הודעה כוזבת, לפי סעיף 214 של חוק התכנון והבניה, וכן אי-קיום צו שיפוטי, לפי סעיפים 210+240 של חוק התכנון והבניה, והוטל עליה בגזר הדין מיום 5.3.00, קנס בסך 20,000 ש"ח, ומאידך גיסא זיכה בימ"ש קמא את מנהל החברה, מר משה פרנץ, שהוא משיב מס' 1, בערעור פלילי 761/00, (אשר הוגש מטעם הוועדה המקומית לתכנון ובניה נהריה) בקבעו שלא הוכח כי קיימת מצד אותו נאשם אחריות אישית. ב. אביא להלן את עיקרי הדברים: בכתב האישום המתוקן שהוגש ע"י הוועדה המקומית לתכנון ובניה - נהריה (ואני מתייחס לתיקון העדכני מיום 23.4.95), נטען שביום 1.3.93, קיבלו הנאשמים (מס' 1: מר משה פרנץ, בעל המניות והמנהל של פרנץ חברה לבנין ולנכסים בע"מ שהיא הנאשמת מס' 2) היתר לבניית בנין בן חמש קומות ברח' וייצמן 115 בנהריה לפי היתר בניה מס' 340/92. עפ"י היתר בניה זה ניתן היתר לנאשמים, כך נטען, לבנות בבנין 15 יחידות מגורים, מתוכן, שתי יחידות דיור בקומה הרביעית, ודירת פנטהאוז בקומה החמישית. ביום 4.8.93 ערכו פקחי בנין מטעם הוועדה המקומית ביקור בבנין ומצאו כי הנאשמים בנו בקומה הרביעית ארבע יחידות דיור, במקום שתי יחידות דיור שהותר להם להקים לפי היתר הבניה, וכן נמצא שהנאשמים בנו בקומה החמישית שתי יחידות דיור במקום דירת הפנטהאוז שהותרה לבניה לפי היתר הבניה. ג. בהמשך כתב האישום המתוקן נטען כי הוועדה המקומית לתכנון ובניה פנתה ביום 4.8.93 בבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי (בתיק ב.ש. 1597/93) לביהמ"ש השלום בעכו, ובאותו יום ניתן צו בהתאם כנגד הנאשמת מס' 2 (פרנץ חברה לבניה ולנכסים בע"מ) וכל מי שעובד בשרותה. ביום 19.8.93 הגישה הנאשמת מס' 2 לביהמ"ש השלום בעכו בקשה לביטול צו ההפסקה השיפוטי (ב.ש. 1732/93) בהתבסס על תצהירו של נאשם מס' 1 מר משה פרנץ. באותו תצהיר טען הנאשם מס' 1 כי הנאשמת מס' 2 לא חרגה כלל מן השטח שאושר לה לבניה בקומות אלה, גם לא מן המפרט החיצוני של קומות אלה. לטענת הנאשם מס' 1 שורש הבעיה בקיומם של שני פתחים חיצוניים נוספים בקומה ד', ופתח חיצוני נוסף בקומה ה', פתחים המשמשים עתה את החברה בעבודות הגמר המבוצעות בדירות אלה. עוד נאמר בתצהירו הנ"ל של משה פרנץ כי החברה (הנאשמת מס' 2) מתחייבת, והוא ערב לכך כמנהלה, שבסיום עבודות הגמר בקומות אלה, ואם לא יתקבל היתר המאפשר חלוקת הקומות ליותר דירות, ייאטמו שני הפתחים החיצוניים בקומה ד', וכן הפתח החיצוני בקומה ה', והחברה לא תבקש ולא תקבל אישור חיבור חשמל לשתי קומות אלה. נטען בכתב האישום שעל סמך תצהיר זה הושג הסכם פשרה בין החברה בע"מ (נאשמת מס' 2) לבין הוועדה המקומית לתכנון ובניה נהריה, לפיו מצהירה הנאשמת 2 כי הפתחים נשוא הבקשה משמשים אותה עתה בעבודות הגמר בבנין, וכי אם בסיום העבודות בבנין לא יהא לנאשמת 2 היתר בנייה ייאטמו פתחים אלה ע"י הנאשמת 2 ויישארו אטומים, כל עוד אין בידי נאשמת 2 היתר כדין. נאמר עוד בהסכם הפשרה שאם לא יהיה לנאשמת 2 היתר בניה, והפתחים לא ייאטמו, לא יינתן לנאשמת 2 טופס 4 (לחיבור חשמל) לבנין. לאור הסכמות אלה נתבקש ביהמ"ש בעכו להיעתר לבקשה ולבטל את צו ההפסקה השיפוטי, ואכן ביום 26.8.93 נקבע כך על ידי ביהמ"ש. ד. בתאריך 12.12.93 זימנו הנאשמים פקח מטעם הוועדה המקומית כדי להציג בפניו את האטימה שהותקנה בפתחים נשוא הסכם הפשרה, זאת, כך נטען בכתב האישום, במטרה להונות את הוועדה המקומית כדי שזו תמסור לידי הנאשמים אישור לחיבור הדירות בבנין לרשת החשמל והמים. הפקח נוכח לדעת בביקורו שהפתחים נאטמו, אך באותו יום, זמן מה לאחר ביקורו הראשון, שב הפקח לביקורת נוספת בבנין, ואזי נוכח לדעת כי הנאשמים פתחו את האטימה שהותקנה על הפתחים הנ"ל, ובמקומה הניחו דלתות פלדלת. טען בכתב האישום שהאטימה שהותקנה על הפתחים הוכנה מראש ע"י הנאשמים מקירות גבס הניתנים לפירוק בקלות רבה. במועד מאוחר יותר מצא הפקח את קירות הגבס מפורקים, ומונחים בסמוך לפתחים שהיו סגורים עתה בדלתות פלדלת. ביום 23.12.93 מצאו פקחי הוועדה המקומית לתכנון ובניה כי הצהרות הנאשמים שניתנו בגין הבקשה לביטולו של צו ההפסקה השיפוטי בשקר יסודן, וכי הפתחים שהוקמו ביחידות החורגות שבקומה ד' ובקומה ה' הסתירו מאחוריהן שלוש יחידות דיור, שנבנו בסטיה מהיתר הבניה ובניגוד להצהרות הנאשמים. הפקח שביקר בבנין ביום 23.12.93 נוכח כי חלק מן היחידות החורגות כבר אוכלסו על ידי דיירים, שהנאשמים מסרו להם חזקה, זאת בניגוד להצהרותיהם של הנאשמים, ובניגוד להיתר הבניה. מכאן האישום בעבירות של בניה בניגוד להיתר, מסירת הודעה כוזבת ואי קיום צו שיפוטי. ה. כתב האישום תוקן לראשונה ביום 30.5.94 כאשר החל הדיון בתיק בפני כב' הנשיא מר א. קיטאי. בהמשך הועבר התיק לדיון בפני כב' השופט א. גלובינסקי, וביום 23.4.95 הוגש נוסח מתוקן ומעודכן של כתב האישום, ואזי ביקש הסניגור עוה"ד א. קליין שהות ללמוד את כתב האישום כפי שתוקן. בישיבת ביהמ"ש קמא מיום 11.6.95 טען הסניגור שהתיק אמור להישמע לדעתו בפני השופט שדן בזמנו בצו ההפסקה השיפוטי בבימ"ש השלום בעכו (כב' השופט מר פלאח), טענה שנדחתה ע"י כב' השופט מר א. גלובינסקי, ואזי טען הסניגור שלא נמסר לו כל החמר שבידי התביעה. המשך הדיון נדחה ליום 17.10.95, מועד בו הודיע הסניגור כי הוא כופר בשם הנאשמים בעובדות המפורטות בכתב האישום, וכן טען שבמועד הרלוונטי שהה הנאשם מס' 1 בחו"ל. שמיעת הראיות אמורה היתה להתחיל ביום 18.2.96. באותו מועד הודיע עורך דין מטעם משרדו של עוה"ד א. קליין לביהמ"ש קמא שהוועדה המחוזית