פסק דין 1. בפנינו בקשת צד בסכסוך קיבוצי שהגישה ביום 11/12/2000 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - הסתדרות עובדי המדינה (להלן - ההסתדרות או המבקשת) נגד מדינת ישראל - הטלביזיה החינוכית הישראלית (להלן - המשיבה או טח"י) בעניין "פיטורי עובדים תוך הפרת הוראות הדין והתקשי"ר ופגיעה ביחסי העבודה הקיבוציים במקום העבודה". המבקשים 3-2, הם עובדי טח"י שהועסקו "בחוזה מיוחד", אשר קיבלו, במחצית השניה של חודש נובמבר 2000, הודעה כי שרותם בטח"י יסתיים ב-31/12/00, עם פקיעת תוקפו של החוזה להעסקתם. בבסיס הבקשה עומדת שאלת סיווג עבודתם של המבקשים - כ"עבודה צמיתה" או כ"עבודה שלפי טיבה אינה צמיתה" - סיווג המשליך על הליך הפיטורים המתחייב מהוראות הדין והתקשי"ר החלים ביחסי הצדדים. בית הדין התבקש לפעול על פי הסמכות המוקנית לו בתקנה 16 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי הדין בכסכוך קיבוצי), התשכ"ט - 1969 ולהורות על איחוד הדיון בבקשת ההסתדרות עם הדיון בבקשת המבקשים 2-3, וזאת במסגרת דיון בסכסוך קיבוצי, וליתן את הסעדים כדלקמן: "א. להבהיר כי תקופת עבודתו של המבקש 2 כ"פרילנסר" נחשבת לצורך חישוב הוותק של המבקש 2 במשיבה, וכי בתקופה זו התקיימו יחסי עובד ומעביד בינו ובין המשיבה. ב. להצהיר כי העובדים עבדו בעבודה מסוג "צמיתה". ג. להצהיר כי המשיבה הפירה את הוראות החוק והתקשי"ר הרלוונטיות ופעלה בחוסר תום לב, עת מסרה למבקשים מכתבי פיטורים. ד. להצהיר כי מכתבי הפיטורים בטלים מעיקרם ומשוללי כל תוקף, שכן ניתנו בניגוד מוחלט להוראות התקשי"ר; וכי המבקשים פוטרו שלא כדין. ה. לחילופין למנוע ביצועם של הפיטורים, ולאסור על המשיבה לפטר את המבקשים 3-2 באופן חד צדדי, ללא קיומן של הוראות התקשי"ר בנוגע לעובדים קבועים או לעובדים בתקופת נסיון. ו. להוציא צו מניעה האוסר על המשיבה לפטר עובדים בניגוד להוראות התקשי"ר העוסקות בפיטורי עובדים קבועים, או לחילופין להוראות הנוגעות לאי העברה לקביעות של עובדים שסיימו את תקופת הנסיון." כן התבקש בית הדין ליתן סעדים ארעיים וזמניים, במעמד צד אחד, כדלקמן: "א. צו ארעי, במעמד צד אחד, המורה על הקפאתה, ומונע כניסתה לתוקף של הודעת הפיטורים אשר ניתנה למבקשים על ידי המשיבה, ואשר עתידה להיכנס לתוקף, באם לא יינתן צו, ביום 31/12/2000 (להלן - הודעת הפיטורים) וזאת עד לקיומו של דיון בבקשה לסעדים זמניים במעמד שני הצדדים. ב. צו המורה על הקפאתה, והמונע כניסתה לתוקף של הודעת הפיטורים וזאת עד למתן החלטה בתיק העיקרי." (להלן - הבקשה). 2. ביום 11.12.2000 ניתנה החלטה, על פיה, הבקשה לסעדים זמניים וארעיים תידון ביום 20.12.2000. בעקבות בקשה מוסכמת של הצדדים נדחה הדיון ליום 23.1.2000. המשיבה התחייבה להעסיק את המבקשים 2-3 עד להכרעת בית הדין בבקשה לסעדים זמניים, ובלבד שפרק הזמן שמיום 31.12.2000 ועד להכרעת בית הדין, כאמור, לא ימנה כחלק מתקופת עבודתם של לצורך קביעת מעמדם במשיבה. ביום 18.1.2001 הגישה המשיבה את תשובתה לבקשה, במסגרתה העלתה טענות מקדמיות, בין השאר, כי דין הבקשה להידחות בשל מיצוי הסכסוך בהליך קודם שהיה בין הצדדים, מכוח אותה מסכת עובדתית ובהתבסס על אותם טיעונים משפטיים, חוסר תום לב ומניעות (להלן - הטענות המקדמיות). בפתח הדיון שהתקיים ביום 23.1.2001 בקשה ב"כ המבקשים לתקן מספר טעויות שנפלו בבקשה, ובין השאר למחוק את המשפט שמתחיל במלים "או לכל הפחות בשל לחץ עבודה בעבודה שהינה צמיתה לפי טיבה" המופיע בסעיף 40 לבקשה וכן את המלים "בשל לחץ עבודה", בכל מקום שבו הופיעו בבקשה. על מנת לייעל את הדיון, הסכימו הצדדים לדחות את הדיון בהליך הזמני ליום 30.1.2001 כאשר הכוונה היתה שלאחר חקירות קצרות יגישו הצדדים סיכומים, הן לעניין הטענות המקדמיות והן בשאלת הסעד הזמני. בדיון שהתקיים ביום 30.1.2001 נחקרה הגב' דולי וולברום, המצהירה מטעם המשיבה. במהלך הדיון הודיעו הצדדים כי הם מוכנים לאחד את הדיון בהליך הזמני עם הדיון בהליך העיקרי, וניתנה החלטה לעניין סדר הגשת הסיכומים ומועד מתן פסק הדין, כאשר עד למועד מתן פסק הדין תמשיך המשיבה להעסיק את המבקשים. עוד נקבע כי ביום 13.2.2001 יחקרו המצהירים הנוספים, אלא אם כן תודיע המשיבה, מבעוד מועד, כי היא מוותרת על חקירתם. ביום 5.2.2001 הגישה ב"כ המבקשים בקשה להתיר למבקשים להגיש לבית הדין, במסגרת סיכומי טענותיהם, או במסגרת כל הליך שהוא, מסמך שהוא טיוטה אחרונה של הסכם הפשרה בהליך הקודם שהיה בין הצדדים (להלן - הטיוטה). לאחר קבלת תגובת המשיבה, אשר התנגדה לבקשה, ניתנה ביום 12.3.2001 החלטה המתירה את הגשת הטיוטה. ביום 11.2.2001 הודיעה המשיבה כי הינה מוותרת על חקירת המצהירים מטעם המבקשים, זאת מבלי שיהא בכך בלבד משום הסכמה לטענה מטענותיהם. נציין כבר בשלב זה כי לאחר שנסקור את המסגרת הנורמטיבית של הסכסוך מושא בקשה זו , הרקע העובדתי לבקשה וההליכים הקודמים, נתייחס בראש וראשונה לטענות המקדמיות שהעלתה המשיבה שעניינן , כאמור, דחיית הבקשה בשל מיצוי הסכסוך הקיבוצי, חוסר תום לב ומניעות, ורק לאחר מכן, ובמידת הצורך, לאור הכרעתנו בטענות המקדמיות, נתייחס לגופו של עניין. א. המסגרת הנורמטיבית 3. ביחסי הצדדים חלים, בין השאר, הוראות תקנון שירות המדינה (להלן - התקשי"ר), הסכם קיבוצי כללי שנחתם ביום 7/2/1991 (להלן - הסכם 91), אשר הינו נספח להסכם קיבוצי כללי מיום 1/4/71 (להלן - הסכם 71), אשר עניינם בזכויותיהם של עובדים ארעיים ועובדים בחוזה מיוחד בשירות המדינה. הסכם 91 האריך את התקופה בה ימשיכו העובדים להחשב כעובדים ארעיים, כל זאת בהסכמתם, מ-36 חודשים רצופים לסה"כ 5 שנים רצופות. הוראותיהם של הסכם 71 ושל הסכם 91 הפכו לחלק מהתקשי"ר בפיסקה 16.522 המסדירה נוהל העברת עובדים המועסקים במעמד של חוזה מיוחד "במשימה חולפת", למעמד זמני. 4. לשם הבנת טיעוני הצדדים נפרט את הוראות התקשי"ר הרלוונטיות לענייננו. פרק 02 לתקשי"ר דן בסוגי העבודות והעובדים בשירות המדינה וקובע, בין השאר, כי העבודה בשירות המדינה היא משני סוגים עיקריים: עבודה צמיתה ועבודה שלפי טיבה אינה צמיתה, וכי להבחנה זו בין שני סוגי העבודות יש משמעות מבחינת התקציב, הארגון והמינהל וכן מבחינת מעמד וזכויות העובדים המועסקים בכל סוג עבודה (פיסקה 02.111). עוד נקבע בפרק זה, כי בשירות המדינה מועסקים עובדים מכמה סוגים וכי סוג ההעסקה של עובד נקבע, בדרך כלל, לפי סוג העבודה שהוא מבצע (עבודה צמיתה או עבודה שלפי טיבה אינה צמיתה) ויש לו משמעות לענין תקופת העסקתו וזכויותיו. 5. "עבודה צמיתה" מוגדרת כ"עבודה שלפי טיבה ואופיה אינה מוגבלת מבחינת הזמן; עבודה כזאת היא במסגרת התקציב הרגיל של המדינה, ומבצעים אותה עובדים המשובצים במשרות שבתקן המאושר" (פיסקה 02.12). את העבודה הצמיתה מבצעים בדרך כלל עובדים בנסיון, עובדים על פי כתב מינוי או עובדים על פי סוגים מסוימים של חוזים מיוחדים (פיסקה 02.12). "עבודה שלפי טיבה אינה צמיתה" מוגדרת כ"עבודה שלפי אופיה וטיבה מוגבלת מבחינת הזמן; עבודה כזו היא במסגרת תקציבית מיוחדת ובדרך כלל מבצעים אותה עובדים שאינם משובצים במשרות שבתקן המאושר (עבודת ממלא מקום נחשבת כעבודה שלפי טיבה אינה צמיתה, למרות שממלא מקום מועסק במשרה תקנית) (פיסקה 02.131). את ה"עבודה שלפי טיבה אינה צמיתה" מבצעים, בדרך כלל, עובדים זמניים, עובדים על פי סוגים מסוימים של חוזים מיוחדים ועובדים ארעיים. במקרים מסוימים מבצעים גם עובדים קבועים עבודה שלפי טיבה אינה צמיתה (פיסקה 02.133) פסקה 02.132 לתקשי"ר מונה את שלושת סוגי ה"עבודה שלפי טיבה אינה צמיתה": (א) עבודה הנובעת מלחץ עבודה חולף בביצוע משימה שלפי טיבה היא צמיתה (כגון חיסול פיגורים, סגירת ספקי מלאי או חשבונות, התרחבות פעולות צמיתות אשר טרם הוברר אם יתמידו) - להלן עבודה הנובעת מלחץ עבודה; (ב) עבודה הקשורה בביצוע משימה חולפת (כגון בניית בנין, סלילת כביש, הנחת מסילה, הקמה או הרכבה של משרד, הכנת בחירות) - להלן עבודה בביצוע משימה חולפת; (ג) מילוי מקום של עובד הנעדר מן העבודה - להלן מילוי מקום. 6. פיסקה 02.212 לתקשי"ר מונה את סוגי העובדים בשירות המדינה: "(א) עובד על פי הרשאה להעסקה לשעה - עובד בנסיון; (ב) עובד על פי כתב מינוי - עובד קבוע; (ג) עובד על פי כתב הרשאה - עובד זמני; (ד) עובד על פי חוזה מיוחד; (ה) עובד ארעי; (ו) עובד ישראלי המועסק בחוץ לארץ במעמד של עובד מקומי (עמ"י); 7. "עובד קבוע" - הוא עובד במועסק בעבודה צמיתה במשרה בתקן, על פי כתב מינוי והעסקתו אינה מוגבלת בזמן (פיסקה 02.231). "עובד בנסיון" - התקופה הראשונה של העסקת עובד במשרה תקנית היא תקופת נסיון במהלכה, בין השאר, נבחן כושרו למילוי המשרה אליה נתקבל. בתקופת הנסיון מועסק עובד על פי "הרשאה לשעה" או "הרשאה להעסקה לשעה בתקופת נסיון" (פיסקה 02.221). "עובד זמני" - מועסק בעבודה שלפי טיבה אינה צמיתה, על פי "כתב הרשאה", עובד כזה (למעט ממלא מקום) אינו מועסק במשרה בתקן ותקופת העסקתו מוגבלת בזמן (פיסקה 02.241). 