מה המטרה של צו מניעה זמני ?

החלטה רקע עובדתי 1. זוהי בקשה למתן סעד זמני שעניינה לחייב את המשיבה 1 להמשיך ולהחזיק את המבקש ולהעניק לו טיפול רפואי במחלקה שיקומית כפי שקיבל במשך מספר חודשים עד היום. הדיון התקיים ביום 8.3.01 ואתמול - ביום 11.3.01 ניתנה החלטתי, דא עקא שאותה שעה לא היתה קלדנית שיכולה היתה להדפיס את נימוקי ההחלטה ולהלן נפרט את הנימוקים כפי שהודענו שינתנו במועד מאוחר יותר. 2. המבקש, שהינו חבר אצל המשיבה 2, אושפז בעקבות כאבי ראש בחודש ספמטבר אצל המשיב מס' 1 ונמצא כי הוא סובל מדימום תוך מוחי. בשלהי חודש אוקטובר הועבר למחלקה השיקומית אצל המשיב 1. במחלקה זו הוא שוהה עד היום. אף לשיטתה של המשיבה 1 זקוק המבקש לסיוע בפעולות מסויומת יום יומיות למעקב רפואי ולהמשך תמיכה בפיזיוטרפיה זאת כדי למנוע נסיגה בשיפור שחל בתפקודיו. אך המבקש מיצה את יכולת השיפור במצבו ואינו זקוק עוד לשירותי מח' השיקום. לטענת המשיבות 1-2 שירותים אלה ניתנים במסגרת המשפחה או הקהילה או במסגרת מוסד רפואי מתאים: מוסד סיעודי שכולל מחלקה תת חריפה . 3. במהלך אישפוזו של המבקש הוצעו מספר חלופות להמשך הטיפול בו חלף החזקתו במחלקת שיקום .בין היתר הוצע לו אישפוז סיעודי במחלקה תת חריפה בבית חולים הוד אדומים, טיפולי בית על ידי משיבה מס' 2 או טיפולים אמבולטורים במסגרת אישפוז יומי במחלקת השיקום . מועד שיחרורו נקבע ליום 28.2.01 על כך הודע למשפחתו ואף הוכן סיכום מחלה שהתבסס על סיכום ביניים קודם. ביום 27.2.01 פנה אחיו של המבקש וביקש בשמו צו מניעה כנגד הכוונה לשחררו מהמחלקה השיקומית בבית החולים. למבקש ניתן לו סעד ארעי עד הדיון בבקשה. כמו כן התבקשה תגובה מהמשיבות 1 ו 2 . לאור תגובתה של המשיבה 2 צורפה גם משיבה מס' 3 . 4. באשר למצבו הרפואי נאמר כי אין חולק שהמערער סובל מליקויים רפואים שונים בין היתר סכרת, א.א.ג, וכי כיום הוא אינו זקוק לדיאליזה אך יתכן שיזקק לכך בעתיד. עוד אין חולק כי היתה כוונה לשחרר את המבקש מהמחלקה השיקומית כבר בשלהי שנת 2000 (בחודש דצמבר) אך אז לאור הטיפול בתרופת הפוסיד, במינון גבוה יותר, חלה ירידה ניכרת ממשקלו וכתוצאה מכך חל שיפור משמעותי בתפקודיו והטיפול השיקומי האנטנסיבי שקיבל הביא לשיפור משמעותי ביכולותיו. אין גם חולק כפי שהסתבר מהעדויות שהמבקש לא ישוב למצב שהיה בו לפני קרות האירוע הרפואי בחודש ספמטבר. המשך טיפול שיקומי דרוש כדי למנוע התדרדרות במצבו התפקודי. כאן חלוקים הצדדים בשאלת טיבו של הטיפול השיקומי הנדרש ומידת השפעתו. השינוי שהוא עשוי לחולל. לשיטת המשיבות לא צפוי שיפור במצבו ותכלית הפיזיוטרפיה לשמר המצב. לטענת ב"כ המבקש המשך השיקום יחולל שינוי משמעותי במצב המבקש. 