החלטה ההליכים המשמעתיים 1. המערערת, שהיתה מועסקת כמזכירה בבית משפט השלום בתל-אביב, הועמדה לדין בפני בית הדין למשמעת של עובדי המדינה. בכתב התובענה (שהוגש ביום 19.6.95, ולאחר מכן תוקן פעמים אחדות, לאחרונה ביום 29.12.96) הואשמה המערערת בשלושה אישומים. לפי האישום הראשון, היא התרשלה במילוי תפקידה בחמישה מקרים שארעו במועדים שונים, בין חודש דצמבר 1992 לבין חודש מרץ 1995. לפי האישום השני היא התנהגה באופן שאינו הולם את תפקידה כעובדת המדינה ("היא מזלזלת בקהל הפונים אליה, מתפרצת בצעקות כלפי הקהל ונוקטת ביחס בוטה ופוגע כלפי הפונים אליה וכלפי עובדים הממונים עליה") בששה מקרים שארעו במועדים שונים, בין חודש ינואר 1993 לבין חודש נובמבר 1995. לפי האישום השלישי היא לא צייתה להוראות הממונים עליה בארבעה מקרים שארעו במועדים שונים, בין חודש אוגוסט 1994 לבין חודש נובמבר 1995. לפיכך הואשמה המערערת בעבירות לפי סעיף 17(1), 17(2) ו17-(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג1963-. הדיון בתובענה בפני בית הדין למשמעת נתמשך זמן רב. בית הדין קיים 14 ישיבות, מיום 16.1.96 ועד יום 5.1.98. הוא שמע עדים רבים. פרוטוקול הדיון (המודפס) משתרע על פני 100 עמודים לערך. פסק הדין ניתן ביום 23.8.98, וגזר הדין ניתן ביום 26.9.00. בין לבין התרחשו דברים בקשר לעבודתה של המערערת. ביום 28.11.95 הועלתה נגד המערערת טענה שהיא הפריעה למהלך העבודה, באופן שהעבודה בבית המשפט שובשה לחלוטין, והפרה הוראה של סמנכ"ל בכיר למינהל בהנהלת בתי המשפט לעבור לעבודה שאין בה קבלת קהל. אי-לכך, הודע לה על כוונה להשעותה מעבודתה, ולאחר שנתקבלה תגובתה להודעה, הודיע לה מנהל בתי המשפט (ביום 5.12.95) כי היא מושעית מעבודתה באופן זמני; לאחר מכן הודיע לה נציב שירות המדינה (ביום 4.1.96) כי היא מושעית מעבודתה עד גמר ההליכים המשמעתיים שננקטו נגדה. עם קבלת ההודעה בדבר ההשעיה, הגישה המערערת תביעה לבית הדין האזורי לעבודה לקבלת צו שיאסור על השעייתה ויורה על החזרתה לעבודה. ההליכים בפני בית הדין לעבודה נתמשכו אף הם זמן רב. בסופם של הליכים פסק בית הדין הארצי לעבודה (ביום 20.1.00) כי הליך השימוע של המערערת בפני נציב שירות המדינה היה פגום, ולפיכך החליט בית הדין לבטל את החלטת ההשעיה ולהחזיר את הענין לנציב, כדי שישמע את המערערת כנדרש ויחליט בדבר ההשעיה מחדש. כפי שנתברר במהלך הדיון בפני, נציב שירות המדינה ביקש לקבל את טיעוני המערערת, אך המערערת נמנעה מלהגיש לו את טיעוניה, ולפיכך החליט שוב (ביום 9.4.00) להשעות את המערערת. לאחר מכן הגישה המערערת את טיעוניה לנציב, הטיעונים נשקלו על ידו, והוא החליט (כפי שהודע למערערת במכתב מיום 31.5.00) כי ההשעיה