אישרה בינתיים ונתנה היתר כדין, וכן טען הסניגור כי לפי סעיף 4 של חוק העונשין (תיקון מס' 39) האחריות הפלילית של מרשיו מתבטלת בדיעבד לאור היתר הבניה שניתן. שמיעת ההוכחות נדחתה ליום 30.6.96 ואזי חזר הסניגור על טענתו בדבר תחולת סעיף 4 לחוק העונשין, ואילו ב"כ המאשימה השיב שההיתר בדיעבד אין בו כדי להכשיר את העבירה גם אם יש בכך רלוונטיות למידת העונש. ו. בפני בימ"ש קמא העידו בישיבת 30.6.96 פקח הבניה בעירית נהריה מר רומן טביקמן, וכן מפקח הבניה בוועדה המקומית מר דימיטרי סוכרין, המשמש גם כבודק תכניות בוועדה, ומר דניאל פייס, דייר המתגורר בקומה הרביעית של הבנין נשוא הדיון, וכן הוסכם על הגשת העתקי כל המסמכים של בימ"ש השלום בעכו בכל הנוגע לצו ההפסקה השיפוטי. בישיבת ההוכחות הנוספת מיום 27.10.96 הכריז ב"כ הוועדה המקומית "אלה עדיי" ואזי העלה הסניגור עוה"ד א. קליין את הטענה שאין על הנאשמים להשיב על האשמה הואיל וניתן היתר בניה כדין, ובהתאם לסעיף 4 של חוק העונשין, תיקון מס' 39, משנעברה עבירה ובוטל החיקוק האוסר את ביצוע המעשה, מתבטלת האחריות הפלילית. כמו כן טען הסניגור שלא נטען כלל שנאשם מס' 1 הוא מנהל פעיל, ואין די בטענה "מנהל" כדי להטיל אחריות עליו או על בעל מניות, ולא הוכחה אחריותו האישית של נאשם מס' 1. לטענת הסניגור לא הוכחו ע"י התביעה הטענות השונות שפורטו בכתב האישום, ובין היתר גם לא הוכח הקשר הסיבתי בין תצהירו של הנאשם מס' 1 לבין השגת הסכם הפשרה. ז. ביום 21.5.97 ניתנה הכרעת הדין של כב' השופט מר א. גלובינסקי לפיה זוכו שני הנאשמים מן האשמות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן. לענין נאשם מס' 1 קיבל בימ"ש קמא את עמדת הסניגור שכל העדויות שהובאו לא התייחסו לנאשם מס' 1 אישית, ולא הוכח קשר בין הנאשם מס' 1 לבין העבירות שיוחסו לנאשמת מס' 2, ואין לייחס לו אחריות פלילית אישית במילוי תפקידו ולגבי החברה בע"מ, הנאשמת מס' 2, קבע בימ"ש קמא שלא הוכח ע"י ראיות התביעה כי נעשתה בניה ללא היתר, וכי הצו השיפוטי של ביהמ"ש בעכו (שנתן תוקף לפשרה) לא קויים. בהסכם הפשרה הוסכם בין הוועדה המקומית לבין נאשמת מס' 2 שלא יינתן אישור לחיבור חשמל ("טופס 4") כל עוד לא יקויים ההסכם ולא ייאטמו הפתחים, ומשניתן "טופס 4" הרי בכך למעשה אישרה הוועדה כי השתכנעה בצדקת החברה הקבלנית ובחרה ליתן את האישור ("טופס 4") לאחר האטימה הזמנית, ובמקביל גם ניתן היתר הבניה המתוקן (נ4/) המדבר בעד עצמו. בימ"ש קמא קיבל את טענת הסניגור כי "אין להשיב על האשמה" והורה על זיכוי שני הנאשמים. ח. הועדה המקומית הגישה ערעור על הכרעת הדין הנ"ל (ע"פ 587/97 בימ"ש מחוזי חיפה) ובפסק הדין מיום 12.3.98 נקבע (בחוות דעתו של כב' השופט ח. פיזם) שמתצהיר נאשם מס' 1 מיום 13.8.93 (חלק מ - ת10/) עולה כי נאשם מס' 1 מציין שהוא מנהל בחברת פרנץ לבניה ונכסים בע"מ ומוסמך ליתן את התצהיר בשמה, וכי החברה מתחייבת, והוא כמנהלה ערב לכך, שבסיום עבודות הגמר ייאטמו הפתחים, וכן עולה מן המוצגים נ1/ + נ2/ שנאשם מס' 1 הוא הבעלים של הקרקע עליה נבנה הבנין ללא היתר, ולכן על נאשם מס' 1 להשיב על האשמה המיוחסת לו. עוד נקבע באותו פסק דין שמתן תעודת גמר לבנין ("טופס 4") או מתן היתר בדיעבד המאשר את החריגות בבנין, איננו מבטל את העבירות שנעשו כשהבניה התבצעה בטרם היה היתר לחריגות אלה. לגיטימציה מאוחרת, כך נקבע בפסה"ד שבע"פ 587/97, אינה מבטלת עבירה קיימת (שנתבצעה ברגע שנעשתה בניה ללא היתר) אלא רק מפסיקה את המשכיותה . צויין עו"ד בפסה"ד שבע"פ 587/97 שגם אם הסכם הפשרה ת10/ קובע סנקציה שבמקרה של הפרת ההסכם יימנע חיבורו של החשמל, אין בכך כדי להעביר מן העולם את העבירה של אי קיום צו שיפוטי, ואין גוף מנהלי יכול לקשור עצמו בהבטחה שאם יופר צו שיפוטי תימנע ממנו האפשרות להעמיד את העבריין לדין. מכאן שהובאו ראיות לכאורה באשר לנטען בכתב האישום, ולכן מן הראוי שהנאשמים ישיבו לאשמה. כך איפוא הורה בימ"ש זה ב - ע"פ 587/97, והתיק הוחזר לביהמ"ש קמא להמשך השמיעה מן השלב בו יהא על הנאשמים להודיע האם הם מעוניינים להגיב או להביא ראיות להגנתם. ט. בישיבת בית משפט קמא, מיום 2.2.99, העיד הנאשם מס' 1, מר משה פרנץ, ולאחר עדותו הגישו באי כח הצדדים סיכומיהם. ביום 5.3.2000 ניתנה הכרעת הדין שהיא נשוא ערעור זה. כב' השופט קמא ציין בהכרעת הדין נשוא ערעור זה שדווקא מעדותו של נאשם מס' 1 התחזקה דעתו בנכונות פרטי האישום בציינו, בין היתר, שבחתימת חוזה מכירת הדירה לעד התביעה דניאל פיס (מוצג ת9/), ציינה החברה (הנאשמת מס' 2), בפתיח של החוזה, שאין לה עדיין היתר בניה על היחידה שנמכרה למר דניאל פיס, וכי על החוזה, מעל חותמת החברה, חתום הנאשם מס' 1. (עמ' 30 לפרוט'). לגבי פתיחת האטימות של שני הפתחים (נשוא סעיפים 9, 10, 11 של כתב האישום המתוקן), ציין בימ"ש קמא שנאשם מס' 1 העיד, בעמ' 29 לפרוט', שבשנת 1994 נפתחו גם שני הפתחים האחרים על ידי הדיירים שהכניסו את חפציהם לדירות, ומסקנת בית משפט קמא בסעיף 10 של הכרעת הדין היתה שבתקופה הרלוונטית לכתב האישום נבנו דירות ללא היתר בניה מתאים, אלה נאטמו לפי הוראת המפקח, נפרצו ואוכלסו, בטרם ניתנה לגליזציה לבנייתן. בימ"ש קמא הרשיע את הנאשמת מס' 2 בעבירות שיוחסה לה בכתב האישום ואילו את נאשם מס' 1 זיכה בקבעו שלא עלה בידי התביעה להוכיח שקיימת אשמה אישית מצידו. י. בערעור פלילי 791/00, טוענת נאשמת מס' 2, הן כנגד הרשעתה והן כנגד הקנס בסך 20,000 ש"ח שהוטל עליה. נטען