פסק דין הנשיא ס' אדלר: 1. ערעור זה עניינו הארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (השופט ח' סומך ונציגי הציבור בר-און וכהן; עב 001701/98) מיום 14.3.00. 2. ביום 24.10.00 ניתנה החלטה מפי רשמת בית הדין הארצי, ר' איש-שלום (בש"א 1262/00), הנענית לבקשתו של המשיב להארכת המועד להגשת ערעור. 3. להלן עובדות המקרה בתמצית: בית הדין האזורי בנצרת דחה את תביעתו של המשיב לתשלום זכויות נילוות שונות בגין עבודתו אצל המערערת, מן הטעם כי לא נתקיימו בין הצדדים יחסי עובד מעביד, וכי קיימים סממנים המצביעים על היותו של המשיב "קבלן עצמאי". פסק הדין נמסר לב"כ המשיב דאז, עו"ד טנאי, ביום 21.3.00. לפיכך, אם חפץ המשיב להגיש ערעור, היה עליו לעשות כן עד ליום 30.4.00. זאת, באשר חג הפסח חל בתקופת הגשת הערעור, חג הנמנה על ימי פגרת בתי המשפט על פי תקנות בתי המשפט וההוצאה לפועל (פגרות), תשמ"ג - 1983. משכך, עומד איחורו של המשיב בהגשת הערעור על כארבעה וחצי חודשים. בראשית חודש ספטמבר 2000, התקבל במזכירות בית דין זה מכתב מטעם אגף השיקום של משרד הביטחון בטבריה, בו נתבקש בית הדין להתחשב במצבו של המשיב ולאפשר לו להגיש ערעור. בתגובה, הודיעה מזכירות בית הדין, כי על המשיב להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. ואכן, ביום 12.9.00 הוגשה במזכירות בית דין זה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. ההליך בפני הרשמת: 4. א. המשיב סמך בקשתו על היותו אב שכול, שאיבד את בנו באסון המסוקים וסובל מחוסר תפקוד מתמשך ומחוסר עירנות לקורה סביבו. בין היתר ציין, כי בתקופה המיועדת להגשת ערעור, נתקיימו טקסי האזכרה השנתית לבנו, והם גרמו לו לניתוק כמעט מוחלט מן המתרחש סביבו. עוד טען המשיב כי משהתעשת, פנה לעורכי דין שונים, אולם נדחה בטענה שכבר חלף עבר מועד הגשת הערעור. ב. המערערת, שהתנגדה לבקשה, טענה כי לא קיימים טעמים מיוחדים בעניינו של המשיב המצדיקים מתן הארכת מועד, מקום בו מדובר באיחור כה משמעותי בהגשת הערעור. יתרה מזאת, לא הוצגו כל תעודות רפואיות או תצהיר שיאשרו את הטענות בדבר מצבו הנפשי של המשיב. 5. הרשמת, ר' איש שלום, קבעה כי אמנם אין היא מוצאת טעם מיוחד להארכת מועד, אולם, נסיבותיו המיוחדות של המשיב מצדיקות היעתרות לבקשתו, ולו לפנים משורת הדין. וכלשונה: "כאזרחית מדינת ישראל, מודעת אנכי לסבלם של הורים שכולים, ויודעת שחלקם אינם מסוגלים לחזור לאורח חיים רגיל בעקבות האסון שפקד אותם וסבורני שמידת הרחמים - ובעקבותיה מידת הצדק - אינה סובלת שנתעלם מהטענות שהועלו בשם המבקש. מה עוד שהמטפלים במבקש, מטעם משרד הבטחון, שטחו בקשתם כי יתאפשר למבקש להעלות טענותיו בערעור, ולגרסתם עשוי הדבר לסייע בהמשך תהליך שיקומו של המבקש" בנוסף, שקלה הרשמת את סיכוייו של המשיב בערעור וסברה, שיש מקום כי בית דין של ערעור יתן דעתו למעמדו של המשיב אצל המערערת. על החלטה זאת הערעור שבפנינו, אשר התנהל בדרך של סיכומים בכתב. טענות הצדדים בערעור: 6. טענה המערערת, כי גדול אסונו של המשיב, אולם השאלה היחידה שצריכה להישקל, היא האם קיימות נסיבות בהן הדין מכיר כמספיקות לשם מתן הארכת מועד להגשת ערעור. ב"כ המערערת הדגיש בטיעוניו, כי משקבעה הרשמת איש שלום שנסיבותיו של המשיב אינן עולות כדי טעם מיוחד, היה עליה לדחות את הבקשה. יתרה מזאת, לאחר שפגה השפעתם של אירועי "יום השנה", לא היה האיחור בהגשת הערעור אלא תוצאה של עצה שקיבל המשיב מעו"ד. והלוא, הפסיקה לא הכירה בטעותו של עו"ד כטעם מיוחד להארכת מועד, לפיכך, אין בסיס להחלטתה של הרשמת. הוסיפה המערערת כי אף אם מצבו הנפשי של אדם