פסק דין 1. עניינה של התובענה שבפני הינה לחייב את הנתבעת בתשלום שכר עבודה, פדיון חופשה, פיצויים ותנאים סוציאלים (ביטוח מנהלים וקופת גמל שונות). 2. התובעת הגישה תביעה שכנגד התובע, על מנת לחייבו בתשלום עבור עלות הכשרתו, בהתאם לסעיף הקובע פיצוי מוסכם, בהסכם ההעסקה. 3. העובדות הצריכות לעניין א. הנתבעת מס' 2 הינה חברה בבעלות מלאה של הנתבעת מס' 1 שהיא, בית תכנה ומערכות העוסקת במתן פתרונות תוכנה ומיחשוב. ב. התובע הועסק אצל הנתבעת מס' 2 החל מתאריך 13.2.00, בתחילה במסגרת קורסים שנמשכו כחודשיים, ולאחר מכן בתפקיד מתכנת, וזאת בהתאם להסכם העסקה שנערך ונחתם בין הצדדים ביום 18.1.00 (להלן - "הסכם"). ג. בהסכם נקבע כי התובע ישלם פיצוי מוסכם כדלקמן: "העובד מצהיר ומאשר, כי הינו מודע לעובדה שהחברה מכשירה את העובד לתפקידיו בחברה, באמצעות קורס והתמחות שיערכו על חשבון החברה. עלות ההכשרה מוערכת בסכום המוסכם על הצדדים של 5,000$, ומוסכם בין הצדדים כי במידה שהעובד מתפטר מעבודתו לפני תום שנתיים מיום חתימת הסכם זה, יהא חייב בתשלום פיצוי קבוע מראש בסך 5,000$, כשסכום זה צמוד למדד המחירים לצרכן הידוע ביום חתימת ההסכם זה". ד. שכר עבודתו, למעט החודשיים הראשונים להעסקתו (בהם השתכר 3,500 ₪) היה בסך 4,500 ₪ ברוטו (כולל דמי הבראה), דמי נסיעות בסך 500 ₪ ברוטו והפרשות לביטוח מנהלים. ה. בתחילת חודש יולי הודיע התובע על רצונו להתפטר, וסיים את עבודתו ב- 6.7.00. ו. התובע יצר קשר עם הנתבעת על מנת לברר מדוע לא קיבל את תשלום שכרו האחרון. בעקבות פניה זו, נפגש התובע עם נציג החברה, מר שלמה שלוש. במעמד זה הצדדים דנו לגבי תשלום חובו לפי סעיף הפיצוי המוסכם בהסכם, אך התובע לא שילם את החוב. ז. התובעת פנתה אל הנתבע, באמצעות בא-כוחה, במכתב מיום 2.8.00בו הודיעה לתובע כי הוא נדרש לשלם לה את יתרת חובו והוצאות. 4. טענות התובע א. התובע הגיש תביעה בגין: 1. שכר עבודה מתאריך 1.6.00 ועד 6.7.00 בסך 5,000 ₪. 2. פדיון חופשה בסך 680 ₪. 3. תשלומים עבור ביטוח מנהלים, פיצויים, גמל וקרן השתלמות בסך 4,000 ₪. ב. התובע טוען, כי חתימתו על ההסכם נעשתה ללא מתן הסבר לגבי סעיף 3.7 המכיל את הפיצוי המוסכם תנאיו ומשמעותו, ובכך התובעת הטעתה ו/או ניצלה את חוסר ניסיונו. ג. עוד טוען, כי סעיפים 3.6 ו- 3.7, עומדים בסתירה לאמור בסעיף 7 להסכם, הדן בנושא סיום ההסכם. סעיף זה אינו מונה כל תנאי להפסקת ההסכם, ובהיותו ספציפי גובר על האמור בסעיפים הקודמים לו. ד. התובע טוען, כי הנתבעת לא היתה רשאית לקזז מתשלום שכרו האחרון כל סכום, לרבות הפיצוי הנקוב בסעיף 3.7 להסכם. ה. תקופת הכשרתו הסתכמה בחודשיים בלבד, שבסופם עבד 4 חודשים ותרם באופן פעיל לרווחת החברה. על כן, טוען הוא שהקיזוז נעשה שלא כדין שכן לנתבעת צמח רווח רב מהעסקתו. ו. עוד טוען, כי סכום הפיצוי הקבוע בהסכם לא משקף את הוצאות החברה