בקשה לקבל רישיון עסק מסויג יריד - הגבלת תחרות מסחרית הינה סוגיה שנדונה בבית משפט לעניינים מינהליים בחיפה - להלן תקציר נרחב של פסק הדין שניתן ע"י השופט מנחם נאמן בעניין הקדמה : בעתירה שלפני נתבקשתי להורות למשיבות 1 ו- 2 (להלן: "המשיבות") ליתן רשיון עסק מסויג לקיום יריד בכל יום חמישי בשבוע במתחם התחנה המרכזית של אגד לשעבר שבתחום המועצה המקומית פרדס חנה - כרכור (להלן: "היריד").עתירה זו הוגשה במקור ע"י חברת "ג.א אחזקות בע"מ". לאחר שהודיע ב"כ המשיבים שחברה זו מחוקה מזה כ- 14 שנה, ביקשו העותרים לשנות את שם העותרת 1 לחברת "ג.א. הסעות בע"מ". נעתרתי לבקשתם. בדיון בפני ביקשו העותרים, בע"פ, לשנות פעם נוספת את שם העותרת 1, כך ששמה יהיה "גלאל הסעות בע"מ". גם הפעם אפשרתי את התיקון המבוקש. לעומת זאת, עיון בבקשה לרשיון עסק מסויג מעלה כי שם המבקשת שם היה "ג.א אחזקות והשקעות בע"מ" ולא שם העותרת בעתירה שלפני. נוצר איפוא מצב לפיו החברה שעותרת בפני היא לא החברה שביקשה את הרשיון מלכתחילה. טכנית, די היה בכך כדי שאדחה את העתירה. למרות זאת, היות ובפועל הכוונה היא לאותו היריד, אני אדון להלן בעתירה לגופה הרקע העובדתי : הרקע והנסיבות הצריכות לענין הם: ביום 3.2.05 החלו העותרים להפעיל את היריד הנ"ל, אחת לשבוע, בימי חמישי, והוא פועל עד היום, כבר למעלה משנה. במענה לבקשת העותרים לפתוח היריד נשוא העתירה, צוין, במכתב שנשלח אליהם ממהנדס המועצה מיום 23.1.05, כי המועצה המקומית מאשרת כי אין לה התנגדות לפתיחת היריד במתחם זה. במכתב הודגש כי על-מנת להנפיק לעותרים רשיון עסק, עליהם להוציא את כל האישורים הנדרשים מהרשויות השונות, זאת לפני הפעלת היריד. במועד פתיחת היריד (3.2.05) לא היה בידי העותרים רשיון עסק או היתר זמני. במכתב מהנדס המשיבה 1 מיום 20.2.05 נמסר לעותרת שהמועצה החליטה שלא לאשר את המשך הפעלתו של היריד במתחם עקב ריבוי תלונות העוסקות באי נוחות התושבים לגשת למרכז המושבה ובשל היעדר פתרון בנושא התחבורה. בשלב ראשון נתתי צו מניעה זמני לפיו מנועה המועצה לסגור את היריד ואולם בהחלטתי מיום 15.3.05 כתבתי כי אם המבקשים לא יוכלו להציג אישור המשטרה שאין לה התנגדות למתן היתר זמני כי אז יבוטל צו המניעה הזמני שנתתי לאור זאת, הגישו העותרים מכתב חתום ע"י תת ניצב דוד סיסו מפקד מרחב חוף האומר: "אין התנגדות למתן היתר בכפוף למצוין בהמשך מכתב זה". לאחר משפט זה בא פרוט של מספר רב של דרישות שנועדו להבטיח מניעת סכנות לבאים ליריד. אי לכך, קבעתי בהחלטתי מיום 24.3.05 כי אישור המשטרה הנ"ל אינו אלא מסמך המפרט את התנאים שיש למלא אחריהם כדי שלמשטרה לא תהיה התנגדות להפעלת היריד, ובהתבסס על כך, ביטלתי את צו המניעה הזמני שנתתי לפיו מנועה המועצה לסגור את היריד ראש המועצה, הוא רשות הרישוי, הוציא לעסק שהופעל ע"י העותרים צו הפסקה מנהלי להפעלת היריד במקרקעין ביום 6.4.05. צו הסגירה עוכב מספר פעמים ע"י בית המשפט. 