פסק דין השופטת רוזנפלד 1. המערערת פוטרה מעבודתה כמזכירה במחלקת הנפרולוגית במרכז הרפואי ע"ש שיבא בתל השומר (להלן בית החולים), ופיטוריה נכנסו לתוקפם ביום 31.1.1998. טענותיה של המערערת כנגד חוקיות מעשה הפיטורים ובקשתה ליתן צו המכריז על בטלותם נדחו על ידי בית הדין האזורי בתל אביב (תב"ע 3-267/98, השופטת ו' סמט ונציג הציבור מר שמר), שקבע כי פיטוריה של המערערת עקב "אי התאמה", כדין בוצעו, ולא נפל בהם איזה מן הפגמים עליהם הצביעה המערערת בפניו. 2. בערעורה שבפנינו טוענת המערערת כנגד קביעותיו של בית הדין האזורי, שלפיהן לא נפל פגם בהליך פיטוריה. לטענתה, ביסוד פיטוריה עמדו טענות בית החולים שהן במהותן טענות הנוגעות לעבירות משמעת (עבירות אותן היא מכחישה), ועל כן, אם בכלל, היה על המשיבה להעמידה לדין משמעתי בפני בית הדין למשמעת של עובדי המדינה. משלא עשתה כן, יש להכריז על פיטוריה כבטלים. עוד טוענת המערערת, לחילופין, כנגד קביעותיו של בית הדין האזורי שדחה טענותיה בדבר אי קיום חובת השימוע כדין במסגרת הליך הפיטורים. גם מטעם זה סבורה המערערת כי היה על בית הדין האזורי להכריז על בטלות פיטוריה. 3. יצוין כי בשעתו הגישה המערערת בקשה לסעד הצהרתי זמני שימנע כניסתם לתוקף של פיטוריה (בשא 14-143/98). במסגרת אותו הליך הצהירה ב"כ המשיבה כי אם תתקבל תביעתה העיקרית של המערערת בדבר אי תוקפם של פיטוריה, לא תטען המשיבה שלא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל אחורנית, במובן זה שהמערערת תוכל להיות מוחזרת לעבודתה בשירות המשיבה (הצהרת "גור אריה"). לאור זאת הסכים ב"כ המערערת לכך שלא יקוים דיון בבקשה לסעד זמני. בהתאמה לזאת נמחקה הבקשה לסעד זמני, והדיון בפני בית הדין האזורי קוים בתביעה העיקרית. 4. העובדות הצריכות לעניין כפי שהן עולות מן התיק ומפסק דינו של בית הדין האזורי נוגעות, בין היתר, להעברות שהועברה המערערת מדי פעם במהלך שנות עבודתה מתפקידים שמילאה במחלקות אחדות בבית החולים, ועד לפיטוריה מן העבודה, כל זאת כמפורט להלן: א. המערערת התקבלה לעבודה בבית החולים ביום 13.5.1975 כמזכירה רפואית, והוצבה לעבודה בחדר הניתוח. ב. ביום 13.7.1983 התקיים דיון עם ועד העובדים במסגרתו סוכם להעביר את המערערת לתפקיד אחר. ג. ביום 8.7.1985 הועברה המערערת לתפקיד מזכירה רפואית במחלקת רשומות רפואיות. ד. ביום 13.6.1989 הועברה המערערת, בהסכמת הועד, למחלקת פגים ויונקים. ה. ביום 27.4.1993 התקיים דיון עם ועד העובדים בעניינה של המערערת. באותו בירור סוכם כי ינסו למצוא למערערת שיבוץ חדש, כניסיון אחרון לתקופה של חצי שנה. הוסכם כי אם לא ימצאו מקום עבורה, או שלא תעבור את תקופת הניסיון במקום החלופי, יראו את המערערת כ"לא מתאימה" לעבודה בבית החולים. ו. המערערת המשיכה בכל זאת את עבודתה במחלקת פגים ויונקים, עד שביום 15.8.1995 התקיים דיון נוסף עם הועד בעניין העברתה לתפקיד אחר. המערערת שהתה בחופשה בתשלום מן העבודה מאוגוסט ועד נובמבר 1995. ז. ביום 11.10.1995 התקיים דיון עם ועד העובדים בעניין פיטוריה של המערערת, ושוב הוצע על ידי הועד למצוא לה מקום עבודה חלופי. ח. ביום 30.10.1995 הועברה המערערת למחלקה הנפרולוגית, תחנתה האחרונה בבית החולים. ט. ביום 27.3.1997 פנה פרופ' רפפורט, מנהל המחלקה הנפרולוגית, אל המנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים בעניין המשך העסקתה של המערערת במחלקה. בעקבות פניה זו קוים ביום 7.5.1997 דיון עם ועד העובדים בעניין פיטורי המערערת. י. ביום 8.6.1997 קוים דיון נוסף עם הועד, ובו הוחלט לפטר את המערערת לאחר קבלת אישור נציבות שרות המדינה. יא. ביום 3.7.1997 נשלחה לנציבות שירות המדינה בקשת בית החולים לאישור הפיטורים עקב "אי התאמה". ביום 6.8.1997 הודיע הממונה על המשמעת בנציבות כי אין לו התנגדות לפתיחה בהליכים לפיטורי המערערת עקב אי התאמה. יב. ביום 21.9.1997 הודיעה מנהלת משאבי אנוש למערערת על כוונת הנתבעת לנקוט בהליך הפיטורים, תוך מתן הזכות למערערת להביא טענותיה בכתב בפני מנכ"ל משרד הבריאות. יג. ביום 10.10.1997 הגיבה המערערת על הנטען כנגדה בכתב במכתב אל מנכ"ל משרד הבריאות. בעקבותיו נאות המנכ"ל לשמוע את טענות המערערת בשימוע בעל פה שנערך ביום 8.12.1997. באותו יום החליט מנכ"ל משרד הבריאות על פיטוריה של המערערת. יד. בעקבות החלטה זו, הודיעה מנהלת משאבי האנוש למערערת ביום 9.12.1997, כי פיטוריה יכנסו לתוקף ביום 31.1.1998. כמו כן הודיעה לה על זכותה להגיש ערר על הפיטורין בפני שר הבריאות. טו. על החלטת המנכ"ל הגישה המערערת, ביום 10.12.1997, ערר בפני שר הבריאות וביום 25.12.1997 הודיע לה השר על דחיית הערר. טז. ביום 6.1.1998 שלחה המערערת באמצעות "נעמת" מכתב נוסף לשר הבריאות, בו ביקשה כי יבטל את החלטתו. הפניה נדחתה על ידי השר במכתבו מיום 26.1.98. 