5. נציין כי המבקש לא העיד בפנינו לא חתם על תצהיר ואף לא חתם על יפוי כח חרף היותו צלול וכשיר לעשות כן. לטענת המשיבה 1 היה זה מאחר ובני משפחתו הם אלה שביקשו שלא להוציאו ממחלקת השיקום, כדי לא להטיל על המשפחה את נטל הטיפול בו ואילו רצונו של המבקש - החולה לא התברר כלל ויתכן שהינו שונה . לענין זה נחזור בסוף דברינו להלן. טענות הצדדים: 6. לטענת אחיו של המבקש, כעולה מתצהירו הרי שהמבקש זקוק לאשפוז נוסף של 3 חודשים זאת לאור "התרשמותו האישית". בתצהירו ציין אחיו של המבקש כי שיחרורו ממחלקת השיקום עשוי לפגוע בהמשך שיקומו והשארתו בבית החולים נועדה למנוע "סכנת חיים". עוד ציין אחיו של המבקש כי המבקש סובל מבעיות נשימה, עיניים, אף ,אוזן , גרון , סכרת, לחץ דם "והעברתו במצב כזה לבית תסכן את חייו כך שאין מי שיטפל בו בבית". עוד ציין אחיו של המבקש כי נסיונות קודמים לשחררו בוטלו לאור לחץ שהפעיל וכתוצאה מכך "ניכר שיפור ניכר במצבו של המבקש". 7. אחיו של המבקש הפנה להמלצה של בית חולים הדסה מיום 22.2.01 וכאן ראוי לצטטה בשלמותה: "בתיאום עם קופת חולים לאומית אנו נשלים את תוכנית השיקום האינטנסיבי והחולה ישתחרר הביתה במצב סעודי קל בעוד שבוע". אחיו של המבקש צירף מסמכים של שני רופאים, רופא כללי ד"ר רשד סנדוקה ורופא נוסף ד"ר אברהים שטיפלו בתחלואיו של המבקש לפני אישפוזו וציינו שלא ניתן לטפל בו בבית זאת בשל מחלותיו ובשל הצורך לקבל טיפול פיזיוטרפי. נציין כבר כאן כי רופאים אלה אינם רופאי שיקום, הם לא טיפלו במבקש במהלך אישפוזו מחודש ספטמבר ואילך ולא ברור אם בדקו אותו. בכל אופן הם לא העידו בפנינו. 8. במהלך הדיון ביקש ב"כ המבקש שיקבע כי המבקש ישאר בבית החולים במחלקה שיקומית תקופה קצרה יותר מזו שנקב בבקשה - עוד חודש ימים. עוד הציע ב"כ המבקש כי ימונה מומחה רפואי מטעם בית הדין. הצעה זו נדחתה על ידי המשיבות 1-2 . 9. לטענת המשיבה 1 המחלקה השיקומית בהדסה מטרתה לתת "טיפול אנטנסיבי מולטי דיספלינרי, הכולל בין היתר פיזיוטרפיה, ריפוי בעיסוק, טיפולים פסיכולוגים, סוציאלים וסיעודים ומעקב רפואי צמוד". מתצהירה של ד"ר שוכינה שאף העידה בפנינו ועשתה רושם מקצועי ומהימן עולה כי: "7. לפי מיטב ידיעתי בשלושת החודשים הראשונים שלאחר ארוע מוחי קיים סיכוי לשיפור משמעותי בתפקוד. 8. בשבועות הראשונים לאשפוזו במחלקת השיקום לא היתה התקדמות בתפקודו של המבקש בין היתר בשל בצקות קשות שסבל כתוצאה ממחלת הכליות . בעקבות הטיפולים הרפואיים שקיבל ירדה הבצקת, המבקש הפחית 20 ק"ג ממשקלו, והודות לכך במהלך חודש דצמבר 2000 התאפשר שיפור בהישגיו התפקודיים שהצדיק המשך אשפוזו במחלקת השיקום. 9.כיום המבקש מסוגל לעבור מרחקים קצרים עם תמיכה קלה. המבקש זקוק כיום לסיוע בחלק מתפקודי היום יום, וכמו כן הוא זקוק לטיפולי פיזיוטרפיה מספר פעמים בשבוע על מנת למנוע נסיגה בהישגים התפקודיים אליהם הגיע. 10. לפי קצב השיפור התפקודי שהציג המבקש עד עתה, והשגיו התפקודיים אחרי ארבעה חודשי שיקום אינטנסיבי, ובהתחשב במורכבות בעיותיו הרפואיות, הגיע הצוות הרפואי של מחלקת השיקום למסקנה שהמבקש לא יכול להגיע לעצמאות מלאה בתפקודי היום יום או להליכה עצמאית. יתרה מכך, המבקש נמצא במצב שבו האינטנסיביות של הטיפולים במחלקת השיקום אינה תורמת עוד להתקדמות או לשיפור במצבו. 