8. במעמד של " עובד זמני" מועסקים העובדים הבאים: א. עובד המתקבל לתקופה ארוכה משנים עשר חודש למילוי מקום, או שיש להאריך את העסקתו מעבר לתקופה של שנים עשר חודש שלא בהתאם לפסקה 16.212 או לפיסקה 16.413 לתקשי"ר. תקופת כהונתו של עובד כזה תסתיים לא יאוחר מתום שנת הכספים, בה מלאו שנתיים לתקופת כהונתו במעמד עובד זמני. ב. עובד, המועסק במעמד ארעי או לפי חוזה מיוחד בעבודה הנובעת מלחץ עבודה, אשר השלים 12 חודשי עבודה, או בעבודה בביצוע משימה חולפת, שהשלים 24 או 36 חודשי עבודה. עובד ארעי ועובד על פי חוזה מיוחד, המועסקים 12 חודשים רצופים בלחץ עבודה, יועברו למעמד זמני החל מהיום שבו מלאו 12 חודשים רצופים לעבודתם האמורה (פיסקה 16.5211) ויועברו למעמד קבוע לאחר שהשלימו שנת שירות אחת במעמד זמני (פיסקה 16.533). עובד ארעי ועובד על פי חוזה מיוחד, המועסקים 24 חודשים רצופים במשימה חולפת, יועברו למעמד זמני החל מן האחד בחודש הבא אחרי היום שבו מלאו 24 חודשים רצופים בעבודה האמורה, אם מתקיימים כל התנאים להעסקה במעמד זמני, בהתאם להוראת פרק משנת 16.3 ובהתאם לפיסקה 16.511 (יב) לתקשי"ר . הסכים העובד לכך, מותר לדחות את העברתו למעמד זמני עד מלאת 36 חודשים רצופים לעבודתו האמורה. בנספח להסכם 91 הוסף שינוי כדלקמן:- "הסכים העובד לכך, מותר לדחות את העברתו למעמד זמני בשנתיים נוספות, נמצא תקן מתאים לשיבוץ העובד בתקופה זו, יועבר העובד למעמד זמני במעמד מציאת התקן; תקופת ההעסקה כעובד ארעי או כעובד על פי חוזה במשימה חולפת, לא תעלה בסך הכל על 5 שנים רצופות" (פיסקה 16.522). עובד ארעי, או עובד על פי חוזה מיוחד, שהועסק ברציפות אבל לסירוגין בלחץ עבודה ובמשימה חולפת, יועבר למעמד זמני אחרי 24 חודשים רצופים לעבודתו במעמד ארעי או על פי חוזה מיוחד, אם מתקיימים בו כל התנאים להעסקה במעמד זמני בהתאם לפרק משנה 16.3 ובהתאם לפיסקה 16.511 (יב); לצורך זה תיחשב תקופת העסקתו בלחץ עבודה ככפולה ממה שהייתה למעשה (פיסקה 16.523). עובד ארעי או עובד על פי חוזה מיוחד שהועסק לסירוגין במשימה חולפת ובלחץ עבודה והועבר למעמד זמני בהתאם לפיסקה 16.523 יועבר למעמד קבוע, לאחר השלימו 24 חודשי שירות במעמד זמני (פיסקה 16.533). ג. עובד, שיועסק עד לגמר עבודה פלונית שלפי טיבה אינה צמיתה; במקרה כזה מותרת ההעסקה רק במקרים יוצאים מן הכלל ובאישור נציבות שירות המדינה (פיסקה 02.242). 9. על פי הוראות התקשי"ר נוהל הפיטורים והפסקת העבודה של סוגי העובדים בשירות המדינה הוא כדלקמן: א. פיטורי עובד קבוע טעונים החלטת השר, משא ומתן עם ועד העובדים ואישור נציבות שירות המדינה במקרים מסויימים (פיסקה 82.23). ב. פיטורי עובד זמני לפני התאריך שנקבע כתאריך סיום שירותו, נעשית בדרך בה מפוטר עובד קבוע, בשינויים מסויימים, ואילו לגבי הפסקת העבודה בתאריך הנקוב כסיום שירותו, חלות הוראות מיוחדות שפורטו לפי סוג העסקתו של העובד (פיסקה 82.24). הפסקת שירותו של עובד זמני, המועסק במשימה חולפת או במילוי מקום, בתאריך הנקוב כתאריך סיום שירותו בכתב ההרשאה שלו, אינה כפופה להוראות פיסקאות 82.23 ו-82.31, אולם, למען הסדר, רצוי שהאחראי ישלח לעובד תזכורת בדבר סיום עבודתו, במידת האפשר חודש ימים מראש (פיסקה 82.25). ב. רקע עובדתי והליכים קודמים 10. המבקש 2 (להלן -אדלר) החל לעבוד בטח"י כ"פרילנסר" ביום 1.4.1996. החל ממועד זה ועד ליום 1.10.1997 שימש אדלר כתחקירן בתכנית "זוית ראיה", תכנית שהופקה בסיוע תקציב ממשרד הקליטה ופנתה לקהל העולים החדשים דוברי השפה הרוסית. ביום 1.1.1997, לאחר עזיבתו של עוזר ההפקה בצוות "זוית ראיה", מונה אדלר לשמש כעוזר הפקה בתכנית. בשלב מסויים נחתם בין הצדדים חוזה שכותרתו "חוזה מיוחד להעסקת עובד" בו הוגדר סוג העסקתו של אדלר כ"חוזה משימה חולפת (חודשי)", תאריך כניסתו לשירות צויין כ- 1.10.1997 ותקופת החוזה מ- 1.7.1998 עד 31.12.1998 (נספח א' לבקשה, להלן-החוזה הראשון). עם תום תקופת החוזה הראשון נחתמו בין הצדדים שני חוזים נוספים - האחד האריך את תקופת העסקתו של אדלר עד ליום 31.8.1999 והשני האריך אותה עד ליום 30.9.1999 (נספחים ב1-ב2 לבקשה, להלן - חוזי ההארכה). בחודש אפריל 1999 הסתיימה הפקתה של התוכנית "זוית ראיה" ואדלר שובץ כעוזר הפקה בתכנית "זומביט". ביום 12.8.1999 נשלחה לאדלר הודעה על סיום העסקתו ביום 30.9.1999. בעקבות סיכום בין הסתדרות עובדי המדינה וועד העובדים בטח"י לבין הנהלת טח"י נדחה סיום העסקתו של אדלר עד ליום 31.10.1999. המבקש 3 (להלן - אזולאי) החל לעבוד בטח"י ביום 1.10.1997 והועסק בתפקיד תחקירן ויזואלי בתכנית "הכל אנשים". בין הצדדים נחתם חוזה שכותרתו "חוזה מיוחד להעסקת עובד" שבו נקבע סוג ההעסקה כ"חוזה משימה חולפת (חודשי)", תאריך כניסה לשרות צויין כ- 1.10.1997 ותקופת החוזה מ- 8.8.1998 עד 31.12.1998. עוד צויין בחוזה כי העובד יועסק בחטיבת מבצעים והפקה במשרה שתוארה "עוזר הפקה (ב')" (נספח ד' לבקשה) (להלן - החוזה הראשון). לאחר תום תקופת החוזה הראשון נחתמו בין הצדדים שני חוזים נוספים - הראשון האריך את העסקתו של אזולאי עד ליום 31.8.1999 והשני האריך את תקופת העסקתו עד ליום 30.9.1999 (נספחים ה1 וה-ה2 לבקשה, להלן - חוזי ההארכה). יצויין כי בחוזים שפורטו לעיל נרשם תפקידו של אזולאי כ"עוזר הפקה" אך הוא הועסק כ"עוזר במאי". במהלך עבודתו עבר אזולאי קורס עוזרי במאי ושובץ בתכנית "הכל אנשים" כעוזר במאי. ביום 12.8.1999 נשלחה לאזולאי הודעה על סיום העסקתו ביום 30.9.1999. כמו בעניינו של אדלר הוסכם עם ועד העובדים על דחיית סיום העסקתו עד ליום 31.10.1999. 11. ביום 9.10.1999 הגישה המבקשת בקשת צד בסכסוך קיבוצי ובקשה לסעדים זמניים נגד טח"י שעניינה "פיטורי עובדים תוך הפרת דין, הסכם קיבוצי ופגיעה ביחסי העבודה הקיבוציים במקום העבודה" (להלן - הבקשה הראשונה). בבקשה נטען כי ה"ה אדלר ואזולאי מועסקים למעשה כעובדים בעבודה תקנית/צמיתה בטח"י (ולחילופין הם במעמד של חוזה מיוחד עקב לחץ עבודה), וכי העסקתם במעמד אחר, לרבות חוזה מיוחד עקב משימה חולפת ו/או מעמד של "פרילנסר", הינו בגדר פיקציה. המבקשים טענו כי לאור האמור, ולאור משך העסקתם של המבקשים בטח"י, יש לקבוע כי הם עובדים קבועים על כל המשתמע מכך לעניין הפסקת עבודתם. לאור האמור לעיל התבקש בית הדין ליתן את הסעדים כדלקמן:- "א. להצהיר כי המשיבה הפירה את הוראות הסכם 91 והוראות התקשי"ר הרלוונטיות ופעלה בחוסר תום לב, עת מסרה למבקשים מכתבי פיטורים. ב. להצהיר כי מכתבי הפיטורים בטלים מעיקרם ומשוללי כל תוקף, שכן ניתנו בניגוד מוחלט להוראות התקשי"ר; כי המבקשים פוטרו שלא כדין. ג. להוציא צו מניעה האוסר על המשיבה לפטר עובדים בניגוד לתקשי"ר ולהורות לה לקיים את הוראות התקשי"ר והסכם 91. ד. להצהיר כי על המשיבה היה להעביר את העובדים למעמד זמני בתקן לאחר 12 חודשי העסקה רצופה. ה. להצהיר כי העובדים עבדו בעבודה מסוג: "צמיתה"". לחילופין, התבקש כב' בית הדין לפסוק: א. פיצויים מוגדלים לכל העובדים, בגין הפרתו של הסכם קיבוצי וזאת מכוח סעיף 37ד לחוק יישוב סכסוכי עבודה, התשי"ז - 1957" הבקשה לסעדים זמניים נמחקה בהסכמה הדדית, על פיה יועסקו ה"ה אדלר ואזולאי במשיבה עד גמר ההליכים בתיק או עד לסיום העסקתם על ידי המשיבה, המוקדם מביניהם. המבקשים התחייבו כי תקופת העסקתם של הה"ה אדלר ואזולאי בהתאם להסכמה זו, לא תהווה בסיס לכל טענה הנוגעת לזכויותיהם ו/או שינוי מעמדם. 