תעמוד בתוקפה. בהתאם לכך, המערערת עדיין מושעית מעבודתה עד היום, אם כי היא מקבלת את שכרה, במשך תקופה של חמש שנים לערך. התמשכות ההליכים 2. השתלשלות הארועים עד כה מחייבת לערוך דין וחשבון ובעקבותיו גם חשבון נפש. כתב התובענה נגד המערערת הוגש לבית הדין למשמעת ביום 19.6.95. הליכי המשמעת נתמשכו שנים. גזר הדין ניתן על ידי בית הדין למשמעת רק ביום 26.9.00, כלומר, יותר מחמש שנים מיום שהתובענה הוגשה לבית הדין. המערערת מושעית מן העבודה, אך מקבלת שכר עבודה, מסוף שנת 1995 ועד היום, כלומר, קרוב לחמש שנים. זהו מצב בלתי-ראוי, אם לא בלתי-נסבל, מבחינות שונות. אמנם נכון שכתב התובענה נגד המערערת היה מורכב ממספר ניכר של ארועים שהיו שנויים במחלוקת, ולפיכך הם היו צריכים הוכחה באמצעות עדים לא מעטים. אולם הארועים לא היו מורכבים כל כך, ואף כי הנאשם זכאי לנהל את הגנתו באופן ראוי, ספק אם הליכי ההוכחה היו צריכים, על פי מהותם, להימשך כשנתיים. אכן, נציבות שירות המדינה טוענת כי המערערת נקטה מדיניות של סחבת, ולצורך זה ביקשה דחיות חוזרות ונשנות של הדיון בבית הדין למשמעת. אולם, גם אם כך, ואיני מביע דעה בשאלה אם אמנם כך, השליטה בהתדיינות מופקדת בידי בית הדין, ושומה עליו למנוע סחבת שאינה מוצדקת. והרי הליכי ההתדיינות, לרבות סדרי הדין ודיני הראיות הנהוגים בבית הדין, כפי שנקבעו בחוק, הינם גמישים, בין היתר כדי למנוע התמשכות ההתדיינות. בידי בית הדין הסמכות לקבוע את קצב ההתדיינות, ולפיכך עליו גם האחריות לנהל את ההתדיינות במהירות הראויה. לצורך זה הוא רשאי ואף חייב להטיל מרות, אם יש צורך בכך, גם על הנאשם ועל בא-כוח הנאשם. זאת ועוד. גם אם היה יסוד וטעם לקיים במקרה הנדון 14 ישיבות של בית הדין במשך שנתיים, עד יום 5.1.98, קשה להבין מדוע פסק הדין, המרשיע את המערערת בעבירות משמעת, ניתן רק ביום 23.8.98. יתירה מזאת. גזר הדין, הקובע את אמצעי המשמעת שיוטלו על המערערת, ניתן רק לאחר יותר משנתיים נוספות, ביום 26.9.00. וכל אותו זמן, במשך חמש שנים לערך, היתה המערערת מושעית מן העבודה, בעודה מקבלת שכר עבודה. האם זהו מקרה חריג? בהקשר זה ראוי להביא דברים שנאמרו על-ידי הוועדה בנושא הטיפול המערכתי במשמעת בשירות המדינה, בראשותו של פרופ' מ' קרמניצר. ועדה זאת, שמונתה על-ידי שר האוצר ושר המשפטים, לפי בקשתם של נציב שירות המדינה ופרקליטת המדינה, הגישה את הדין וחשבון שלה בחודש ינואר 1998. בדין וחשבון אומרת הוועדה (בעמ' 16) כך: "כפי שניתן להסיק מתוך עיון בנספח א', משכי הזמן הארוכים יחסית, למן הגשת התלונה ועד סיום ההליכים בתוך המערכת המשמעתית, הן במסגרת יחידת החקירות והן בהליכים השיפוטיים בבית הדין למשמעת (שמגיעים לחודשים ארוכים, ובמקרים