11. אשר על כן, המבקש אינו זקוק, ואינו מתאים עוד, לאשפוז במחלקת השיקום של הדסה. 15. אציין עוד, שקיימת מצוקה קשה למיטות אשפוז במחלקתנו. מחלקת השיקום היא המחלקה היחידה הקיימת בין ירושלים לאילת. מחלקת השיקום המספקת שירותים לכל קופות החולים, לצה"ל ולנפגעי תאונות דרכים ופעולות איבה. התפוסה הממוצעת של מחלקת השיקום בשנת 2000 עמדה על 102.3% . ממוצע ימי האשפוז למטופל במחלקת השיקום הוא 24 ימים. בעוד הטיפול הממושך במבקש (4) חודשים הגיע לסיומו, הארכת שהותו במחלקת השיקום עתה מונעת מחולה/ים אחר/ים טיפול שיקומי בר תועלת". 10. לטענת ב"כ המשיבה 1 הסעד הזמני המבוקש אינו חיוני, אין למבקש סיכוי לזכות בבקשה בניגוד לעמדה המקצועית שהוצגה על ידי רופאי הדסה, כמפורט לעיל בין היתר בתצהירה של ד"ר שוכינה. מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה ולמבקש לא יגרם כל נזק למעט הוצאות כספיות שעשויות אולי להיות לו, להשגת עזרה סיעודית ובגינם למעשה מבקשים בני משפחתו להשאירו בבית החולים. במצב של מצוקת אישפוז קשה במחלקת השיקום השהיית המבקש יוצרת אי צדק משווע בעוד שחולים אחרים הזקוקים לטיפול בשיקום, אינם מתקבלים לאישפוז בגלל חוסר מקום והשהיית החולים האחרים פוגע ביכולת השיקום שלהם. 11. כמו כן טענה ב"כ המבקשים שיקולים של יושר שבעטיים אין ליתןאת ה סעד זמני המבוקש וביניהם: חוסר ניקיון כפיים , העלמת עובדות מבית הדין ושיהוי. לנוכח כל זאת טענה ב"כ המשיבה 1 כי יש לדחות הבקשה ולחייב בהוצאות הדסה ובשכ"ט עו"ד וכן בעלויות האשפוז מיום 28.2.01 ועד למועד העזיבה בפועל. 12. ב"כ המשיב מס' 2 טען כי רופאים מטעמו בדקו את המבקש וקבעו כי מדובר בחולה סיעודי שזקוק להמשך טיפול פיזיוטרפי ומעקב רפואי אך זה צריך להיות בבית או במסגרת מחלקה סיעודית ואין מקום להמשך אישפוזו במחלקת שיקום. ב"כ המשיבה 2 טען כי מדובר למעשה בצו עשה שמעורר קושי על פיקוחו ועל ביצועו. בפרט שמדובר בביצוע מתמשך . יתר על כן מדובר בשירות אישי וסעד מעין זה אינו ניתן לאור סעיף 3 (2) לחוק החוזים תרופות. על המבקש בשים לב לטיב הסעד המבוקש להראות זכות ממשית ולא רק סיכוי לכאורה ובכל אופן מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבות. ב"כ משיבה מס' 3 טען שלמעשה אינם צד נכון בשלב זה ואם יבקשו טיפול סיעודי בבוא הזמן הרי שזה ינתן לפי הכללת והתבחינים הקיימים. ב"כ המדינה ביקש להפטר מהדיון ולאור עמדת הצדדים האחרים שהסכימו נפטר מהדיון. כל הצדדים הפנו לחוק בריאות ממלכתי ולחוק זכויות החולה וכל אחד ביקש להתלות בו למצוא בו אסמכתא או להביא ממנו תנא דמסייע. החלטה 13. ההלכה העקרונית שנקבעה על ידי בית המשפט