בערעור הנאשמת מס' 2 שבישיבת ההוכחות שנתקיימה בבית משפט קמא ביום 30.6.96 יוצגה הוועדה המקומית על ידי עו"ד פלביאן ממשרדו של עוה"ד א. גולדהמר שלא הוסמך מטעם היועץ המשפטי לייצג את הוועדה לתכנון ובניה, ולא צורף כתב הסמכה שניתן למשרדו של עו"ד א. גולדהמר, כשזה האחרון טען שקיימת הסמכה למשרדו. טענה נוספת של ב"כ הנאשמים היא שבתחילת 1996 ניתן היתר בניה (נ4/) המתיר בניית 18 דירות באותו בנין, ומכאן שההיתר אשר ניתן ביטל את האיסור שהיה קיים קודם לכן. לטענת ב"כ הנאשמים, לאור סעיף 4 של חוק העונשין, תשל"ז1977-, משנעברה עבירה, ובהמשך בוטל האיסור באמצעות חיקוק, מתבטלת האחריות הפלילית לעשייתה של העבירה. אין מקום לכך שהרשות הציבורית תביא לדין נאשמים כשזמן קצר לאחר מכן ניתן היתר הבניה, לכן היה מקום לדעת ב"כ הנאשמים לזכות גם את הנאשמת מס' 2. עוד טוען ב"כ הנאשמים שעל בית משפט קמא היה להתייחס למשקלו של הסכם הפשרה, מיום 26.8.93, שאושר על ידי בימ"ש שלום בעכו, אשר ביטל את צו ההפסקה. לאור הסכם הפשרה, ולסנקציות שנקבעו בו, היה על הוועדה המקומית להימנע מהגשת אישומים פליליים או להימנע מלבוא בטענה שהבניה נעשתה ללא היתר. משהסכימה הרשות הציבורית לבטל את צו ההפסקה השיפוטי נתפסת היא על פי הסכמתה ומנועה מלטעון שהבניה היתה ללא היתר, ומנועה היא מלהגיש כתב אישום בעבירה של בניה ללא היתר. הסנקציה היחידה שדרשה המשיבה למקרה ולא ייאטמו הפתחים היתה אי מתן "טופס 4". כמו כן טוען ב"כ הנאשמים שהיה על בית משפט קמא להתייחס לעובדה שהוועדה המקומית נתנה "טופס 4" אחרי שגילתה שהנאשמים פתחו את האטימות שכיסו את פתחי יחידות הדיור נשוא כתב האישום . דבר פתיחת האטימות נתגלה על ידי הפקח ביום 12.12.93, ותעודת הגמר ("טופס 4") ניתנה לאחר מועד זה, ומכאן שתעודת הגמר ניתנה ללא קשר ל"תרמית" שנתגלתה על ידי הפקח של הוועדה. משהוכח שהוועדה המקומית מצאה לנכון לתת את היתר הבניה, לאחר שפתיחת האטימות כבר נתגלתה לה, מתבקשת המסקנה, לדעת ב"כ הנאשמים, שהוועדה המקומית היתה מנועה מלהגיש את כתב האישום. עוד טוען ב"כ הנאשמים שעדות נאשם מס' 1 היתה החלטית ועקבית וממנה עולה שבמהלך הבניה לא היתה חריגה כלשהי מתנאי ההיתר ולא היתה לנאשמת מס' 2 מעורבות כלשהי בפתיחת פתחי הדירות. עוד נטען על ידי ב"כ הנאשמים שהבנין הוקם בהתאם להיתר ולא חרג מן השטח המותר לבניה, לכל היותר נעשה שינוי בחלוקה הפנימית, והרי בהיתר הבנייה אין התייחסות לאופן חלוקת הדירות ביחס לבניינים וקומות. עוד נטען בערעור הנאשמת מס' 2, וזאת בכל הנוגע להרשעה בעבירה לפי סעיף 214 של חוק התכנון והבניה (מסירת הודעה כוזבת במטרה להשיג אישור תכנית או היתר), שהוועדה המקומית לא הגדירה מהו "פרט חשוב" לצורך סעיף זה, ולא הוכח קשר סיבתי בין הידיעה הכוזבת לבין הנסיון להשגת אישור או היתר. כמו כן יש להוכיח כי בזמן שהידיעה נמסרה היא היתה כוזבת, אך הוכח שהאטימות של פתחי יחידות הדיור היו סגורות , ונסגרו שוב ע"י נאשמת מס' 2, לאחר שנפרצו על ידי דיירים, והפתחים היו אטומים אף הם במהלך 1994. גם אם האטימות הוסרו אחרי 12.12.93, אין בכך כלום לענין אחריות פלילית, הואיל ומעדויות העדים שמטעם הוועדה הוכח כי בזמן מסירת ההודעה הפתחים כבר היו אטומים למעלה מחודשיים, מאז אישור הסכם הפשרה, ועד 12.12.93. נטען בערעור הנאשמת מס' 2 שמן התמונות שצורפו ע"י הוועדה לא ניתן להבין אם הפתחים שצולמו הינם מותרים או אסורים, או לאיזה בנין הפתחים מתייחסים. עוד נטען ע"י ב"כ הנאשמים שסעיף 214 לחוק התכנון והבניה מתייחס למסירת ידיעה, ולא לפנייה לוועדה תוך "הסוואה", כך שגם אם נטען שהפתחים נסגרו זמנית כדי לרמות, אין בכך עבירה על סעיף 214, הואיל ואין בכך משום מסירת ידיעה, שהרי מסירת ידיעה פירושה מתן מידע , ואם יש ספק, כי אז יש לפרשו לטובת הנאשמת מס' 2. גם לגבי התצהיר שהוגש מטעם הנאשמים לבימ"ש השלום בעכו לתמיכה בבקשת ביטול צו ההפסקה השיפוטי, טוען ב"כ הנאשמים כי זה הוגש לביהמ"ש לצורך ביטול צו ההפסקה השיפוטי, ולא לוועדה המקומית, ולכן לא מתקיים התנאי של מסירת ידיעה לוועדה. גם אין קשר סיבתי בין התצהיר לבין הסכם הפשרה. בתצהיר גם אין ידיעה כוזבת, ואם טוענת הוועדה שלא היתה כביכול כוונה מצד הנאשמים לאטום את הפתחים, כמובטח, הרי כוונה כזו לא הוכחה. נטען עוד בערעור הנאשמת מס' 2 שהפתחים היו אטומים עד קבלת תעודת הגמר ("טופס 4"), וגם לאחר קבלתו, ובמהלך 1994, וכי לנאשמים לא היה קשר לפתיחת האטימות. לגבי סעיף 210 בחוק התכנון והבניה מציין ב"כ הנאשמים בערעורו כי סעיף זה נזנח בסיכומי הוועדה בפני בית משפט קמא. לגבי סעיף 240 לחוק התכנון והבניה, הרי הוכח שלא היתה הפרה של צו ההפסקה השיפוטי, שבוטל עוד ביום 26.8.93, לפי החלטת בית המשפט מאותו יום, בעוד שהמעשים המיוחסים לנאשמים ארעו בדצמבר 1993. בסיכומו של דבר טוען ב"כ הנאשמים שהיה על בימ"ש קמא לזכות גם את הנאשמת מס' 2, ולחילופין, היה על בימ"ש קמא להפעיל את סעיף 34 י"ד בחוק העונשין, בכל הנוגע להגנת "זוטי דברים". לבסוף נטען, לחילופין, שהקנס בסך 20,000 ש"ח גבוה מידי, והיה מקום להסתפק בקנס נמוך יותר. י"א. גם הוועדה המקומית לתכנון ובניה הגישה ערעור וזאת בע.