15 אנשים נוספים (המשיבים 3 - 17) הגישו בקשה להצטרף כמשיבים לעתירה (בש"א 30611/05). הם הציגו עצמם בבקשה זו כבעלי עסקים בתחום השיפוט של המועצה שפרנסתם נפגעת מקיומו של היריד. אני נעניתי לבקשתם בהחלטתי מיום 20.4.05. העותרים טענו בפני את הטענות הבאות הם הגישו בסוף ינואר 2005, בקשה ליתן להם היתר לפתיחת היריד והמועצה הסכימה לכך כעולה ממכתב מהנדס המועצה מיום 23.1.05, כפוף להמצאת אישור לשימוש חורג מהוועדה המקומית, אישור כבאות אש ואישור משטרת ישראל. לאחר שהם קיבלו את כל האישורים וההיתרים ועמדו בכל הדרישות והתנאים של הרשויות הנוגעות בדבר, שינו המשיבות דעתן במפתיע, ללא כל הצדקה וללא כל הסבר והחליטו באופן תמוה שלא ליתן לעותרים רשיון לניהול העסק כחוק. חזרת המשיבות מהסכמתן למתן רישיון לניהול עסק מהווה הפרת הבטחה שלטונית, שבעקבותיה שינו העותרים מצבם לרעה. כן, היא מנוגדת לחוק יסוד חופש העיסוק וגורמת להם לנזקים בלתי הפיכים. המקום בו נפתח היריד הוא מקום מרווח ומגודר, יש בו כניסות ויציאות רבות (כאמור, תחנת אגד לשעבר). יש מקום גדול לחניה שיכולה לשמש את באי המקום ולא נשקפת כל סכנה או בעיה מהפעלת היריד. בנוסף לכך, מדובר למעשה ביריד שמופעל רק פעם אחת בשבוע. מנגד טענו המשיבים את הטענות הבאות [הטענות כוללות הן את טיעוני המשיבות 1 ו- 2 והן את טיעוני המשיבים 17-3 במסגרת כתב התשובה מטעמם לעתירה הטענות המקדמיות : לעותרת אין מעמד מאחר ומגישת הבקשה לרשיון עסק לא היתה היא אלא חברת "ג.א. אחזקות והשקעות בע"מ". המשיבות 1 ו- 2 הן לא הגורם המוסמך, שכן על-פי חוק רישוי עסקים, רשות הרישוי היא ראש הרשות המקומית. די בטענות המקדמיות הנ"ל כדי לדחות העתירה ההחלטה בה נדחתה בקשת העותרים למתן רשיון עסק, אותה הם תוקפים, היא מיום 20.2.05 ועל כן על ביהמ"ש לבחון אותה, נכון למועד זה, עת לא היו בידי העותרים האישורים הדרושים לשם מתן ההיתר. העותרים למעשה החלו בהפעלת היריד ביום 3.2.05 ללא רשיון עסק במה שהתיימר להיות אישור המשטרה בעוד שכעולה ממסמך זה מוצבות דרישות רבות שרק עם מילויין המשטרה תיתן את הסכמתה. גם לאחר הקמת היריד רוב האישורים והמסמכים המשטרתיים ככולם, היו מסויגים או מותנים, ולא היה בידי העותרים כל אישור חד משמעי להפעלת היריד העותרים פועלים בחוסר ניקיון כפיים שעה שהם מפעילים את היריד עד היום מבלי שיש בידם רשיון עסק או למצער היתר זמני להפעלת העסק. בקשת העותרים המוצהרת, שעל בסיסה הם פנו למשיבות ולועדה המקומית לשם קבלת רשיון העסק, היא להפעלת 40 דוכנים בלבד במסגרת היריד, בעוד שבפועל נודע למשיבות שההיקף האמיתי של העסק הוא 90 דוכנים עד 100 ולא כפי שהוצהר כאמור. כן, התברר כי העסק יוצר מפגעים רבים לסביבתו. יתר על כן, האישור היה כפוף להסדרת השימוש החורג תוך שנה מה- 3.2.05, בעוד שהעותרים לא עשו כן במועד שהוקצב להם לשם כך בסיכומי התשובה מטעם העותרים, הוסיפו וטענו העותרים את הטענות הבאות: העותרים כן הגישו בקשה לשימוש חורג. (ביום 16.2.06) המשיבות לא הציגו בפני בית המשפט כל ראיה לכך שהם התנו את הסכמתן העקרונית להפעלת היריד בתנאי של 40 דוכנים בלבד. עצם העובדה שהמשטרה תומכת ברישוי העסק מעידה על כך שהתנגדות רשות הרישוי היא שרירותית, לוקה בחוסר