משום שהוא מוגזם ואינו מגלם את עלות הכשרתו בפועל, אלא מביע את רצונה של הנתבעת להתעשר שלא כדין. ז. לטענתו, הכשרתו היתה ספציפית ועסקה בשפה ייחודית שכלל אינה בשימוש בשוק ולכן לא צמחה לו כל תועלת מהכשרה זו. ח. יתר על כן, התובע מצהיר כי הוא מוכן להתחייב שלא יעסוק בשפה זו בפרק זמן שיוחלט על ידי בית הדין. ט. לטענתו, לא הסכים מרצונו החופשי לשלם כל פיצוי לנתבעת. בפגישה שנערכה עם נציג החברה לגבי הסדר הסכומים השנוים במחלוקת הוסכם כי הצדדים יתדיינו בינהם כשיחזור אביו מחו"ל. י. עוד טוען, שהנתבעת היא האשמה בהפסקת עבודתו ע"י יחסה המשפיל והבלתי הולם כלפיו. וזאת למרות כל רצונו לתרום מכישוריו, מירצו ויכולתו לחברה. יא. התובע מצייין שחבריו אשר גרמו לפיטוריהם מהחברה על ידי פגיעה בעבודה, בניגוד אליו, לא נדרשו לשלם את עלות הקורס. 5. טענות הנתבעת א. הנתבעת טוענת כי דין התביעה של התובע להימחק על הסף ו/או להידחות על הסף בשל העדר יריבות ו/או העדר נתבע/ת המהווה גוף משפטי בר-תביעה. ב. עוד טוענת, כי יש לדחות על הסף את תביעת התובע לתשלום עבור קופת גמל וקרן השתלמות משום שהתובע לא היה זכאי להפרשות אלו. ג. יתר על כן, לאחר התפטרותו, הנתבעת מסרה את המסמך הדרוש לחברת הביטוח והכספים שנצברו שם עומדים לזכות התובע בהתאם לכללי הפוליסה ולתנאיה. ד. הנתבעת דורשת לדחות את בקשת התובע לפדיון חופשה, זאת משום שסכומים עבור כך הופרשו כדין ע"י הנתבעת. ה. הנתבעת טוענת, כי התובע פעל בניגוד לסעיף 3.6 להסכם, הקובע כי במידה והתובע ימשיך בעבודתו לאחר 10 ימים מיום תחילת עסקתו, תימשך תקופת עבודתו פרק זמן שלא יפחת מ-24 חודשים. ו. לטענתה, מאחר והתובע הפר את סעיף 3.6 להסכם (לעיל) ועזב את מקום עבודתו לפני התקופה המוסכמת, יש לחייבו עפ”י סעיף 3.7 להסכם בתשלום הפיצוי הנקוב והבלתי מותנה בסך 5,000$ בצירוף הפרשי הצמדה. ז. עוד טוענת, שלנוכח הפרת התחייבותו נאלצה התובעת לנכות כדין את תשלומי שכרו של התובע על חשבון חובו הקצוב. ח. הנתבעת טוענת, כי בתחילת עבודתו קיבל התובע קורסי הכשרה על חשבונה. מטרת הקורסים היתה להכשירו לעבודתו בחברה, אולם התובע רכש גם ידע ומיומנות כללית לעבודה בענף המחשבים. ט. בתאריך 6.7.00 סיים התובע את עבודתו בחברה. דרישת התובעת לתשלום עבור עלות הכשרתו הועלתה לראשונה במכתב הדן בהפסקת עבודתו. י. לטענת הנתבעת, לאחר התפטרותו נפגש התובע עם נציג סמנכ"ל הכספים, מר שלמה שלוש, של חברת קומטק לגבי הסדר חובו בגין הפיצוי המוסכם. במעמד זה הוסכם בינהם הסדר תשלומים לסילוקו. אך, התובע לא עמד בהתחיבותו וניתק כל קשר עם הנתבעת. יא. יתרה מכך, על פי הנתבעת, בפגישה זו התובע לא חלק או הביע כל הסתייגות מחובו, ודי בהסכמתו לפריסת התשלומים כדי להוות עדות מוחצת לכך שעצם קיומו של החוב לא היה נתון במחלוקת והתובע הכיר בכך שחייב לשלמו. יב. הנתבעת מכחישה בכל תוקף שתנאי