תביעה נגד הדואר - אי קבלת מכתב כתובת חדשה

פסק דין השאלה המתעוררת בתביעה זו הינה: האם אחראית רשות הדואר לתוצאות של ביצוע מסירת דבר דואר לכתובת אחרת מהכתובת החדשה שנמסרה ע"י הנמען ככתובתו למסירת דואר? התובע טוען כי רשות הדואר אחראית לפיצויו בגין הנזקים אשר נגרמו לו, לטענתו, עקב אי קבלת הודעת תשלום קנס בגין עבירת תנועה שנרשמה לו ביום 28.11.99 (להלן: דו"ח התנועה) , ואשר נודע לו אודותיה רק ביום 13.12.2005 עת ביקש לחדש את רשיון הנהיגה שלו שאז התברר לו כי לא ניתן לעשות כן מאחר ולא שילם את הקנס בגין הדו"ח הנ"ל. בשל הזמן הרב שחלף מאז הוצא דו"ח התנועה, הקנס נשא במועד זה תוספות חוקיות בשיעור גבוה, כך שהסכום הכולל שנדרש לשלם הסתכם לסך של 2,973 ₪, סכום ששולם על ידו ביום 23.7.06 לאחר שבקשתו לבטל את הודעת הקנס והתוספות החוקיות, נדחתה ע"י התובע המשטרתי. על פי האמור במכתב התשובה של המשטרה הדו"ח נרשם בפני התובע ביום הארוע, בגין שימוש במכשיר טלפון נייד במהלך נסיעה, וצויין בו כי הדו"ח יישלח לביתו בדואר. עפ"י בדיקת המשטרה הדו"ח המקורי נשלח בדואר רשום בתאריך 10.1.00 לרחוב סייפן 5/21 נצרת עילית. אלא שבין המועד בו נרשם דו"ח התנועה ועד למועד משלוחו בדואר, ביקש התובע, החל מיום 20.12.99, להפעיל שירות "עקוב אחרי" לדברי דואר שישלחו לכתובתו ברחוב סייפן 5/21 בנצרת עילית, לכתובתו החדשה ברחוב אלחריזי 9/5 בראשון לציון וזאת בשל שינוי מקום מגוריו, כפי שגם עולה מתמצית רישום ממרשם האוכלוסין שצורף לכתב התביעה. פנייתו של התובע לקבל אישור בכתב מרשות הדואר בדבר מקום ביצוע המסירה של דבר הדואר הרשום שנשלח ביום 10.1.00, כאמור במכתב המשטרה, נענה בתשובה כי בקשות מסוג זה ניתן להגיש תוך שנה ממועד משלוח דבר הדואר, שכן בתום תקופה זו מושמדים המסמכים ולפיכך נבצר מרשות הדואר לספק את המידע המבוקש. כתוצאה מכך, ולטענת התובע בלית ברירה, נאלץ לשלם את דו"ח התנועה בצירוף התוספות החוקיות בסך של 2,973 ₪ כאמור לעיל. לטענת התובע, עקב אי המסירה של דבר הדואר הרשום לכתובתו המעודכנת, זאת בניגוד להודעת התובע לרשות הדואר על הפעלת שירות "עקוב אחרי", נגרמו לו הנזקים הבאים: א. א. 2,973 ₪ שהוא מלוא הסכום ששילם כאמור לעיל. התובע כולל בסכום זה גם את סכום הדו"ח המקורי (750 ₪) מאחר ולטענתו באם היה מקבל את ההודעה במועד היה מבקש להישפט וטוען לחפותו מאחר ושוחח בטלפון הנייד בעת שהרכב היה בעצירה בשל עמידתו בפקק ולא בעת נסיעה, אולם זכותו זו נשללה בשל מחדלי הנתבעת. ב. ב. 180 ₪ ששילם לעו"ד עבור ייעוץ משפטי. ג. ג. 200 ₪ בגין נסיעת בירורים לתחנת משטרת השרון בכפר סבא. ד. ד. 500 ₪ בגין יום עבודה שבוזבז. ה. ה. 1,000 ₪ בגין טרחה ועוגמת נפש בגין אי קבלת הדו"ח בזמן ועיכוב בחידוש רשיון הנהיגה (לרבות הוצאות נסיעה בתחבורה ציבורית בשל כך) עיקול הרכב שבבעלותו, טלפונים וכד'. הנתבעת בכתב הגנתה טענה כי יש לדחות את התביעה הן בשל התיישנותה, זאת על סמך סעיף 84 לחוק הדואר התשמ"ו-1986 (להלן: החוק), והן לגופה מאחר והחוק מעניק לנתבעת חסינות מפני תביעה מסוג זה, או לחלופין מגביל את הפיצוי בגין