פ. 761/00, הן ביחס לזיכויו של הנאשם מס' 1 והן ביחס לשיעורו של הקנס שהוטל על הנאשמת מס' 2. ב"כ הוועדה מתבסס על האמור בסעיף 253 (2) של חוק התכנון והבניה, בו נאמר כי יואשם בעבירה גם כל אדם שבשעת ביצוע העבירה היה מנהל פעיל, שותף או פקיד באותו תאגיד ואחראי לענין הנדון, אלא אם הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו, או שנקט באמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של החוק. טוען ב"כ הוועדה שהוכח כי משיב מס' 1 היה "מנהל פעיל", או לפחות אחראי לענין הנדון, וכי הוא קשור אישית לביצוע העבירות המיוחסות לו ולנאשמת מס' 2 בכתב האישום. עוד נטען על ידי הוועדה שבית משפט קמא טעה בכך שהטיל על נאשמת מס' 2 קנס סימלי של 20,000 ש"ח, וכן מציין ב"כ הוועדה כי עולה מן העובדות שלפחות דירה אחת מן השלוש שנבנו ללא היתר נמכרה זמן רב לפני קבלת ההיתר לבנייתה. בנוסף מפנה ב"כ הוועדה להוראות סעיף 219 של חוק התכנון והבניה ביחס לקריטריונים שאמורים להנחות את ביהמ"ש בקביעת שיעורו של הקנס. לטענת ב"כ הוועדה הרוויחה נאשמת מס' 2 ממכירת הדירות שנבנו ללא היתר סכומים ניכרים. לפי ההסכם למכירת אחת הדירות המחיר היה 247,244 ש"ח, במועד חתימת החוזה למכירתה, דהיינו, ביום 7.4.93, וכן מציין ב"כ הוועדה שזו היתה אחת הדירות בקומה הרביעית, וסביר להניח שהיא לא היתה היקרה ביותר מבין הדירות שנבנו ללא היתר, הואיל ובקומה החמישית היתה דירת פנטהאוז. כשנחתם החוזה ביחס לאחת הדירות שבקומה הרביעית ביום 7.4.93 (עיינו מוצג ת9/) טרם ניתן היתר הבניה ביחס לדירה זו. לדעת ב"כ הוועדה הקנס לנאשמת מס' 2 מגיע לכדי 2.5% בלבד ממחיר הקרן ביחס למכירת דירות אלה וכמוהו כזיכויה של נאשמת מס' 2. מכל מקום אין בכך משום הטלת קנס כספי משמעותי על נאשמת מס' 2 והרי בימ"ש קמא כתב בגזר הדין שיש להטיל על נאשמת מס' 2 קנס משמעותי, ואילו לדעת ב"כ הוועדה הקנס שהוטל איננו הולם את נסיבות המקרה, כשמדובר בחברה קבלנית גדולה שהיתה מודעת למעשה והשלכותיו ונקטה בדרך של תחבולה ביודעין, תוך הטעיית הוועדה המקומית והמפקח שפעל מטעמה. לענין סעיף 214 של חוק התכנון והבניה ("הודעה כוזבת"), טוען ב"כ הוועדה כי הנאשמים הונו את פקחי המערערת בכך שהציגו בפניהם, כשבאו לבדוק את הבנין לצורך מתן תעודת גמר, מצג כוזב לפיו הפתחים המשמשים ככניסה ליחידות הדיור החורגות מן ההיתר נאטמו, וכאילו יש בבנין רק 15 דירות, וכל זאת כדי לקבל את תעודות הגמר המתאימות לצורך אכלוס הבנין. הנאשמים ידעו, כך נטען, כי הם מציגים לפקחי הוועדה מצג כוזב שהרי הם בנו בבנין מלכתחילה 18 יחידות דיור, בניגוד להיתר, והתקשרו עם קונים ומכרו דירות שנבנו בחריגה מהיתר הבניה, וזאת כבר החל מאפריל 1993, והתחייבו לספק את הדירות, החורגות מן ההיתר, באוגוסט 93, לכן בדצמבר 93 כשהגיעו פקחי הוועדה לאתר הבניה לבדוק את הבנין, ידעו הנאשמים שאין המדובר בבנין של 15 דירות, אלא בבנין של 18 יחידות דיור, והטעו את פקחי הוועדה לחשוב אחרת, זאת כדי לקבל את תעודת הגמר. מכאן העתירה בערעור הוועדה לבטל את זיכויו של נאשם מס' 1 ולהרשיעו, וכן לפסוק את הקנס הראוי לחובת הנאשמת מס' 2. י"ב. בישיבה שהתקיימה בפנינו במעמד שני הצדדים ביום 29.6.00, הודיעו באי כח הצדדים על הסכמתם לאיחוד הדיון בערעורים, וכן ביקשו להגיש סיכומיהם בכתב. סיכומי הוועדה הוגשו ביום 11.9.00, סיכומי ב"כ הנאשמים הוגשו בפנינו ביום 14.9.00, ועתה עלינו ליתן את פסק הדין בענין. נטען בערעור הנאשמת מס' 2 כי הוכח שבידי עו"ד א. גולדהמר מי שייצג את הוועדה המקומית בבית המשפט קמא, לא היה כתב הסמכה מטעם היועץ המשפטי לממשלה כנדרש בסעיף 258 סיפא של חוק התכנון והבנייה, דהיינו, שבהליכים לפי פרק י' תיוצג הוועדה על ידי מי שהיועץ המשפטי הסמיכו לכך, ופרק י' מתייחס לעבירות ועונשין, וכן מציין ב"כ נאשמת מס' 2 שבישיבת ההוכחות שהתקיימה בבימ"ש קמא ביום 30.6.96 יוצגה הועדה המקומית ע"י עו"ד פלביאן, (ממשרדו של עוה"ד א. גולדהמר) שלא הוסמך מטעם היועץ המשפטי לממשלה. שאלה זו עמדה לדיון גם כשנדון בבימ"ש זה, במסגרת ע"פ 587/97, ערעור הוועדה המקומית על זיכוי הנאשמים מן הטעם שאין להשיב על האשמה. באותו פסק דין ציין בימ"ש זה, בפיסקה 4, שלאור אישור פרקליטות המחוז במצורף לסיכומי המערערת (דהיינו, הוועדה המקומית שהיתה המערערת בע"פ 587/97) אפשר לקבוע כי הערעור הוגש בדיעבד בסמכות, וכן צויין בפסה"ד שעולה מן המכתב של עו"ד א. גולדהמר לפרקליטות מחוז חיפה, ושאושר על ידי פרקליטות המחוז, שלכל עורכי הדין ממשרד עו"ד א. גולדהמר יש והיתה סמכות לייצג את היועץ המשפטי לממשלה בהליכים בבימ"ש השלום. עוד נכתב בפיסקה 4 של פסק-הדין שניתן בע"פ 587/97 של בימ"ש זה: "מכל מקום, לאור פסה"ד אני מציע לחבריי, ובנסיבות, בוודאי שניתן וראוי לקבל מהיועץ המשפטי הסמכה לייצוגו בפני הערכאות השונות באשר לעניינים שבפרשת הערעור גם בדיעבד, ולמפרע, אם יעשה כן, הטענה של ייצוג ללא סמכות, לא תוכל לעמוד למשיבים". י"ג. בסיכומיו שבתיק הנוכחי הודיע ב"כ הועדה המקומית, בעמ' 11, של סיכומיו, פיסקה ג'(1), כי הוא מצרף את אישור פרקליטות המחוז כנספח ב' לסיכומיו. המדובר במכתב מיום 5.7.97 ששיגר עו"ד א. גולדהמר לפרקליטות מחוז חיפה ובו הסכמת הפרקליטות להגשת ערעור מטעם הועדה המקומית. פרקליטת מחוז חיפה אישרה את המבוקש ביום 6.7.97. מעיון בתיק בית-משפט השלום עולה שהוגש בו כתב הסמכה של היועץ המשפטי לממשלה נושא תאריך 15.7.98 בדבר מינוי עו"ד א. גולדהמר להיות בא כוחו של היועץ המשפטי לממשלה, ולייצוגו בבימ"ש השלום בנהריה בתיק פלילי 221/94. לאור האמור אני מציע לחבריי לדחות את הטענה לפיה התנהל ההליך ללא הסמכה של היועץ המשפטי לממשלה. מטרת הסיפא של סעיף 258 לחוק התכנון והבנייה היא שהליכים עונשיים בגין ביצוע עבירות לפי חוק התכנון והבנייה (פרק י') יתנהלו בפיקוח ובביקורת של היועץ המשפטי לממשלה. משהוגש כתב ההסמכה ע"י היועץ המשפטי לממשלה, לגבי ייצוגו בתיק ת.