פסק דין 1. הנתבעים מחזיקים בחנות בחזית של מבנה שברחוב יפת 133 בתל-אביב-יפו. המקרקעין הם בבעלות רשות הפתוח ורשומים כחלקה 118 בגוש 7047. על פי תכנית מיתאר מקומית תא/במ/ 256340 (שינוי לתכנית מפורטת מס' 447, 1285 ו-666, לתכנית מיתאר מקומית מס' 479). חלק מהשטח התפוס על ידי הנתבעים מיועד להרחבת הרחוב הקיים. על פי תקנון התכנית, השטחים הציבוריים שבתחום התכנית יופקעו. 2. ביום 11.1.96 פרסמה התובעת בילקוט הפרסומים 4370 הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943 ולפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. באותה הודעה נאמר, בין השאר: ”כן נמסרת בזה הודעה, כי העירייה מתכוונת לקנות מיד חזקה בקרקע האמורה, מפני שהיא דרושה באופן דחוף לצורכי ציבור, שלמענם היא עומדת לרכשה, והוועדה מורה בזה שכל אדם המחזיק בקרקע האמורה ימסור מיד את החזקה בה." מאחר שהנתבעים לא מסרו את החזקה בשטח המופקע, הוגשה ביום 14.7.99 תביעה זו להקניית חזקה בקרקע שהופקעה לצורכי ציבור. 3. הפקעת המקרקעין נעשתה מכוחה של תכנית מיתאר מקומית, כאמור בסעיף 189 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. בסעיף 190 לאותו חוק, נקבע, כי ההפקעה תבוצע על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943. ההליך שבפני ננקט מכוח סעיף 7(1) לפקודה, שבו נאמר: ”7.(1) שר האוצר רשאי להורות - בהודעה שתימסר לפי סעיף 5 או בכל הודעה שלאחריה שתימסר באופן דומה - לכל אדם שיש לו החזקה בקרקע שעומדים לרכשה, למסור את החזקה בקרקע עם תום מועד התקופה הנקובה לכך בהודעה או לפניו, ואותה תקופה לא תפחת מכדי חדשיים מתאריך פרסום אותה הודעה ברשומות, אלא אם דרושה הקרקע באופן דחוף לצורך הציבורי שלשמו עומדים לרכשה, והרצאת-דברים בהודעה כזאת כי הקרקע דרושה באופן דחוף לצורך הציבורי, שלשמו עומדים לרכשה, תהיה ראיה מכרעת לאותה עובדה." משאין המחזיקים מוסרים את הקרקע, ניתן לפנות לבית המשפט, כאמור בסעיף 8 לפקודה, שזו לשונו: ”8. אם בעלי הקרקע העומדת להירכש או המחזיקים בה מסרבים להרשות לשר האוצר לקנות חזקה בה, רשאי היועץ המשפטי לממשלה לפנות לבית המשפט, ואם נוכח בית המשפט כי שר האוצר זכאי לקנות חזקה בקרקע על פי סעיף 7, יתן צו שבו יצווה למסור את החזקה בקרקע." בהודעה שפורסמה בילקוט הפרסומים, נאמר, כי הדרישה לתביעת החזקה באה מפני שהקרקע דרושה באופן דחוף לצורכי ציבור. לשון זו של ההודעה חוזרת על אשר נאמר בסעיף 7 לפקודה. 4. בעניין שבפני התברר, שהטענה כי הקרקע דרושה באופן מיידי לצרכי ציבור אינה מדויקת. כאמור, הקרקע שהופקעה מיועדת לסלילתו של רחוב. על מנת שניתן יהיה לסלול רחוב או חלק ממנו יש לפעול על פי האמור בסעיף 3 לחוק עזר לתל אביב יפו (סלילת רחובות), תשל"ו-1975, שבו נאמר: ”3. מועצת העירייה רשאית להכריז על כל רחוב כרחוב ציבורי ולהקצות רחוב או חלק ממנו לכביש וכן להקצות את כולו או חלק ממנו למדרכה, ומשעשתה כן, רשאית היא להחליט על סלילת הרחוב בבת אחת או בשלבים, הכל בהתאם לחוק עזר זה. " מכאן, שמימוש ייעודה של ההפקעה, הרחבתו של רחוב יפת, טעון החלטה של מועצת העיריה. החלטה כזו לא הוצגה על ידי התובעת, למרות שניתנה לה הזדמנות לעשות כן. בהעדר החלטה של מועצת העיריה לא ניתן לסלול את הרחוב. לכן כל עוד אין החלטה כזו, לא יכול להתקיים תנאו של סעיף 7 לפקודה בדבר הצורך הדחוף במקרקעין לצורך הציבורי. משתתקבל אותה החלטה ניתן יהיה לחזור ולפנות לבית המשפט כי יורה על מסירת החזקה, אם הנתבעים יסרבו למסרה. 