קיצוניים לשנים לא מעטות) מביאים לפגיעה קשה ביעילות ובתכליתיות הנדרשת ממערכת אכיפת המשמעת הציבורית. כתוצאה מכך גוברת תחושת האין אונים של מנהלים במערכת שאינם רואים במערכת המשמעתית כלי יעיל ושימושי לשיפור התפקוד ביחידה ולהשגת מטרותיה, והתוצאה הבלתי נמנעת - זלזול בנורמות ההתנהגות המקצועית מצדה של המערכת כולה. התארכות ההליכים עלולה גם לגרום לפגיעה בקיומו של הליך נאות והוגן כלפי העובד ובתחושת הצדק. ... נתוני העובדים המושעים מתפקידם ומשך זמן ההשעיה שהובאו אף הם בפרק הממצאים בנספח א', משקפים תמונה קודרת עוד יותר של מערכת אכיפה בלתי יעילה שאינה מביאה לתוצאות הנדרשות ממנה ואף מסבה נזק במקום תועלת. כתוצאה מכך, סיכוייה של מערכת המינהל הציבורי להשיג את המטרות שהיא מציבה לעצמה נמוכים; ובהתאם גדל הסיכוי לפגיעה הולכת ונמשכת באמון הציבור הנזקק בקביעות לשירותיה של מערכת זו על שלוחותיה. זו תמונה עגומה בייחוד בשל השפעתה האינטנסיבית והקבועה של מערכת המינהל הציבורי על עניינים בעלי חשיבות מדינית, כלכלית וחברתית לציבור ולפרט". ראו גם שם, בעמ' 71, על בעיות בעבודת בית הדין למשמעת. תמונת מצב זאת מעוררת מחשבה בדבר הצורך בבדק-בית במנגנון של הליכי המשמעת בשירות המדינה. לצורך זה אני מבקש שעותקים של החלטה זו יועברו אל נציב שירות המדינה ואל היועץ המשפטי לממשלה, כדי שישקלו מה הצעדים שראוי לנקוט כדי לשפר את הליכי המשמעת. פסק הדין של בית הדין למשמעת 3. בית הדין למשמעת פסק את הדין לגבי שלושת האישומים נגד המערערת אחד לאחד. לגבי האישום הראשון, המאשים את המערערת בהתרשלות במילוי תפקידה במקרים אחדים, קבע בית הדין לאמור: "למרות ההיתממות הניכרת העולה מעדותה של הנאשמת בנדון, למרות שאנו סבורים כי יכולה היתה להשתדל יותר ולמלא את תפקידיה ביתר מסירות ואמונה ולמרות שאנו דוחים את טענת ב"כ הנאשמת בסכומיו, כי זו פעלה בנדון באופן נכון וסביר, בהתאם להנחיות הממונים עליה ובתאום עמם, אנו נוטים, למרות הכל, לצד הקולא ומזכים מחמת הספק את הנאשמת מכל אותם פרטי האישום המתייחסים לאי ביצוע נאות ולהתרשלות בביצוע תפקידיה, המרוכזים באישום הראשון (סעיפים 1(א); 1(ג); 1(ד); 1(ה) לאישום הראשון)". לגבי האישום השני, המאשים את המערערת בהתנהגות שאינה הולמת את תפקידה במקרים אחדים, פסק בית הדין כי המערערת אשמה בביצוע העבירות שיוחסו לה. אולם בית הדין נמנע מלציין את פרטי האישום, את המחלוקת העובדתית ואת הראיות שהובאו, ואף לא קבע ממצאים עובדתיים בעניינים שהיו שנויים במחלוקת, אלא הסתפק בדברים כלליים, וכך אמר: "אשר לאישומים העוסקים בהתנהגות בלתי הולמת ובוטה כלפי קהל הנזקקים לשירותיה וכלפי חבריה לעבודה, עלינו לציין, כי העדויות הארוכות