פ. 221/94, אין עוד לקבל את טענת הנאשמים בדבר ייצוג הועדה המקומית ללא סמכות כדין, שהרי על ידי הסמכה זו מוגשמת מטרת ההוראה, דהיינו, מניעת ניהולם של הליכים פליליים, ללא ביקורת ופיקוח של היועץ המשפטי לממשלה, שכן ע"י כתב ההסמכה מיום 15.7.98 נותן היועץ המשפטי לממשלה את ההסמכה לעו"ד א. גולדהמר לייצוגו בתיק נשוא הדיון. בסיכומיו, עמ' 4, מפנה ב"כ הנאשמת לע.פ. 6/80 חסבלה נ' מ"י, ל"ד (4) פד"י, עמ' 725, שם נקבע שכתב אישום שהוגש נגד תושב סיני לפי פקודת הסמים ללא הסכמת היועץ המשפטי - בטל מעיקרו. באותו מקרה חלה הוראת סעיף 38(ד') לפקודת הסמים לפיה לא יוגש כתב אישום בגין עבירת חוץ אלא מטעם היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו בכתב. באותו עניין ציין ביהמ"ש העליון שעיקרו של דבר הוא ההחלטה הקודמת להגשת האישום (שם, בעמ' 727). הדגש בסעיף 38 (ד') לפקודת הסמים, על-פי נוסחו של הסעיף, הוא על עצם הגשת כתב האישום, מה שאין כן בענייננו כשהסיפא של סעיף 258 לחוק התכנון והבנייה מתייחסת לכך שייצוג הוועדה המקומית יהא ע"י מי שהיועץ המשפטי הסמיכו לכך. אם נותן היועץ המשפטי את הסמכתו ע"י כתב הסמכה תוך כדי ההליך, אין בכך, לעניות דעתי, כדי לפסול את ההליך, ואין למנוע את הכשרת ההליך בדיעבד. י"ד. אני סבור שיש לדחות את ערעורה של הנאשמת מס' 2 ביחס להרשעתה בעבירה של בניה בניגוד להיתר לפי סעיף 145(א), וכן סעיף 204 (א) + (ב) של חוק התכנון והבניה. היתר הבניה מס' 450/91 מיום 18.12.91 איפשר לנאשמת מס' 2 להקים שלושה בנינים ובהם 48 יחידות דיור (ת1/). מנהל הנאשמת מס' 2, דהיינו, נאשם מס' 1, מר משה פרנץ, העיד בבימ"ש קמא, עמ' 28 לפרוט', שבבנין A נבנו 18 דירות בהיתר, כך גם בבנין B, ואילו בבנין C, הוא הבנין נשוא ערעור זה, הותרה הקמת 12 יחידות דיור. בשלב שני, כך העיד נאשם 1, ביקש הוא להגדיל את מספר הדירות בבנין C, מ- 12 יחידות ל- 15 יחידות דירות, ואכן, כעולה מן ההיתר שאושר בישיבת הועדה המקומית מיום 1.3.93, הותרה לנאשמת 2 תוספת של שתי יחידות דיור בקומה ד', ותוספת יחידת דיור אחת בקומה ה' עם מרפסת גג, מוצג ת3/, בהתייחס לבנין C, כעולה מעדות נאשם מס' 1, בעמ' 28 לפרוט', משמע שלאור ההיתר (ת3/) היו אמורות להיות בבנין C 15 יחידות דיור (ובשלושת הבנינים יחד: 51 יחידות דיור). בהמשך, כך הוסיף והעיד נאשם 1 בעמ' 28 לפרוטוקול, הוא ביקש להוסיף לבנין C עוד שלוש יחידות דיור נוספות. משמע, יחד 18 יחידות דיור. בסופם של הליכי הרישוי היתר זה אכן ניתן, וזאת בישיבת הועדה המקומית מיום 10.1.96, מוצג נ4/, אולם עניננו כרגע הוא במה שהתרחש ב- 1993, בטרם ניתן ההיתר שבמוצג נ4/. מחומר הראיות עולה שבדין הרשיע בימ"ש קמא את הנאשמת מס' 2 בעבירה של בניה ללא היתר. יש לדחות את טענת ב"כ הנאשמים לפיה חל בעניננו האמור בסעיף 4 של חוק העונשין, תשל"ז1977-, דהיינו: "נעברה עבירה ובוטל בחיקוק האיסור עליה תתבטל האחריות הפלילית לעשייתה. ההליכים שהוחל בהם יופסקו...". טוען ב"כ הנאשמת שהמושג "חיקוק" כולל את המונח "תקנה", וכי מונח זה, בהגדרה רחבה, כולל גם היתר בניה, ומשזה ניתן (נ4/) בטל האיסור שמכוחו יוחסה העבירה למרשתו. אין בידי לקבל עמדתו זו של ב"כ הנאשמת. הוראת סעיף 145(א) של חוק התכנון והבניה מפרטת עבודות שאותן אין לבצע אלא לאחר שהועדה המקומית נתנה היתר לכך, משמע, העבירה מתבצעת וקיימת כל עוד לא ניתן ההיתר הנדרש, שאת נתינתו קובעת ועדת התכנון המקומית עפ"י שיקולים תכנוניים. פרשנותו של ב"כ הנאשמת, לפיה מתן ההיתר פועל רטרואקטיבית ומבטל בדיעבד את מעשה העבירה עלולה לסכל את מטרת החוק שנועדה למנוע פעולת בניה, או אף תחילת עבודת בניה, מבלי שניתן היתר כדין ע"י ועדת התכנון. לכן, מתן ההיתר (נ4/) בינואר 1996 אין בו כדי לבטל את האחריות הפלילית של ביצוע פעולת הבניה, שנעשתה ללא היתר כדין. ט"ו. מעדות מפקח הבניה, עד התביעה מס' 1 רומן טביקמן, עולה כי הוא הבחין בשנת 93 בתוספת של שלוש יחידות: 18 יחידות במקום 15 (עמ' 9 רישא לפרוטוקול). את מה שראה בסיורו במקום הנציח העד בתמונות שצולמו ביום 4.8.93 (ת5/). מעדות מר טביקמן בעמ' 9 לפרוטוקול עולה, כי היתה חלוקה ל- 4 יחידות דיור בקומה ד', במקום שתי יחידות. בקומה ה' היו שתי יחידות דיור, במקום אחת. מעדות עד תביעה מס' 2 מפקח הבניה דמיטרי סוכרין עולה, כי בביקורו בבנין C הבחין שבקומה ד' היו 4 כניסות לדירות, במקום 2 כניסות מתוכננות, ובקומה ה' שתי כניסות במקום כניסה אחת שאושרה. מר סוכרין, הנציח זאת בתמונות שצילם, ת6/ + ת7/, ולכן סירב לאשר מתן "טופס 4" לנאשמת מס' 2. לאחר שהנאשמת אטמה את הפתחים, שלא היו מותרים, חזר מר סוכרין וביקר במקום ומעיון בצילומים ת8/ נראות שתי תמונות הנושאות תאריך 19.12.93 כשבהן אחת מן הכניסות אטומה, וכדבריו של העד סוכרין: "מדובר על תמונות בקומה ד' משני הצדדים". שתי התמונות האחרות שבקובץ ת8/ נושאות תאריך 23.12.93 ומצביעות על כך שהאטימה הוסרה. התמונה האחת מראה פתח פתוח ובתוך הדירה מטלטלין שונים, והתמונה האחרת מראה שתי דלתות סגורות, דהיינו, ללא אטימה, וכדברי העד מר סוכרין: "נכון שאני סבור שעשו לי "תרגיל" בענין זה". ט"ז. הנאשם, מנהלה של נאשמת 2, מר משה פרנץ, טען בעדותו, עמ' 25 לפרוטוקול, שהפתחים נאטמו כשבוע לאחר הדיון בביהמ"ש בעכו לפי