עבודתו היו בלתי סבירים ולטענתה ההוכחה לכך נמצאת בבקשתו של התובע לעבוד שעות נוספות. יג. הנתבעת פנתה אל התובע, באמצעות בא כוחה, במכתב דרישה מיום 2.8.00, בו הודיעה לו כי ההסדר לפריסת תשלומים ולהפחתת חובו אינו בתוקף, וכי הוא נדרש לשלם את יתרת חובו על הסכום שעמד במועד המכתב בצירוף הוצאות כנקוב שם. לטענתה, התובע לא הגיב על המכתב, ואף לא טרח להשיב עליו. יד. בהתאם לאמור לעיל, הנתבעת הגישה תביעה כנגד לתשלום יתרת הפיצויי המוסכם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום. וכן מבקשת להשית על הנתבע הוצאות הגשת תביעה זו ושכ"ט עו"ד, בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק. 6. הכרעה הפרשי שכר א. התובע, לפי ס' 4.1 להסכם, לא היה זכאי להפרשות לקופת גמל ולקרן השתלמות. נוסף לכך, עדותו של מר שלמה שלוש, סמנכ"ל הכספים, מחזקת עובדה זו באומרו (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 10) "לפי ההסכם לא היה מגיע לו קרן השתלמות". לכן, תביעה זו נידחת. ב. באשר לדרישת התובע לתשלום עבור הפרשות ביטוח המנהלים ופיצוים, עולה מתלושי השכר (מוצג נ'5) כי הופרשו מדי חודש כספים ומעדותו של מר שלוש, שהנתבעת פנתה לחברת הביטוח בבקשה לשחרר לתובע את הסכומים שנצברו לטובתו בפוליסה. ג. בסעיף 4 לכתב התביעה, טוען התובע כי הוא זכאי לתשלום עבור פדיון חופשה בסך 680 ₪. אולם, רכיב זה אינו מנומק ואין כל הסבר או חישוב כיצד התובע הגיע לסכום זה. מאחר שעל פי התלוש האחרון החברה הראתה ששולם לו פדיון חופשה, התביעה נדחית. הפיצוי המוסכם א. התובע דורש תשלום עבור שכר עבודתו מ-1.6.00 ועד 6.7.00 בסך 5,000 ₪. ב. לטענת הנתבעת, התובע לא היה זכאי לסכום זה מאחר שהסכום קוזז מתוקף סעיף 3.6 להסכם, אותו הפר התובע בעזיבת עבודתו טרם התקופה המוסכמת. ולכן, בהתאם לסעיף 3.7, היה על התובע לשלם לחברה סכום קצוב ומוסכם בסך של 5,000 $ בצירוף הפרשי הצמדה. ג. במכתב הנתבעת מ-6.7.00 (ת' 1), שנמסר לידי התובע בעקבות הודעת התפטרותו, נאמר "בהמשך לסעיף 3.6 ו- 3.7 בחוזה העסקה עמך, הנך מחויב להחזיר לקומטק את עלות הכשרתך". מכאן עולה כי הנתבעת דרשה את תשלום הפיצוי המוסכם מהרגע שבו התובע הפסיק את עבודתו. ד. התובע טוען כי סעיף 7, הדן בסיום ההסכם, גובר על הסעיפים הקודמים לו משום שהוא ספציפי. אולם, סעיף 7 - "סיום ההסכם" - עוסק בתקופת ההודעה הקודמת בלבד. סעיף זה אינו סותר ובשל כך אינו מבטל את אשר קדם לו בהסכם. ה. יתר על כן, סעיפים 3.6 ו- 3.7 בהסכם הם למעשה אלו המתייחסים באופן ספציפי לנושא עזיבת מקום העבודה והתוצאות שהעובד נוטל על עצמו במידה וינהג כך. ו. נותר לבדוק האם פעולת הקיזוז ע"י הנתבעת משכרו האחרון של התובע על חשבון תשלום הפיצוי המוסכם נעשתה כדין. ז. סעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 קובע כדקלמן: (א) לא ינוכו משכר עבודה אלא