12. עמדת המבקשת, כפי שעלתה, בקליפת אגוז, מהבקשה הראשונה היתה כדלקמן:- א. לאור הגדרת המונחים "משימה חולפת", "לחץ עבודה" ו-"עבודה שלפי טיבה אינה צמיתה", יש לקבוע כי המבקשים נקלטו במשיבה לצורך ביצוע עבודה שהיא צמיתה לפי טיבה, או לכל הפחות בשל לחץ בעבודה שהינה צמיתה לפי טיבה, והסיווג שנקבע על ידי המשיבה ("משימה חולפת") אינו משקף את המצב העובדתי והמשפטי הנכון. ב. המבקשים הועסקו במשימות שנמשכו ונמשכות שנים, כאשר העובדים במשימות אלה מוחלפים ללא כל הצדקה עניינית הנובעת ממהות ומהלך העבודה במשיבה אלא משיקולים זרים וחיצוניים שעיקרם הימנעות ממתן קביעות לעובדים. ג. משימתם של המבקשים לא הסתיימה, ולמעשה לא תסתיים שכן מדובר בחלק אינטגרלי מפעילותה השוטפת של המשיבה ולא ב"עבודה ספציפית" - נקודתית ועל כן יהיה צורך להחליפם בעובדים אחרים (או פרילנסרים). ד. לאור האמור לעיל, וכמתחייב מהוראות חוק שירות המדינה (מינויים) ותקנותיו ומהוראות התקשי"ר, יש לקבוע כי המבקשים הועסקו בעבודה שהיא צמיתה לפי טיבה ועל כן יש לסווגם כעובדים קבועים, או לפחות כעובדים זמניים, ואין לסווגם כעובדים בחוזה מיוחד או בחוזה ארעי. ה. אם לא תתקבל הטענה כי המבקשים נקלטו לעבודה במשיבה כעובדים קבועים כי אז יש לקבוע, לחילופין, כי הועסקו במשיבה מלכתחילה כעובדים זמניים על פי כתב הרשאה (כאשר החוזה המיוחד משמש ככתב הרשאה). ו. לחילופין, אם לא תתקבל הטענה לפיה נקלטו המבקשים לביצוע עבודה שהיא צמיתה לפי טיבה, במעמד של עובדים קבועים או זמניים, הרי שלכל הפחות עולה כי המבקשים נקלטו לצורך תגבור המשימות שהן צמיתות לפי טיבן, בהיותן מהוות את פעילותה השוטפת העיקרית של המשיבה, ואז לא נותר אלא לסווגם כעובדים בחוזה מיוחד לעובד בלחץ עבודה ולא כעובדים בחוזה מיוחד במשימה חולפת, כפי שסיווגה אותם המשיבה. ז. בכל מקרה אין לקבל את גירסתה של המשיבה לפיה נקלטו המבקשים לעבודה במעמד של חוזה מיוחד במשימה חולפת וכמתחייב מכך, בכל מקרה, הליך הפסקת עבודתם של המבקשים לא נעשה דין. אם יקבע שיש לסווגם כעובדים קבועים הרי אין לפטרם ללא קיום ההליך הנדרש בתקשי"ר - היינו החלטת שר, קיום מו"מ עם ועד העובדים ואישור נציבות שירות המדינה. אם יקבע כי המבקשים הועסקו במשיבה מלכתחילה כעובדים זמניים כי אז יש ליישם לגביהם את ההוראות הרלוונטיות הנוגעות לפיטורי עובד זמני המועסק במשימה הנובעת מלחץ עבודה, וזאת מאחר והתקשי"ר אינו מתייחס כלל לסיטואציה כמו זו בענייננו שכן על פיו אין אפשרות להעסיק עובד זמני במשימה שהיא צמיתה לפי טיבה. למעשה המדובר בעובד שאמור היה להיקלט כעובד קבוע, שכן הוא שובץ במשרה צמיתה ואינו עונה על הקריטריונים להעסקת עובד ארעי או בחוזה מיוחד. 13 עמדת המשיבה כפי שעלתה, בקליפת אגוז, מתשובתה לבקשה הראשונה היתה כדלקמן:- א. המבקשים לא הועסקו בעבודה שהינה צמיתה לפי טיבה שכן לא התקיימו בעניינם התנאים המצטברים, על פי הוראות התקשי"ר, להיות עבודה עבודה צמיתה. המבקשים הועסקו במסגרת חוזה מיוחד למשימה חולפת כשהעסקתם נעשית מתוך "תקציב פעולות" המורכב בחלקו ממקורות חיצוניים, השותפים בהפקות של הפקות משותפות למיניהן, המהווים חלק מעבודת המשיבה. ב. עצם הקביעה, אם מדובר בעבודה צמיתה לפי טיבה או לא, נתונה בידי המעביד, בהתאם למסגרת התקציב בה הוא פועל וסוג העבודה. ג. עבודת הפקה היא מטיבה עבודה בלתי צמיתה. העסקתם של המבקשים היתה למשימות ספציפיות. לא היתה כל כוונה ובפועל לא הועברו תכופות לעבוד במסגרת הפקות אחרות. משך העסקתם של העובדים מותנה במשך חייה של התכנית לשמה נשכרו ואין לדעת מראש מה יהיה משכה. ד. למבקשים היה ידוע כי העסקתם מוגבלת בזמן, וכי בשום שלב לא יהפכו להיות עובדים זמניים או קבועים במשיבה. המבקשים הועסקו, כאמור, במסגרת חוזה מיוחד למשימה חולפת, וכך ניתן להעסיקם, על פי דין, עד חמש שנים. ה. לאור העובדה שהועסקו במשיבה פחות מחמש שנים, הרי שניתן היה להעסיקם במסגרת חוזה מיוחד לכל אורך תקופת עבודתם, וסיום העסקתם נעשה כדין. ו. לשם מעבר לקביעות נחוץ אקט פוזיטיבי של המעביד, מה שלא התקיים בענינם של המבקשים. ז. הבקשה מוגשת בחוסר תום לב מובהק, וללא התחשבות במצבה המורכב ובשיקולים הניהוליים של הטח"י וכל מטרתה - לכפות על המשיבה לקלוט עובדים נוספים בתקן, כאשר אין כל אפשרות מעשית לעשות כן בשל היעדר תקן ותקציב. 14 ביום 7.5.2000 הודיעו הצדדים לבית הדין כי הגיעו לידי הסכם פשרה כדלקמן: "1. המשיבה תמשיך להעסיק את המבקשים 2-3 עד לחודש דצמבר 2000 על-פי חוזה מיוחד לעבודה מסוג משימה חולפת. 2. המבקשים מוותרים בזאת על טענתם לפיה הועסקו המבקשים 2-3 בעבודה הנובעת מלחץ עבודה. 3. המבקשת 1 מצהירה בזאת כי כל שאר עובדי המשיבה, המועסקים בעבודה מסוג משימה חולפת, ואשר טרם חלפו 5 שנים לתחילת העסקתם במשיבה, מכירים בכך כי העסקתם במשיבה אינה העסקה בעבודה הנובעת מלחץ עבודה. 4. כל צד ישא בהוצאותיו. 5. כב' בית הדין מתבקש ליתן תוקף של פסק דין לפשרה דלעיל." להסכם ניתן תוקף של פסק דין ביום 7.5.2000. ג. עמדות הצדדים כפי שהן באות לידי ביטוי בבקשה הנוכחית ובתשובת המשיבה 15 עמדתה של המבקשת בבקשה הנוכחית, זהה, כמעט לחלוטין, לעמדה שהוצגה על ידה בבקשה הראשונה, לרבות בכל הנוגע לתשתית העובדתית שהונחה על ידה. המדובר למעשה באותה הבקשה, למעט בכל הנוגע לטענה בדבר "לחץ עבודה" שאמנם הופיעה בבקשה הנוכחית אך נמחקה, כאמור, בדיון הראשון. המבקשת חוזרת וטוענת כי יש לקבוע שהמבקשים נקלטו במשיבה לצורך ביצוע עבודה שהיא צמיתה לפי טיבה, והסיווג שנקבע על ידי המשיבה ("משימה חולפת") אינו משקף את המצב העובדתי והמשפטי הנכון, וכי יש לסווגם כעובדים קבועים או כעובדים שסיימו את תקופת הנסיון ויש לתת להם כתב מינוי ומעמד קבוע על כל המשתמע מכך, לרבות לעניין הליך הפיטורים המתחייב על פי הוראות התקשי"ר לעובדים במעמדם. 16. בתשובתה, שאף היא זהה, כמעט לחלוטין, לתשובתה בבקשה הראשונה, מעלה המשיבה, בין השאר, טענות מקדמיות, ומדגישה כי הסכם הפשרה, שקיבל תוקף של פסק דין (להלן - הסכם הפשרה), נועד לסיים את הסכסוך כליל וכי דינה של הבקשה להידחות בשל מיצוי הסכסוך הקיבוצי, חוסר תום לב ומניעות, וזאת מהנימוקים כדלקמן: א. הסכסוך דנן מוצה בהסכם הפשרה, אשר בו באו המבקשים על סיפוקם בכל הנוגע לטענות שהעלו בבקשתם הראשונה, עליהן חוזרים המבקשים בבקשה הנוכחית. לאור ההצהרה, בהסכם הפשרה, לפיה המבקשים מועסקים ב"משימה חולפת" וויתורם המפורש של המבקשים על טענתם לפיה הועסקו המבקשים בעבודה הנובעת מלחץ עבודה - מנועים המבקשים מלטעון כעת כל טענה אשר סותרת את ההסכמות שהושגו בהסכם הפשרה. ב. הליך ה"סכסוך הקיבוצי", כפי שהוגדר בסעיף 24(א)(2) לחוק בית הדין לעבודה ובתקנות שהותקנו במיוחד עבור סדר הדין לדיון בסכסוך קיבוצי, נועד למצות, במהירות וביעילות, את הסכסוך המשפטי שבין הצדדים ליחסי העבודה, על מנת שאלו יוכלו להמשיך באופן תקין בשגרת יחסי העבודה הקיבוציים. ג. הסכסוך בעניין עובדים במשימה חולפת בטח"י בכלל, וככל שהינו נוגע למבקשים 2-3 בפרט, מוצה בהסכם הפשרה ואין להתיר למבקשים לפתוח אותו מחדש, ללא שיהא בידם כל נימוק ענייני, אשר מעוגן בשינוי מהותי של הנסיבות לעשות כן. ד. המצב העובדתי הנכון ליום חתימת הפשרה, 7.5.2000, ככל שהינו רלוונטי לדיון בסכסוך דנן, הינו זהה ולא חל כל שינוי, המצדיק דיון מחודש בסכסוך זה; המבקשים ידעו אל נכון כי העסקתם תימשך עד לחודש דצמבר 2000 וקיבלו על עצמם מרצון ובהסכמה נתון עובדתי זה, בגיבוי מוחלט של הארגון היציג. ה. התנהגותם של המבקשים כעת, מעלה חשד לפיו כל כוונתם, עת חתמו על הסכם הפשרה הייתה להרוויח זמן העסקה נוסף (של 7 חודשים, מעבר להארכות שקיבלו עד אז), במטרה לחזור ולפתוח את הסכסוך עם תום תקופת ההארכה. לו ידעה המשיבה כי זוהי תכניתם הנסתרת של המבקשים, היתה מבכרת למצות כבר אז את הדיון בסכסוך עד תומו, שהרי מאי נפקא מינה אם נדרשת היא כיום לעמוד שוב בפני אותו סכסוך בדיוק. ו. המבקשים פועלים בחוסר תוך לב מובהק, עת פונים הם לבית הדין מכוח אותה מערכת עובדתית ובהתבסס על אותם טיעונים משפטיים, זאת לאחר שהצד השני ליחס העבודה - הפרטיים והקיבוציים - דהיינו המשיבה - קיים במלואו את חלקו בהסכם הפשרה, כשהינו סבור לתומו כי בכך מוצה הסכסוך המשפטי בין הצדדים. המשיבה סברה כי יש לסיים את העסקתם של המבקשים 2-3 כבר ביום 30.9.1999, ומאז לבקשת ההסתדרות ובהסכמת המשיבה הוארך מועד העסקתם מעת לעת, כך שהם למעשה מועסקים עד עצם היום הזה - 18 חודשים מעבר למועד סיום העסקתם המקורי, כפי שנקבע על ידי המשיבה. ז. מהסכם הפשרה עולה באורח חד משמעי, שהמבקשים מנועים מלטעון כל טענה לפיה הועסקו המבקשים 2-3 בעבודה הנובעת מלחץ עבודה ו/או לפיה המבקשים 2-3 לא הועסקו במשימה שהינה מסוג של משימה חולפת. מניעות המבקשים נובעת מהודאת בעל דין מפורשת, כפי שניתנה בהסכם הפשרה. המבקשים אינם טוענים כל טענה כנגד הסכם הפשרה, אלא אך מנסים לעשות את הבלתי אפשרי - יישוב הסכם הפשרה עם טענותיהם בבקשה זו. ח. בפועל, מניעות זו שומטת את הקרקע מתחת לרגלי הבקשה כולה, שכן כל נסיון ליישב את הטענה שהמבקשים 2-3 הועסקו במשימה שהיא צמיתה מטבעה, עם הודאת בעל הדין כי המבקשים 2-3 הועסקו ב"חוזה מיוחד בעבודה מסוג משימה חולפת" - דינו כשלון מוחלט. 