פסק דין השופטת נ' ארד: 1. בין הצדדים מתנהלים הליכים משפטיים רבי שנים, אשר באו לכלל הכרעה בפסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת ו' סמט, נציגי ציבור ג' נגר ונ' שחר; עב 31369/93) בו חויבה המשיבה לשלם למערערים פיצויי פיטורים מוגדלים ופיצוי הלנה (להלן - פסק הדין). 2. פסק הדין הומצא למשיבה ביום 7.6.2000 וביום 19.6.2000 הגישה המשיבה לבית הדין האזורי בקשה לעיכוב ביצוע. ביום 3.7.2000 הוגש ערעור על פסק הדין מטעם המערערים. ביום 23.7.2000 הגישה המשיבה בקשה להאריך לה את המועד להגשת ערעור מטעמה, ובהחלטתה מיום 22.10.2000 נעתרה רשמת בית הדין הארצי (ר' איש שלום בשא 1227/00) לבקשה והאריכה למשיבה את המועד להגשת ערעור על פסק הדין (להלן - ההחלטה או החלטת הרשמת). על החלטה זו בא הערעור שבפנינו. 3. ואלה העובדות כפי שנתבררו מן הדיון בפני הרשמת ובהחלטתה ומטיעוניהם של באי-כוח הצדדים בפנינו: בעקבות הגשת הבקשה לבית הדין האזורי לעיכוב ביצוע פסק הדין, בה הודיעה המשיבה גם על כוונתה להגיש ערעור על פסק הדין, התקיימה ביום 20.6.2000 שיחת טלפון בין ב"כ הצדדים, בה דובר על אפשרות לפיה תימנע המשיבה מהגשת ערעור על פסק הדין. אולם - בעוד אשר ב"כ המשיבה טוענת כי הובן על ידם שבהימנעות מהגשת ערעור יסתיימו כלל ההליכים המשפטיים בין הצדדים, טוען ב"כ המערערים, כי לא זו הייתה כוונתו ובפועל אכן הגיש ביום 3.7.2000 את הערעור מטעם המשיבים. זאת, לאחר שלא שמע עוד דבר מבאי-כוח המשיבה. אלה האחרונים, הופתעו לקבל ביום 17.7.2000 עותק מכתב הערעור, או אז, ובחלוף המועד להגשת ערעור, נחפזו ופנו לבית הדין בבקשה האמורה, להאריך להם את המועד להגשת הערעור מטעמם. 4. באי כוח הצדדים, חזרו בפנינו על טענותיהם בפני הרשמת, כאשר כל אחד מהם טוען כלפי משנהו כי נהג כלפיו בחוסר תום לב, בזלזול, בשימת מכשול ובהיעדר גילוי נאות המתבקש במגעים בין עורכי דין, אשר בענייננו, התגלו בהם, למצער, פנים לכאן ולכאן. על רקע זה - טוען ב"כ המערערים לזכותו של בעל דין ו"לחובתו המקצועית של פרקליט ללקוחו" להגיש ערעורו "גם ברגע האחרון " (המ' 47/59 ברזילי נ' דולברג פ"ד יג 374) בעוד אשר, מנגד, ננעל השער בפני בעל דינו שהשתהה במרוץ, נחסמה דרכו ואין להתיר לו להגיש את ערעורו הוא. ב"כ המבקשיבה מצידה טוענת, כי לנוכח המגעים שהתקיימו ביניהם, הוטעתה לחשוב כי לא יוגש ערעור מטעם המערערים ולכן נמנעה אף היא מעשות כן. במצב דברים זה אין לחסום בפניה את הגשת הערעור מטעמה. הדין והדיון 5. דין הערעור להדחות, מן הטעמים המפורטים להלן. בתקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב -1991 (להלן - התקנות) נקבע כי המועד להגשת ערעור בזכות הוא 30 יום. מועד זה שניקבע בחיקוק, רשאי הרשם להאריכו "מטעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 125 לתקנות). בכך, ניתן ביטוי לחשיבות שמייחס מחוקק המשנה לזכותו של צד מתדיין לדעת אם הסתיימה ההתדיינות וזכייתו בידו, או אם צפוי הוא להמשך ההליכים בדרך של ערעור. ובמלים אחרות: סופיות הדיון מחייבת תחימת מועדים לאפשרות להתמשכותם. על חשיבותו של "הטעם המיוחד" לענייננו, עמד ד"ר שלמה לוין בספרו תורת הפרוצדורה האזרחית מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט), באלה הדברים: " ... נדרש 'טעם מיוחד' להארכת מועד להגשת ערעור לאו דווקא משום שסדרי הדין מכוונים 'להעניש' את מי שמפר את כלליהם, אלא משום שה'טעם המיוחד' משמש נקודת איזון ראויה בין אינטרס 'החסינות' מפני המשכת ההליכים לאחר עבור המועד החוקי להגשת הערעור העומד לזכות המשיב כאשר מועד הערעור כבר חלף, לבין האינטרס של מבקש ההארכה היכול להראות שיש בידו עילת השגה טובה על פסק הדין, שעניינו יתברר." (שם בעמ' 109, ור' פסק דינו בע"א 3857/86 יוסף שגיא נ' תעשיות רוגוזין בע"מ פ"ד נב(2) 706). 