העליון, בענין סעדים זמנים, אומצה על ידי בית הדין הארצי לעבודה והובאה כבר בפסק הדין, דב"ע לג/3-3 מדינת ישראל - מרדכי גנץ פד"ע ד' 161, 164 וכך היא סוכמה: "עיקר תכליתם של צווי מניעה זמניים כגון אלה הוא לשמור, כל עוד תלויה בבית-המשפט תובענה בנדון, על מצב הדברים כפי שהוא היה קיים בעת הגשתה; אין בית-המשפט מרשה לאחד מבעלי הדין להביא שינויים במצב ההוא אשר עלול להיות בהם משום השפעה עניינית,כלכלית או משפטית על הדיון בתובענה או על תוצאותיו". בקשתו הינה למעשה שבית הדין יפסוק סופית בפלוגתא שבין הצדדים, אם כי לתקופה מוגבלת. על כגון דא, מתן צו עשה זמני, אמר בית הדין הארצי לעבודה בעניין מד"י נ' גנץ, בעמ' 164: "צריכות להיות נסיבות יוצאות מן הכלל כדי להביא בית משפט להעתר לבקשה כזו וצריכות להיות בפניו הוכחות חותכות על זכותו המוחלטת של מבקש ולא רק הוכחות על זכות לכאורה". הלכה זו חזרה ואושרה בפסקי דין מאוחרים יותר של בית הדין הארצי לעבודה דב"ע נא3-195/ , תובעה מכונות תרגום בע"מ - עמיחי סגל פד"ע כג 274, 275. ב"כ המבקש הודה בדיון כי מדובר בצווי עשה להורות למשיבים לטפל במבקש, במחלקה השיקומית בהדסה הר הצופים. ההלכה בעניין זה ברורה. אמות המידה למתן צו עשה זמני נוקשות יותר מאלו שבנתינת צו מניעה זמני, מאחר וזוהי אינה בקשה לשמור על מצב קיים אלא לשנותו מעיקר, להמשיך לעשות בפועל ולאכוף שירות ולהחזיר במקרה זה דהיינו, הבקשה למעשה שבית הדין יפסוק סופית בפלוגתא שבין הצדדים, אם כי לתקופה מוגבלת. 14. נטל ההוכחה מוטל כמובן על המבקש להראות כי הוא זכאי לסעד המבוקש. בשים לב לכך שמדובר בצו עשה, כאמור, לא די בסיכוי לכאורה אלא יש להראות "הוכחות חותכות על זכותו המוחלטת ולא רק הוכחות על זכות לכאורה". בשים לב לראיות שבפני ולמסגרת הדיונית המוסכמת,בשלב זה, לפחות, ומבלי לקבוע עמדה באשר לתובענה העיקרית, לא הרים המבקש את הנטל הכבד המוטל עליו לצורך קבלת הסעד של צו עשה זמני. כאמור, לא דיי ב"סיכויי לכאורה" שאף הוא לא הוכח בשלב זה. 15. הפסיקה קבעה, כי מספר תנאים מצטברים צריכים להתמלא על מנת שינתן סעד זמני, אלה כפי שנראה להלן, לא התמלאו במקרה דנן בשל כך, אין מקום ליתן סעד זמני של צו עשה כמבוקש. [נדגיש כי אין שוני מהותי לענין מתן סעד זמני, בין הכללים שנקבעו בבתי המשפט האזרחיים לאלה שנקבעו בבתי הדין לעבודה וראה לעיל ס' 3 ענין מד"י - מ. גנץ וכן בענין תובנה - סגל, שם בעמ' 279, מלכה אנגלסמן - ע. ר"ג פד"ע יח' 141, 144 בסעיף 6 ד' וכן תב"ע נב35-410/ תקדין כרך 92 [3] תשנ"ב / תשנ"ג - 1992]. סיכוי התביעה העקרית 16. כאן נכון להרחיב בענין, שאותו ציינו לעיל, באשר לסיכויי התביעה ושם אמרנו כי לא הוכח אף לא סיכוי לכאורה . לשם כך עלינו להתייחס תחילה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי עליו נאמרו הדברים הבאים בדב"ע 5/97 אירמה מדג'יני ואח' - קופת חולים כללית ואח' פד"ע לג 193: "18. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד - 1994 הוא חוק במסגרת דיני הבטחון הסוציאלי בישראל (ר' חלק ב' לאמנת ארגון העבודה הבינלאומי בדבר תקנים מינימליים לביטוח סוציאלי, 1952 (אמנה מס' 102), כתבי אמנה, כרך 7, עמ' 423; ר' גם צבי בר ניב: העבודה במשפט העמים, עמ' 215). חוק הבריאות, כמו חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 המעניק גימלאות גבייתיות למבוטחים, בא להבטיח שירותי בריאות לתושבי ישראל, על פי חובת ביטוח ותשלום דמי ביטוח שנקבעו בחוק. הגימלאות הגבייתיות על פי חוק הביטוח הלאומי אינן מכסות את כל צרכיו של אדם, אלא את צרכיו המינמיליים אשר "החברה רואה לחובה ולאפשרי לספקם" (דב"ע/ 0-24 יגאל חבר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע 419,415). אף מסגרת ביטוח הבריאות על פי חוק הבריאות אינה באה לכסות את כל השירותים הרפואיים להם נזקק אדם, אלא את אותם שירותים אשר המסגרת החברתית - כלכלית רואה לחובם ולאפשרי לתתם. 19. הקו המאפיין את דיני הבטחון הסוציאלי הוא כי מחד המוסד המבטח את הגוף המעניק גימלה או הטבה חייבים לתת את הגימלה או ההטבה על פי הוראות הדין, ומאידך הם אינם מוסמכים ואינם יכולים לסטות מהדין ולהעניק גימלה נוספת או הטבה נוספת, אלא אם החוק או מקור משפטי אחר העניק להם סמכות לכך (ר' בג"צ 202/59 נפיסה אבו זדאן כלדי נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד יד 200,197 ; דב"ע נב/ 0-84 שמעון הזנפרץ - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כו 301,305; בג"צ 363/84 המוסד לביטוח לאומי נ' ביה"ד הארצי לעבודה ואח', פ"ד לט (1) 724,727 מול האותה ה'; דב"ע מב/ 7-1 מרדכי גזית - נציב שירות המדינה ואח', פד"ע יג 397,406). 20. התחום וההיקף של שירותי הבריאות הניתנים על פי חוק הבריאות, נקבע בחוק הבריאות, או על פיו, והם הבסיס לחובתה של קופת חולים לתת לחבר הקופה את שירותי הבריאות שנקבעו, ולזכותו של חבר הקופה לקבל את שירותי הבריאות האמורים. במסגרת זו, ככל שמדובר בפירוש הוראה מההוראות חוק הבריאות או חקיקת המשנה על פיו, ינקוט בית הדין לעבודה בדרך הפרשנות המקובלת לגבי חקיקה סוציאלית, וזאת לשם השגת מטרתה ותכליתה של החקיקה. עם זאת, לעומת המאפיין את דיני הביטחון הסוציאלי כאמור בסיפקה 19 לעיל, המאפיין את ביטוח הבריאות הממלכתי הוא כי על פי מבנה חוק הבריאות וגורם התחרות שבין קופות החולים, השירותים הרפואיים אשר קופת חולים חייבת לתתם הם בגדר "רצפה" , וקופת חולים מוסכמת ורשאית להעניק שירות רפואי או תרופה נוספים, מעבר לקבוע בחוק או על פיו. זאת כמובן בשים לב למשאביה הכספיים של קופת החולים ומילוי הוראות החוק ועקרונותיו כמפורט בסעיף 1 בו, ובשים לב למעמדה של קופת החולים כגוף ציבורי". 