ת10/ (דיון שהתקיים ביום 26.8.93) ונשארו אטומים, לדבריו, עד סוף 1993. לטענתו: "אטמנו את הפתחים עם קירות גבס, הנחנו פלטות של דלת ללא ידיות ואטמנו אותן משני הצדדים עם קירות גבס". אין הסבר הגיוני לפעולה של הנחת פלטות דלת ואטימתן משני הצדדים עם קירות גבס, אלא אם היתה כוונה מדעיקרא לעשות שימוש בפתחים אלה לצורך יחידות דיור. עיון בצילומים ת8/ שהוגשו ע"י עד התביעה מס' 2 מר סוכרין עדיף על פני כל הסבר של הנאשם, דהיינו: במקום הפתחים הנראים בתמונות ת6/ + ת7/ מיום 12.12.93, נראית אטימה של הפתחים שבוצעו ללא היתר וזאת בתמונות מיום 19.12.93, וביום 23.12.93 ניתן לראות בעליל בתמונות שהאטימה הוסרה מן הפתחים (עיינו: קובץ התמונות ת8/ תוך השוואת התמונות של 19.12.93 לעומת התמונות של 23.12.93, ובהשוואה לתמונות ת6/ + ת7/ שצולמו ב12.12.93-). התמונות מדברות בעד עצמן ומחזקות את העדויות של מפקחי הבניה מר טביקמן ומר סוכרין. על כך יש גם להוסיף את העובדה שבהסכם הרכישה של דירת עד התביעה מס' 3 מר דניאל פיס, שרכש ביום 7.4.93 דירה מן הנאשמת בבניין נשוא הערעור, בנין C בקומה ד' (מוצג ת9/) צויין כי בבניינים אשר נבנים בפרוייקט 18 דירות בכל בנין, וכי התכנית טרם אושרה, טרם ניתן היתר כחוק, ואעפ"כ התחייבה הנאשמת למסור את החזקה בדירה לקונה ביום 15.8.93 (סעיף 2 א' של ת9/). גם במפרט המצורף לחוזה צויין כי מדובר בבנין של 18 דירות מגורים, כשאין חולק שבאותה עת היה לנאשמת היתר כדין ל15- יחידות דיור בבנין (לפי ת3/) ואילו ההיתר לשלוש דירות נוספות ניתן רק בינואר 1996 לפי נ4/. הרשעת הנאשמת מס' 2 בעבירה של בניה ללא היתר כדין לפי סעיף 145 (א), יחד עם סעיף 204 (א) + (ב) של חוק התכנון והבניה, נראית בעיני מבוססת כראוי בתשתית הראייתית כפי שהובאה בפני בימ"ש קמא. י"ז. זו גם דעתי ביחס להרשעת הנאשמת מס' 2 בעבירה לפי סעיף 214 של חוק התכנון והבניה, הקובע כי: "המוסר למוסד תכנון או לרשות מקומית או לעובד מעובדיהם ידיעה, בידעו שהיא כוזבת או מטעה בפרט חשוב, במטרה להשיג אישורה של תכנית או של הוראה שבה או היתר לפי חוק זה או תקנה על פיו, במטרה להשיג את דחייתם או במטרה כיוצאת באלה, דינו - מאסר שנתיים. הוראה זו אינה גורעת מאחריות פלילית לפי כל דין אחר". טוען ב"כ הנאשמת שהתביעה לא הגדירה מהו "פרט חשוב" לצורך סעיף 214 הנ"ל, ולא הוכיחה אותו, וכן מציין ב"כ הנאשמת שבזמן מסירת הידיעה הפתחים היו אטומים כבר למעלה מחדשיים מאז אישור ההסכם בביהמ"ש בעכו (באוגוסט 1993) ועד 12.12.93 לפחות. עוד טוען ב"כ הנאשמת שגם אם נסגרו הפתחים באופן זמני במטרה לרמות או להונות אין בכך עבירה של מסירת ידיעה לפי סעיף 214 לחוק התכנון והבניה, וזאת גם אם כוונת המתחייב היתה שלא לקיים התחייבותו. בנוסף טוען ב"כ הנאשמת שתצהיר הנאשם מס' 1 בו עסקינן הוגש לביהמ"ש בתמיכה לבקשה לביטול לביטול צו הפסקה שיפוטי, ולא לוועדה המקומית, זאת על מנת שביהמ"ש יבטל את הצו, ולכן לא התקיים התנאי של סעיף 214 לחוק התכנון והבניה, דהיינו, מסירת ידיעה לוועדה, וכמו כן אין קשר סיבתי בין התצהיר לבין הסכם הפשרה, גם אין בתצהיר ידיעה כוזבת (עמ' 18-19 בסיכומי ב"כ הנאשמת בפנינו). יח. אני סבור שבדין הורשעה הנאשמת בעבירה לפי סעיף 214 של חוק התכנון והבנייה. מעיון במסמכים שהוגשו לביהמ"ש השלום בעכו לצורך הבקשה לביטול צו ההפסקה השיפוטי עולה כי בתצהירו מיום 19.8.93 טען מנהל הנאשמת, מר משה פרנץ (נאשם 1) כי שני הפתחים החיצונים הנוספים בקומה ד', והפתח החיצוני הנוסף בקומה ה', משמשים את החברה בעבודות הגמר, וכי החברה מתחייבת, והנאשם כמנהלה ערב לכך, שבסיום עבודות הגמר בקומות אלה, ואם לא יתקבל היתר, ייאטמו שני הפתחים החיצונים בקומה ד', והפתח החיצוני בקומה ה', והחברה לא תבקש ולא תקבל אישור חיבור חשמל לשתי קומות אלה. ביום 26.8.93 נעשה הסדר הפשרה בתיק ב.ש. 1597/93 + 1732/93 של ביהמ"ש השלום בעכו בו הצהירה הנאשמת שהפתחים נשוא הבקשה משמשים לעבודות גמר בבניין, וכי אם לא יינתן היתר בנייה ייאטמו הפתחים על ידי הנאשמת, ויישארו אטומים כל עוד אין בידה היתר. על יסוד פשרה זו שאושרה על ידי ביהמ"ש השלום בעכו בוטל צו הפסקת הבנייה שניתן ביום 4.8.93 בתיק ב.ש. 1597/93. כאן ראוי לזכור שבאותו שלב היה בידי הנאשמת היתר כדין להקמת 15 יחידות דיור בלבד בבניין נשוא הערעור, בנין C, בעוד שבפועל, עוד באפריל 1993 התקשרה הנאשמת בחוזה מכר דירה עם עד התביעה, דניאל פיס, כשלחוזה עמו צורף מפרט בו תואר כבנין בבניין של 18 דירות למגורים (עיינו: מוצג ת9/). הנאשמת הייתה מעוניינת בקבלת "טופס 4" לבניינים שהקימה בנהריה, רח' ויצמן 115, ובהם גם הבנין נשוא הערעור בנין C , ומשיצא המפקח עד התביעה, מר סוכרין, לסייר במקום, ונוכח לדעת שבקומה ד' יש 4 כניסות לדירות (במקום שתיים מותרות), ובקומה ה' שתי כניסות מתוכננות לדירות במקום אחת, כעולה מעדותו בעמ' 10-11 לפרוט', וכעולה מן הצילומים ת6/ + ת7/ מיום 12.12.93, סירב העד סוכרין ליתן לנאשמת "טופס 4". מעיון בשניים מתוך ארבעת הצילומים של ת8/ עולה כי העד מר סוכרין היה באתר שנית, ביום 19.12.93, ואזי נראה אחד משני הפתחים כאילו נאטם, ומשני הצילומים האחרים של ת8/ עולה כי ביום 23.12.93 האטימה הוסרה. יט. תפקידו של עד התביעה מר סוכרין היה לאשר מתן תעודת גמר לבנין אם נוכח לדעת שהבנייה הושלמה לפי ההיתר, ולפי עדותו: "נכון שאני סבור שעשו לי "תרגיל" בענין זה". (עמ' 11 לפרוט'). על כך יש להוסיף את עדות הנאשם, בעמ' 