5. השאלות בהן נדרשה הכרעת בית הדין האזורי, כמו גם השאלות העומדות להכרעתנו במסגרת הליך זה הן שתיים: א. האם בפטרה את המערערת ב"פיטורי שר", פעלה המשיבה בהליך הפיטורים הנכון, או במילים אחרות, האם פוטרה המערערת בשל עבירות משמעת או שמא בשל "אי התאמה". ב. אם כדין פוטרה המערערת ב"פיטורי שר", האם נפגעה זכות הטיעון של המערערת בהליך הפיטורים. 6. בהסתמכו על הראיות שהובאו בפניו, קיבל בית הדין האזורי את עמדת בית החולים לפיה פוטרה המערערת בהליך הנכון, מסיבות של "אי התאמה". סקירת המעברים השונים של המערערת מתחנת עבודה אחת לזו שאחריה מעלה, כי בכל פעם הועברה המערערת מתפקידה עקב תלונות קשות שהופנו נגדה בשל בעיות ביחסי אנוש. בעיות אלו באו לידי ביטוי במערכות יחסים עכורות עם בעלי תפקידים כאלה ואחרים במקומות השונים, וכל זאת עד כדי גרימת בעיות קשות בתפקוד אותן המחלקות. בכל פעם היו אנשי הוועד מעורבים בהעברות השונות של המערערת מתפקיד לתפקיד. בית הדין האזורי עמד על כך כי במשך כל השנים לא היו תלונות על רמתה המקצועית של המערערת וכי לא היתה מחלוקת בדבר היותה עובדת טובה. עיקר הבעיה היתה ביחסי האנוש של המערערת עם חברים לעבודה. כך קרה גם בתחנת העבודה האחרונה של המערערת במחלקה הנפרולוגית, שם חזרו ונשנו תלונות על התנהגותה ואי התאמתה. בפסק דינו סוקר בית הדין את האירועים במחלקה הנפרולוגית, ערב פיטוריה של המערערת מן העבודה ועד הפיטורים. ראשית התהליך בפניית מנהל המחלקה פרופ' רפפורט מיום 27.3.1997 בה ביקש להעביר את המערערת מתפקידה עקב חיכוכים חוזרים ונשנים עם אנשי המכון שהביאו למצב בלתי נסבל של מתח והפרעה בתפקוד. אחרי אותה פניה נתקיימו שני דיונים עם ועד העובדים בעניין פיטורי המערערת. האחד ביום 7.5.1997 והשני ביום 8.6.1997. בישיבה הראשונה פרט מנהל המחלקה, פרופ' רפפורט, סכסוכים שונים בהם היתה מעורבת המערערת. בפסק הדין מביא בית הדין מדבריו של פרופ' רפפורט באותה הישיבה. מפאת חשיבותם של הדברים, בהיותם מדגימים את סוג הבעיות שנתעוררו במהלך השנים בעבודת המרערת, נביא אותם גם אנו כאן כלשונם: "הסתכסכה תוך זמן קצר עם העובדת הסוציאלית ואחר כך גם עם האחות האחראית ובלי אחות אחראית לא ניתן להסתדר. הזהרתי אותה מספר פעמים ויש מריבות כל הזמן ואפילו על חלוקת עפרונות היא לא יכולה להשתלט על עצמה. ..... אני לא יכול לעבוד באולטימטום. מסוכסכת עם כל האחיות. יש לה בעיות אישיות קשות והיא בעצם מסכנה. לקח לי זמן להחליט. כואב לי עליה אך איני יכול. טובת המחלקה לנגד עיני היא אשת ריב ומדון" (ראה בעמ' 11 לפסק הדין). בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי אף שבישיבה השניה שקוימה ביום 8.6.1997, דובר בעיקר בנושא מכתבים אנונימיים שלגביהם הועלה חשד כי ידה של המערערת בהם, נושא זה היווה על פי התרשמות בית הדין "קוביה נוספת" למגדל הקוביות שבנתה המערערת במהלך שנות עבודתה בבית החולים. מכיוון שדובר במעשים לאותה עת, נושא זה היווה את עיקר הישיבה. אלא, שעל פי קביעת בית הדין, נושא המכתבים האנונימיים לא היה סיבת הפיטורים. מאז 1993 נעשו מספר נסיונות לשלב את המערערת במחלקות שונות של הנתבעת על מנת למנוע את פיטוריה מבית החולים. כל הנסיונות כשלו עד שהוחלט על נקיטה בהליכי פיטורים. עוד נקבע, כי החומר שבהסתמך עליו ניתנה החלטת המנכ"ל, כמו גם החלטת השר היה אותו חומר שהובא בפני הממונה על המשמעת ובתוספת התיקים האישים של המערערת. מכל אלו מסיק בית הדין וקובע כי פיטורי התובעת נעשו מחמת "אי התאמה" ובהליך הנכון. 