33. לפיכך, עצם גישתה של קופת חולים במתן תרופה אשר אינה כלולה בצו התרופות, למבוטחי הקופה שקיבלו אותה לפני כניסת חוק הבריאות לתוקף, היא גישה העולה בקנה אחד עם הוראות החוק. יחד עם זאת, כאמור לעיל השאלה המרכזית בהליכים שלפנינו היא האם יש לחייב את קופת חולים במתן התרופה למרות ש"ההתוויה" הרשומה של התרופה אינה כוללת טיפול בחולי הטרשת הנפוצה. סמכותנו לדון ולהחליט בשאלה זו מושתתת על סעיף 54 (ב) לחוק הבריאות, ובנושא זה "ינהג בית הדין לעבודה על פי עקרונות המשפט המינהלי ודיני הבטחון הסוציאלי" (דב"ע 5/97-7 הנ"ל, פיסקה 23 לפסק הדין). 34. ההיבט התקציבי של מתן שירותי הבריאות מוצא ביטוי ברור בעקרונות חוק הבריאות (ר' סעיפים 3 (ד) ו 8 לחוק). לפיכך, מקובלת עלינו טענת קופת חולים, שנתמכה על ידי נציג היועץ המשפטי לממשלה, כי רשימת התרופות שבצו התרופות מביאה בחשבון, בין השאר, את ההתוויות לגבי אותן תרופות, בעת הכללתן בצו התרופות, המצביעות על היקף השימוש הצפוי בתרופות, וכתוצאה מכך - העלות הצפויה של התרופות. בצדק טען לפנינו נציג היועץ המשפטי לממשלה כי לא יהיה זה נכון לחייב את קופות החולים לספק תרופה שעלותה גבוהה והתוויתה היא למחלה בלתי נפוצה, אם מתברר כי אותה תרופה יעילה אף למחלה נפוצה, וזאת מבלי שהדבר ימצא ביטוי הן בהתוויה לפי תקנות הרוקחים והן בהליך על פי חוק הבריאות. מכאן, שאת התרופה בענין שלפנינו, אשר אין חולק על כך שההתוייה לגביה לא שונתה. 17. במקרה זה נאמנים עלי דבריה של ד"ר שוכינה ולפיהם לא חל שינוי במצבו של המבקש כבר ימים רבים - כ 3 שבועות עד חודש (ד"ר רבינוביץ) והמשך הטיפול והשיקום יכול להעשות מחוץ למסגרת המחלקה השיקומית של המשיבה 1 . יתר על כן יש להעריך שלא עשוי לחול שיפור נוסף במצבו ותכלית הפיזיוטרפיה לשמר השיפור התפקודי שהושג. כאמור לעיל הוצאו מספר חלופות טיפוליות למבקש. אלה נראות על פניו ראויות ומתאימות זאת בפרט לאור עדותה של ד"ר שוכינה. כאמור עדותה עשתה עלי רושם מקצועי ומהימן ולא נסתרה נהפוך הוא, עדותה נתמכת במסמכים הרפואים. בעדותו של ד"ר לוברסקי ובתצהירו של ד"ר רבינוביץ (שלא נחקר בשל שמ"פ) אני מעדיף באופן ברור את דבריה ועדותה של ד"ר שוכינה על פני המסמכים הרפואים שהוגשו מטעם שני הרופאים (רופאים כללים) שלא טיפלו במבקש מעת התרחשות האירוע הרפואי בספטמבר ולא העידו בפנינו .לא ברור כלל איזה חומר רפואי עמד בפני רופאים אלה ומה מומחיותם בתחום השיקום. חשוב להדגיש כי הוצאתו של המבקש מהמחלקה השיקומית אין משמעה הפקרתו ואי מתן טיפול רפואי או שיקומי. נהפוך הוא. כפי שצויין על ידי המשיבה 2 וכפי שגם אף עולה מההצעה לטיפול חלופי (שהוגשה לבית הדין בבוקר יום 11.3.01 לאחר הדיון), הרי שמוצעות למבקש חלופות רפואיות מתאימות .במסגרת זו ינתן לו טיפול רפואי ושיקומי נאות לפי הצורך כמקובל וכמתחייב על פי חוק זכויות החולה. מאזן הנוחות. 