נזק ישיר בלבד ולא בגין נזק עקיף כפי שהוא הנזק שנגרם לתובע, אם בכלל. לחלופי חלופין זכאי התובע לכל היותר לפיצוי הקבוע בתקנה 1(ד) לתקנות רשות הדואר (היקף האחריות לדבר דואר פנים), התשס"ד-2003, בסך של 525 ₪. ראשית, אסיר מעל דרכי את טענת ההתיישנות של הנתבעת אשר טענה כי עפ"י הוראת סעיף 84 לחוק על התובע היה להגיש תביעתו תוך שנה מן המועד שבו נתקבל דבר הדואר למשלוח, ומאחר ודבר הדואר התקבל למשלוח ביום 10.1.00, הרי שתביעת התובע התיישנה זה מכבר. אלא שעיון בהוראת סעיף 84 בא ללמדנו כי הוא מתיחס למצבים בהם התובע הוא גם שולח דבר הדואר (כפי שגם מורה סעיף 80 לחוק), שכן ברי שבמצבים כאלו, התובע הוא בעל הידיעה בדבר מועד משלוח דבר הדואר ואי הגעתו למועדו. לעומת זאת, במקרה שלפנינו לא היתה לתובע כל ידיעה אודות משלוח דבר הדואר ומועדו שכן הוא היה הנמען, שלא קיבל את דבר הדואר, ולא השולח ולפיכך לא ניתן לטעון כי תביעתו התיישנה בהתאם להוראת סעיף 84 לחוק. מעבר לטענת ההתיישנות הנתבעת נסמכת בכתב הגנתה על הוראת סעיף 77 לחוק המגביל את אחריותה בגין "נזק, גניבה או אבדן של דבר דואר פנים" בתנאים שונים וכן על הוראת סעיף 80 לחוק לפיו הזכאי לפיצוי הינו שולח דבר הדואר בלבד. אלא שהוראות אלו כלל אינן ישימות למקרה שבפנינו מאחר ואין מדובר בנזק, גניבה או אובדן של דבר דואר אלא בנזק שמקורו במסירת דבר דואר לכתובת שאינה כתובתו המעודכנת של התובע, בניגוד לבקשה מפורשת שהוגשה על ידו, כאמור לעיל. באם יש מקום לקבוע שאיזה מסעיפי החוק חלים בענין, הרי שהיה מקום להפנות לסעיף 78(1) לחוק הקובע, לכאורה, חסינות לנתבעת כנגד תביעה לנזק שנגרם "בשל איחור במסירה או מסירה מוטעית של דבר דואר". פסיקת בתי המשפט התיחסה במספר פסקי דין לפטור שניתן לנתבעת מאחריות ולנסיבות שבהן תוטל אחריות, למרות החסינות שנקבעה בחוק (כך לדוגמא: בר"ע 12614/97 רשות הדואר נ' שמואל כהן, תק 1707/01 לביא רבקה נ' רשות הדואר, תק 3872/03 משה סעדון נ' רשות הדואר, תק 2819/06 נחום מטלן נ' רשות הדואר). בפסק דינו של השופט סובל בענין לביא רבקה הנ"ל, פורטו בהרחבה הנימוקים להגבלת היקף האחריות של רשות הדואר וכן לצמצום החסינות הגורפת שניתנה בעבר למדינה (שהיתה מופקדת על מתן שירותי הדואר) זאת תוך השוואה למגמה הכללית במשפט הישראלי הצועד בבטחה, מזה שנים רבות, במסלול של ביטול המעמד המיוחד של המדינה, מוסדותיה ועובדיה בכל הנוגע להיקף ה אחריות בנזיקין (ראה האסמכתאות והנימוקים שם). בהתאם לכך נקבע בשורה של פסקי דין כי כאשר קיימת הוראת דין הבאה להגביל את אחריות המדינה יש לפרשה פירוש דווקני על מנת שלא ישלל סעד מן האזרח "אלא במידה שהמחוקק גילה רצונו בכך בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים" (ראה האסמכתאות בסעיף 11 לפסק דינו של השופט סובל). כפי שנפסק, חסינותה של רשות הדואר אינה עומדת לה בהתקיים שני יסודות מצטברים: א. א. הנזק נגרם ברשלנות חמורה של פקיד הרשות. ב. ב. הנזק, מבחינת סוגו, מהווה פגיעה בכבוד האדם או בחירותו. במקרה שלפני, רשות הדואר לא סיפקה כל הסבר לסיבה שדבר הדואר נמסר לכתובת הקודמת