5. התובעת ריכזה טיעוניה לשכנוע בית המשפט בתקפותה של ההפקעה. אולם, לא טענה באשר לקיומו של הצורך הדחוף במסירת החזקה. אפילו אין פגם בהליכי ההפקעה, אין מקום ליתן לתובעת את הסעד המבוקש של מסירת חזקה, כל עוד לא התקיים התנאי של צורך מיידי, שהתובעת עצמה תלתה בו את סמכותה לתפוס חזקה, בפרטה את קיום הצורך הדחוף בהודעה שפורסמה בילקוט הפרסומים. אפילו תאמר כי עד כה לא הקפידו בתי המשפט בעניין זה והוציאו מתחת ידם צווים למסירת חזקה, מבלי שבחנו אם אכן קיים צורך דחוף, הרי יש לשנות מדרך זו בעידן של הגנת הקניין בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. על פי סעיף 8 לחוק היסוד אפשרית פגיעה בזכות הקנין רק "במידה שאינה עולה על הנדרש." על פי עדותו של נתבע מס' 1, מתנהלת במקום פיצריה שבה מועסקים 15 עובדים. עדי התובעת לא ידעו לומר מה נמצא במקום שהופקע, ולעניין זה אחזור ואתייחס בהמשך פסק הדין. מבחינת הנתבעים יש חשיבות לדחיית תפיסתם של המקרקעין ככל שניתן. דבר המאפשר להם להמשיך ולנהל את עסקם שממנו מתפרנסים 15 איש. 6. במסגרת החובה להעמיד את הפגיעה בזכות הקניין על הנדרש בלבד, על התובעת לתפוס את החזקה בנכס בסמוך ככל האפשר למועד שבו ייעשה בו שימוש למטרת ההפקעה. נראה שבשלב זה טרם התגבשו התנאים לכך. לא רק שאין עדין החלטה של מועצת העירייה בדבר סלילת הרחוב או הרחבתו, אלא שמדברי העדים של התובעת עולה שטרם נקבע תווי הדרך המדוייק, כי לשם כך יש צורך לבצע בשטח מדידות. יהודה הרינגמן, העובד בצוות הפקעות באגף הנכסים בעיריית תל אביב, לא ידע לומר מה יש בשטח נשוא הדיון, אם כי ידע לומר שיש שם מבנה (ע' 8-9 לפרוטוקול מ-1.7.01). הוא לא ידע לומר איזה חלק מהמבנה ייפגע על ידי סלילת הדרך המתוכננת, ובאיזה חלק ניתן יהיה להמשיך לנהל את הפיצריה, ואם בכלל אפשר יהיה להמשיך ולנהלה (ע' 12-13). 7. לא רק מבחינת העיתוי של תפיסה החזקה ראוי לשקול את הדרך לפגיעה מיזערית בקניינם של הנתבעים, אלא גם מבחינת השטח הנתפס. "רחוב" כולל כביש ומדרכות. על פי חוק העזר על מועצת העיריה לקבוע את החלוקה בין הכביש לבין המדרכות. בשלב זה ניתן לשקול, למשל, את צמצום רחבה של המדרכה על מנת להימנע מפגיעה במבנה שבו מתנהלת הפיצריה של הנתבעים. לכן חיוני הוא שלתפיסת החזקה תקדם החלטה של מועצת העיריה על סלילת הכביש והמדרכה, שתקח בחשבון את מיזעור הפגיעה בנתבעים. 