18. ברור שהמבקש לא הוכיח, כי אי הענות לסעד המבוקש תגרום לו לנזק, שהינו גבוה מהנזק שעלול להיגרם למשיבה, אם ינתן כנגדה הסעד הזמני. בשלב זה לפחות, לא הוכיח המבקש כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. בעניין הפעלת מאזן הנוחות בבית הדין לעבודה, נפנה לפס"ד, דב"ע מז3-149/ , שקם בע"מ - גילה רוזין פד"ע יט' עמ' 141, שם בסעיף 13 וכן לתב"ע נג3-564/ אפרתי אבנר - מפעלי ים המלח, תקדין כרך 93 [2] תשנ"ג / תשנ"ד 1993. לא הוכח כי אם ינתן למבקש טיפול רפואי ושיקומי חילופי כמוצע הרי שהוא יהיה בסכנת חיים או יגרם לו נזק . נהפוך הוא. המשך השיקום האינטנסיבי במודל הקיים אצל המשיבה מס' 1 כלל אינו נצרך לו וטיפול פיזיוטרפי מספר פעמים בשבוע די בו כדי לשמר את מצבו ואולי אף להביא לשיפור (שאינו בהכרח צפוי). מנגד ראוי לשים לב לכך שבמחלקה השיקומית של המשיבה 1 יש כ - 20 מיטות בלבד והתפוסה בה עולה על 100% . מחלקת השיקום מעניקה שירותים לאזור גאוגרפי רחב מאוד - מירושלים ועד אילת כשממוצע ימי האשפוז בה הינה 24 ימים. המבקש שהה במחלקה השיקומית מסוף אוקטובר דהיינו כ 4 וחצי חודשים. המחלקה השיקומית נועדה (כעולה מתצהירה של ד"ר שוכינה) לתת טיפול שיקומי אינטנסיבי כל עוד מדובר בנכות "טרייה" (דהיינו לאחר פרק זמן קצר מעת הפגיעה) או אז השיפור בתפקוד והשיקום עשוים להיות משמעותיים ודרסטים. הטיפול כיום במבקש לאחר שנכותו כבר אינה "טרייה" ולאחר שכבר חל השיפור המשמעותי בתפקודו, צריכה להעשות במסגרת החלופות הרפואיות הנאותות שהוצעו ואין מקום שהמבקש ימשיך לשהות במחלקה וימנע מחולים פוטנצינלים אחרים, את הזכות לקבל שיקום טיפולי אינטנסיבי, כאשר נכותם טרייה ובעת שעשוי לחול שיפור משמעותי בתפקודם . השארתו של המבקש במחלקת השיקום על חשבון משתקמים פוטנציאלים אחרים אינה הוגנת ,אינה צודקת ומפלה. ברור שמאזן הנוחות נוטה לטובת אלה לאחר שהמבקש כבר זכה לטיפול שיקומי במשך 4 וחצי חודשים (שוב נזכיר כי ממוצע האשפוז במחלקה זו עומד על 24 יום). נציין כי מתן צוו עשה בעין כמבוקש ידרוש פיקוח ביה"ד לוודא אכיפת הצוו שענינו שירות אישי למבקש. צוו מעין זה אין זה ראוי לתת ע"א 495/66 מני נגד כהן פד"י כא (1) 113,116. נקיון כפיים. 19. הסעד של צו מניעה זמני, הוא סעד שביושר ובתור שכזה מותנית הענקתו גם בתנאי נוסף והוא נקיון כפיים מצד המבקש. ראה תב"ע מט 12-203/ אדרי - משרד הבריאות פד"ע כ' עמ' לט' וכן דב"ע מז3-43/ בבית הדין הארצי לעבודה, דן מיכאלי - ח. וייצמן, פד"ע יח עמ' 275 ועמ' 279. בבקשה לסעד הזמני כמו גם בתצהירו המקורי של אחי המבקש שנלווה לה, כלל לא גולה לבית הדין על כי הוצעו להם חלופות טיפוליות זה מכבר ועל כי נודע להם על הכוונה לשחרר את המבקש כבר במחצית חודש פברואר לערך . 20. לאור כל האמור בפרט בענין סיכוי התביעה ומאזן הנוחות הבקשה לצו זמני נדחית. בשים לב לכך שמדובר בניסיון לממש זכות מתחום הבטחון הסוציאלי אין צו להוצאות. צו מניעה זמנישאלות משפטיותצוויםצו מניעה