17. בטרם נביא את התייחסותה של המבקשת לטענות המקדמיות, נקדים ונציין כי לעניין הוכחת אומד דעתם של הצדדים - קרי המטרה או התכלית שעמדו לנגד עיניהם בעת החתימה על הסכם הפשרה, ניתן ללמוד, על פי ההלכה הפסוקה, משני מקורות - מלשון הסכם הפשרה ומהנסיבות החיצוניות לו, ככל שהובאו בפנינו. מאחר, וכאמור, התיר בית הדין את הגשת הטיוטה אך לא התבקש, על ידי מי מהצדדים, להתיר הבאת ראיות נוספות לעניין נסיבות חתימת הסכם הפשרה, לא נוכל להתייחס לכל אותן טענות עובדתיות שהועלו בסיכומי הצדדים ולא הוכחו בפנינו, לרבות, בכל הנוגע לרקע ולאינטרסים של הצדדים אשר הובילו, לשיטתו של כל אחד מהם, לחתימה על הסכם הפשרה. הראיה החיצונית היחידה המצויה בפנינו היא הטיוטה. 18. בפתח סיכומיה, ובהתייחסה לטענות המקדמיות שהעלתה המשיבה בכתב תשובתה, הדגישה ב"כ המבקשים כי שום פרט בנסיבות החתימה על הסכם הפשרה לא הראה, ולו ברמז, כי כוונת המשיבה היתה או הינה כפי שהיא מוצגת על ידי המשיבה. ב"כ המבקשים התייחסה למבנהו ולשונו של הסכם הפשרה וטענה כי בהסכם הפשרה לא ויתרו המבקשים על זכותם לפנות בהמשך לבית הדין בעניין מעמדם של המבקשים 2-3, כמו גם בעניינם של שאר עובדי החוזה המיוחד במשיבה, אם וכאשר יידרש הדבר, וכי ההסתדרות אינה מנועה מלהגיש את הבקשה הנוכחית, בין השאר,מהנימוקים כדלקמן:- א. סעיף 1 להסכם נסוב כל כולו על התחייבותה של המשיבה להעסיק את המבקשים 2-3 עד סוף שנת 2000. הסעיף אינו כולל התחייבות כלשהי של המבקשים, באשר זו מעוגנת בסעיפים 2-3 להסכם. סעיף 1 קובע, למעשה, כי המשיבה מתחייבת להשאיר על מכונו את המצב הקיים בכל הנוגע להעסקתם של המבקשים 2-3, ובלשון אחרת, שלא לסיים את העסקתם עד סוף שנת 2000. הסעיף אינו כולל כל התחייבות של המבקשים, הן לעניין ויתור על טענה זו או אחרת, הן לעניין הימנעות מפנייה לבית הדין בנוגע למעמדם של המבקשים 2-3 או הפסקת עבודתם לאחר סוף שנת 2000. ב. כנגד התחייבותה לעיל של המשיבה, כאמור בסעיף 1 לעיל, נקבע, בסעיף 2 להסכם, כי המבקשים מוותרים על טענתם לפיה הועסקו המבקשים 2-3 בעבודה הנובעת מלחץ עבודה. ג. סעיף 3 להסכם קובע כי ההסתדרות מוותרת על טענות בנוגע ללחץ עבודה לא רק לגבי המבקשים 2-3 אלא לגבי כל עובדי המשיבה, המועסקים בחוזה מיוחד בעבודה מסוג משימה חולפת, והיא מצהירה כי עובדים אלה מכירים בכך שהעסקתם במשיבה אינה העסקה בעבודה הנובעת מלחץ עבודה. ד. את המונח "חוזה מיוחד בעבודה מסוג משימה חולפת" יש לקרוא בנשימה אחת, כאשר הכוונה היא לסוג של החוזה במסגרתו הועסקו המבקשים 2-3 במשיבה, עובדה שאין חולק עליה. המחלוקת היחידה היא האם אופי וסוג עבודתם בפועל של המבקשים 2-3 מצדיק העסקתם בחוזה מיוחד מסוג זה. ה. עמדתה של המשיבה, כעולה מכתב התשובה, כי עצם המינוח "חוזה מיוחד למשימה חולפת" או "עובדים המועסקים בעבודה מסוג משימה חולפת" אשר ננקט על ידי הצדדים מהווה הסכמה משפטית לאופן סיווג עבודתם של המבקשים 2-3 והודאה מצד המבקשת, לפיה, הן המבקשים והן כל עובדי המשיבה במסגרת חוזה מיוחד אכן מועסקים בעבודה בלתי צמיתה מסוג משימה חולפת, הינה אבסורדית ובלתי מתקבלת על הדעת, לאור הרקע לכריתת הסכם הפשרה וכן שאר ההסכמות הכלולות בו. שכן לא ייתכן כי תמורת המשך העסקתם של המבקשים 2-3 עד סוף השנה היתה ההסתדרות מוותרת על כל טענה ותביעה בנוגע לאופן העסקתם של כל עובדי החוזה המיוחד במשיבה (ומדובר בעשרות של עובדים), וכך גם לא עשתה. עצם השימוש במונח אין בו כדי להוות הודאה בהתאמת סוג החוזה למצב האמיתי. ו. במסגרת הטיוטה שהועברה על ידי המשיבה לב"כ המבקשים עלתה הדרישה לויתור כנ"ל מצד ההסתדרות, כלומר שכל שאר עובדי המשיבה "המועסקים בעבודה מסוג משימה חולפת מכירים בכך שעבודתם הינה בעבודה שלפי טיבה אינה צמיתה מסוג משימה חולפת ולא העסקה בעבודה הנובעת מלחץ עבודה". על פי דרישתה של ההסתדרות, נמחקו המלים "שלפי טיבה אינה צמיתה מסוג משימה חולפת", והמילה "לא" הוחלפה במילה "אינה", כך שנותרה הצהרה של ההסתדרות בדבר הכרה של העובדים בכך שאינם מועסקים בעבודה הנובעת מלחץ עבודה, זאת ותו לא. לעניין ויתור זה אין כל מחלוקת בין הצדדים, והוא אף נוסח מפורשות בסעיף 2 להסכם הפשרה, בהתייחס למבקשים 2-3. בהקשר זה טוענת ההסתדרות כי נסיונה של המשיבה לנסח הכרה של העובדים בהיותם מועסקים בעבודה שלפי טיבה אינה צמיתה מסוג משימה חולפת נדחה, איפוא, על הסף ונסיונה של המשיבה לראות הסכמה, הודאה וויתור במקום שאלו נשללו במפורש ראוי לכל גינוי. ז. ההוראה המהווה ויתור/הודאה נוסחה מפורשות, הוכנסה להסכם בהסכמת הצדדים, היא ברורה וחד משמעית והיא מתייחסת לויתור על טענה בדבר העסקה בעבודה הנובעת מלחץ עבודה. המשיבה מנסה למעשה לקבוע כי ההסכם כולל התחייבויות ו/או ויתורים נוספים של ההסתדרות, ויתורים שכלל לא נכללו בו וביניהם ויתור על זכות תביעה בנוגע למבקשים 2-3 , ויתור על טענות בנוגע לאופן העסקתם וכן ויתור גורף על כל טענה הנוגעת לאופן העסקתם של כל עובדי החוזה המיוחד במשיבה (הודאה כי אכן הם מועסקים כעובדים במשימה חולפת), וזאת בהתבסס על פרשנות שרירותית וחסרת תום לב של ההסכם. ח. הסכם הפשרה אינו כולל כל התחייבות או ויתור של המבקשים על זכותם לפנות לערכאות בכל עניין הנוגע למעמדם או להעסקתם החל מיום 1.1.2001. ט. על פי הלכה הפסוקה, זכותו של אדם לפנות לערכאות היא זכות יסוד וכפי שלא ניתן לוותר על זכות יסוד - כך גם לא ניתן לוותר על זכות זו ויש לנקוט משנה זהירות כאשר באים לפרש הסכם פשרה כשולל את זכותו של עובד לפנות לערכאות. י. לעמדתה של ההסתדרות, המגובה היטב בנסיבות ובלשון ההסכם, ההתחייבות של המשיבה הינה, כפשוטה, הקפאת מצב קיים והשארתו על כנו עד סוף שנת 2000. הקפאת מצב קיים קרי: העסקתם של העובדים באותה מתכונת, כאשר שני הצדדים שומרים על כל זכויותיהם וטענותיהם, מבלי לוותר ובלי לגרוע מהן, למעט כמובן, הטענה עליה ויתרה ההסתדרות באופן מפורש - סיווג עבודתם של העובדים כעבודה הנובעת מלחץ עבודה, על כל המשתמע. יא. גם אם ייקבע כי אין אפשרות לקבוע בוודאות את אומד דעתם של הצדדים לכאן או לכאן, די בכך שכפות המאזניים מעוינות, במובן זה שקיימים שני פירושים סבירים באותה מידה, כדי להכריע לטובת הפירוש העדיף למבקשים וזאת על פי כלל הפירוש נגד המנסח שכן המשיבה היא זו שניסחה את ההסכם עליו חתמו הצדדים. משמעותו הנכונה של הסכם הפשרה היא שהמשיבה נאותה להעסיק את המבקשים 2-3 עד סוף שנת 2000. המבקשת 1 ניאותה, מצידה, לוותר על טענתה כי המבקשים 2-3 וכן שאר עובדי החוזה המיוחד במשיבה, הועסקו בחוזה מיוחד בשל לחץ עבודה. יב. הסכם הפשרה אינו מהווה מעשה בית דין מאחר והוא נחתם בין הצדדים בשלב ה"דיון המוקדם" בהליך בטרם נערכו חקירות והוגשו סיכומים. לצורך החלתו של השתק עילה , כאשר ניתן פסק דין בהסכמה, הרי שאם דחה פסק הדין את התביעה - הוקם מחסום דיוני לפני התובע, באופן שאין בכוחו עוד לתבוע את יריבו בגין אותה עילת תביעה. זאת בהקבלה לכלל הקובע כי "מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה. יג. בענייננו אין חלות של השתק עילה, שכן הסכם הפשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין, לא דחה את התביעה, אלא אישר הסכמות בין הצדדים, הנוגעות להתנהגותם עד סוף שנת 2000 ולויתור של המבקשת 1 על אחת מטענותיה. כלומר, פסק הדין, כמו הסכם הפשרה, קבע כי ההסתדרות מנועה מלפנות לבית הדין כנגד המשיבה, בעילה של העסקת עובדים בניגוד לקבוע בתקשי"ר, בנוגע לעובדים בחוזה מיוחד עקב לחץ עבודה. הכרעה היוצרת מעשה בית דין צריך שתהיה, על פי ההלכה הפסוקה, פוזיטיבית, בין לחיוב או לשלילה, ולאחר התדיינות בנושא שבו מדובר. יכול שתהא הכרעה בפלוגתא גם הכרעה מכללא, אולם לא די בדחיית עתירה מ"חוסר הוכחות" על מנת ליצור השתק עילה או השתק פלוגתא - קל וחומר כאשר מדובר בהסכם פשרה שקיבל תוקף פסק דין, כאשר לא התקיים כל דיון בטענות הצדדים, וכאשר ההסכם אינו קובע דבר בדבר דחיית הבקשה. יד. במקרה דנן לא חל השתק אוטומטי, מכוח מעשה בית דין, ויש לבדוק, לגופו של הסכם הפשרה, מה היו למעשה ההסכמות בין הצדדים בחתימתם על הסכם הפשרה, כאשר מתוך כוונת הצדדים יש להסיק על חלותו או אי חלותו של השתק מכוח מעשה בית הדין. טו. קבלת עמדתה של המשיבה, לפיה מכוח