8. על מנת לעמוד בתנאיה של פסקת ההגבלה, יש לשקול זה כנגד זה את צרכי הציבור באשר לרוחב הכביש והמדרכה לעומת הפגיעה בקניינם של הנתבעים. בנסיבות שנגולו בפני לא רק ששיקול כזה לא נעשה, אלא שלא ניתן היה לעשותו, בהעדר מידע על הנעשה בשטח. כאמור, יהודה הרינגמן, לא ידע על הפיצריה שהתנהלה במקום, ואף לא ידע את גבול השטח שמבוקש לתפוס בו חזקה. עד היכן הרחיק לכת חוסר המידע של העוסקים בהפקעה ובתפיסה, ניתן ללמוד מהפרוטוקול של התובעת מהישיבה שבה הוחלט על ההפקעה (מ/4). באותו פרוטוקול מצויין לגבי חלקה 118 בגוש 7047, שהיא החלקה נשוא התובענה, כי חלקה זו פנויה. כפי שכבר נאמר, מידע זה שגוי באשר קיים מבנה על החלקה. מידע זה חייב היה להיות בפני התובעת הן על מנת לשקול את המידה הסבירה של הפגיעה בקניינו של התובע והן על מנת לשקול את עלותה של הפגיעה במבנה לעומת התועלת שזו עשויה להצמיח (ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית, פד מ"ו(4) 627). 9. התנהלותה של התובעת בהליך זה אינה מתיישבת עם מהותו של ההליך. כפי שכבר נאמר, הפניה לבית המשפט במסגרתו של סעיף 8 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) מעמידה לרשות התובעת אמצעי מהיר ויעיל לתפיסת חזקה בנכס שהופקע והדרוש באופן דחוף לצרכי ציבור. בהגיע תובענה מעין זו לבית המשפט, על בית המשפט לטפל בה בדחיפות, שכן זו תכליתו של ההליך. לכן משהובאה תובענה זו בפני, ביום 9.4.00, קבעתי כי כל הראיות תישמענה ביום 11.7.00. באותו יום התייצבה באת כח התובעת וביקשה לקבוע מועד אחר לשמיעת הראיות. בסיומו של אותו דיון ניתנה על ידי ההחלטה הבאה: ”החלטתי כבר לא אחת כי מוזרה דרכה של עיריית ת"א בטיפול בתפיסת המקרקעין מופקעים. הזכות לתפיסת מקרקעין מותנית בכך שהמקרקעין דרושים לצורכי ציבור. הנחתו של המחוקק היא שצורכי הציבור הם דחופים ולכן התפיסה היא על דרך מקוצרת, כמעט מבלי שיש לנתבעים פתחון פה. אין זה התיק הראשון שמבוקשת בו דחייה. עצם בקשת הדחייה מטילה ספק בשיקול הדעת של מי שמחליט על נקיטה בהליכי ההפקעה. ראוי, שענין זה, ייבדק היטב על ידי היועמ"ש של העירייה וראוי גם שתבדוק, אם אכן יש למסור טיפול בתובענות כאלה למשרדים חיצוניים הפועלים בשם חברות הפועלות עבור העירייה. שימוש בכוחות החריפים של הפקעה מסור לגוף ציבורי, לא על מנת שהוא יתנער מסמכויות אלה ויעבירם לאחר." יש חשש כי חלק מהתקלות בענין שבפני באו בשל תחושת עובדי העירייה כי הם מגישים שירותים לחברת ניהול, שעליה מוטל הביצוע ושעליה גם האחריות, ושכלפיה חבים עורכי הדין שמתמנים על ידה לייצג את המבקשת, המייפה את כוחם. 10. הנתבעים הגישו חוות דעת של שמאי. ההליך שבפני עניינו אך ורק בתפיסת חזקה, ואין במסגרתו מקום לדיון בפיצויים שיינתנו לנתבעים. אמנם במקרים רבים מגיעים בעלי הדין להסכם על גובה הפיצוי, ובכך מייתרים את הצורך לדון בתביעה למסירת חזקה. אבל לא היה מקום להגיש את חוות הדעת לבית המשפט במסגרתו של הליך זה. 11. לפיכך הנני דוחה את התביעה ומחייב את התובעת לשלם לנתבעים את הוצאות התובענה וכן שכר טרחת עורך דין בסכום של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ. החיוב בהוצאותיהם של הנתבעים אינו כולל שכר ששילמו לשמאי, באשר לצורך ההליך שבפני לא היה מקום להיזקק לשירותי שמאות. בניהקרקעותחוק התכנון והבניהמקרקעיןהפקעהתכנון ובניה