7. באשר לטענות המערערת בדבר פגיעה בזכות הטיעון שלה קובע בית הדין כי כבר מאז 1993 ברורה היתה למערערת מהות הישיבות השונות שקוימו עם ועד העובדים בעניין עבודתה. ברור היה לה כי המחלקה הנפרולוגית היא המקום האחרון בו יתאפשר לה לנסות להתאקלם. למערערת הודע על כוונת בית החולים לנקוט בהליך פיטורים תוך מתן הזכות להביא טענותיה בכתב בפני מנכ"ל משרד הבריאות. המערערת הגיבה במכתב המיועד אל המנכ"ל, ובהתייחסה למכתב זה בעדותה בבית הדין ציינה כי המכתב מיצה את כל טענותיה. לאחר מכתב זה נאות המנכ"ל לאפשר לה שימוע על פה, וגם בו שבה והגיבה על הטענות נגדה. על החלטת המנכ"ל לפטרה מן העבודה הגישה המערערת ערר בכתב בפני שר הבריאות. המערערת התקשרה טלפונית אל השר ואף התקשרה לביתו בשעות הערב. בהחלטתו דחה בית הדין את טענת המערערת כי פסול נפל בהליך הפיטורים מן הטעם שהשר לא הזמינה לשימוע על פה, אף שלטענת המערערת בשיחות הטלפון שקוימו, הבטיח לה לעשות כן. ככלל, אין חובה לאפשר זכות טיעון בעל פה דווקא, אלא הדגש הוא על מתן הזדמנות הוגנת להשמיע טענות. בית הדין עוד קובע כי מחומר הראיות עולה כי השר פעל כפי שפעל מתוך רצון עז לסייע למערערת וללא כל כוונה ליצור הבטחה מחייבת כדין. בית הדין גם דוחה טענתה של המערערת כאילו לא נמסר לידיה מידע מספיק כדי הגנה, וקובע כי מחומר הראיות עולה כי המערערת היתה מודעת בכל שלב ושלב לטענות המועלות נגדה. מכל אלה מסיק בית הדין האזורי וקובע כי הליך פיטוריה של המערערת קוים ונוהל כדין, ולא נפל בו פגם. לאור כל אלו, דחה בית הדין את תביעתה של המערערת להצהיר על בטלות פיטוריה מעבודתה בבית החולים. עד כאן באשר להליך שנוהל בפני בית הדין האזורי ופסק הדין. 8. בערעורה שבפנינו טוענת המערערת כנגד פסק דינו של בית הדין, ואלו עיקרי טענותיה: א. הפיטורים נעשו בשל טענות בדבר עבירות משמעת שעברה המערערת, ולא בגין "אי התאמה". הסיבה העיקרית לפיטוריה היתה החשד שהועלה נגדה בקשר עם משלוח של מכתבים אנונימיים ופניה לגורמי חוץ ועיתונים. להאשמות אלו לא היה כל יסוד. עם זאת, זו היתה הסיבה המרכזית האמיתית לפיטורים. התנהגות זו, אילו הוכחה כנכונה, היתה בגדר עבירת משמעת. בית הדין טעה כשדחה את טענת המערערת בדבר הסיבה האמיתית לפיטורים. בית הדין לא יישם נכונה את הוראות החיקוקים הרלוונטיים והפסיקה כפי שפרשה אותם לעניין הליך פיטורים הנכון, כשמדובר באי התאמה, במשולב עם בעיות משמעת. מסכת העובדות שהונחה בפני השר כללה מצב ענינים של עבירות משמעת. בהעדרו של פסק דין של בית הדין למשמעת, מעשה הפיטורים בטל. ב. המערערת לא מיצתה את זכות הטיעון בפני השר. בכך ששר הבריאות לא איפשר למערערת את זכות הטיעון בעל פה, נפל פגם מהותי בהליך הפיטורים. כך, לאחר שהמערערת ביקשה מן השר לאפשר לה טיעון בעל פה, ובשיחות טלפון שקיימה עימו הוא נענה לבקשתה. שר הבריאות התחייב בפני המערערת לקיים שימוע על פה והבטחתו מחויבת אותו. ג. בפני המערערת לא הוצגו המכתבים האנונימיים ובכך נפגעה זכות הטיעון שלה. ד. בהליך השימוע הואשמה המערערת בהאשמות חמורות מבלי שהוצג בפניה החומר הרלוונטי כולו. ה. למערערת לא ניתנה הזדמנות אמיתית להשמיע טענותיה. לא פורט כל החומר בכתב שהיה בפני הגורמים המחליטים. ו. בית הדין האזורי העניק משקל יתר לעובדה שבמהלך שנות עבודתה עברה המערערת ועבדה במספר מקומות עבודה. בית הדין התעלם מהיותה של המערערת עובדת מצטיינת שזכתה למכתבי הוקרה רבים. ז. בית הדין שגה בהתעלמו ממצבה האישי הקשה של המערערת. 9. טענות המשיבה א. המשיבה מפנה לתחנות עבודתה השונות של המערערת במהלך השנים, שמדי פעם הועברה ממקום עבודה אחד למשנהו בשל בעיות שהיו לה ביחסי אנוש עם עובדים אחרים. לכל אורך הדרך מדובר באי השתלבות ואי התאמה. מקובל היה גם על ועד העובדים בשעתו כי המחלקה הנפרולוגית היא תחנתה האחרונה של המערערת. מנהל המחלקה הנפרולוגית העלה את הבעיתיות שביחסי אנוש של המערערת עוד במרץ 1997, ובמאי 1997, וזאת קודם לתקופה בה התעוררה בעיית המכתבים האנונומיים. פיטוריה של המערערת התבקשו על ידו עוד לפני כן. בית הדין קבע ממצאים עובדתיים בהתייחס לכל אלו, ואין מקום להתערב בהם. קביעותיו העובדתיות של בית הדין מבוססות היטב בחומר הראיות וכך גם המסקנה המשפטית שהסיק. ב. באשר לטענות המערערת בעניין זכות הטיעון - המערערת עצמה העידה כי הערר שלה ממצה את מלוא טענותיה לגבי פיטוריה. המערערת אף שלחה מכתב נוסף אל השר באמצעות "נעמת". במסגרתו שבה וביקשה, כי השר יבטל את החלטתו, ואולם