סבירות ומקורה בשיקולים זרים. מכל מקום, יש להעדיף את המלצת משטרת ישראל על פני המלצת רשות הרישוי, שכן חזקה על המשטרה ואנשיה שיש להם את המומחיות להידרש לענין. לענין מעמד העותרת, אין בסיס לטענת המשיבות. מדובר בטעות קולמוס בלבד. בפועל מדובר באותה החברה והיריד הוא אותו היריד. באשר לאי הכללת ראש הרשות במשיבים, הרי שהרשות המקומית כוללת בחובה מכללא גם את ראש הרשות וכן את מחלקת רישוי עסקים, שמהווה למעשה שם נוסף לראש רשות הרישוי דיון : בבואי לדון בסוגיה זו נקודת המוצא שלי היא שבית משפט זה אינו משמש רשות רישוי עליונה ועל כן אין בכוונתי להיכנס בנעליה של רשות הרישוי כדי לשקול במקומה את השיקולים להם היא חייבת לתת דעתה. כל שבתחומי הוא, בדיקתה של ההחלטה שיצאה מלפני הרשות, שהוסמכה לכך על פי החוק, כדי לבחון אם פעלה במסגרת סמכויותיה לפי החוק, אם פעלה בתום לב וללא שרירות וללא שיקולים זרים [בג"צ 166/85 אוטו בית שיווק וסחר בע"מ נ' ראש עיריית תל-אביב, פ"ד לט(4), 247]. כבר עתה אציין כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שצורפו לכתבי הטענות, הגעתי לכלל דעה כי אין ההחלטה נשוא עתירה זו מצדיקה התערבותי ראשית אתייחס לטענת המשיבים לגבי חוסר ניקיון כפיים של העותרים אשר הפעילו את היריד מבלי שהיה בידם רשיון עסק או היתר זמני. אין חולק כי החל מה- 3.2.05 ועד ליום 23.2.05, הוא מועד הגשת העתירה, הפעילו העותרים את היריד מבלי שהיה בידם רשיון עסק או היתר זמני להפעלת העסק (שלושה ימי חמישי). בשלב ראשון לאחר הגשת העתירה ניתן על-ידי צו מניעה לפיו מנועה המשיבה לסגור את היריד, אך כאמור צו זה בוטל על-ידי ביום 24.3.05 נוכח העובדה ש"אישור המשטרה" שהומצא לי לא היה אלא מסמך המפרט את התנאים שיש למלא אחריהם כדי שלמשטרה לא תהיה התנגדות להפעלת היריד ביום 6.4.05 הוצא צו סגירה מנהלי ליריד ע"י ראש המועצה. כפי שנמסר לי ע"י הצדדים, ביצועו של צו הסגירה עוכב מספר פעמים, כאשר לטענת המשיבים, לקראת סוף חודש אפריל לא היה עוד עיכוב על צו הסגירה. משכך, ונוכח זאת שהיריד עדין פועל, טוענים המשיבים כאמור כי העותרים נוהגים בחוסר ניקיון כפיים. טענה זו של הפעלת היריד ללא היתר כדין, לא נסתרה ע"י העותרים. בנסיבות אלה, ברי כי התנהגות העותרים עולה כדי חוסר ניקיון כפיים כלל נקוט הוא מלפני בית-משפט זה, כי לא יזכה לסעד מי שעושה דין לעצמו ומזלזל בהוראות חוק, ובמעשיו יוצר עובדות במטרה כי הרשות תיכנע לדרישותיו. [בג"צ 609/75 מתתיהו ישראלי נ' ראש עירית תל-אביב-יפו, פ"ד ל (2) 304]. אמנם, בתוך הכלל, שהוא לכאורה נוקשה, ייתכנו גם מקרים יוצאים מהכלל, שבהם יעדיף בית המשפט בכל זאת את שיקול טובתו של העותר על השיקול שהוא בא באי-ניקיון כפיים עקב הפרת החוק [ראו למשל דבריו של הנשיא אולשן בבג"צ 311/59 אפרתי-מסרופי נ' עיריית ירושלים ואח', פ"ד יד (2) 1457], אך גם כאשר מתחשבים בהשתלשלות העניינים מתחילתם ובציפיות העותרים, עדיין אין למצוא צידוק להתנהגותם היות ובמהלך השנים הטענה בדבר חוסר נקיון כפיים איבדה בהדרגה את מעמדה כטענת סף, וקיבלה מעמד