הסכם הפשרה מנועים המבקשים מלפנות לבית הדין בתובענה בנוגע למעמדם במשיבה, משמעותה דחייתה על הסף של הבקשה - סעד המופעל על ידי בית הדין ביד קמוצה ובמשורה. דרך המלך בסכסוכים קיבוציים, לרבות אלה שעניינם מימוש זכויות, אינה במחיקה או בדחיה על הסף בלי שהתקיים דיון לגופו של עניין. על כן יש לנקוט בדרך של פרשנות מצמצמת, ביחס לכל מסמך או ביטוי לגביו נטענת טענה של ויתור או מניעה, בנוגע לבירור עניין בסכסוך קיבוצי. טז. המשיבה אכן קיימה את הסכם הפשרה, בו התחייבה להמשיך ולהעסיק, בהסכמה, את המבקשים 2-3 עד לסוף שנת 2000. הסכם הפשרה אינו קובע דבר לגבי התקופה שלאחר שנת 2000 והמבקשים אכן אינם טוענים שהמשיבה התחייבה, במסגרת הסכם הפשרה, לכל עניין הנוגע לתקופת זמן זו. המבקשים, מצידם, אינם כופרים בהתחייבותם לויתור על הטענה שהמבקשים 2-3 , כמו גם כל עובדי המשיבה המועסקים בחוזה מיוחד, הועסקו בעבודה הנובעת מלחץ עבודה, על כל המשתמע מהויתור על טענה זו. לגבי התקופה שהחל מ-1.1.2001 לא נקבעו בהסכם הפשרה התחייבויות של מי מהצדדים. המשיבה, מצידה, לא התחייבה להמשיך ולהעסיק את המבקשים 2-3 בתקופה זו, ואילו המבקשים לא התחייבו, לא במפורש ולא במכללא, שלא לפנות לבית הדין בכל הנוגע למעמדם של המבקשים 2-3 במשיבה, וכנגזר מכך זכותם להמשך ההעסקה במשיבה. 19. בסיכומיה חזרה המשיבה על טענותיה לעניין דחיית הבקשה, כפי שהובאו בתשובה לבקשה, והדגישה כי טענותיה מכוונות לסכסוך בדבר העסקתם והפסקת העסקתם של המבקשים 2-3 ולא לגבי כלל עובדי המשיבה, למעט מקום שהסכם הפשרה התייחס במפורש לכלל עובדי המשיבה. עוד הוסיפה וטענה המשיבה , בין השאר, כדלקמן:- א. הנחת יסוד של חתימה על הסכם פשרה, אשר מסיים סכסוך משפטי, היא שהסכסוך המשפטי מוצה עד תום, גם מבלי שהצדדים ירשמו זאת במפורש בהסכם. ב. לאור ההצהרה בהסכם הפשרה לפיה המבקשים 2-3 מועסקים ב"משימה חולפת" וויתורם המפורש של המבקשים על טענתם, לפיה הועסקו המבקשים 2-3 בעבודה הנובעת מלחץ עבודה - מנועים המבקשים מלטעון כעת כל טענה אשר סותרת את ההסכמות שהושגו בהסכם הפשרה. ג. ההסתדרות טענה, כבר בבקשה הראשונה, כי מכוח מעמדם הנטען של המבקשים 2-3, זכאים הם להליך פיטורים בו מעורבת ההסתדרות ומשלא נעשה הדבר כך - הרי שנפגעה זכותה של ההסתדרות וזכאית היא לעתור כנגד הפיטורים בהליך של סכסוך קיבוצי. בבקשה הראשונה ביססה ההסתדרות את זכותה הנטענת על הטענה שהמבקשים 2-3 הועסקו בחוזה מיוחד הנובע מלחץ עבודה. בבקשתה השניה בחרה ההסתדרות לבסס זכותה בטענה כי המבקשים 2-3 רכשו קביעות, אולם אין חולק, כי ללא זכותה הנטענת של ההסתדרות בהליך פיטוריהם של המבקשים 2-3, לא היתה זכאית מלכתחילה לדון בסכסוך דנן בהליך סכסוך קיבוצי, על כל היתרונות המוכרים של הליך זה, לעומת הליך של תביעת היחיד. זכותה הנטענת של ההסתדרות, אשר בגינה נפתח הסכסוך הקיבוצי מלכתחילה היא הזכות להביע הסכמה או סירוב לפיטורי העובד. ד. לאחר שהוגשה תגובת המשיבה לבקשה הראשונה ולאחר משא ומתן, נתנה ההסתדרות הסכמתה לכך שעבודתם של המבקשים 2-3 תמשך עד סוף שנת 2000 בלבד, דהיינו-תפסק לאחר תאריך זה (שהרי אחרת מה זקוקה המשיבה להסכמתה של ההסתדרות להמשיך ולהעסיק את המבקשים 2-3). ה. יש ליתן תוקף מלא להסכמות צדדים ליחסים קיבוציים ולא לסייע לצד להתנער מהסכמות שהושגו לאחר משא ומתן קיבוצי. כאשר מגיעים הצדדים להסכמה, שומה עליהם כי יכבדוה ולא יפתחו את הסכסוך לדיון מחודש, ללא כל שינוי בנסיבות, המצדיק זאת. יתר על כן שומה על בית הדין כי יכבד את הסכמות הצדדים אם שוכנע שאין סיבה המצדיקה סטייה מהסכמה זו. ו. המצב העובדתי הנכון ליום חתימת הסכם הפשרה, 7.5.200, ככל שהינו רלוונטי לדיון בסכסוך דנן, הינו זהה ולא חל כל שינוי, המצדיק דיון מחודש בסכסוך זה; המבקשים 2-3 ידעו אל נכון כי העסקתם תמשך עד לחודש דצמבר 2000 וקיבלו על עצמם מרצון ובהסכמה נתון עובדתי זה, בגיבוי מוחלט של הארגון היציג. לא יעלה על הדעת, שחתימתה של ההסתדרות על הסכם הפשרה בחודש מאי 2000, לאחר שכבר בדקה את זכויות המבקשים 2-3 ואף פתחה בהליך משפטי כנגד המשיבה באותו עניין, נעשתה שלא מתוך כוונה לסיים את הסכסוך בעניין זה. לפיכך, אין זה אלא סביר להניח, כי כוונת הצדדים, עת חתמו על הסכם הפשרה, הייתה לסיים את הסכסוך הנוגע למבקשים 2-3 . ז. המשיבה אינה מבקשת כי הבקשה תסולק על הסף משיקולים פרוצדורליים כאלו או אחרים, כי אם משיקולים מהותיים הנוגעים למיצוי הסכסוך וכיבוד הסכמות הצדדים. בית הדין בדרך כלל לא יסלק סכסוך קיבוצי על הסף, מתוך השיקול שראוי לדון בסכסוך לגופו של עניין, על מנת לייצב את הקרקע עליה פוסעים הצדדים ליחסי עבודה, אולם כאשר במסגרת הסכסוך הקיבוצי מגיעים הצדדים עצמם להבנות והסכמות, אשר מספקות את רצון שני הצדדים - הרי שיכול להיות בכך כדי להשיג את המטרה שצויינה לעיל, באופן אפקטיבי עוד יותר מאשר בהכרעה שיפוטית, הנכפית על הצדדים. מכאן גם גישתם הידועה של בתי הדין לעבודה לסיים סכסוכים קיבוציים בהסכמות ומכאן גם המסקנה הבלתי נמנעת, שאין בין ההלכות שהובאו על ידי המבקשת למקרה דנן ולו דבר. ח. יכולים היו הצדדים לרשום בהסכם הפשרה כי המשיבה תמשיך להעסיק את המבקשים 2-3 עד סוף שנת 2000 ותו לא. די בכך על מנת להשיג את המטרה של הארכת העסקתם של המבקשים 2-3, אשר לטענת המבקשים, היא המטרה היחידה של סעיף זה. אולם הצדדים ראו לנכון לקבוע בהסכם הפשרה יותר מכך , בסייפא של סעיף 1 להסכם הפשרה הגדירו הצדדים במדויק באיזו דרך ימשיכו המבקשים 2-3 להיות מועסקים: "חוזה מיוחד בעבודה מסוג משימה חולפת". המבקשים לא ביקשו לסייג ובפועל אף לא סייגו הגדרה זו ואף לא בקשו להשמיט הגדרה זו. חזקה על צדדים כל כך ותיקים ליחסי עבודה קיבוציים, כי לא ירשמו בהסכם כגון דא ולו מילה שאין לה ערך ולכן אין אלא להסיק, כי מעבר להסכמה על הארכת העסקתם של המבקשים 2-3 היתה בין הצדדים הסכמה בדבר אופן העסקתם של המבקשים 2-3. ט. סעיף 1 להסכם הפשרה דן במבקשים 2-3 ובהם בלבד, ואילו סעיף 2 דן בכלל עובדי המשיבה המועסקים בחוזה מיוחד בעבודה מסוג משימה חולפת, עד 5 שנים. כאן בא לידי ביטוי האיזון של הסכם הפשרה - סעיף 1 מקנה למבקשים 2-3 עוד 7 חודשי העסקה (שמשמעותם רבה בנסיבות המצוקה התקציבית הידועה של טח"י) ובתמורה נסגרת בסעיף 2 אחת החזיתות מולן עמדה המשיבה, בדיוניה מול ההסתדרות בעניין עובדים בחוזים מיוחדים. י. לאור הודאותיהם המפורשות של המבקשים, כפי שמצויינות באותיות קידוש לבנה בהסכם הפשרה, מנועים הם מלהגיש בקשת צד זו, אשר מבוססת כולה על טענות הסותרות את ההסכמה שהמבקשים 2-3 הועסקו בדרך של "משימה חולפת", ואינם זכאים לבקש שתידון לגופה. כן מנועים, לחילופין, המבקשים לבסס כל טענה על פרק הזמן בו הועסקו המבקשים 2-3 מעבר ליום 30.9.99, הוא תאריך הפסקת עבודתם המקורי. יא. לעניין טענות המבקשים בדבר כלל הפרשנות נגד המנסח יצויין כי כלל זה אינו רלבנטי למקרה דנן באשר הוא מתיישב עם המגמה הכללית של הגנת הצד החלש ואינו חל כאשר לצדדים עמדות מיקוח שוות. ד. כלל "מעשה בית-דין" ותחולתו בעניינו: 20. על פי תקנה 45(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב 1991 (להלן - תקנות בית הדין), רשאי בית הדין לדחות על הסף תובענה, בין השאר, מן הטעם של מעשה בית דין. הכלל של מעשה בית דין הוא אחד מכללי היסוד בשיטתנו המשפטית, והוא מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין, שניתן בסיומו של הליך משפטי כלשהו, להביא לסיומה המוחלט של התדיינות בין הצדדים להליך, תוך שהוא מקים מחסום דיוני, השתק, כלפי כל אחד מבעלי הדין, לשוב ולהתדיין בנושא או בשאלה שהוכרעו בפסק הדין. פסק הדין מחייב את הצדדים לו ביחס לכל קביעה עובדתית או משפטית הכלולה בו, ובעלי הדין מנועים מלהעלות, במסגרת דיונית אחרת כלשהי ביניהם, טענה העומדת בסתירה לקביעה זו. 21. מאחורי הכלל של מעשה בית דין עומד השיקול של טובת הציבור בדבר סופיות הדיון והאינטרס של החברה למנוע הטרדה נוספת מבעל הדין על ידי התדיינות חוזרת בענין שכבר נפסק בו. המטרה שלא להטריד את בעל הדין שכנגד, בתביעות חוזרות ונשנות בשל אותה עילה, נועדה להעניק לו "חסינות" או הגנה מפני יריבו באמצעות פסק הדין, על מנת שיוכל לכלכל את צעדיו בעתיד בבטחה ובשקט ולדאוג לענייניו הכספיים או האישיים, בהסתמך על ההכרעה השיפוטית שניתנה. במובן מסויים משקף שיקול זה אף את המטרה של ניצול לרעה של הליכי בית המשפט, כאשר השימוש לרעה מכוון כלפי אותו בעל דין שהיה צד להליך