הפניה נדחתה על ידי השר. למערערת ניתנה האפשרות להגיב על הטענות כנגדה בפני המנכ"ל והשר, ואף במסגרת זכות טיעון מאוחרת בכתב לשר. ג. לא היתה חובה להזמין את המערערת לשימוע על פה בפני השר. השר פעל מתוך רצון לעזור למערערת ולא מתוך כוונה להתחייב כלפיה. אף אין לייחס מהימנות לטענת המערערת בדבר הבטחה שהבטיח לה השר להיפגש עימה. ד. השר קרא את ערר המערערת, התייחס אליו, ועיין בתיקה האישי של המערערת. ה. אין לקבל את טענת המערערת כי לא נמסר לה חומר רלוונטי. לאורך כל הדרך ידעה המערערת על מהות הישיבות ונושאן. בית הדין האזורי קבע לעניין זה קביעות עובדתיות ואין להתערב בהן. ו. רשות מינהלית אינה חייבת להציג במסגרת השימוע את כל המסמכים שבידה. די בכך שהיא פורשת תמונה אמינה בפירוט סביר, חרף העובדה שלא הייתה חובה להעביר אל המערערת את כל המסמכים הרלוונטיים, אלו כן הועברו אליה באמצעות מי שהיתה בא כחה בשעתו, עו"ד לנדאו. עד כאן עיקרי טענות המשיב. ומכאן להכרעתנו. הליך "פיטורי שר" - האם ההליך הנכון בנסיבות העניין. 10. על המערערת, שהיא עובדת קבועה אצל המשיבה, חלות הוראות התקשי"ר. אלו הן ההוראות העיקריות הצריכות לעניננו: "82.230 הסמכות לפטר עובד המועסק על פי כתב מינוי (עובד קבוע) מוענקת לשרים. שר של כל משרד רשאי לפטר עובד מעובדי משרד אחר שיראה סיבה מספקת לכך. סמכות השר לפטר עובד כאמור, כפופה לסייגים המפורטים להלן בסעיף זה וכן סיגים המנויים בסעיפים 82.28, 82.29, 82.31 (סייגים לפיטורי עובדת בהריון או בחופשת לידה, לפיטורי עובד נכה מלחמה ולפיטורים מסיבות משמעת). 82.231 (א) שר רשאי להשתמש בסמכותו האמורה לעיל רק כאשר סיבות אי-התאמת העובד לתפקידו אינן סיבות משמעתיות. אם קיימות סיבות משמעתיות, יש לנקוט בדרך שיפוטית בהתאם להוראות חוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג - 1963 ; (ב) קיימות סיבות חופפות לפתיחה בהליכים נגד עובד העשויים להביא לפיטוריו - אי התאמה לתפקיד וסיבות משמעתיות- אין מניעה עקרונית להשתמש בסמכות השר לפיטורים, רק משום שעובדות המקרה יכולות להוות גם בסיס לאישום משמעתי; (ג) בכדי לבחור נכונה את ההליך, לפי נסיבות העניין כאמור בנסמן (ב) לעיל, יפנה האחראי לנציבות השירות בצירוף כל העובדות והמסמכים המשמשים בסיס לרצונו של האחראי לפתוח בהליכים נגד העובד; (ד) בבואו להחליט בדבר פיטורי עובד קבוע ישקול השר בדבר אישית; על כן יש להביא בפניו את תיקו האישי של העובד וכן חומר אחר הנוגע לעניין או העשוי לסייע לשר בקביעת החלטתו" המערערת טוענת כי חלה בעניין הוראת ס' 68 לחוק שירות המדינה (משמעת) התשכ"ג - 1963, שכך נקבע בו: "עובד המדינה לא יפוטר בגלל עבירת משמעת אלא על פי פסק דין של בית הדין. הוראה זו לא תחול על פיטורים בתקופת הנסיון הנהוגה לגבי המשרה הנדונה ועל פיטורים מחמת הרשעה בעבירה שיש עימה קלון, ופיטורים בשתי נסיבות אלה לא יראו כאמצעי משמעת לעניין סעיף 62". 11. מהן הסיבות העומדות בבסיס פיטורי המערערת? אלו כמובן צריכות לעלות מפרשת הראיות כפי שהובאה בפני בית הדין האזורי. על הדרך בה יש לסווג את הסיבות לפיטורים - אם מסיבות של "אי התאמה" או בשל עבירות משמעת, ועל הדרך שבה יש לנהוג שעה שנתקיימו בעובד גם מזה וגם מזה מלמדת הפסיקה. פסק הדין המנחה בסוגיה זו הוא פסק הדין בעניין יואל חנוכי (דבע לז 3-93 מדינת ישראל - חנוכי פד"ע ט' עמ' 14, להלן: "הלכת חנוכי") שכך בין היתר נקבע בו: "ברור שיתכנו מקרים שאותו עובד, מצויים בו השניים. אפשר להגיש נגדו תלונה לוועדת משמעת על עבירת משמעת (ס' 22 לחוק) ואפשר להעמידו לדין משמעתי לפני בית דין למשמעת (ס' 33 לחוק). אך ללא קשר לאלה אין הוא מתאים לעבודתו, או שקיימת סיבה להפסקת עבודתו שכלל אינה קשורה בעובד, כגון, חיסול היחידה בה הוא עובד. במקרה כזה לא יוכל עובד לטעון כפי שטען הילד בסיפורו של שלום עליכם ש'טוב לי כי יתום אני'. לא יוכל העובד לטעון, 'כל עובד אחר במקומי אפשר היה לפטר בשל אי התאמתו לעבודה או בשל צמצום במנגנון ואני מוגן משום שאני חשוד בעבירות משמעת.' טענה זו כמובן לא תשמע. אשר יקבע במקרה זה הוא מה היתה למעשה הסיבה לפיטורים. הבאו הפיטורים בשל עבירת משמעת או שהם באו למעשה באמת ובתום לב בשל כך שהעובד אינו מתאים לעבודתו ואותה אי התאמה אינה מוצאת את