25 לפרוט', כי סגירת הפתחים נעשתה על ידי הנחת פלטות דלת (ללא ידיות), ואיטום בקירות גבס משני הצדדים, וכן בעדותו של הנאשם בעמ' 29 לפרוט'. עולה מן האמור לעיל, כי אטימת הפתחים נעשתה מתוך מטרה לשכנע את מפקחי הבנייה של הועדה המקומית כי אכן נאטמו הפתחים שלגביהם לא היה אז היתר (שניים מתוך 4 בקומה ד', ואחד מתוך שניים בקומה ה') על מנת שתינתן תעודת הגמר הנכספת, ומשסברה הנאשמת כי המצג המטעה פעל פעולתו, הסירה הנאשמת את האטימה, כפי שנתגלה בביקור מפקח הבניה מר סוכרין, כעולה משני הצילומים מיום 23.12.93 שבמוצג ת8/. בכך ביצעה הנאשמת עבירה לפי סעיף 214 של חוק התכנון והבנייה. אין לקבל את טענת הסניגור כאילו לא הגדירה התביעה, ולא הוכיחה, מהו ה"פרט החשוב" הנדרש בסעיף. ה"פרט החשוב" נלמד מתוך נסיבות הענין. במקרה שבפנינו פשיטא שיצירת המצג המטעה כאילו נאטמו הפתחים שלגביהם לא ניתן היתר בניה כדין, היא אכן "פרט חשוב", שהרי הנאשמת התחייבה בתצהיר, באמצעות מנהלה, שמדובר בפתחים המשמשים לביצוע עבודות גמר בבנין (דהיינו לא ככניסה מתוכננת לדירה). זהו המידע המטעה שמסרה הנאשמת לוועדה המקומית ולמפקחים מטעמה. אין זה רלוונטי אם כתוצאה מכך ניתנה תעודת גמר, אם לאו, די בכך שהידיעה המטעה נמסרה מתוך מטרה להשיג אישור תכנית, או דחיה, או מטרה כיוצאת באלה, על פי המוגדר בסעיף 214, ולכן אני סבור שיש לאשר הרשעה זו. כ. לעומת זאת נראה לי שיש לקבל את ערעורה של הנאשמת ביחס להרשעתה בעבירה של אי קיום צו הפסקה שיפוטי, לפי סעיף 240 של חוק התכנון והבנייה. צו ההפסקה השיפוטי ניתן ביום 4.8.93 בתיק ב.ש. 1597/93 של ביהמ"ש השלום עכו לפי ת10/ ומשהוגשה ביום 19.8.93 בקשת הנאשמת בתיק ב.ש. 1732/93 לביטולו של צו ההפסקה הורה ביהמ"ש לעכב את ביצועו של צו ההפסקה עד לשמיעת הבקשה במעמד הצדדים, דיון שנקבע ליום 26.8.93, ואזי הושג הסדר הפשרה שאושר על ידי ביהמ"ש. בהחלטת ביהמ"ש בעכו מיום 26.8.93 נכתב: "לאשר הסכם זה ולבטל צו הפסקת הבניה בב.ש. 1597/93". מכאן, שלמעשה היה צו ההפסקה השיפוטי בב"ש 1597/93 בתוקף מיום 4.8.93 עד 19.8.93 כאשר עוכב ביצועו. לא הוכח שבתוך פרק זמן זה שבו צו ההפסקה היה בתוקף הפרה אותו הנאשמת. עמדת ב"כ הוועדה המקומית היא שהפשרה מיום 26.8.93 הושגה מתוך הסתמכות הוועדה המקומית על האמור בתצהירו של הנאשם מס' 1, וכי ביהמ"ש אישר את הסדר הפשרה, וביטול צו ההפסקה השיפוטי הותנה בתנאים שפורטו בהסדר הפשרה לפיו ייאטמו הפתחים אם לא יהא לנאשמת היתר בניה בסיום עבודות הבניה, וכי הפתחים יישארו אטומים כל עוד לא יהא ברשותה היתר. בסיכומים שהגישה בזמנו לבימ"ש קמא, פיסקה 25, טענה הועדה כי ביטול הצו השיפוטי היה ביטול מותנה. הפרת התחייבות הנאשמים, שהיתה הבסיס להחלטת הביטול של בימ"ש השלום בעכו (ת10/), מהווה עילה להחזרת צו ההפסקה השיפוטי על כנו, אך מכיון שהוועדה יכולה היתה להיווכח האם קיימו הנאשמים את התחייבותם, אם לאו, רק בסיום הבניה, אין משמעות לכך שבתום הבניה יוחזר הצו על כנו, ולכן יש לראות את הצו השיפוטי מיום 26.8.93 (ת10/), אשר ביטל את צו ההפסקה השיפוטי, וקבע כי העבודה באתר תימשך כל עוד יקיימו הנאשמים את התחייבותם לאטום את הפתחים, כחלק בלתי נפרד מן הצו השיפוטי להפסקת הבניה, ואי קיומו של צו שיפוטי זה (דהיינו, ההחלטה ת10/ מיום 26.8.93 המאשרת את הסדר הפשרה) כמוהו כעבירה לפי סעיף 240 של חוק התכנון והבניה. עמדה זו של ב"כ הוועדה איננה מקובלת עלי. עמדת ב"כ הוועדה יכולה היתה להתקבל אילו מדובר היה בהליך אזרחי לפרשנות הסכם. בעניננו, כשמיוחסת עבירה לנאשמים לא ניתן, לדעתי, לקבל את פרשנותו המרחיבה של ב"כ הועדה. אכן, לפי הסדר הפשרה מיום 26.8.93 התחייבה הנאשמת לאטום את הפתחים אם בתום עבודות הבניה לא יהא ברשותה היתר בניה, וכי הפתחים יישארו אטומים כל עוד אין ברשותה היתר. בימ"ש השלום בעכו אישר את ההסדר וביטל את צו ההפסקה השיפוטי ביום 26.8.93, ולכן, אין מקום ולא ניתן להרשיע את הנאשמים בעבירה של אי קיום צו הפסקה שיפוטי. הפועל היוצא מהפרת ההתחייבות שנתנה הנאשמת הוא, כמוסבר כבר לעיל, הרשעה בעבירה של ביצוע עבודה בניגוד להיתר בניה, וכן בעבירה של מסירת הודעה כוזבת, אך אין תשתית שיהא בה להצדיק הרשעה בעבירה של אי-קיום צו הפסקה שיפוטי שבוטל עוד ביום 26.8.93, ולכן בענין זה הייתי מציע לחבריי לקבל את ערעורה של הנאשמת. כ"א. אני גם סבור שיש לקבל את ערעורה של הוועדה המקומית ב-ע"פ 761/00 ולהרשיע את הנאשם מס' 1 מר משה פרנץ באותן עבירות בהן הורשעה הנאשמת, דהיינו, החברה בע"מ שהוא מנהלה. סעיף 253 לחוק התכנון והבניה קובע שאם נעברה עבירה על ידי תאגיד: "(2) יואשם בעבירה גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל פעיל, שותף - למעט שותף מוגבל - או פקיד באותו תאגיד ואחראי לענין הנדון, אם לא הוכיחו שהעבירה נעברה שלא בידיעתם או שננקטו כל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של חוק זה". מעיון במידע שבידי רשם החברות (ת11/) עולה שרק מר משה פרנץ רשום כמנהל החברה, ומינויו נעשה עוד ביום 22.9.88. מתצהירו של מר משה פרנץ, מיום 19.8.93, שהוגש לבימ"ש השלום בעכו, בתמיכה לבקשה לביטול צו ההפסקה השיפוטי, עולה כי מר משה פרנץ הוא מנהל הנאשמת. בסעיף 4 לתצהיר התחייבה החברה, כזכור, שבסיום עבודות הבנייה ובהעדר היתר בניה ייאטמו שני הפתחים החיצוניים שבקומה ד', והפתח החיצוני שבקומה ה', כשהמצהיר מר משה פרנץ כותב: "החברה מתחייבת ואני ערב לכך כמנהלה..." גם מעיון