והמפורטות, שהושמעו בפנינו בנדון, הותירו בנו רושם קשה מאד לגבי תפקודה והתנהגותה של הנאשמת עם הקהל. יש לזכור, כי הופיעו בפנינו בנדון עדים, שאינם מהווים חלק מנגנון בית המשפט, עדים הנזקקים לשירותי המזכירות של בית המשפט, אשר קשה להניח כי חברו יחדיו כדי להשחיר את שמה של הנאשמת או לגרום לה נזק. חלק מן העדים שהעידו בפנינו היו מזועזעים בעת מתן העדות, כאילו לא עברו חדשים מאז פגישתם הטראומטית עם הנאשמת, דבר שיש בו כדי להעיד על עומק פגיעתה בהם. אי לכך, בכל הנוגע לפרטי אישום אלה (1(ב) לאישום הראשון; 1(ב), 1(ג), 1(ד), 1(ה) לאישום השני), אנו מעדיפים את גרסת התביעה ואיננו מוכנים, בשום פנים, לקבל את הסבריה של הנאשמת, הנראים לנו 'מפוברקים' בדיעבד ובלתי מתקבלים על הדעת. אי לכך, אנו מרשיעים את הנאשמת בעבירות המפורטות בסעיפים 1(ב) לאישום הראשון; 1 (ב), 1(ג), 1(ד), ו(ה) ו1-(ו) לאישום השני". בדומה לכך, גם לגבי האישום השלישי, המאשים את המערערת באי-ציות להוראות הממונים עליה, נמנע בית הדין מלציין את פרטי האישום, המחלוקת העובדתית והראיות שהובאו, ולא קבע ממצאים עובדתיים בעניינים השנויים במחלוקת, אלא אמר כך: "גם באשר למפורט בסעיפים 1(א) - 1(ד) לאישום השלישי, אי ציות להוראות הממונים ובעיקר אי קיום הוראה לעבור לעמדה אחורית - אנו מקבלים את גרסת התביעה. ממכלול העדויות שהושמעו בפנינו בנדון לרבות עדותה של הנאשמת ונסיונה להסביר את השתלשלות הענינים לפי גרסתה-היא, עולה ברורות, כי הנאשמת בהתנהגותה הביאה על עצמה את המצב, שבו הממונים עליה נאלצו לפנותה מעמדת קבלת קהל וטפול בקהל. חלק מהסיבות לכך בא לידי ביטוי בפרטי האישום שנסקרו לעיל. בתאום עם ועד העובדים קבלה הנאשמת הוראה, ואנו משוכנעים, נוכח העדויות, כי אכן היתה הוראה כזאת, לעבור לעמדה אחורית. הוראה כזאת אכן אינה נעימה, על פניה, אך אין בכך כדי גרימת נזק לעובד במידה המצדיקה את התנהגותה של הנאשמת בנדון. יצויין עוד, כי המהלכים בנדון, ככל שהתרשמנו, תואמו עם ועד העובדים. הוראה של ממונה יש לקיים, גם אם אין היא נראית לעובד מוצדקת על פניה. ניתן להיאבק בהוראה, שהעובד סבור כי היא אינה צודקת, אך לא בדרך שנקטה הנאשמת. ממונה אינו יכול להפעיל מערכת אם עובד אינו נשמע לו ומתסיס את כל האוירה סביבו. זו התנהגות שאינה מקובלת עלינו. ... אנו סבורים כי התביעה הצליחה להוכיח את העבירות המתוארות בפרטי האישום האמורים (1(א)-(ד) לאישום השלישי) ומרשיעים אף בהם את הנאשמת". 