החלטה 1. בפנינו שלוש בקשות שהדיון בהן אוחד, כי בית הדין יורה למשיבה (להלן - קופת חולים) לממן למבקשים - שהם כולם חולי טרשת נפוצה המטופלים על ידי ד"ר אחירון מהמרכז הרפואי שיבא - תל השומר, את תרופת האימונוגלובלינים - IVIG (להלן - התרופה). 2. בהליך אחר (בשא 3407/00, עב 914711/99), שגם בו המבקשת הינה חולה בטרשת נפוצה, אשר ביקשה כי קופת החולים תממן את הטיפול בתרופה, התברר כי, גם לאחר הלכת לילי כרמל (דב"ע 97/ 4-7, פורסם פד"ע לג 415), קופת חולים ממשיכה לממן טיפול בתרופה לחולות אחרות, ואין המדובר בהמשך טיפול אלא בהתחלת טיפול תרופתי, וכל זאת בניגוד לעמדתה של הקופה באותו הליך ובהליך זה שלפנינו. כאן יש לציין כי עמדת קופת חולים באותו הליך היתה כי ההלכה שנקבעה בבית הדין הארצי בעניין לילי כרמל מחייבת, וכי העובדה שהקופה התפשרה בעת הדיון בבג"צ, אינה רלוונטית. באותו הליך נקבע כי מאחר שלכאורה קופת החולים אינה נוהגת באורח שוויוני בין מבוטחיה, ואין נימוק ענייני מדוע קופת חולים מממנת את הטיפול לשתי מבוטחות ואינה מוכנה לממן את אותו הטיפול למבוטחים אחרים, מאזן הנוחות נוטה לטובת המבוטחים. 3. הבקשות שבפנינו כעת הן למעשה פרי אותה החלטה, והן הוגשו בעקבות ההחלטה בבשא בשא 3407/00. כאמור, גם המבקשים כאן הינם חולים בטרשת נפוצה המטופלים על ידי ד"ר אחירון. 4. מיהם שלושת המבקשים בבקשה שלפנינו? המבקש מס' 1, טל גנץ, הינו עו"ד בן 28, שבעת שירותו הצבאי כעתודאי טופל על ידי התרופה, וכעת מבקש להמשיך את הטיפול במסגרת חברותו בקופת חולים. המבקשת מס' 2, מיכל נולר, בת 38, אשר ילדה בסוף חודש מרץ, טופלה בקופקסון, אולם בקשתה למימון התרופה נבעה מהריונה. המבקשת מס' 3, איריס עבדה, בת 37, אובחנה כחולה בטרשת נפוצה ביולי 99. היא סרבה לקבל זריקות (ולכן אינה יכולה להזריק לעצמה את הקופקסון הממומנת על ידי קופת חולים) וד"ר אחירון הציעה לה את הטיפול בתרופה (במתן תוך ורידי). בתצהירה אומרת גב' עבדה כי היא אינה מסוגלת להזריק לעצמה באופן יום יומי ויש לה פוביה מהזרקה יום יומית. 5. לאחר שד"ר אחירון העידה לגבי מצבם הרפואי של המבקשים, עמדת קופת חולים הינה כדלקמן - א. להבדיל מהמקרים שנזכרו בהליך הקודם, כאן לא מוצה הטיפול התרופתי במבקשים ולא נצפה כשלון בטיפול התרופתי. ב. אין להתייחס למבקש מס' 1 כחולה ותיק, מאחר שמונח זה מתאר רק חולים שקיבלו בעבר את התרופה מקופת חולים ולא מגורם אחר. ג. בקשת המבקשת מס' 2 צומצמה רק לטיפול ראשוני חמישה ימים לאחר הלידה, ומכל מקום לא הוגש כתב תביעה כהוראת בית הדין. ד. הטענה כי המבקשת מס' 3 אינה מסוגלת לקבל זריקות אינה נתמכת בחוות דעת רפואית וגם ד"ר אחירון לא אמרה כי קיימת מניעה רפואית לקבלת הטיפול באמצעות זריקות. 6. לאחר שעיינו בטיעוני הצדדים וכן בעדותה של ד"ר אחירון, אנו סבורים כי יש מקום להיעתר לבקשות שבפנינו, בכפוף להמצאת ערובות מתאימות, וזאת מהנימוקים הבאים - א. קופת חולים אישרה את מימון התרופה לשתי חולות - גם לאחר שנקבעה הלכת לילי כרמל בבית הדין הארצי, ולאחר שהתפשרה בהליכים באותו עניין בבג"צ. עובדה זו נותרה בעינה גם כיום. כאמור, בהליך זמני אחר נקבע כי לכאורה, לאור עובדות אלה, קופת החולים אינה נוהגת באורח שוויוני בין מבוטחיה, והיא לא הציגה