ביטויה בעבירות המשמעת...... וכיצד יבחן בית-הדין אם פוטר העובד בגלל עבירת משמעת, ועל כן בניגוד לסעיף 68 לחוק המשמעת, או שהוא פוטר בשל "אי-התאמה לעבודה" מכוח סעיף 15 לדבר המלך במועצה? אבן הבוחן תהיה בנתונים שהיו לשר עת החליט על הפיטורין או אישר את הפיטורין. בבוא השר לאשר פיטורין, או בבואו לפטר עובד, אין בפניו, אלא מה שעיניו רואות בכתב ואזניו שומעות מפי המביא בפניו את עניין הפיטורין. אין בפניו נתונים שב"תיק האישי" של העובד אלא אם הופנתה תשומת ליבו לנתונים אלה ואין בפניו נתונים אחרים שהיו בידי הממונים על העובד עת פעלו לפיטורי העובד אם אותם נתונים לא הובאו לידיעת השר, ולעובד לא ניתנה הזדמנות להתיחס אליהם. מכאן דרך הפיקוח השיפוטית - בית-הדין יתן דעתו לנתונים שהיו בפני השר ואשר הביאו להחלטתו ויבחן אם בנתונים אלה יש עבירות משמעת או שהם כולם נתונים שאינם מתייחסים לעבירות משמעת" (ראה שם בעמ' 21). 12. מן העדויות והראיות שהובאו בפני בית הדין קמא עולה, ובאופן שאיננו משתמע לשתי פנים, כי לאורך שנות עבודתה פיתחה המערערת יחסי עבודה עכורים בכל המחלקות בהן עבדה. יחסים עכורים אלו חייבו מדי פעם את העברתה ממחלקה למחלקה ואף את יציאתה לחופשה בתשלום בת כ- 3 חודשים עד שימצא לה מקום חלופי. כל זאת בשל קשיים בתפקוד אותן המחלקות, עקב מערכות היחסים העכורות שנוצרו בהן. על כל אלו העידו בבית הדין קמא המנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים, סגן מנהל המחלקה הנפרולוגית ויושבת ראש ועד העובדים של בית החולים, שליוותה את המערערת עם המעברים בין תחנות העבודה השונות. אף המערערת עצמה לא הכחישה את היותה מסוכסכת עם חברים לעבודה. תקצר היריעה כאן מלפרט את העובדות, כפי שנפרשו בפני בית הדין קמא. מכל מקום, מן הראיות שהובאו בפני בית הדין עולה תרחיש חוזר של ארועים בהם לצד עבודה מקצועית טובה מאוד של המערערת שאין עליה חילוקי דעות, מפתחת המערערת בתחנות העבודה השונות, מערכות יחסים קשות עם חברים לעבודה העובדים לצידה, ובהם אחיות אחראיות ורופאים. כך, עד שמוגדשת הסאה ומתבקשת העברתה מאותה המחלקה. פעם אחר פעם הועד מתגייס לעזרתה של המערערת במציאת מקום עבודה חלופי במסגרת בית החולים, וכל זאת עד להזדמנות האחרונה שניתנת למערערת במחלקה הנפרולוגית של בית החולים. גם שם חוזר התרחיש על עצמו, עד לפיטוריה של המערערת בהליך הפיטורים, שלשאלת חוקיותו אנו נדרשים במסגרת ערעור זה. 13. על מנת להמחיש, נביא כאן קטעים מדברים שהובאו בפני בית הדין האזורי והם מתייחסים למהותה של "אי ההתאמה הנטענת", החוזרת על עצמה במהלך שנות עבודתה של המערערת. ד"ר קנכט, סגן מנהל המחלקה הנפרולוגית, שהיה מן המקורבים יותר אל המערערת, העיד בתצהירו בין היתר כך: "הגם שהגב' חן היתה מזכירה מצוינת מבחינת הכישורים המקצועיים שלה, הרי ביחסי האנוש שפיתחה עם הצוות הסעודי והרפואי נתגלו קשיים מרובים. הגב' חן הסתכסכה עם האחות האחראית, עם הדיאטניות ועם עובדות המעבדה. היו לה התפרצויות קשות ביותר לעיתים קרובות על דברים פעוטים. סכסוכים על מעטפות, או ציוד משרדי פעוט וכיו"ב. אני עצמי ראיתי מספר פעמים התפרצויות כאלה אשר השפיעו על הסובבים לרעה, וגרמו להעכרת האוירה במחלקה ופגעו בתפקוד המכון....". בחקירה נגדית הוסיף ד"ר קנכט והעיד: "במעבדה צריכים להדפיס תשובות לבדיקות לתיקים של החולים, ואני הייתי נאלץ לשמש שליח בין הטכנאיות של המעבדה לבין התובעת כדי לבצע את השכלול ולהעביר את הניירות. כל פקס שהיה צריך להישלח אל קופת חולים, האחיות לא ניגשו באופן ישיר אלא היו באות אלי ואני הייתי מעביר אותם. פעלו בצורה זאת בגלל חשש לעימות עם התובעת" (עמ' 3). ועוד מתצהירה של יו"ר הועד, הגב' צדקה: "בעת עבודתה במחלקה הנפרולוגית פנו אלינו הן פרופ' רפפורט והן האחות ופרשו בפנינו את הבעיות המוכרות לצערנו של התפרצויות קולניות וסכסוכים ופרופ' רפפורט אף אמר: "או אני או היא". למרות שגב' חן ניסתה לתלות את האשם באחרים ולענייננו באחות האחראית, מבירור שערכנו במחלקה ומשיחות שקיימנו התברר שלא כך המצב. מה שברור היה שכך אי אפשר היה להמשיך" (ס' 7 לתצהיר). בסמוך לאחר שנתקבל מכתבו של מנהל המחלקה הנפרולוגית, המבקש לפטר את המערערת, החל התהליך שבסופו פוטרה המערערת, כפי שפורט ברשימת העובדות שלעיל (ראה ס' 4). נתקיימו בין היתר ישיבות הנהלה עם הועד, בנוכחות המערערת, קוים השימוע בכתב ובעל פה בפני המנכל וכל זאת עת להחלטתו של שר בריאות מיום 25.12.1997, שדחה ערר שהגישה המערערת על פיטוריה. 