של טענה הנבחנת במסגרת הטענות כולן, אמשיך ואתייחס להלן ליתר טענות הצדדים לגופה של העתירה ואסביר את ההחלטה אליה הגעתי, כאמור לעיל. העתירה שבפני (שהוגשה כאמור ביום 24.2.05) למעשה תוקפת את החלטת המשיבות מיום 20.2.05 בה הוחלט שלא לאשר את המשך הפעלת היריד, על אף שמסיבה כלשהי ההחלטה עצמה לא צורפה לעתירה אלא הומצאה לבית המשפט לראשונה ע"י המשיבות במסגרת התשובה לעתירה. הנימוק להחלטה היה ריבוי התלונות שהגיעו לגבי אי נוחות התושבים לגבי הנגישות למרכז המועצה ובשל אי מציאת פתרון בנושא התחבורה יצוין כי קודם למתן החלטה זו, קבעה המועצה במכתבה מיום 23.1.05 כי אין לה התנגדות לפתיחת היריד. עם זאת היא ציינה שעל-מנת להנפיק רשיון עסק יש להוציא לשם כך את כל האישורים מהרשויות השונות לפני הפעלת היריד, ובכלל זה: אישור לשימוש חורג מהועדה המקומית, אישור כבאות, אישור משטרה וכו'. הועדה המקומית לתכנון ובניה אמנם אישרה עקרונית את הפעלת היריד בשעתו, אבל האישור ניתן לגבי הבקשה שכללה 40 דוכנים בלבד (כפי שעולה מתשריט המקום שצורף לבקשה - נספח ג' לסיכומי המשיבות; נספח ז' לעתירה), בעוד שבפועל אין מחלוקת בין הצדדים שמדובר במספר גדול לפחות פי 2. [עדות העותר 2 מיום 14.7.05, עמ' 21, ש' 19; 26; 28] בענין זה טענו המשיבות כי בשל מצג שווא זה אותו הציגו העותרים בדבר מספר הדוכנים בפני הועדה המקומית, הם קיבלו את ההסכמה העקרונית של הועדה להפעלת היריד העותרים טענו להגנתם כי מספר הדוכנים איננו תנאי קריטי כפי שמנסות המשיבות להציג כיום, שהרי אם היה מדובר בתנאי קריטי הן היו דורשות זאת מפורשות. מכל מקום, לטענתם, מספר הדוכנים איננו משנה לענין מספר האנשים הבאים אל היריד. [בהתבסס על עדות פקד קורטוש מיום 14.7.05, שם הוא טען שיש לכמות הדוכנים השפעה רק לענין מספר מקומות החניה של הסוחרים]. לדברי העותרים, לשם הזהירות, הם אף פנו ליועץ בטיחות ואושרו להם 190 דוכנים אינני מקבל את עמדת העותרים בענין זה. גם בהתעלם מהאפשרות שהעותרים נמנעו במכוון להציג את המספר האמיתי של הדוכנים המתוכננים ליריד, אני סבור שדי בכך שמספר הדוכנים שצוין בבקשה לועדה המקומית לתכנון ובניה אינו משקף את מספר הדוכנים בפועל, כדי לשמוט את הקרקע תחת האישור העקרוני שניתן לעותרים מהועדה המקומית מכל מקום, אישור הועדה המקומית היה כפוף לכך שהעותרים יסדירו את השימוש החורג, תוך 12 חודשים, קרי, עד ליום 2.2.06, ואולם העותרים לא עשו כן בזמן שנקצב להם לשם כך. כאמור, רק ביום 16.2.06 הם החלו לפעול לשם כך לראשונה. בהקשר לכך אעיר כי הועדה המקומית לתכנון ובניה פנתה אל העותרים הן במכתב מיום 5.7.05 בו היא הסבה תשומת ליבם לכך שהם טרם החלו בהליכי בקשה לשימוש חורג והן במכתב מיום 23.1.06, בו היא הדגישה שחרף הבטחות חוזרות ונשנות, הם טרם הגישו בקשה לשימוש חורג, תוך הדגשת העובדה שהשימוש שהם עושים בשטח היריד הוא אסור בתכלית האיסור ללא קבלת היתר לשימוש חורג כדין באשר לאישור המשטרה, זה ניתן בתנאי שהעותרים ימלאו אחר דרישות רבות וכל עוד דרישות אלו לא מולאו אין למעשה אישור משטרה. התרשמותי