נימוק ענייני להסכמתה לממן טיפול לשתי מבוטחות, לעומת מבוטחים אחרים הפונים לבית הדין. מצב דברים זה לא השתנה גם בהליך שלפנינו. ב. קופת חולים טוענת כי להבדיל מהמקרים שנזכרו בהליך הקודם, הטיפול התרופתי במבקשים טרם מוצה ולא נצפה כשלון בטיפול התרופתי. מטיעון זה עולה כי רק אם הטיפול התרופתי נכשל - ללא התחשבות בשיקול דעת הרופא המטפל או מאפיינים אישיים של החולים, תיעתר הקופה ותממן את התרופה. טיעון זה נדחה עוד בבשא 3407/00, ואין הוא מקובל עלינו. ג. בנוסף, טענת הקופה בדבר אי מיצוי טיפול תרופתי אחר, נסוגה בפני המייחד את המבקש מס' 1 - שהוא כבר מטופל על ידי התרופה, ואי נכונות הקופה לממן את המשך הטיפול, אף היא מהווה הפלייה - לכאורה. זאת מאחר שאחד הנימוקים להמשך המימון לעותרות בפרשת לילי כרמל היתה העובדה כי הקופה כבר החלה במימון התרופה. העובדה כי תחילת הטיפול נעשתה על ידי המדינה - כאשר המבקש היה בשירות צבאי - יכולה אולי להוות שיקול בתיק העיקרי, בשאלה מי יישא בנטל המימון של התרופה, אך אינה יכולה לשמש נימוק, מבחינה רפואית, להפסקת המימון כעת, משום שמשמעותה הפסקת הטיפול בתרופה למבקש. ד. טענה זו אף אינה רלוונטית למבקשת מס' 2, אשר המקרה שלה שונה ומיוחד - כאן התרופה נדרשה על רקע העובדה כי היא הייתה בהריון. מכל מקום מאחר שב"כ המבקשת סייג את הבקשה לסעד הזמני רק לחמישה ימים לאחר הלידה, ואלה כבר חלפו - הבקשה הפכה לתיאורטית (בקשה קודמת - בשא 1917/01 לקבל את התרופה לאותם ימים ספורים, התקבלה ביום 29.3.01). יש לציין במאמר מוסגר, כי שלא כטענת המשיבה, המבקשת מס' 2 הגישה כתב תביעה מטעמה. ה. אשר למבקשת מס' 3 - צודקת ב"כ המשיבה כי הטענה שאינה מסוגלת לקבל זריקות, אינה נתמכת בחוות דעת רפואית וגם ד"ר אחירון לא העידה כי קיימת מניעה רפואית לקבלת הטיפול באמצעות זריקות. יחד עם זאת, המדובר בסעד זמני, שעניינו מתן טיפול רפואי לגב' עבדה. ד"ר אחירון העידה כי גב' עבדה אינה מקבלת כל טיפול רפואי, ולכאורה הדבר נובע מהפוביה שהיא סובלת ממנה - גם אם אין לכך אישור רפואי מוסמך; שהרי חזקה כי אדם יעשה כל שביכולתו על מנת לטפל בעצמו ובגופו ולא יסכן את עצמו רק משום התעקשות על תרופה זו או אחרת. מכאן, שבשלב זמני זה ניתן להסתפק באמור בתצהירה של גב' עבדה, יחד עם עדותה של ד"ר אחירון, לפיה גב' עבדה אינה מקבלת כעת טיפול תרופתי מכל סוג שהוא, ובמאזן הנוחות יש להעדיף את מתן הטיפול בתרופה על פני הנזק הכספי שייגרם לקופת החולים. ו. לכל אלה יש להוסיף כי מבחינת מאזן הנוחות והנזקים שייגרמו לכל צד, מדובר במימון כספי של תרופה שעלותה גבוהה. קופת חולים היא גוף ציבורי, אחת מקופות החולים הגדולות בארץ ולה אלפי מבוטחים. לעומת זאת, כל המבקשים הינן חולים במחלה קשה, העותרים לקבל מימון לתרופה שתשפר את איכות חייהם. אין לשכוח כי המבקשים הינם שתי נשים בעלות משפחה וגבר צעיר, בתחילת דרכו המקצועית. לפיכך, כאשר מדובר בסעד זמני, במסגרתו הנזק שייגרם למבקשים הינו בלתי הפיך, מאחר שהוא נוגע לבריאותם ולגופם, ומאידך גיסא - הנזק שיגרם לקופת חולים הינו כלכלי בלבד, על פניו מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים. 7. סוף דבר - הבקשות מתקבלות. רפואהטרשת נפוצהקופת חוליםמימוןמימון תרופות / טיפולים