קודם, על מנת להביאו בדרך זו לוותר על זכות שרכש מכוח פסק הדין או לקבל ממנו סעד שלא נתבע בהליך הקודם או נתבע ולא התקבל. הפעלתו של הכלל יש בה גם כדי לגרום לבעלי הדין לרכז ולמצות את זכויותיהם הדיוניות במסגרת התדיינות אחת ובכך למנוע הטרדה ללא צידוק, הן של בעל הדין היריב והן של בתי המשפט. ההטרדה, על כפל השלכותיה, כאמור לעיל, מוצאת את צידוקה בהזדמנות שנתנת לבעל הדין, במסגרת התדיינות קודמת, להתדיין עם בעל הדין היריב באותה עילה או באותה פלוגתא, שהוא מבקש לחזור ולהתדיין ביחס אליה במסגרת הליך משפטי אחר. "העובדה שלא ניצל הזדמנות זו כהלכה, מחמת ניהול כושל של המשפט, כגון מחדלו להביא ראיה או להעלות טענה כלשהי, ואפילו נעשה הדבר מתוך טעות כנה או שכחה, אינה משמשת צידוק לפתיחת ההתדיינות מחדש. די שהיה לבעל דין "יומו בבית המשפט" ואין רלוונטיות לשאלה כיצד בחר לנהוג ולמצות את יומו זה". (נ. זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, (להלן - נ. זלצמן) עמ' 3-16, ע"א 417/89 אע'בריה ואח' נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואח', פ"ד מה(4) 641,644-645) 22. הכלל של מעשה בית דין אינו מכוון לפגוע בזכויותיו הדיוניות של בעל דין אלא רק קוצב לו את המועד למימושן, לאמור, שלא תהא לאדם יותר משעת כושר אחת להשמיע את דברו ולהביא את ראיותיו, כדי לאפשר הזדמנות שווה גם לאחר. אם ניתנה כבר לבעל דין הזדמנות להתדיין באותו עניין שהוא מבקש להעלות שוב בהתדיינות אחרת, יהיה זה צודק, מטעמים שבתקנת הציבור להשתיקו באמצעות כלל המניעות הדיונית. 23. לכלל של מעשה בית דין שני ענפים, המבטאים את אותו רעיון ומבוססים על אותם שיקולים, והם השתק עילה והשתק פלוגתא. השתק עילה מקים מחסום דיוני לפני כל תביעה נוספת באותה עילה שמוצתה בפסק הדין קודם, בין שזכה התובע בפסק הדין ובין שתביעתו נדחתה, ומונע בעדו מלחזור ולתבוע בשל אותה עילה, אפילו אם הוא מבקש להעמיד למחלוקת פלוגתאות שלא הועלו בתובענה הראשונה. השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני לפני כל אחד מבעלי הדין המבקש להתדיין שוב באותה פלוגתא שנדונה והוכרעה בפסק דין קודם, גם כאשר מבוססת ההתדיינות השניה על עילת תביעה שונה. כך שטענת ההשתק עשויה לקום בכל התדיינות אחרת בין אותם צדדים ואינה מוגבלת לעילה שעליה נשענה התובענה הראשונה, ובלבד שהמדובר בפלוגתא שנדונה והוכרעה בפסק דין קודם בין המתדיינים. על פי ההלכה הפסוקה, כאשר נשענת התובענה השניה על אותה עילה ממש אין בית המשפט נזקק לה שנית אפילו היתה סיבת הדחייה שהתובע לא הצליח להוכיח את תביעתו. לעומת זאת, כאשר נשענת התובענה על עילה שונה, ובעל הדין האחד מבקש למנוע מבעל הדין יריבו התדיינות באותה שאלה עובדתית שכבר עמדה לדיון והוכרעה במשפט קודם ביניהם, הכלל של השתק פלוגתא, המונע מבעל הדין שכנגד מלהעלות טענה סותרת או מתכחשת לאותו ממצא, יחול רק מקום שבו נקבע על ידי בית המשפט ממצא פוזיטיבי, חיובי או שלילי באותה שאלה עובדתית, להבדיל מממצא של חוסר הוכחה . (נ. זלצמן, שם, עמ' 141) 24. כוחו המחייב של פסק הדין כמעשה בית דין, על כל אחד משני ענפיו, מותנה בשלוש דרישות: א. סופיותה של ההכרעה השיפוטית, שמשמעותה, לצורך מעשה בית דין, היא שההכרעה השיפוטית הינה סופית מבחינת הערכאה שנתנה אותה, במובן שהיא מביאה לידי סיומה של ההתדיינות ואינה ניתנת עוד לשינוי או לביטול על ידי אותה ערכאה שיפוטית. ב. פסק הדין ניתן בסמכות והוא תקף. ג. פסק הדין הכריע במחלוקת נשוא התובענה לגופו של ענין. 25. לצורך החלתו של "מעשה בית דין" אין הבדל, על פי ההלכה הפסוקה, בין פסק דין שנתן תוקף להסכמת צדדים לבין פסק דין בו הוכרע נושא שבמחלוקת לאחר שמיעת ראיות "הטעם לכך פשוט בתכלית; פסק דין בהסכמה, שלא כפסק דין אחר, הוא יציר כפיהם של הצדדים ואינו מושתת אלא על הסכם שעשו; הסכם כזה אין בית המשפט רשאי לבטל או לשנות כל עוד אין פגם בו" (ע"א 597/69 ישראל רייכמן ואח' נ' פקיד השומה תל-אביב 2, פ"ד כד(2), 826). ועוד נקבע בספרות המשפטית ובפסיקה בהקשר זה: "הוראות החוק אינן מבחינות בין פסק דין כזה לבין פסק דין שניתן אחרי שגבה שופט עדויות והכריע בפלוגתה שבין בעלי הדין". (זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית- 1995) עמ' 786) "חרף שוני זה בין פסק דין בהסכמה לבין פסק דין "רגיל", ניתן לכללי ההשתק על ענפיהם השונים, תוקף גם בנסיבות שבהן יושב סכסוך על ידי פסק דין בהסכמה... ביסוד גישה זו עומד השיקול של סופיות הדיון; משניתנה גושפנקא שיפוטית להסכמת הצדדים בדבר הדרך ליישוב הסכסוך, שוב אין מקום לאפשר להם להחזיר את הגלגל אחורנית ולפתוח מחדש את חזית המריבה, שאם לא כן, לא יהיה בכוחו של פסק הדין למלא את התכלית שלה נועד, קרי - יישובם הסופי של סכסוכים" (ע"א 601/88,609/88,4365/90 עזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' ורדה שרייבר ואחרים פ"ד מז(2) 441,450, דב"ע נה/103-3 עוויסאת מחמוד נ' הוד חפר בע"מ, עבודה ארצי, כרך כט(1), 317). 26. ההלכה הפסוקה תולה ומדגישה את שאלת חלותו של כלל ההשתק בעצם ההסכמה שאליה הגיעו הצדדים בהתדיינות הראשונה, ולא במעשה השיפוטי עצמו. על כן יש לבדוק האם הסכמתו של בעל הדין, שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות המאוחרת, כוללת בחובה גם הסכמה לקביעה מסוימת בפלוגתא כלשהי שהועלתה למחלוקת על ידי הצדדים, בבחינת הודאתו של בעל הדין בתוכנה המסוים של אותה קביעה. לענין זה אין נפקא מינה אם מצאה הקביעה את מיקומה הסופי בפסק הדין עצמו, או שלמרות שלא נזכרה בו במפורש, היא נלמדת מכללא, שכן היתה נחוצה לצורך פסק הדין אילו היה מבוסס על הכרעה ענינית של בית המשפט ולא היה ניתן בהסכמת הצדדים. על פי גישה זו, קביעה שנעשתה בהסכמת הצדדים לצורך פסק דין בהסכמה - דינה כדין קביעה שנעשתה כל ידי בית המשפט בעקבות בירור לגופה של הפלוגתא שבמחלוקת. משנמצאה בבירור ראייתי על ידי בית המשפט, שלפניו הועלתה טענת ההשתק, הסכמה זו או ההודאה בעובדות של בעל הדין, בין בפסק הדין עצמו ובין כמשתמע מהסכמתו לתוכנו המסויים של פסק הדין,- די בה כדי למנוע את בעל הדין מלהתכחש לאותה עובדה בהתדיינות האחרת שבינו לבין יריבו. כאשר הסכמה זו באה לידי ביטוי מפורש בהסכם שהביאו הצדדים לאישורו של בית המשפט - אין כל קושי וככלל תהיה הסכמה זו מחייבת את הצדדים. אולם הסכמה יכולה להילמד גם מכללא לאור תוכנו של ההסכם שאושר בפסק הדין, תוכן והיקף ההתדיינות שקדמה לעריכתו והנסיבות הכלליות שהביאו להיווצרות ההסכם בין הצדדים. הדגש המושם בהסכמת הצדדים לכבול עצמם בכללי מעשה בית דין, מחייב כאמור, התייחסות אל תוכנו של פסק הדין שניתן בהסכמתם. ככל שזה כולל הסדר מפורט ומלא בדבר זכויות הצדדים, כן יהיה קל יותר לקבוע אילו פלוגתאות ש"הוכרעו" בפסק הדין אמנם היו נחוצות לצורך "ההכרעה", וממילא יהיה קל יותר לעמוד על כוונתם המפורשת או המשתמעת של הצדדים למנוע התדיינויות נוספות באותן פלוגתאות. (ע"א 25/64 קנדין נ' עירית תל-אביב יפו, פ"ד יח(4) 180, 186, 66/62 אקהייזר נ' כפר ביל"ו, פ"ד יז' 11. נ. זלצמן, שם, עמ' 24) 27. בעל הדין הטוען להשתק מחמת מעשה בית דין, נדרש להוכיח קיומם של התנאים החיוניים, כאמור, להיווצרותו של ההשתק. הוכחת הטענה תעשה בהבאתו של פסק הדין כראיה, ובית המשפט יעיין לצורך הכרעתו בתיק בית המשפט, כולל כתבי הטענות שהוחלפו, הליכי ביניים אם היו ופרוטוקול הדיון. יכול שבעל הדין שכנגד יבקש להדוף את טענת ההשתק בהתדיינות הנוכחית בטענות המכוונות לשלול את כוחו המחייב של פסק הדין, בין השאר, בטענות המצדיקות את אי הפעלתו של הכלל במקרה הנדון, כגון שהצדדים הסכימו ביניהם שאין בכוחה של ההכרעה הקודמת למנוע התדיינות נוספת, או שיהא זה בלתי צודק, בנסיבות המיוחדות של המקרה, להשתיקו באמצעות מעשה בית דין. נטל השכנוע בטענות מסוג זה, שתכליתן להצביע על עילה לסטייה מכלל המניעות בהתדיינות הנוכחית, מוטל על כתפי בעל הדין שכנגד. (נ. זלצמן, שם, עמ' 24) זאת ועוד, לכלל ש"מעשה בית דין", מהווה עילה למחיקת תביעה על הסף, מספר חריגים. כך במקרה שפסק דין הושג במרמה, או שעה שלמבקש נתגלתה עובדה חדשה שבעל הדין לא ידע ולא חייב היה לדעת בעת הדיון הראשון, ושבכוחה של הראיה האמורה לשנות לחלוטין את תוצאות המשפט. (נ. זלצמן, שם בעמ' 629-630, דב"ע נז/ 85-9 מלוינה גונן ואח' נ' הספרייה המשותפת "לדורות", לוד, עבודה ארצי, כרך ל(1), 125). יצויין כי המבקשים לא טענו, ולבטח לא הוכיחו, קיומו של אחד החריגים כאמור לעיל. 28. מאחר וטענותיה של המשיבה לעניין דחיית הבקשה על הסף מכוונות לסכסוך בדבר העסקתם והפסקת העסקתם של המבקשים 2-3 ולא לגבי כלל עובדי המשיבה, למעט מקום שהסכם הפשרה התייחס במפורש לכלל עובדי המשיבה, והמבקשים, מצידם, אינם כופרים בהתחייבותם לויתור על הטענה שהמבקשים 2-3, כמו כל עובדי המשיבה המועסקים בחוזה מיוחד, הועסקו בעבודה הנובעת מלחץ עבודה, מסגרת הדיון מצטמצמת לשאלה האם נוצר מעשה בית דין עם מתן פסק הדין בבקשה הראשונה בכל הנוגע להעסקתם והפסקת העסקתם של המבקשים 2-3, והאם הסכמת הצדדים, כעולה מהאמור בסעיפים 1 ו-2 להסכם הפשרה, כוללת בחובה גם הסכמה לקביעה מסויימת, בפלוגתא כלשהי שהועלתה למחלוקת על ידי הצדדים, בבחינת הודאתו של בעל הדין בתוכנה המסויים של אותה קביעה, ככל הנוגע למבקשים 3-2. 