מהתשובות ששמעתי מפי רב פקד פקר, שהוא קצין הרישוי המרחבי, (בעת מתן עדותו ביום 9.5.05) היתה כי המצב הבטיחותי מבחינת נקודת המבט של המשטרה הוא כזה שאין סכנה לשלום הציבור מקיום היריד. יחד עם זאת, ברור שלרשות מקומית יכולים להיות שיקולים רבים נוספים אם ליתן או לא ליתן רשיון לקיומו של היריד. אחזור ואתייחס לנקודה זו גם בהמשך פסק הדין לעומת זאת, אינני מקבל את טענת המשיבות שעלתה בסיכומים, לפיה, רק ביום 19.4.05 ניתן לעותרים אישור של משרד הבריאות, שכן עיון במסמך זה שצורף לסיכומי המשיבות (נספח ב' לסיכומים; במלואו: נספח ד' לתשובה לעתירה מטעם המשיבות) מלמד כי מדובר בלא יותר מאשר הודעה של משרד הבריאות על צירוף תנאים נוספים הדרושים מבחינתם לשם קבלת רשיון עסק, הא ותו לא. מהאמור לעיל עולה כי במועד החלטת המשיבות לא היו לעותרים כל האישורים הדרושים, כך שלמעשה די בכך כדי לדחות את העתירה. למרות קביעתי זו שמחייבת את דחיית העתירה, אקדיש להלן התייחסותי לטיעונים נוספים שהעלו העותרים: גם טענת ההסתמכות שהעותרים העלו אין לה על מה שתסמוך. נכון הוא שהמועצה ציינה במכתבה מיום 23.1.05 כי אין לה התנגדות לפתיחת היריד, אך היא הדגישה כי על-מנת להוציא רשיון עסק, קודם לכן על העותרים לעמוד במספר תנאים בהם הם כאמור לא עמדו באופן מלא. מקל וחומר שאין כל בסיס לטענת העותרים בדבר "הבטחה שלטונית" שכביכול ניתנה להם בענייננו, ההחלטה נשוא עתירה זו נומקה בריבוי התלונות שהגיעו לגבי אי נוחות התושבים בנגישות למרכז המועצה ובשל אי מציאת פתרון בנושא התחבורה. בענין זה אעיר כי אין כל בסיס לטענת העותרים לפיה יש להעדיף את המלצת משטרת ישראל על פני המלצת רשות הרישוי. ההחלטה הסופית על מתן רישוי עסק היא של רשות הרישוי, זאת לאחר שקילת שיקולים שונים, שרק אחד מהם הוא עמדת המשטרה. רשות הרישוי היא שמחליטה על האיזון הראוי בין רמת שירות צרכני לבין רמת שירות תעבורתי לציבור. [כך גם לשיטת המשטרה עצמה]. לא הוכח בפני שהמשיבות פעלו שלא כדין, הנימוק שבגינו נדחתה הבקשה למתן רשיון הוא נימוק לגיטימי. כידוע, לרשות הרישוי יש סמכות לסרב להעניק רשיון עסק מטעמים של בטחון ושלום הציבור בבג"צ 287/71 ציון דעבול נ' ראש עירית רמת גן ואח', פ"ד כו(2), 821 ,עמ' 828, קבע הש' עציוני שהנימוק של דאגה לשלום הציבור הוא מכל הבחינות נימוק לגיטימי ביותר ולכן רשאי היה ראש העיר (הרשות המוסמכת לרישוי עסקים) לסרב ליתן הרשיון גם מנימוק זה בלבד. זאת ועוד, ההלכה הפסוקה מבחינה בין סירוב ראשוני למתן רישיון לבין שלילתו או אי חידושו של רישיון קיים (יצחק זמיר, הסמכות המינהלית (תשנ"ו) כרך א', עמ' 176-177) אשר ביטוי לה נתן, משכבר הימים בדברי כב' השופט ויתקון בבג"צ 113/52 זקס נ' שר המסחר והתעשייה, פ"ד ו 696, וכלשונו: "לא הרי רשיון שכבר ניתן, כהרי רישיון חדש. רישיון חדש,הרי הלכה פסוקה היא, שגם חשד מבוסס יכול - בדרך כלל-לשמש סיבה מספקת לסירוב הרישיון; אולם באשר לביטול רישיון שכבר ניתן, סבורים אנו כי אחרי מתן הרישיון, אין לבטלנו על סמך חשד גרידא ללא חקירה, שהנוגע בדבר מוזמן להשתתף בה