14. עוד בתצהירה, שהוגש בבית הדין האזורי לתמיכה בבקשה לסעד זמני, מתעלמת המערערת מהשתלשלות הארועים במהלך שנות עבודתה ועד להחלטה על פיטוריה. כמו בתצהיר כך בערעורה שבפנינו היא מבקשת להתלות בפרוטוקול ישיבה מיום 8.6.1997 של הועד עם ההנהלה ובהשתתפותה, שכותרתו "משא ומתן בעניינה של אסתר חן". באותה ישיבה מועלות טענות כנגדה כאילו היא אחראית "למבול" של מכתבים אנונימיים ובהם תלונות על האחות האחראית ועל פרופ' רפפורט, מנהל המחלקה. לטענת המערערת זוהי הסיבה האמיתית העומדת מאחורי פיטוריה ומשכך, לאור אופי המעשה בו היא מואשמת שהוא בבחינת עבירת משמעת, ואותו היא מכחישה מכל וכל, לא נקט בית החולים בדרך הנכונה להפסקת העסקתה. 15. לאחר שעיינו בחומר הראיות שבתיק הגענו לכלל המסקנה כי צדק בית הדין האזורי במסקנתו שלא נושא המכתבים האנונימיים הוא שעמד ביסוד החלטת הפיטורים. החשד שהועלה כנגד המערערת בענין "מבול" של מכתבים אנונימיים עלה שלושה חודשים לאחר פנייתו של רפפורט אל המנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים להעברתה של המערערת מתפקידה, מן הטעמים כפי שפרט באותה פניה, שכולם התייחסו לבעייתיות שביחסי אנוש, ולמערכות יחסים עכורות שיש למערערת עם חברים לעבודה. החשד בעניין המכתבים האנונימיים הועלה חודש לאחר שקוימה ישיבה ראשונה בה נוהל מו"מ עם הוועד לקראת פיטוריה של המערערת. באותה הזדמנות הושמעו בפני המערערת תלונות מנהל המחלקה על הקשיים בתפקוד המחלקה עקב יחסי האנוש העכורים של המערערת עם הסובבים אותה, ואף ניתנה לה הזדמנות להגיב על הדברים שהושמעו. מכל האמור עולה כי לשכנוע הפנימי העמוק של המערערת בכך שפיטוריה באו לעולם בגין אותה האשמה, לא נמצא ביסוס בראיות, ובדין נדחתה בבית הדין האזורי טענת המערערת בעניין זה. 16. עם כל זאת, אין להתעלם מכך כי כנגד המערערת הועלו גם טענות שהן מתחום עבירות המשמעת. בישיבת השימוע שנערכה אצל מנכ"ל משרד הבריאות ביום 27.12.1997 עמד המנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים מר גלעד נבו, באריכות על יחסי העבודה העכורים של המערערת עם חברים לעבודה. אף שלא הוזכר שם עניין משלוח מכתבים אנונימיים, כן הזכיר נבו, תוך תיאור מעבריה של המערערת בין תחנות העבודות השונות, ובקצרה, טענות בדבר מעילה באמון, פתיחת מכתבים, העברת מידע למשפחות והפניית מכתבים לגורמי חוץ. בנסיבות אלו, מאחר שכנגד המערערת הושמעו גם טענות שהן במהותן בגדר "עבירות משמעת", נכון עשה בית החולים כשפנה לנציבות שירות המדינה וביקש לקבל אישור הנציבות לפעול על דרך של פיטורי שר, וזאת בהתאם לסעיף 82.231 לתקשי"ר (ראה לעיל). במכתבו מיום 6.8.97 עומד עו"ד חיות, הממונה על המשמעת התביעה והחקירה בנציבות שירות המדינה, על כך, שמן החומר שנשלח נראה כי "קיימות לכאורה סיבות חופפות של התנהגות המצביעה על אי התאמה ועל התנהגות המצביעה לכאורה על עבירות משמעת בתפקודה של העובדת". לאור זאת הוא מודיע על כך שאין לנציבות התנגדות לפתיחה בהליכים לפיטורי המערערת לפ' ס' 8.231 לתקש"יר. 17. משנתברר כי לכאורה נתקיימו במערערת "השנים" שמחד ניתן היה להעמידה לדין משמעתי ומאידך נטען לאי התאמה שלה לעבודה כי אז בהתאם ל"הלכת חנוכי", מה שיקבע במקרה זה הוא מה היתה למעשה הסיבה לפיטורים, והאם היא בשל עבירת משמעת, או בשל כך שהמערערת נמצאה כלא מתאימה לעבודתה. על העובדה שנחשדה גם בביצוע עבירות משמעת לא תוכל המערערת להסתמך בבחינת "טוב לי כי יתום אני", כלשון "הלכת חנוכי" (ראה לעניין זה גם פסק הדין של השופטת ברק (כתוארה אז) בתב"ע (ירושלים) נב/ 3-600 דוד בן דיין - מדינת ישראל, עבודה אזורי כרך ב', 906). בהסתמך על מסכת הראיות כפי שנפרשה בפניו קבע בית הדין האזורי כי הסיבה לפיטורים היתה אי התאמתה של המערערת לעבודה, כפי שנתברר לאורך שנות עבודתה. בהתאם להלכת בית הדין בעניין חנוכי אף נקבע בפסק הדין כי בפני המנכ"ל כמו גם בפני השר היה אותו חומר שהועבר אל הממונה על המשמעת ובתוספת התיקים האישיים של התובעת ( ראה ס' 21 לפסק הדין, ס' 8.231 לתקש"יר). בקביעות עובדתיות אלו של בית הדין קמא לא מצאנו כל סיבה להתערב, בהיותן מבוססות היטב בחומר הראיות שהיה בפניו. לסיכום חלק זה - נדחית טענת המערערת בדבר אי חוקיות פיטוריה מן הטעם שלא בוצעו על דרך של העמדתה לדין משמעתי. אף שנתקיימו במערערת "השניים", גם הועלו נגדה חשדות שהם בגדר "עבירות משמעת" וגם נתעוררו בעיות בתפקוד שהן בגדר "אי התאמה", הסיבה לפיטורין היתה אי התאמתה של המערערת לעבודתה בבית החולים. על כן לא מצאנו כי נפל פגם בכך שהמערערת פוטרה בהליך של "פיטורי שר". פגיעה בזכות הטיעון של המערערת - האמנם? 