סכומים אלה: (6) חוב על פי התחיבות בכתב מהעובד למעביד, בתנאי שלא יונכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר עבודה; (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), חדל עובד לעבוד אצל המעביד, רשאי המעביד לנכות משכרו האחרון של העובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות. ח. לפי האמור בחוק, החברה היתה רשאית לנכות משכרו האחרון, שהרי התובע התחייב בכתב לשלם את הפיצוי המוסכם. ט. כעת עלינו להכריע האם החברה זכאית לפיצוי המוסכם. י. חוזה ההעסקה שנחתם בין הצדדים הינו חוזה לתקופה קצובה של שנתיים, כאמור בסעיף 3.6 להסכם: "מצהיר בזה העובד כי אם בחלוף 10 ימים מיום תחילת עבודתו בחברה, יחליט להמשיך את עבודתו לפי הסכם זה, תהא תקופת עבודתו לפרק זמן שלא יפחת מ-24 חודשים. ידוע לעובד כי הפסקת עבודתו כאמור לעיל, קודם שהסתיימו 24 חודשיים, עלולה להסב נזקים לחברה." יא. התובע החל את עבודתו בתאריך 13.2.01 והודיע על רצונו לעזוב במהלך חודש יולי, כארבעה חודשים לאחר מכן. יב. חוזה עבודה הוא חוזה ככל חוזה אחר, והוראות חוק החוזים חלות עליו, מקום שאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון (מ. גולדברג, "תום לב במשפט העבודה", ספר בר-ניב ע' 141). לכן, כלל שנקבע במשפט הכללי מיושם אף במשפט העבודה האינדיבידואולי, בשינוים המתאימים למיוחד במשפט העבודה (מדב"ע נב/101-3, צבי אבנשפנגר - עוף ירושלים בע"מ, פד"ע כה 505). יג. בהתאם לפסיקה, ניישם את חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א - 1971. הסעיף הרלוונטי הוא סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) הקובע: "הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן- פיצוים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". יד. סעיף 15(א) לחוק החוזים, מאפשר לחרוג מכלל רק במקרה בו הנזק שנגרם אינו בבחינת תוצאה סבירה של ההפרה. טו. בסעיף 7 (א) לסיכומי התובע, נטען כי הפיצוי המוסכם "עולה בהרבה על העלות האמיתית שהוצאה ע"י הנתבעת עבור הכשרת(ו)". דהיינו, סכום הפיצוי לא היה סביר במועד בו הוסכם מכוון שאינו משקף בפועל את הוצאות הנתבעת. טז. בדב"ע נה/72-3, מיכאל בן טובים - אביק בע"מ, עבודה ארצי, כרך כח (1), 248 נאמר: "גם טענה בדבר חוסר סבירות הפיצוי המוסכם הועלתה רק בסיכומים, יש מקום לדון בה. ראשית משום ששאלת הנזק לעולם שנויה במחלוקת ושנית, משום שמדובר בטענה משפטית שאין בה "שינוי חזית"." לפיכך, ראשית נשקול את סבירות הסעיפים הדנים בפיצוי המוסכם. יז. בענין זה, השופטת בן-פורת קבעה בע"א 300/77, דליה רוזנר - בניני ט.ל.