6. ולענייננו: על הכלל ועל החריג לו עמדה הרשמת בהחלטתה, תוך שהיא סומכת על הלכת קרמרז' שם נאמר, בין היתר: "כלל הוא כי משא ומתן המתנהל בין הצדדים בתוך המועד הקבוע להגשת ערעור אינו מהווה נימוק המצדיק הארכת המועד (ב"ש 587/86 בשארה נגד אבו עטה, פ"ד מ(4) 9, 11 והאסמכתאות שם). כפועל יוצא מעקרון זה נקבע גם כי בעל דין חייב לכלכל את צעדיו על פי שיקוליו הוא ולא לסמוך על עמדותיו או מהלכיו של הצד שכנגד (ב"ש 1216/85 מדינת ישראל נגד עצמון, פ"ד מ(2) 325, 330 ג'). אולם חריג לכלל זה נקבע באותם מקרים בהם עמדת בעל דין הושפעה מעמדתו של הצד שכנגד או ממצג שיצר כלפיו או מהסכם שהושג או עמד להיות מושג ואלה השפיעו על מהלכיו של אותו בעל דין וגרמו לו לאחר את המועד..." (בש"א 407/88 קרמרז' נ' הסתדרות הצופים העבריים בישראל (ניתן ביום 3.2.1989, לא פורסם. תקדין עליון כרך 89(1) תשמ"ט-תש"ן/1989 ע' 271), וראה המובאות שם). 7. לאחר שבחנו את כלל החומר והטענות, נחה דעתנו, כי אכן, בפרשה שבפנינו, באה המשיבה בגדר החריג לכלל. זאת ניתן ללמוד אף מעדותו של ב"כ המערערים בפני הרשמת, בה אישר כי "אולי יכלו להבין דברי כעין-הצעה להימנע מהגשת ערעורים". בפועל - אין ניתן לשלול אפשרות כי לאור הבנתה את מהלכיו של ב"כ המערערים, הוטעתה המשיבה לחשוב ש"חסל סדר ערעורים". בכך רואים אף אנו - כפי שראתה הרשמת - "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד להגשת הערעור מטעם המשיבה. עם זאת, אין להתעלם מטרונייתו של ב"כ המערערים ויש ליתן לה משקל - על כי ב"כ המשיבה לא ראו לנכון לבוא עמו בדברים לקידום מהלכי ההסדר, אלא משעה שנודע להם על הגשת הערעור מצידו, שאילו טרחו ועשו כן - לא מן הנמנע הוא כי היה מושם קץ להתדיינות כולה. 8. על כל אלה נוסיף, כי בפרשה שבפנינו נותנת שורת הצדק שלא לשלול מן המשיבה את יומה בבית הדין. המטרה העיקרית של שימת קץ לדיונים והכלל של "סופיות הדיון", העומדים ביסודה של ההקפדה על מועדים שנקבעו בחיקוק הוחטאו ממילא, כעולה מנסיבות העניין ובתוך כך בשנים אלה: בבטוי שנתנה המשיבה לכוונתה להגיש ערעור על פסק הדין, בבקשה שהגישה לעיכוב ביצוע מזה - ובעצם הגשתו של הערעור מטעם המערערים - מזה. כך או כך, שני הצדדים גילו כוונתם, בסמוך לאחר שניתן פסק הדין, שלא לשים קץ להתדיינות ולהמשיך בה. על כן אין עוד בידי מי מהם לטעון ל"סופיות הדיון", או להקנות למי מהם יתרון דיוני על פני משנהו - בפתחם של הליכי הערעור. (השווה: בש"א 1468/99 בנק הפועלים בע"מ נ. בוני התיכון בע"מ (לא פורסם, דינים עליון כרך נו 124)). 9. בנסיבות אלה וכאשר בפועל לא נטען אף לא הוכח קיומו של נזק כלשהו העלול להיגרם למערערים מעצם הגשתו של הערעור מטעם המשיבה - אין להשלים עם מצב העשוי להתפרש כ"מחטף באצטלת הדין" ואין לנעול בפני המשיבה את שערי בית הדין. שורת הצדק מחייבת כי ישמעו שני הערעורים כאחד. יפים לכאן דברים שנאמרו בבית המשפט העליון, אותם אימץ הנשיא גולדברג בפסק דינו בדב"ע נה/285-3 מישל לנקרי א.נ.ש פד"ע כח(2) 327. וכך נאמר שם: "אכן ראוי כי בהתקיים נסיבות מיוחדות ומסוימות, יעדיף בית המשפט, חרף מחדלי בעל הדין, את השגת מטרתו העיקרית - לעשות משפט וצדק, על מגמתו לשמור על כלי הפרוצדורה בקפדנות וללא פשרנות מוגזמת." (בש"א 356/89 בריק נ' אוצר בנק החיל פ"ד מג (4), 22, 29). 10. לאור כלל האמור לעיל, בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, אין אנו רואים להתערב בהחלטתה של הרשמת להאריך למשיבה את המועד להגשת הערעור. עם זאת, רואים אנו טעם לפגם בהתעלמותם של באי-כוח המשיבה מב"כ המערערים, במגעיה עמו, כל עוד לא התחוללה הסערה לפתחם. 11. סוף דבר - הערעור נדחה. המשיבה תשא בהוצאות המערערים בסך 7,000 ₪ בצירוף מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. המועד להגשת ערעוריםרשות ערעור (בזכות או ברשות)ערעורתקנות בית הדין לעבודהבית הדין לעבודה