4. בגזר הדין ציין בית הדין כי "נותר בו רושם קשה ביותר מתפקודה והתנהגותה של הנאשמת", והוסיף כי "הנאשמת גרמה סבל רב למערכת והתסיסה את כל האוירה סביבה, ולא יהיה זה מוצדק לאפשר את חידוש הנזק למערכת או את המשכו". לפיכך החליט בית הדין לפטר את המערערת לאלתר משירות המדינה. עם זאת, בית הדין לקח בחשבון את טענות המערערת בדבר מצבה הבריאותי, הכלכלי והסוציאלי, ואת ההצעה של התביעה כי המערערת תוכל לקבל גימלה באופן מיידי עם פיטוריה, אף שטרם הגיעה לגיל 60. בהתאם לכך החליט בית הדין כי המערערת תפוטר "ללא פגיעה בדרגה או בזכויות הפרישה שצברה". 5. המערערת הגישה בקשה לבית משפט זה לעכב את ביצוע הפיטורים עד להכרעה בערעור שהגישה לבית המשפט. נציבות שירות המדינה לא התנגדה לבקשה. לפיכך החלטתי לעכב את פיטורי המערערת עד להכרעה בערעור. משמע, המערערת עוד לא פוטרה, אך עדיין היא מושעית מעבודתה בשירות המדינה. הערעור 6. המערערת הגישה לבית המשפט הודעת ערעור (ביום 25.10.00), ולאחר מכן (ביום 3.12.00) נימוקי ערעור מפורטים, הן נגד ההרשעה והן נגד אמצעי המשמעת שנגזרו עליה. בנימוקי הערעור נאמר, בין השאר, כך: "המעיין בפסק הדין מתקשה להבין במה עוסק הכתוב ויותר מכך מתקשה להסביר הכיצד פסק דין, בתיק הכולל עדויות של עדים כה רבים (המשתרעות על פני כמאה עמודים) וראיות בדמות מסמכים רבים, אינו נוגע, קל וחומר, אינו בוחן התשתית העובדתית, ולמעט אמירות כלליות, סתמיות ובלתי ממוקדות תוך שימוש בביטויים בלתי מכובדים (כמו הסברים 'מפוברקים' או 'הגזמה פרועה', שכלשון הדרגה הראשונה 'מוטב היה לו לא נאמרו או נכתבו') אין בו דבר ממשי. לאורך כל ארבעת העמודים של פסק הדין אין התמודדות עם חומר הראיות ואף לא עם טענות המתייחסות לחומר הראיות, כל שנכתב הינו כללי, אינו עוסק בניתוח הראיות, אינו מתמודד עם טענות ענייניות שהובאו בפני הדרגה הראשונה בסיכומי הצדדים והכל תוך שנותר רושם קשה לפיו לא עשתה הדרגה הראשונה המצופה ממנה ככזו. היתרון המוענק לדרגה הדיונית על פני זו שלערעור נעוץ בגישה לפיה זו הראשונה לא רק נחשפת אלא גם מתמודדת בפסק הדין עם החומר הראייתי ומתייחסת לטיעונים שהובאו בפניה. במקרה דנן מדובר בפסק דין שאינו עונה על קריטריונים בסיסיים של פסק דין ואין להשאיר על כנו פסק דין של דרגה ראשונה אשר תמציתו היא סקירת האישומים וקביעה כללית בדבר הרשעת הנאשם בהם ללא נימוקים ותוך הימנעות מקביעת ממצאים עובדתיים המושתתים על חומר הראיות (מוצגים ועדויות) והכל תוך התעלמות מהמונח לפניה. מאחר והדרגה הראשונה נמנעה מלדון בשאלות עובדתיות ולא קבעה למעשה ממצאים עובדתיים ברור שאין לה כל יתרון על פני דרגת הערעור ומשכך דומה כי אם לא יבוטל פסק הדין אין מנוס אלא להתכבד ולבחון מערכת הראיות ולדון (לא מחדש אלא בפעם הראשונה) בשאלות שבעובדה תוך קביעת ממצאים עובדתיים". בהתאם לכך מבקשת המערערת כי בית משפט זה יבטל את פסק הדין של בית הדין למשמעת או, לחלופין, יברר ויכריע בשאלות עובדתיות