בעדות מר משה פרנץ בפני ביהמ"ש קמא עולה בצורה מפורשת שהוא היה האורגן הפעיל בחברה, אשר פעל בכל הנוגע לבנייה נשוא הדיון שבפנינו, כך גם עולה מעדות מפקח הבנייה מר סוכרין, בעמ' 12 לפרוט', המספר כי הוא נפגש באתר הבנייה רק עם מר פרנץ, שגם נראה באחת מן התמונות שהוגשו (ת6/). נאשם 1 מר פרנץ הוא גם מי שביקש טלפונית ביום 12.12.93 ממר סוכרין להוציא את "טופס 4" הואיל והבנין הסתיים, ואזי ניגש מר סוכרין לבנין לערוך את הסיור. מר פרנץ עצמו מציין גם הוא בעדותו בעמ' 29 לפרוט', שהוא היה לפחות פעם בשבוע בעיריה וביקש שיבואו לצלם, ולבדוק בבנין. הוכח אמנם שמר משה פרנץ, נאשם 1, היה בחו"ל מיום 16.12.93 עד 26.12.93, אך אין בכך כדי לגרוע מאחריותו בפלילים לעבירות נשוא הדיון כאן, לאחר שהוכח כי הוא היה המנהל הפעיל, והאחראי לענין הנדון. על נאשם 1 מוטל היה להוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו או שנקט בכל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של החוק. כזאת לא הוכח בענייננו. כ"ב. מחומר הראיות עולה שנאשם מס' 1 היה האורגן שבאמצעותו פעלה החברה בע"מ (נאשמת 2) בכל הנוגע לנשוא האישום, ואין לקבל את נסיונו לייחס את הסרת פתחי האיטום למעשיהם של רוכשי הדירות. ברי שהנאשמים סגרו את הפתחים נשוא הדיון ביודעם שלא ניתן להם היתר בניה ביחס ליחידות דיור אלה, והדבר נעשה במגמה לשכנע את מפקחי הבנייה שהנאשמים עמדו בתנאים שנקבעו בהסדר הפשרה בביהמ"ש בעכו לסגירת הפתחים, וזאת במטרה לקבל תעודת גמר לבנין. ימים ספורים לאחר מכן חזרו והסירו הנאשמים את האיטום מעל הפתחים, כעולה משני צילומי התמונות שבמוצג ת8/. הייתי מציע איפוא לחבריי לקבל את ערעור הוועדה ולהרשיע גם את הנאשם מס' 1 משה פרנץ בעבירות בהן הורשעה הנאשמת: בנייה בניגוד להיתר בניה לפי סעיף 145(א), וסעיף 204(א)+(ב) של חוק התכנון והבנייה, ומסירת הודעה כוזבת לפי סעיף 214 של חוק התכנון והבניה, ולהשאיר בעינו את זיכויו של נאשם 1 מעבירה של אי קיום צו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 240 לחוק התכנון והבנייה, כשלגבי עבירה זו גם הצעתי, כאמור לעיל, לקבל את ערעור הנאשמת מס' 2 ולזכותה מעבירה זו. בטרם סיומו של פרק זה אציין עוד שיש לדחות לדעתי את טענת ב"כ הנאשמים לפיה עסקינן ב"זוטי דברים" לפי סעיף 34 י"ז של חוק העונשין. לא זה המקרה המתאים לכך, אלא מדובר בעניננו בעבירות לפי חוק התכנון והבניה שהגדרת "זוטי דברים" אינה מתאימה להם כלל בנסיבות הענין, ועל הנאשמים ליתן את הדין על מעשיהם. כג. עוד אני סבור שיש לקבל את ערעור הוועדה המקומית שבע"פ 761/00 לגבי שיעורו של הקנס. ב"כ הוועדה מצביע על כך שהנאשמים הפיקו רווחים ממכירת שלוש הדירות (שתיים בקומה ד' ודירת פנטהאוז בקומה 5) כשמחוזה מכירת הדירה לעד התביעה דניאל פיס, חוזה מיום 7.4.93 (ת9/) עולה שאחת הדירות שבקומה ד' נמכרה לעד דניאל פיס ב- 247,244 ש"ח, ולכן הקנס של 20,000 ש"ח שהטיל ביהמ"ש קמא הוא סמלי, לדעת ב"כ הוועדה בערעורו. אני סבור שהקנס שהטיל ביהמ"ש קמא נמוך במידה המחייבת את התערבותה של ערכאת הערעור שכן מדובר בבניה של שלוש דירות, למטרת רווח, מבלי שהיה ברשות הנאשמים באותו זמן היתר כדין, ובנוסף לכך הורשעו הנאשמים בעבירה של מסירת הודעה כוזבת, לפי סעיף 214 לחוק התכנון והבניה. מן הנסיבות עולה שהנאשמים ניסו, שלא כדין, ובדרך של עורמה להשיג תעודת גמר מן הועדה המקומית. יחד עם זאת יש לקחת בחשבון שבסופו של דבר, ביום 10.1.96, ניתן לנאשמת מס' 2 היתר כדין ביחס לבניה זו, (נ4/), כמו כן יש לקחת בחשבון שיש לזכות את הנאשמים מעבירה של אי קיום צו הפסקה שיפוטי. בשים לב לכך הייתי מציע לחבריי לקבל את ערעורה של הוועדה המקומית ולהטיל על הנאשם מס' 1 מר משה פרנץ קנס של 20,000 ש"ח, או 4 חודשי מאסר תמורתו, ועל הנאשמת מס' 2 קנס של 50,000 ש"ח (במקום הקנס שהוטל בביהמ"ש קמא), ולהורות שהקנסות ישולמו לא יאוחר מתאריך 30.12.2000. כ"ד. לסיכום הדברים מציע אני לחבריי לדחות את ערעור הנאשמת מס' 2, פרנץ חברה לבנין ולנכסים בע"מ בערעור פלילי 791/00, על הרשעתה בעבירה של בניה בניגוד להיתר, לפי סעיף 145(א), וכן סעיף 204 (א) + (ב) של חוק התכנון והבנייה, ועל הרשעתה בעבירה של מסירת הודעה כוזבת לפי סעיף 214 של חוק התכנון והבניה ולאשר הרשעתה בעבירות אלה, ולעומת זאת לקבל את הערעור על הרשעתה בעבירה של אי-קיום צו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 240 של חוק התכנון והבניה, ולהורות על זיכויה מעבירה זו. עוד אני מציע לחבריי לקבל את ערעור הוועדה המקומית לתכנון ובניה שבערעור פלילי 761/00 ולהרשיע את הנאשם מס' 1 מר משה פרנץ באותן העבירות שבהן הורשעה הנאשמת מס' 2, כמפורט לעיל, וכן לאשר את זיכויו מעבירה של אי-קיום צו הפסקה שיפוטי. בנוסף הייתי מציע לחבריי לקבל את ערעור הוועדה המקומית ב- ע"פ 761/00 על גזר הדין, ולהעמיד את הקנס שהוטל על הנאשמת מס' 2 על הסכום של 50,000 ש"ח (במקום 20,000 ש"ח שקבע ביהמ"ש קמא), וכן להטיל על הנאשם מס' 1 משה פרנץ קנס של 20,000 ש"ח, או 4 חודשי מאסר תמורתו, ולקבוע שהקנסות ישולמו לא יאוחר מתאריך 30.12.2000. י' גריל - שופט השופט ח' פיזם, ס.נשיא (אב"ד) מסכים אני לחוות דעתו של חברי כב' השופט גריל ולנימוקיו המפורטים והיסודיים. ח' פיזם, שופט, ס.נשיא (אב"ד) השופט י' דר אני מסכים י' דר - שופט לפיכך הוחלט כמפורט בחוות הדעת של כב' השופט י' גריל. בניהחוק התכנון והבניההודעה כוזבתתכנון ובניה