יכול במקרים מסוימים להוות טעם מיוחד, הרי שהמשיב דנן לא צירף כל תעודות רפואיות או תצהיר בדבר מצבו הנפשי, ובדבר עובדות רלוונטיות אחרות כגון תאריך קבלת פסק הדין לידיו, תאריכיהם של טקסי האזכרה לבנו, מועד פנייתו לעו"ד שונים באשר להגשת ערעור, וכו'. חלף זאת, הסתפק המשיב באמירה כללית בדבר מצבו הנפשי בנוגע לתקופת האחור כולה. המערערת אף מעלה את חשיבותו של אינטרס ההסתמכות וסופיות הדיון, ועומדת על מידת האחור המשמעותית בענייננו. בסוגית סיכויי הערעור טוענת המערערת, כי קלושים סיכוייו של המשיב, וכי מדובר בערעור על קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי בהן, ככלל, אין ערכאת הערעור מתערבת. 7. ב"כ המשיב חזר על טענותיו בפני הרשמת, בדבר מצבו הנפשי הקשה של המשיב בעקבות מות בנו - בכלל, ובחודשים הסמוכים לטקסי האזכרה השנתית - בפרט. לדידו, עולות נסיבות אלה כדי טעם מיוחד, מאחר ומדובר בנסיבות חיצוניות שאינן בשליטתו של המשיב, אלא שהפסיקה עדיין לא נדרשה לסוגיה זאת. המשיב אף מצביע על סיכויי הערעור לאור פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה, ובית המשפט העליון - בשבתו כבג"צ - בסוגית שאלת קיומם של יחסי עובד מעביד. 8. ביום 27.12.00 הוגשה לבית דין זה, מטעם המערערת, בקשה להוספת אסמכתא להודעת הערעור. המערערת ביקשה לצרף לערעורה את החלטתו של רשם בית הדין הארצי, הרשם מ' מירון, ובה קביעה בדבר מידת האחור בהגשת הערעור. בתגובתה מיום 1.2.01, הבחינה ב"כ המשיב בין המקרה מושא החלטתו של הרשם מ' מירון, לבין נסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן. 9. כמו המערערת, אף ב"כ המשיב הגישה לבית דין זה, ביום 1.2.01, בקשה להוספת אסמכתא לדעתה. ב"כ המשיב ביקשה לצרף מכתב מטעם אגף השיקום של משרד הבטחון, מכתב נוסף על זה המצוי כבר בתיק בית הדין, ובו פירוט נרחב לגבי מצבו הנפשי של המשיב בעקבות האסון שפקד אותו. בתגובתו, הודיע ב"כ המערערת לבית הדין כי אין הוא מתנגד להוספת אסמכתא זאת. החלטנו לקבל את בקשתה של המערערת כמו גם את בקשתו של המשיב, והבאנו את האסמכתאות, שצורפו על ידי הצדדים, במכלול שיקולינו עובר למתן פסק הדין. 10. הכרעה: הפסיקה הכירה במצב בריאותי לקוי של בעל דין כטעם מיוחד להארכת מועד, מקום בו בעטיו של מצב זה נבצר ממנו לעשות מעשה. (בש"א 6402/96 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון - מיכקשווילי, פ"ד נ(3) 209). במכתב שצורף על ידי המשיב, ברשות בית הדין, כאסמכתא לערעור, שטחה העובדת הסוציאלית - הגב' אתי אלקובי, מטעם אגף השיקום במשרד הבטחון, בפני בית הדין את מצבו הנפשי של המשיב בזו הלשון: "טרגדיה קשה ונוראה זו אשר נחתה על מיכה ומשפחתו ערערה את היציבות שאפיינה אותם. מיכה באופן מיוחד התקשה לחזור ולנהל את חייו כמקודם. האובדן מטביע את חותמו בעיקר על העולם הרגשי, אולם, ההשפעה המיידית הינה על החלק התפקודי. מיכה לא עבד חודשים רבים, הוא התכנס באבלו וביכה את מות בנו". לאור דברים אלה, בדבר חוסר תפקודו של המשיב, היוצאים מפי מטפליו האישיים בהתמודדות קשה זו, רואים אנו בנסיבותיו המיוחדות של המשיב כ"טעם מיוחד" להארכת מועד. שותפים אנו לדבריה של הרשמת, ר' איש שלום, בדבר סבלם של הורים שכולים המתקשים לחזור לתפקוד רגיל, ואין מקום להתערבותנו בהחלטתה. כמו כך, סבורים אנו כי בנסיבות קשות כשל המשיב, לא ראוי לו לבית הדין כי ינעל שעריו בפניו. 11. סוף דבר - הערעור נדחה. ב"כ המשיב רשאי להגיש את ערעורו לבית הדין תוך 21 ימים מיום קבלת החלטה זאת. המערערת תשלם למשיב הוצאות ערעור זה בסך 4,500 ₪ בתוספת מע"מ. הארכת מועדרפואהערעור