18. עיקר טענתה של המערערת בחלק זה של ערעורה מתמקד בכך שלא נתאפשר לה להשמיע על פה בפני השר את טיעוניה כנגד הפיטורים, וזאת בנוסף לערר שהפנתה אליו בכתב. על השאלה בדבר קיום שימוע על פה לעומת השימוע בכתב עומד פרופ' זמיר בספרו "על הסמכות המינהלית", כרך ב' בעמ' 819, ואלו דבריו: "במקרים רבים ניתן להציג עובדות באופן יעיל באמצעות מסמכים. מכאן השאלה אם השימוע חייב להערך בעל פה או שמא אפשר שיערך רק בכתב. אין צורך לומר כי בדרך כלל שימוע בכתב נוח יותר לרשות המינהלית. יש מקרים בהם די בכך על מנת לקבוע שהתועלת השולית של שימוע בעל פה, אם היא קיימת, אינה שקולה כנגד הטרחה ששימוע כזה עלול לגרום לרשות. במקרים כאלה עשוי בית המשפט לפסוק כי הרשות יוצא חובה על ידי שימוע בכתב. אולם לעומת זאת, יש מקרים בהם הרשות לא תצא ידי חובה אם לא תאפשר שימוע בעל פה..... החובה לאפשר שימוע בעל פה קיימת בדרך כלל לגבי דיון בפני בית דין מינהלי או בפני רשות אחרת בעלת אופי שיפוטי. אפשר שהיא תהיה קיימת גם כאשר אדם מבקש לטעון דווקא בעל פה, ובנסיבות המקרה יש יסוד לומר כי טיעון בכתב לא יהיה מבחינתו בגדר הזדמנות הוגנת להציג עניינו באופן יעיל......... (ראה שם בעמ' 519 - 520). נבחן איפוא עד כמה, בנסיבות המקרה, יש יסוד לטענה כי טיעון המערערת בכתב לא היה בגדר מתן הזדמנות הוגנת למערערת, להציג עניינה בפני השר באופן יעיל. 19. המערערת הגישה בפני השר כתב ערר מפורט (צורף כנספח י"א לכתב התביעה) בו היא מפרטת טענותיה בדבר פיטוריה ביום 4.9.97. לטענתה, ללא התראה מוקדמת ובהפתעה. בין היתר היא מציינת בכתב הערר את הצלחתה בעבודה במחלקה הנפרולוגית ואת ההערכה הרבה לה זכתה. המערערת מוסיפה ומתייחסת להתנגשות שהיתה בינה לבין האחות האחראית על רקע טיפול בציוד משרדי. אלא, שהאחות האחראית "הועזבה" מסוף חודש אוקטובר, ופרופ' רפפורט אף הוא עזב, כך שלכאורה נושא החיכוך איתם נעלם ואין יותר סיבות לאי החזרתה לעבודה. עוד היא מבקשת בכתב הערר כי יובא בחשבון נסיבותיה אישיות כמפורט שם. לאחר כל אלה מתבקש השר במכתבה לאפשר לה להסביר מכלי ראשון את השתלשלות הארועים במכון הנפרולוגי. השר, שלא שמע על פה את טענות המערערת כנגד הפיטורים, דחה את הערר שהגישה, וזו לשון החלטתו: "הנדון: ערר על החלטת המנכ"ל בדבר פיטרייך סימוכין: מכתבך מיום 10.12.97 קראתי בעיון את מכתבך שבסמך. לאחר שעיינתי בתיקך האישי הריני מתכבד להשיב לך כדלהלן: במשך מרבית שנות עבודתך בביה"ח היו קשיים בתפקודך. נערכו איתך מספר רב של בירורים - חלקם בהשתתפות נציגות העובדים וכולם היו ללא הועיל. גם הנסיונות שנעשו להעבירך למחלקות שונות לא עלו יפה בגין אי השתלבותך בעבודה באותן מחלקות אליהן הועברת. בנסיבות אלה לא מצאתי לנכון לשנות את החלטת המנהל הכללי. פיטוריך יכנסו איפוא לתוקף ב- 31.1.98. הנני מאחל לך הצלחה בהמשך דרכך". בעדותה בחקירה נגדית בבית הדין אישרה המערערת כי בכתב הערר שהגישה לשר הבריאות מיצתה את כל טענותיה (עמ' 24 ש' 18). הנה כי כן, המערערת הגישה ערר מפורט לשר ובו פרשה טענותיה לגופה של החלטת הפיטורים, ובחקירה נגדית אישרה ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים כי מיצתה טענותיה באותו ערר. מכך מתבקשת המסקנה כי למערערת ניתנה מלוא ההזדמנות הוגנת להציג עניינה באופן יעיל בפני השר. על כן, בכך שלא נשמעו טיעוניה על פה דווקא אין כדי לבסס טענה בדבר פגם שנפל בהליך הפיטורים. 