מ. חברה לבנין ופתוח בע"מ, פ"ד לב (3), 686: "הפחתת הפיצוי המוסכם מותרת רק במקרה חריג, בו מצא בית המשפט העדר "כל יחס סביר" בין אותו פיצוי לבין הנזק שניתן היה לחזותו מראש. המילה "כל" הודגשה על-ידי היא הנותנת שהתערבותו של בית-המשפט בפיצוי המוסכם היא מצומצמת ונדירה, כל עוד קיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק, משאירים את הפיצוי המוסכם בתקפו." יח. בדב"ע נה/188-3, ערן גיל נ' חב' בטחון אזרחי בע"מ, עובדה ארצי, כרך כט (3), 111, נקבע כי: "משלא נסתרת גרסת החברה בדבר עלות האכשרה, ומשלא הוכח "ההעדר בולט של סבירות בסכום שננקט בחוזה" - אין אנו מוצאים מקום להתערב". יט. הנטל הנדרש להוכחת "כל יחס סביר", הוסבר ע"י השופט ברק בע"א 260/80, 265, ניבה נוביץ - סופיה ליבוביץ, פ"ד לו (1) 546 : "הנטל בענין זה מוטל על המבקש להשתחרר מסעיף הפיצויים המוסכמים. אין די בטענה בעלמא, כי הפיצוי גבוה מדיי, אלא על הטוען זאת להראות, על יסוד הראיות שלפני בית המשפט, כי הפיצוי נקבע ללא כל יחס סביר לנזק." כ. במקרה זה, התובע לא הביא כל ראיות להוכחת חוסר סבירותו של הפיצוי המוסכם. לעומת זאת החברה הציגה קבלות המעידות על הקורסים והכשרת התובע. בתחילת עבודתו התובע עבר הכשרה מקצועית במשך זמן ממושך שכללה קורסים על ידי גופים חיצוניים, הדרכות פנימיות על ידי עובדי החברה, שעות הדרכה, תרגול ולימוד. כא. לטענת התובע, יש לייחס לו חוסר מודעות למשמעות הכלכלית והמשפטית של הדברים הכתובים בהסכם. כב. החוזה אינו מסובך או כתוב בשפה שאינה ברורה להדיוטות. בנוסף, ב- 18.1.00 הוזמן התובע באופן מיוחד למטרת חתימת החוזה. רק לאחר כשלושה שבועות מחתימת החוזה החלה הכשרתו. במשך תקופה זו, היה בידי התובע זמן לפנות למומחה לקבל ייעוץ כלשהו. כג. לא זאת אף זאת, סעיף 3.6 מעניק לתובע תקופת נסיון של 10 ימים שבה הוא עבד בחברה ויכל לשנות את דעתו מבלי לשאת בעלויות הפיצוי המוסכם. כד. לפיכך, אין לייחס לתובע חוסר מודעות לתוצאות הסכמתו על השיעור הפיצוי במקרה של הפרה, כגון זו שהיתה למעשה. כה. כאמור, התנאי היחיד המאפשר הפחתת פיצוי זה היינו שהסכום שנקבע אינו עומד ביחס לנזק שניתן היה לצפותו מראש, בשל ההפרה שארעה בפועל. לעניין זה נשקלת הסבירות במועד חתימת החוזה ולא המועד הפרתו. כו. לכן, טענות התובע לענין הפרטים והארועים שקרו לאחר מכן אינן רלוונטיות ולא יכולות לשמש עילה להפחתת הפיצוי המוסכם. כז. המסקנה המתבקשת היא כי הפיצוי המוסכם, שנקבע על-ידי הצדדים בחוזה העסקה, היה, איפוא, פיצוי סביר ביחס לנזק שהיה צפוי במועד חתימת ההסכם, במידה ויופר כפי שקרה למעשה, ומכל מקום ודאי שאין מדובר ב"העדר כל יחס סביר" כפי שנדרש לצורך התערבות בית הדין בקביעת הפיצוי המוסכם. 7. סוף דבר - הוא כי התובע (הנתבעת שכנגד) ישלם לנתבעת (התובעת שכנגד) סך של 14,749 ₪ (לאחר קיזוז שכרו האחרון של התובע) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 11.10.2000 (מועד הגשת התביעה) ועד למועד התשלום בפועל. תביעת התובע נדחית ולאור התוצאות התובע ישא בהוצאות שתי התביעות בסך 1,500 ₪ בצירוף מע"מ. משכורת