פסק דין במשך 25 שנים עבדה התובעת כרופאת שיניים, עד שפרשה לגימלאות ביום 31.12.97. התובעת זוכה לקבל מהמדינה, היא הנתבעת, גימלה חודשית של 60% משכרה הקובע לפנסיה. לדברי התובעת היא מקופחת בתשלום הגימלה, משום שיש להכליל ב"שכרה הקובע" תשלום שמכונה תכ"ז (תמורה כספית זהה) בשיעור של 42% (להלן גם: "תוספת 42"). כמו כן סבורה התובעת כי יש להכליל בשכרה הקובע, ממנו נגזרת גימלתה, גם תוספת בשיעור של 15% (להלן גם: "תוספת 15") וכן תוספת נוספת של 2,300 ₪ משנת 94, על פי הסכם (נ/8), שהיא תוספת הקרויה "תוספת רופאי בריאות הציבור" (סעיף 17 של נ/8). המדינה מצידה מבקשת לדחות את התביעה. לדידה, תוספות 42 ו- 15 מגיעות עבור נכונות של הרופא לבצע עבודה נוספת מעבר לנורמה, הן מותנות בקיום גורם מיוחד, ואינן צריכות להיכלל בחישוב הפנסיה. המדינה אינה כופרת בכך שאותן תוספות שולמו לתובעת במהלך תקופת עבודתה. לעניין "תוספת בריאות הציבור", זו לא שולמה מעולם לתובעת, כך לפי טענת הנתבעת, וממילא אין לה מקום לטענת המדינה במסגרת ה"משכורת הקובעת לפנסיה". "תוספת בריאות הציבור": התובעת לא זכתה לקבל בפועל את אותה התוספת בתקופת עבודתה, ולא מצאנו במסמכים שהוגשו לביה"ד אסמכתא לכך שתוספת כזו היתה צריכה להיות משולמת לתובעת. נספח ד' לכתב התביעה (ת/4) מדבר על כך שרופאי השיניים במשרד הבריאות "נהנים מזכויות רופאי הציבור". אולם, לא הוכח כי בפועל כך היה בהתייחס לרופאי השיניים. הוכח לעומת זאת שעם התובעת לא נהגו כך במהלך השנים, והיא מעולם לא השיגה על כך. גימלה נועדה לשמור על רמת חייו של הגימלאי. גימלה אינה נגזרת ממשכורת ערטילאית שכלל לא שולמה בפועל לגימלאי, קודם לפרישתו מעבודתו. פנסיה נגזרת מדרגת שכר ערב הפרישה (ר' להשוואה: ע"ע 191/99 אהרן פאר נ' הטכניון, סע' 9-10 לפס"ד מיום 5.4.00). היא אינה פונקציה של דרגה או רמת שכר שתקבע באופן מלאכותי לאחר פרישת העובד מעבודתו. "כל בר בי - רב יודע שגובה הפנסיה נגזר בין השאר, מגובה השכר וכי מרכיב גובה השכר בפנסיה הוא מרכיב עיקרי בגובה הפנסיה" (ר': ע"ע 600038/97 מד"י נ' ציון חיוני, סע' 8 (ו') לפסק דין מיום 14.9.99). הגם שמדובר בפנסיה תקציבית אין מקום לשנות את גובה השכר, על סמך טענות מעורפלות להצמדת הסכם השכר של רופאי השיניים לרופאים רגילים. אם היתה טענה בקשר לגובה השכר המגיע לתובעת, מדוע זו לא נשמעה במהלך תקופת עבודתה של התובעת? אם לא די בכך התובעת עבדה בשטח בית החולים, ולא במסגרת הקהילה וספק אם בכלל ניתן לראותה כמי שהיתה זכאית לתוספת המדוברת. דין התביעה בקשר לכך להדחות. הזכאות ל"תוספות" 45 ו- 15: על "המשכורת הקובעת" לשקף את משכורתו האמיתית של הגימלאי אשר שולמה לו ערב פרישתו בגין עבודתו: "בדרך זו תשמר רמת חייו של העובד גם לאחר פרישתו לגמלאות" (ר': ע"ע 300312/97 יעקב נחמני ואח' נ' עיריית ב"ש, עמ' 14 לפס"ד מיום 29.11.00). על מנת לדעת איזו תוספת תילקח בחשבון לעניין הגימלה צריך "לבחון בנוסף לשאלות האם התוספת משולמת ללא תנאי, האם היא משולמת בקביעות, בגין תפקיד קבוע אותו מבצע העובד ובעיקר מהי תכלית התוספת" (שם בדברי סגנית הנשיא אלישבע ברק). לעניין תוספת 45: אנו לכשלעצמנו נוטים לדעה שמדובר בתוספת אשר "מרכיב התנאי" שבה הוא קטן וייתכן וראוי היה לקחתה בחשבון גימלת התובעת. ואולם, לעניין רופאים (רגילים) היא לא הוכרה שכזאת, ואין זה סביר כי התובעת שקיבלה את אותה תוספת מכח "הוראות הצמדה" תהנה מזכויות רבות יותר מאלו הנתנות לבעלי ההסכם המקוריים (ההסכם שמכוחו הוצמדו תנאיה). כמו כן, וזה העיקר, אין חולק כי בוצעו במהלך כל תקופת עבודת התובעת הפרשות פנסיוניות מטעם המדינה לקרן תגמולים בשם "אסיף". התובעת לא חלקה על הסדר זה במהלך שנות עבודתה, ואין היא יכולה כעת להשיב את הגלגל לאחור. התובעת גם לא החזירה למדינה את הכספים המרובים שהופקדו לאותה קופת גמל לזכותה. אם תתקבל תביעת התובעת כעת, למעשה תחוייב המדינה בתשלום פנסיוני כפול, תוצאה שודאי אינה צודקת או רצויה. לעניין תוספת 15: הדברים שנאמרו בהתייחס לתוספת 45, טובים גם בהתייחס לתוספת 15 ומעבר לכך. מדובר בתוספת שניתנה מכוח הוראה חד צדדית של הממונה על השכר מיום 29.11.89 ושולמה לתובעת עד לפרישתה לגמלאות ביום 31.12.97. זו תוספת שנטען לגביה שהיא "מותנית" בביצוע עבודה מעבר לנורמה. או מטילים ספק בכך. חרף זאת, אנו דוחים את התביעה בקשר לכך מהטעמים הבאים: התוספת משולמת מכח הסכם קיבוצי הקובע כי אותה תוספת לא תניב זכות לגימלה. גם בהתייחס לתוספת זו שילמה המדינה 7.5% משכרה של התובעת ל"קרן תגמולים" אסיף, על דעת התובעת ובהסכמתה שבשתיקה. מכיוון שכך, הובטחו זכותה הסוציאלית של התובעת לגימלה, וקבלת תביעתה תביא ל"כפל תשלום". קבלת תביעתה תהא גם העדפתה על פני הנהנים הישירים מאותו ההסכם, אליו הוצמדו תנאיה. סוף דבר: תביעת התובעת תדחה. התובעת היא גימלאית ושוכנענו שהגישה תביעתה בתום לב ומתוך מטרה כנה לנסות ולממש זכות סוציאלית. תביעתה נדחתה מטעמים משפטיים בעיקרם, ולפיכך לא מצאנו לחייבה בהוצאות משפט חרף התמשכותו של זה זמן רב. זכות ערעור: תוך 30 יום לביה"ד הארצי לעבודה בירושלים. תוספות שכררפואהבריאות הציבור