השנויות במחלוקת, כמפורט באריכות בנימוקי הערעור. הנה דוגמה אחת. המערערת הואשמה, בין היתר, באי-ציות להוראה שניתנה לה, במכתב שנכתב אליה ביום 27.11.95 על ידי סמנכ"ל בכיר בהנהלת בתי המשפט, בו היא נדרשה לעבור לעבודה בעמדה אחורית, ללא מגע עם קהל, מיום 1.12.95. אולם, לפי טענת המערערת, היא הורחקה מן העבודה כבר ביום 28.11.95 ולא חזרה יותר לעבודתה. אם כך, היא עדיין לא הפרה את ההוראה שניתנה לה על ידי הסמנכ"ל. האמנם כך? בית הדין אינו מתייחס כלל לטענה זאת. אף-על-פי כן, הוא מרשיע את המערערת בסירוב למלא אחר הוראת הסמנכ"ל. לפיכך מבקשת המערערת שבית משפט זה יכריע בשאלה העובדתית אם אמנם המערערת סירבה למלא אחר הוראת הסמנכ"ל, ובהנחה שיגיע לתשובה שלילית, יזכה אותה מן האישום בפרט זה. האם מן הראוי הוא שבית משפט זה יכריע בשאלה עובדתית זאת ובשאלות עובדתיות נוספות המועלות על ידי המערערת בנימוקי הערעור? הביקורת על פסק הדין 7. כידוע, בית משפט לערעורים אינו נוטה לקבל ראיות, לקבוע ממצאים עובדתיים או להתערב בממצאים שנקבעו על ידי בית המשפט בערכאה ראשונה; הוא נוטה להסתפק בביקורת פסק הדין שניתן בערכאה הראשונה, כדי לברר אם נפלה בו טעות, בין היתר אם נפלה בו טעות מהותית בקביעת הממצאים העובדתיים. אולם בית משפט לערעורים אינו יכול למלא את תפקידו כנדרש וכראוי, ולברר אם אמנם נפלה טעות כזאת בפסק הדין של הערכאה הראשונה, אלא אם פסק הדין מציג באופן מסודר, ולו רק בתמצית, את התשתית העובדתית, כפי שהיא עולה מן הראיות שהובאו בפני בית המשפט. כך בדרך כלל, וכך גם בערעור המוגש לבית משפט זה על פסק דין של בית הדין למשמעת. בעש"מ 3/75 דבוש נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד ל(1) 231, אמר השופט שמגר (בעמ' 240) כך: "למותר לחזור ולציין כי עניין הערכת העדויות ומידת האמון או אי-האמון שיש לתת להם, הם דברים הנתונים לבית הדין השומע את העדויות ובית המשפט הדן בערעור לא יתערב בהערכה האמורה. עם זאת נכון היה לו בית-הדין היה נוקט בדרך מפורטת ומנומקת יותר בסיכום מסקנותיו. תקנה 47 לתקנות שירות המדינה (משמעת) (סדרי הדין של בית הדין), תשכ"ד1963-, קובעת בקשר לכך כי בית הדין יתן את פסק דינו בהחלטה מנומקת בכתב; הנמקה משמע, לענין זה, כי בית הדין יפרט מה הראיות בהן הוא נותן אמון, מה הממצאים עליהם הוא תמך החלטתו ומה מסקנותיו המשפטיות מן הממצאים הללו". ברוח זאת הציע השופט שמגר (שם) לתקן את תקנה 47 "ולקבוע כי פסק הדין יכיל הרצאה תמציתית של הענין נשוא התובענה, ממצאי בית הדין לגבי העובדות המהותיות, השאלות המשפטיות שעמדו להכרעה והחלטתו המנומקת של בית הדין". אכן, תקנה 47 תוקנה (בשנת התשל"ז1977-) (בהתאם להצעה זאת. וכך קובעת תקנה