20. משאלו העובדות, אין דומה עניינה של המערערת לזה של ד"ר בונה שעליו מבקשת להסתמך בעיקרי טיעוניה שבפנינו (דבע נו 3-31 מדינת ישראל - ארנון בונה, עבודה ארצי, כט (1) 282, להלן, "עניין בונה"). אכן, גם ב"עניין בונה" כמו גם במקרה שלפנינו, ביקש העובד כי השר יקיים לו שימוע על פה. אלא שבהבדל מן הנסיבות מושא ערעור זה, ב"עניין בונה" קבע בית הדין כי לעובד לא ניתנה הזדמנות להשמיע טענותיו. לא ניתנה לו האפשרות להביא תימוכין לגרסתו ולנסות לשכנע את העומד להכריע כי לטענות כלפיו אין בסיס. כל זאת בניגוד למערערת שלה ניתנה מלוא ההזדמנות להציג טענותיה ולהזים טענות בית החולים כלפיה, ולפי דבריה היא, כפי שמסרה אותם בדיון בבית הדין האזורי, היא מיצתה את טענותיה הן במכתב שהגישה למנכ"ל במסגרת הליך השימוע (שאף שמע אותה על פה) כמו גם בערר שהגישה בפני השר. 21. מוסיפה המערערת וטוענת כי בפניות הטלפוניות שלה אל השר, כולל לביתו, בשעות הערב, הבטיח לה השר כי ישמע אותה על פה. בקבלו החלטתו כפי שקיבל אותה, הפר הבטחתו, ומשכך, יש לבטל החלטתו שנתקבלה בניגוד להתחייבות שנתן. מי שהעידה בבית הדין האזורי על נסיבות מתן החלטתו של השר היתה עוזרתו של השר, הגב' רינה לוי. הנ"ל העידה כי למחרת שיחה שקיים עם המערערת, פנה אליה השר בעניינה של המערערת ובירור שנעשה העלה כי המכתב ובו החלטת השר על פיטורי המערערת כבר נחתם על ידו. בית הדין ציין בפסק דינו את התרשמותו כי השר לא התחייב כלפי המערערת לשמוע אותה על פה, ואין לייחס לדברים שמסר בשיחתו עם המערערת כוונה להתחייבות מצידו. גם בקביעה זו של בית הדין האזורי איננו מוצאים עילה להתערבות, מה עוד שעדותה של המערערת בבית הדין בכל הקשור למועדי שיחותיה עם השר מעוררת סימני שאלה. המערערת העידה ששיחותיה עם השר היו בחודש ינואר לדבריה: "במיליון אחוז" היו השיחות בחודש ינואר (עמ' 25 ש' 19), ואת מכתבו מיום 25.12.1997 הדוחה את הערר שהגישה קבלה רק בסוף ינואר (עמ' 25, ש' 14). אלא, שמן התיק עולה כי כבר ב- 6.1.1998 פנה ארגון "נעמת" בשם המערערת אל שר הבריאות בבקשה כי יבטל החלטתו מיום 25.12.1997, המאשרת את פיטוריה של המערערת. לא ברור איפוא כיצד יכול היה השר ליתן הבטחות כפי שמיוחס לו, במועדים כנטען על ידי המערערת. מכל מקום, גרסת המערערת בדבר המועדים בהם שוחחה עם השר, אם יש בה ממש, אך מחזקת את דברי העדה הגב' לוי, כי שיחתו של השר עם המערערת נתקיימה לאחר שהשר כבר נתן החלטתו בעניינה של המערערת. 22. המערערת עוד טוענת לפגיעה בזכות הטיעון בכך שלא קיבלה ולא ניתנה לה האפשרות לעיין בכל החומר שעמד ביסוד ההחלטה על פיטוריה. בית הדין האזורי קבע כי המערערת ידעה היטב מהות הטענות כלפיה, וכך בשלבים השונים של ההליך לקראת פיטוריה, כמו גם קודם לכן. המערערת ידעה כי המחלקה הנפרולוגית היא המקום האחרון בו ניתנת לה הזדמנות להתאקלם. עוד קבע בית הדין כי לתובעת הועבר כל החומר הנוגע לעניינה, ובין היתר, הפנה לחקירתה הנגדית של המערערת בבית הדין שם אישרה כי מי שיצגה אותה בשעתו (אם כי לזמן קצר) עו"ד לנדאו, קיבלה לידיה את התיק האישי של המערערת באוקטובר 1997. המערערת שאישרה כי את רוב המסמכים בתיק היא מכירה, טענה, כי לא קיבלה לידיה את התיק מבאת כוחה. אלא שלעניין זה אין מקום שתבוא בטענה כנגד המשיבה. גם בקביעות אלו של בית הדין האזורי המעוגנות היטב בחומר הראיות, לא מצאנו סיבה להתערב. סוף דבר 23. למערערת ניתנה מלוא ההזדמנות לשטוח טענותיה בעניין הכוונה לפטרה, הן בפני מנכ"ל המשרד כמו גם בפני השר. המערערת ידעה היטב מהן העילות לפיטורים וקיבלה לידה את מלוא החומר שעמד בפני הגורמים מקבלי ההחלטות בעניינה. לאחר שנים רבות בהן ניסה ועד העובדים לסייע בידי המערערת, הסכים בסופו של יום לפיטוריה, יחד עם פעולה שפעל למען המערערת להשגת תנאי פרישה טובים. המערערת פוטרה כדין, בהליך הנכון, ומבלי שנפגעה זכות הטיעון שלה בשלבים השונים של הליך הפיטורים. על יסוד כל אלה, לא נותר אלא לדחות את הערעור. בנסיבות העניין לאור מצבה האישי הקשה של המערערת שנותרה מחוסרת עבודה, לא ניתן צו להוצאות. 24. בשולי הדברים אנו מבקשים להביע צערנו על כך שהמערערת לא נתרצתה ולא הסכימה להגיע להבנה עם המשיבה, שהציעה לה במסגרת ההליך שקוים בפנינו תנאי פרישה מיטיבים, אף מעבר לאלו שהוצעו לה בסמוך לאירועים נשוא הליך זה. אנו ממליצים למשיבה לשקול בחיוב הענקת אותם התנאים עליהם הסכימה במסגרת בירורים לפשרה שקוימו עם אב"ד, וכל זאת על אף שהמערערת בסופו של דבר לא נתרצתה והוסיפה ועמדה על קיומם של ההליכים. אי התאמה (פיטורים)פיטוריםערעור