29. מאחר וההליכים בבקשה הראשונה ובבקשה הנוכחית היו בין אותם צדדים נשאלת השאלה האם נוצר "מעשה בית דין", עם מתן פסק הדין בבקשה הראשונה. אנו סבורים כי בענייננו, כפי שיפורט בהמשך הדברים, רלבנטיים הן הכלל של "השתק עילה" והן הכלל של "השתק פלוגתא". על כן נבחן ראשית את השאלה האם נוצר "מעשה בית דין" על פי מבחן "השתק העילה", שמשמעותו היא כי "מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק להכרעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם או זו מבוססת על עילה זהה" (ע"א 246/66, 247/66, קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב (2), 561,583, דב"ע נו/ 4-9ההסתדרות במרחב תל-אביב-יפו נ' עירית תל-אביב-יפו, עבודה ארצי כרך כט(1) 54). כן יש להתייחס לשאלה על פי מבחן "השתק פלוגתא" שמשמעותו היא ש"אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, במפורש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי דין וחלופיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט חדש, חרף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות" ( ע"א 246/66,247/66 הנ"ל, בעמ' 584). משכך פני הדברים, נבדוק תחילה האם התקיימו תנאי הסף הנדרשים לצורך היווצרותו של "השתק עילה", קרי - האם הבקשה הנוכחית מבוססת על עילה זהה לזו שבבקשה הראשונה, והאם הבקשה הראשונה נדונה לגופה והוכרעה, בין אם פסק הדין מבוסס על ממצא חיובי ובין אם הוא מבוסס על ממצא שלילי או על העדר הוכחות. (ע"א 165/76 רשות הפיתוח ואח' נ' עלי חליל עזאם ואח', פ"ד לא(1), 253, 259) על פי ההלכה הפסוקה, מבחן זהות העילה לעניין טענת מעשה בית דין שונה ממובנו של מונח זה לענין פסיקה בתובענה, והוא יחול גם אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה, אפילו בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים שלא פורטו בתביעה הקודמת -"אין לדקדק במרכיבים משניים, ויש לראות את העיקר - את התשתית הבסיסית של העילה".(ע”א 8/83 גורדון ואח' נ' כפר מונאש ואח' פ"ד לח(4) 757,801, דב"ע נד/227-3 דורית מרגי נ' אוניברסיטת בן-גוריון, פד"ע כח 403). בענייננו התשתית הבסיסית של העילה בבקשה הראשונה זהה לעילה שבבקשה הנוכחית והיא מתייחסת למעמדם של המבקשים 2-3 במשיבה. המחלוקת בין הצדדים בבקשה ההראשונה, כמו גם בבקשה הנוכחית, התמקדה בשאלת סיווג עבודתם של המבקשים 2- 3 כ"עבודה צמיתה" או כ"עבודה שלפי טיבה אינה צמיתה" - סיווג המשליך לעניין מעמדם במשיבה ולהליך הפסקת עבודתם. כאמור, על פי ההלכה הפסוקה, כמפורט בסעיף 25 לפסק הדין, אין חשיבות לכך שהמדובר בענייננו בפסק דין שנתן תוקף להסכמת הצדדים, ולא בפסק דין בו הוכרע הנושא שבמחלוקת לאחר שמיעת ראיות. כמתחייב מהאמור לעיל, מתקיימים בעניננו כל התנאים ל"השתק עילה" בין הצדדים. לענין היווצרותו של "השתק פלוגתא" נדרשים, על פי ההלכה הפסוקה, ארבעה תנאי סף:- א. הפלוגתא, העולה בכל אחת מהתדיינויות, היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים. ב. התקיימה התדיינות בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ועל כן לבעל הדין שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השניה "היה יומו בבית המשפט" ביחס לאותה פלוגתא. ג. ההתדיינות הסתיימה בהכרעה, מפורשת או מכללא, של בית המשפט באותה פלוגתא בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא של חוסר הוכחה. ד. ההכרעה היתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה. (נ. זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי, עמ' 141, דב"ע נג/32-3 גדי לוין נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, עבודה ארצי, כרך א(1),167, דב"ע נה/ 3-13 הנרי אסלוב נ' עירית טבריה, פד"ע כח 231 ). בענייננו, כעולה מהבקשה הראשונה ומהבקשה הנוכחית, אין ספק כי הפלוגתא שעומדת לדיון בפנינו היא למעשה אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים, שכבר נדונה בהליך הקודם בין הצדדים. על מנת לקבוע האם הממצא באותה פלוגתא הוא ממצא פוזיטיבי בטיבו עלינו לעיין בהסכם הפשרה ולבדוק האם מהאמור בו עולה כי הפלוגתא שעניינה סיווג עבודתם של המבקשים 2-3, אכן "הוכרעה" בהתדיינות הקודמת בבקשה הראשונה. 30. מכיוון שפסק דין שניתן בהסכמת הצדדים מורכב מיסוד הסכמי ומיסוד שיפוטי, כאשר כל אחד מהיסודות שומר על תכונותיו, סגולותיו ודיניו שלו, ולכך חשיבות בעיקר לעניין יכולת תקיפתו של פסק הדין על ידי בעל הדין המבקש לשלול ממנו את נפקותו כמעשה בית דין, הרי שלצורך פירושו עלינו להזקק לכללי פירוש חוזים כפי שנקבעו בסעיף 25 (א)לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן -חוק החוזים) ובפסיקה. (נ. זלצמן, שם, בעמ' 329) הכלל הראשון שהוא המפתח לכל בעיות הפירוש הוא הכלל הקובע כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה ואינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". על פי ההלכה הפסוקה, "אומד דעתם של הצדדים" הוא המטרה או התכלית שעמדו לנגד עיני הצדדים בעת כריתת החוזה קרי- המטרות , היעדים, האינטרסים, התכניות אשר הצדדים בקשו במשותף להגשים . על "אומד דעת" זה למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. בעזרתם של שני מקורות אלה, המקור הפנימי (לשון החוזה) והמקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) מגבש הפרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים. המעבר מלשון החוזה לנסיבות החיצוניות אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כלשהם ולא נדרשת בדיקה מוקדמת אם לשון החוזה היא ברורה אם לאו. שאלה זו תתבהר רק בסיומו של התהליך הפרשני (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 302,311). יש להדגיש כי בית המשפט אינו בוחן איזו פרשנות צודקת יותר אלא בודק את כוונתם המשוערת של הצדדים לחוזה. מכאן שתהליך הפירוש נעשה באמצעות התחקות אחר כוונותיהם של שני הצדדים כאחד, ואילו אמונתו הסובייקטיבית של צד אחד לחוזה, שלא מצאה ביטוי בחוזה, אינה רלבנטית בתהליך הפירוש. כוונת הצדדים היא כמובן כוונתם המשותפת של הצדדים, כפי שהשתמעה מהחוזה או מנסיבותיו, ועל כן בעת פירוש חוזה יתחקה הפרשן אחר כוונתם המשותפת של הצדדים שהיא מטרת החוזה ותכליתו ולא אחר מטרותיהם האינדיבידואליות של הצדדים שיכולות להיות מנוגדות. המגמה הפרשנית הנאותה היא "להתיר מוסרותיהן של המילים הכתובות להגיע לחקר הכוונה האמיתית" ( ע"א 453/80 בן נתן נ' נגבי, פ"ד לה(2) 141,145). לפיכך ייתכנו מקרים שבהם תגבר הפרשנות התכליתית של החוזה על פני פרשנותו המילולית וזאת כאשר הקשר הדברים מצביע על כוונה שונה מזו העולה מן המילים כפשוטן. עם זאת, אין בית המשפט מעדיף תכלית תיאורטית על לשון החוזה כשזו ברורה, אלא הוא חייב להתבסס על ממצאים משפטיים ועובדתיים כדי להעדיף את תכלית החוזה המשתמעת בחוזה על לשון החוזה כפשוטו. ( ג. שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, 298-302). 