זאת לאחר שתוקנה: "... פסק הדין יכיל הרצאה תמציתית של נושא התובענה, ממצאי בית הדין לגבי העובדות המהותיות, השאלות המשפטיות שעמדו להכרעה, ההחלטה ונימוקיה...". לאחר שתקנה 47 תוקנה, הזדמן שוב לשופט שמגר לציין את הצורך לנסח את פסק הדין בהתאם לתקנה זאת. ואלה הדברים שאמר בעש"מ 5/80 אדמוני נ' עיריית תל-אביב, פ"ד לד(4) 721, 723: "חובה מיוחדת להקפיד על עריכת פסק הדין על-פי האמור בתקנה 47... העובדה שהנאשם מודה בעובדות אין בה כדי לפטור את בית הדין מן החובה להביא הרצאה תמציתית של נושאי התובענה וסיכום של העובדות המהותיות והשאלות המשפטיות שעמדו להכרעה". קשה להגזים בחשיבות ההנמקה הראויה של פסק דין. כדברי השופט לנדוי, במאמרו על "הלכה ושיקול דעת בעשיית משפט", שנתפרסם במשפטים א (תשכ"ה) 292, 303: "הנמקה מלאה מחנכת את השופט למחשבה ברורה ולהעלאת נימוקיו - כולל תחושתו האינטואיטיבית, עליה דיבר פאונד - מעל לסף תודעתו אל אור היום, על מנת שיעמדו למבחן הביקורת של דרגת הערעור, של אנשי המקצוע ושל הציבור כולו". ראו גם א' ברק, שיקול דעת שיפוטי (1987), עמ' 46; י' זמיר, הסמכות המינהלית (1996), עמ' 897. לפיכך, במקרים קיצוניים הפרת החובה לנמק את פסק הדין כראוי עשויה לשמש, כשהיא לעצמה, עילה לביטול פסק הדין. ראו, לדוגמה, רע"ב 3019/98 מדינת ישראל נ' ארזי, פ"ד נב(2) 743. 8. המקרה הנדון הוא, מבחינה זאת, מקרה קיצוני. בית הדין למשמעת לא קיים את החובה שנקבעה בתקנה 47 לתקנות שירות המדינה (משמעת) (סדרי הדין של בית הדין), התשכ"ד1963-, באשר למתכונת של פסק דין: הוא לא הציג, אף לא בתמצית, את השאלות השנויות במחלוקת ואת הראיות שהובאו על ידי בעלי הדין, ולא קבע ממצאים, על יסוד הראיות, בשאלות אלה. זהו פגם מהותי, שנודעת לו חומרה במיוחד נוכח גזר הדין החמור: פיטורי המערערת משירות המדינה. אין אני מתכוון לומר כלל ועיקר כי ההכרעה של בית הדין מוטעית לגוף העניין, או כי גזר הדין חמור יתר על המידה, אלא רק זאת, שאין בידי לומר, לאור פסק הדין שנכתב בלשון כוללת וסתומה, אם נפלה בפסק הדין טעות בקביעת העובדות או בהפעלת שיקול הדעת, שיש בה כדי להצדיק התערבות של בית משפט זה לגוף העניין. לפיכך אני מחליט כי התיק יוחזר אל בית הדין על מנת שיכתוב את פסק הדין מחדש, על יסוד הראיות שבית הדין קיבל, כפי שנדרש לפי תקנה 47 לתקנות שירות המדינה (משמעת) (סדרי הדין של בית הדין), התשכ"ד1963-. חזקה על בית הדין למשמעת שיכתוב את פסק הדין בנדרש במהירות הראויה. המערערת תהיה רשאית להגיש הודעת ערעור מתוקנת תוך שלושים יום מיום שפסק הדין יומצא לה. ההשעיה של המערערת מעבודתה בשירות המדינה, על פי ההחלטה של נציב שירות המדינה, עומדת בתוקפה. עובדי מדינהעבירות משמעת