של התובע, למרות ובניגוד לקיומה של בקשה להעברת דברי דואר לכתובת אחרת, הוראה שרשות הדואר לא הכחישה קיומה. בהתאם לכללים הפרשניים שהתווה השופט סובל בענין רבקה לביא הנ"ל אני סבורה שיש מקום לקבוע שאין מדובר ב"מסירה מוטעית" של דבר הדואר, אלא במסירה שבוצעה בניגוד להוראה מפורשת שניתנה ע"י התובע ונרשמה ברישומי הנתבעת עפ"י נוהליה, פעולה שיש בה משום רשלנות חמורה מצד הנתבעת. התובע יצא ידי חובתו בכך שהוכיח שניתנה על ידו הוראה להעברת דברי הדואר לכתובת אחרת והיה על הנתבעת להוכיח כי נקטה בכל האמצעים הסבירים שעמדו לרשותה על מנת לוודא שהוראה כזו תכובד ומסירת דברי הדואר תבוצע בהתאם. אמנם, בשל חלוף הזמן מאז בוצעה המסירה והשמדתם של המסמכים הרלבנטיים אין לנתבעת, ככל הנראה, אפשרות לשחזר את רצף האירועים שהביאו למסירת דבר הדואר לכתובת הקודמת על אף קיומה של הוראה להעברת דברי הדואר לכתובת אחרת, אולם אין בכך להקים לה חסינות ולפטור אותה מאחריותה לנזקי התובע, ככל שאלו הוכחו. אלא שעל אף שמצאתי שקיימת אחריות מצד הנתבעת לנזקי התובע, הרי שאני מוצאת שיש מקום להטיל רשלנות תורמת על התובע לחלק מהנזקים שנגרמו לו בשל העובדה כי לא מיצה את האפשרויות שעמדו בפניו להביא לביטול התוספות החוקיות על הקנס, מאחר ולא פנה לביהמ"ש המתאים בבקשה לבטלן. אמנם התובע פנה במכתב למשטרה (מכתב שהעתק ממנו לא הוצג בפני משום מה), אולם משנתקבלה תשובתה השלילית, הוא לא עשה את המאמץ הנוסף לפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט, בקשה אשר קיימת סבירות גבוהה שהיתה מתקבלת בנסיבות הענין ומביאה לביטול או לכל הפחות להפחתה בתוספות החוקיות. אמנם אין באפשרותי להעריך במדויק את תוצאותיה של בקשה מעין זו, אולם לצורך הערכת נזקי התובע, אני מעריכה כי היה סיכוי של 50% שהוא אכן היה מצליח להביא לביטול התוספות החוקיות על סכום הקנס, ולפיכך יש לייחס לו רשלנות תורמת בשיעור של 50% לנזק זה. באשר לדרישת התובע לפצותו בסכום הקנס המקורי (750 ₪) מאחר ובשל רשלנות הנתבעת נמנעה ממנו האפשרות לבקש להישפט בגין העבירה בקשה אשר יתכן והיתה מביאה לזיכויו על בסיס טענתו כי דיבר בטלפון כאשר הרכב לא היה "בתנועה" אלא ב"עצירה", אציין כי אכן קיימת פסיקה המקבלת טענה מסוג זה כבסיס לזיכוי (ע"פ (ת"א) 70104/01 ברגמן אורי נ' מ"י ופסק הדין של ביה"ד הצבאי לערעורים בע"ת 85/98 התצ"ר נ' שניידרמן) ולפיכך לא ניתן לשלול לחלוטין אפשרות זו, אם כי ודאי שאין לקבוע מסמרות בענין וכל שניתן לקבוע הוא כי קיימת הסתברות מסוימת שאלמלא התרשלות הנתבעת היה לתובע סיכוי לזכות עצמו, וסיכוי זה יוערך על ידי ב75% לאור קיומה של הפסיקה הנזכרת ונימוקיה. לאור כל האמור לעיל, אני מוצאת לנכון לחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. א. סך של 562.5 ₪ - 75% מסכום הקנס המקורי. ב. ב. סך של 1,111.5 ₪ - מחצית מהתוספות החוקיות שהתווספו לקנס המקורי. ג. ג. סך של 500 ₪ בגין ההוצאות הנלוות ועוגמת הנפש שנגרמה לתובע ד. ד. סך של 350 ₪ הוצאות משפט. בסה"כ 2,524 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. מסמכיםדואר