31. לצורך השלב הראשון של "מעשה הפרשנות" ולצורך גזירת אומד הדעת מתוך לשון החוזה נעיין שנית בהסכם הפשרה, אך נקדים ונאמר כי על פי ההלכה הפסוקה "המקור האמין והחשוב ביותר לאומד דעתם של הצדדים הוא החוזה עצמו. כשם שתהליך פירוש החוזה הוא השלב הראשון בפתרון בעיות משפטיות חוזיות, כך מהווה מיצוי הטקסט החוזי את השלב הראשון בפירוש החוזה" (ג. שלו, דיני חוזים, שם בעמ' 299, 301, דב"ע נז/ 55-4 אגד, אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' הסתדרות העובדים, פד"ע לב, 348) "מיצוי הטקסט החוזי מחייב, ראשית לכול, הידרשות למשמעות המילולית של הביטויים וההוראות המצויים בחוזה. אם אין בכך בכדי להוליך למסקנה ברורה, מגיע שלב שני, ובו על בית המשפט לבחור, מתוך מיגוון המשמעויות הלשוניות הבאות בחשבון, את המשמעות המגשימה את התכלית החוזית" ( ע"א 3804/90 דלתא להשקעות ולמסחר (קרני שומרון) בע"מ נ' סופרגז, חברה ישראלית להפצת גז בע"מ, פ"ד מו(5) 209,213). מאחר, וכאמור מסגרת הדיון שבפנינו מתייחסת למבקשים 2-3 בלבד, הרי ששני הסעיפים הרלבנטיים לענייננו הם סעיפים 1 ו- 2 בהם נאמר כדלקמן:- "1. המשיבה תמשיך להעסיק את המבקשים 2-3 עד לחודש דצמבר 2000 על פי חוזה מיוחד לעבודה מסוג משימה חולפת. 2. המבקשים מוותרים בזאת על טענתם לפיה הועסקו המבקשים 2-3 בעבודה הנובעת מלחץ עבודה. לשון הסכם הפשרה נוקטת בשני מונחים: האחד "עבודה מסוג משימה חולפת" והשני "עבודה הנובעת מלחץ עבודה". תוכנם ומשמעותם של מונחים, כמו גם של מונחים אחרים הנוגעים לסוג העובדים ולסוגי ההעסקה בשירות המדינה, נובע מהוראות הדין והתקשי"ר החלות ביחסי הצדדים, כפי שפורטו בפרק א' לפסק הדין. (ראה לעניין זה: דב"ע נה/ 23-4 בזק - החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' ההסתדרות הכללית, פד"ע כח 466). על פי ההלכה הפסוקה, המתייחסת אמנם לפרשנות של הסכמים קיבוציים אך ישימה גם בענייננו, שהרי במערכת יחסי עבודה קיבוציים עסקינן, למונחים ולניבים שבהסכם קיבוצי שלא הוגדרו באותו הסכם יש ליתן משמעות כמקובל במערך העבודה, ולמונחים "טכניים" מתחום משפט העבודה-משמעות כמשמעותם בדיני העבודה.( דב"ע לא/ 1-4 בנק אוצר החייל בע"מ נ' הסתדרות הפקידים, פד"ע ב , 260). הגדרת המונח "משימה חולפת" מצויה בתקשי"ר ומשמעותה, כעולה גם כן מהתקשי"ר, היא שניתן להעסיק עובד בעבודה מסוג משימה חולפת עד חמש שנים במעמד זמני וכי והפסקת שירותו אינה כפופה להוראות פיסקאות 82.23 ו- 82.31 לתקשי"ר - דהיינו לא נדרשים החלטת השר, ניהול מו"מ עם ועד העובדים ואישורו של נציב שירות המדינה, ודי במשלוח תזכורת בדבר סיום העבודה חודש ימים מראש. עצם העובדה שמדובר בהסכם פשרה שלא נחתם כלאחר יד, אלא לאחר דין ודברים והחלפת טיוטות, ולאור העובדה שמדובר בצדדים שלא רק בקיאים במערכת יחסי העבודה אלא מהווים את ה"שחקנים " העיקריים במערכת יחסי העבודה הקיבוציים בישראל, כך שחזקה עליהם שמשמעותו והשלכתו של כל אחד המונחים שבם עשו שימוש ידועה להם היטב. הפרשנות על פיה השימוש במונח "חוזה מיוחד בעבודה מסוג משימה חולפת", בהסכם הפשרה, כוונתו אך ורק ל"סוג" החוזה במסגרתו הועסקו המבקשים 2-3 במשיבה, והמחלוקת האם אופי וסוג עבודתם בפועל מצדיק העסקתם בחוזה מיוחד מסוג זה, על השלכותיה לעניין הליך הפסקת העבודה, נשארה בעינה ולא הוכרעה, אינה מתיישבת גם עם האמור בריישא לסעיף 1 על פיו "המשיבה תמשיך להעסיק את המבקשים 2-3 עד לחודש דצמבר 2000" . נהפוך הוא, השימוש במונח "חוזה מיוחד בעבודה מסוג משימה חולפת" המופיע בסייפא של הסעיף מתיישב עם הריישא שבו נאמר כי המשיבה תמשיך להעסיק את המבקשים 2-3 עד לחודש דצמבר 2000, שהרי אופן הפסקת עבודתם נגזר מהגדרת סיווג עבודתם כעבודה מסוג משימה חולפת, כאמור לעיל. מה קל היה יותר, לו אכן נכונה הפרשנות בה נוקטת ההסתדרות, מלכתוב בהסכם הפשרה שלאור העובדה שהמשיבה חזרה בה מההודעה בדבר סיום חוזה העבודה הבקשה נמחקת ותו לא, אולם מה שבחרו הצדדים הוא לקצוב את תקופת ההעסקה הנוספת של המבקשים ולהגדיר את סוג עבודתם וזאת ללא כל הסתייגות והתנאה. מאחר ובבקשה הראשונה העלו המבקשים, לחילופין, גם את הטענה כי המבקשים 2-3 הינם עובדים בלחץ עבודה התייחס האמור בסעיף 2 להסכם הפשרה גם ל"עבודה הנובעת מלחץ עבודה". יצויין בהקשר זה כי "כהסכם שנערך בין הצדדים, מעוצב תוכנו של פסק הדין על ידם וניתן לשינוי או לביטול בהסכמתם. בכך יש בכוחם של הצדדים אף להשפיע כל כוחו המחייב של פסק הדין כמעשה בית דין בהתדיינויות אחרות ביניהם. כך, למשל, תהא לתוכנו של פסק הדין חשיבות לצורך הפעלתו של כלל השתק העילה...וכך אף כאשר מביעים הצדדים מפורשות את כוונתם, כי הודאה בעובדות כלשהן או בנכונותן של טענות משפטיות כלשהן היא לצורך התובענה הנוכחית בלבד ובמסגרת הסכם פשרה שנועד לסיים תובענה זו. הבעת כוונה מפורשת זו שוללת מפסק הדין כל נפקות כהשתק פלוגתא בהתדיינויות אחרות שתתקיימנה בין אותם צדדים". (נ' זלצמן, שם עמ' 339-340). בענייננו, כאמור, לא הובעה כל כוונה מפורשת השוללת מפסק הדין נפקות כלשהי כהשתק עילה או כהשתק פלוגתא. עוד יצויין כי בבקשה הראשונה, כמו גם בבקשה הנוכחית , הובאה בפני בית הדין התשתית העובדתית לענין אופי עבודתם של המבקשים 2-3 ועל בסיסה התבקש בית הדין לקבוע כי הסיווג שנקבע על ידי המשיבה כ"משימה חולפת" אינו משקף את המצב העובדתי הנכון, וכנגזר מכך, גם את המצב המשפטי באשר לאופן סיום עבודתם. על רקע זה יש, לדעתנו, גם לבחון את השימוש שנעשה במונחים "משימה חולפת" ו"עבודה הנובעת מלחץ עבודה" ואין לקבל את הפרשנות על פיה הכוונה רק ל"סוג" החוזה במסגרתו הועסקו המבקשים 2-3 ולא למשמעותו המשפטית. 32. כאמור, המקור החיצוני היחיד, בענייננו, לגזירת אומד דעתם של הצדדים הוא הטיוטה. מאחר ונוסח ההצהרה, שמופיע בטיוטה והושמט בנוסח הסופי, מתייחס לכל עובדי המשיבה ואינו מתייחס ספציפית למבקשים 2-3 אין בו, לדעתנו, כדי להצביע על אומד דעתם של הצדדים באשר להגדרת עבודתם של המבקשים 2-3. יצויין כי לגבי שאר עובדי המשיבה, אליהם מתייחסת ההצהרה בסעיף 3 להסכם הפשרה לא הובאה בבקשה הראשונה, כמו גם בבקשה הנוכחית, כל תשתית עובדתית באשר לאופן העסקתם בפועל. 33. לאור כל האמור לעיל אנו סבורים כי הסכסוך בין הצדדים, ככל הנוגע למבקשים 2-3, הגיע לסיומו ומוצה בהסכם הפשרה ועל כן נוצר מעשה בית דין, עם מתן פסק הדין בבקשה הראשונה, בכל הנוגע להעסקתם והפסקת העסקתם של המבקשים 2-3, וכי המבקשים מנועים מלטעון כל טענה הסותרת את האמור בסעיף 1 להסכם הפשרה על פיו הועסקו המבקשים 2-3 בדרך של משימה חולפת. 34. הסעד של מחיקה או דחייה על הסף של הליך אזרחי הוא סעד מרחיק לכת ועל כן יש לנהוג לגביו זהירות יתרה. השימוש בסעד זה בהליך אזרחי בבית הדין לעבודה הוא על פי תקנות 44 ו-45 לתקנות בית הדין ובין השאר "בשים לב למיוחד שבמשפט העבודה וביחסי העבודה" (דב"ע שן/ 112-3 אריה שקולניק ואח' - אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ, פד"כע כא, 445,447). תקנות 44 ו- 45 אינן חלות על הליכים בסכסוכים קיבוציים, אשר סדר הדין בהם נקבע בתקנות בית הדין לעבודה (סדר הדין בסכסוך קיבוצי), תשכ"ט-1969. אולם רשאי בית הדין לאמץ הוראה מתקנות סדר הדין בבית הדין לעבודה גם לגבי סכסוך קיבוצי "לאחר שבחן היטב אם הדרך הדיונית הרגילה יפה אף לסכסוך קיבוצי..."(דב"ע מט/ 27-4 ההסתדרות הכללית - רשות הנמלים ואח', פד"ע כא, 447,455, דב"ע 22-4 ההסתדרות הכללית - תע"ש בע"מ, פד"ע כז 479). אכן נכון הדבר, כי בדרך כלל, והדגש הוא על "בדרך כלל" אין למחוק הליך בסכסוך קיבוצי וכי דרך המלך בסכסוכים קיבוציים אינה ב"מחיקה" או ב"דחייה" על הסף, מבלי שיתקיים דיון לגופו של עניין ולצדדים תהיה הרגשה שעניינם זכה לדיון שכזה (דב"ע מו/224-9 חברת החשמל נ' ההסתדרות הכללית פד"ע יח' 7, דב"ע מח/2-4 הסתדרות המהנדסים נ' כור תעשיות בע"מ , פד"ע יט 275 , דב"ע מח/ 4-4 ההסתדרות הרפואית בישראל נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, פד"ע יט 268), והמצוי ביחסי עבודה יאמר שדרך הלך של מחיקה או דחייה על הסף "אינה נאותה אינה טובה ואינה מועילה. סכסוך קיבוצי צריך שיטפלו בו, צריך שהו ישמש נושא למשא ומתן ובשלב סופי צריך שיפסקו בו לכאן או לכאן. בסכסוך ש"מחקת על הסף" לא עשית דבר - הוא יצוף בהזדמנות ראשונה ואולי בצורה חריפה יותר" (דב"ע מג/ 3-4 ההסתדרות הכללית ואח' - מדינת ישראל, פד"ע יד, 76,71 ) אולם מקום בו הנושא שבמחלוקת מצא את פתרונו בסכסוך קודם בין, אין זה מוצדק וראוי כי הצדדים ליחסי העבודה יפתחו את הסכסוך מחדש. לטעמנו, היציבות הנדרשת ביחסי העבודה הקיבוציים מחייבת קו מדיניות של סיום סכסוכים. יחסי העבודה הנמשכים, הדינמיות והמטרה המשותפת של הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים לשמור על יציבות יחסי העבודה וחובתם לנהוג בתום לב ובהגינות- תומכת במדיניות זו. 35. לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית בשל מעשה בית דין. מאחר ומדובר בסכסוך קיבוצי שצורף אליו הליך אישי, אין צו להוצאות. עובדי מדינה