ולהשמיע את טענותיו" [הדגשות לא במקור] בעניינינו, לא הונחה לפני בית המשפט כל תשתית לטענה כי החלטת הרישוי שלא ליתן ליריד רשיון עסק, ניתנה ללא כל הצדקה או שהיא בלתי סבירה טענה נוספת שהעלו העותרים היא שסירוב המשיבות ליתן להם רישיון לניהול עסק, מנוגדת לחוק יסוד חופש העיסוק. אינני מקבל טיעון זה. אין חולק שחופש העיסוק הוא שיקול דומינאנטי מעצם היותו זכות יסוד חוקתית, אך החופש לעסוק מוגבל מטבע הדברים לגבולות שהחוק מציב לו. הש' בך ציין בבג"צ 237/81 יחזקאל דעבול נ' עיריית פתח תקוה רשות הרישוי, פ"ד לו (3) 365, עמוד 372, בהתייחסו לכלל כי לכל אדם זכות טבעית לעסוק בעבודה או במשלח-יד, אשר יבחר לעצמו, הדגיש כי על "הכלל הגדול" הנ"ל יש להשקיף דרך המשקפיים של כלל גדול אחר, והוא, שבית-משפט זה לא יתערב בשיקול-דעתה של הרשות המוסמכת, כאשר זו פועלת בתום-לב, ומודרכת על-ידי שיקולים ענייניים וסבירים, שאינם חורגים מדלת האמות של החוק המסמיך לבסוף אתייחס לטענת העותרים לפיה הטעמים שהובילו להחלטת המשיבות הם טעמים זרים שמטרתם התנכלות לעותרים וזאת לשם מניעת התחרות שהיריד יוצר בשל מחיריו הנמוכים. ראיות כאמור לא הובאו. העלאת הטענה בלבד, ללא סימוכין ותימוכין, אין בה כדי לבסס הטענה. למעלה מן הצורך אציין כי קיימת פסיקה שקובעת שבתחום של מועצות מקומיות [בשונה מהמצב בעיריות] דווקא מותרים שיקולים של הגבלת תחרות מסחרית, זאת בהתבסס על סעיף 146 (7) לצו המועצות המקומיות (א) תשי"א 1950 [שהיה בשעתו - סע' 7 (א) (7)], אשר נותן למועצה המקומית סמכות "להסדיר, להגביל או לאסור את הקמתם של עסקים, מלאכות ותעשיות או של כל סוג מהם, למעט בנקים..." [ראה: ספרה של ד"ר שמואל רויטל, עו"ד, דיני רישוי עסקים, מהדורת 12/2005, עמ' 38,39; בג"צ 34/55 רוזנטל נ' המועצה המקומית גבעתיים, פ"ד ט' 1259]. כל זאת כפוף לכך ששיקול דעת רחב זה הנתון למועצה יופעל בהגינות ובהתחשב בנסיבות הנוגעות לענין [ראה קביעות כב' הש' חשין כתוארו אז בבג"צ 34/55 רוזנטל נ' המועצה המקומית גבעתיים, פ"ד ט' 1259; וכן ראה: בג"צ 222/56 יעקב יוספי נ' ראש המועצה המקומית טירת הכרמל, פ"ד י"א במאמר מוסגר אציין כי יתכן וראוי כיום, לבחון מחדש את פרשנות הסעיף הנ"ל, זאת נוכח חקיקת חוק יסוד חופש העיסוק, מה גם שאינטרס קיומה של תחרות חופשית הוכר בפסיקה כאינטרס ציבורי שיש להגן עליו ולפעול לקידומו. (השופט ד. לוין בבג"צ 588/84 ק.ש.ר סחר אזבסט בע"מ נ' יו"ר המועצה לפקוח, פ"ד מ(1), 29; ע"א 2247/95 הממונה על הגבלים עסקיים נ' תנובה מרכז, פ"ד נב(5), 213; רע"א 371/89 אילן ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ סוף דבר : על יסוד הנימוקים שפירטתי לעיל מסקנתי היא שלא הונחה תשתית לקיום עילה משפטית המצדיקה את התערבותי בהחלטת המשיבות, ולא הוכח שעמדת המשיבות לוקה בחוסר סבירות במידה שיהא בה כדי להצדיק התערבותו של בית המשפט, ולפיכך עלי לדחות את העתירה. לאור כלל האמור לעיל, אני דוחה את העתירה ומחייב את העותרים לשלם למשיבות 1 ו- 2, יחדיו, סכום כולל של 10,000 שקלים בתוספת מע"מרישיון עסק