שאלת התיישנותה של תביעה בנושאים פנסיוניים

פסק דין 1. בפנינו שתי בקשות לסילוק התביעה על הסף, אשר הוגשו על ידי הנתבעות בתיק זה. 2. להלן בקצרה הרקע לבקשות, כפי שעולה מכתב התביעה שבתיק - א. בין השנים 1966 עד 1977 היה התובע מבוטח אצל הנתבעת מס' 1. ב. בשנת 1977 עזב התובע את חברותו אצל הנתבעת מס' 1 ועבר להיות חבר אצל הנתבעת מס' 2. ג. בשנת 1977 העבירה הנתבעת מס' 1 לנתבעת מס' 2 סכום של 13,987.55 ל"י. ד. בשנת 1983, בהתאם לבקשת התובע, העבירה הנתבעת מס' 2 לקופת הגמל "תמר", סכום של 40,183.93 שקלים ישנים. ה. התובע, אשר סבר כי הסכום שהועבר ל"תמר" אינו משקף את הפקדותיו לנתבעת מס' 2, הגיש בשנת 1991 תביעה כנגד הנתבעת מס' 2 (תב"ע (ת"א) נא/ 66-2). ו. ביום 2.7.92 ניתן פסק דין באותה תביעה, לפיו בהסכמת הצדדים יועבר הסכסוך לדיון בבית הדין העליון של הסתדרות העובדים הלאומית, כקבוע בתקנון קרן הפנסיה של הסתדרות העובדים הלאומית. ז. ביום 26.8.92 החליט בית הדין העליון של הסתדרות העובדים הלאומית על דחיית תביעתו של התובע. ח. התובע צירף לכתב התביעה מכתבים שונים, התומכים לכאורה בטענתו כי גם לאחר החלטת בית הדין העליון של ההסתדרות הלאומית, המשיך לפעול בעניינו. למעשה, רק מכתב אחד אשר צורף, נכתב על ידי התובע לאחר החלטת בית הדין העליון (המכתב מיום 22.1.96), ולא ברור מי הנמען למכתב זה. שני מכתבים נוספים שנכתבו לאחר החלטת בית הדין העליון הם בקשה לבית הדין האזורי לחדש את ההליכים בתיק נא/ 66-2 (אשר נדחתה לאחר שניתן בתיק זה פסק דין, המסיים את הסכסוך) ומכתב למזכיר הראשי בבית הדין הארצי לעבודה, בו שוטח התובע את טענותיו. ט. המסמך האחרון המצורף לכתב התביעה, ועליו מבסס התובע את התביעה בתיק העיקרי כאן, הוא חוות דעת מיום 12.8.99, לפיה היה הנתבעת מס' 1 להעביר לנתבעת מס' 2 סכום של 37,624 ₪ (נכון לסוף ספטמבר 99') והיה על הנתבעת מס' 2 להפקיד בקופת הגמל תמר סכום של 22,883 ₪ (נכון לאותו מועד). י. כתב התביעה בתיק זה הוגש ביום 27.11.00. 3. הנימוק לבקשתה של הנתבעת מס' 1 לסילוק התביעה על הסף הוא התיישנות התביעה, שכן מכתב התביעה עולה כי עילת התביעה נוצרה 23 שנים לפני הגשת התביעה, בשנת 1977, כאשר נתבעת מס' 1 העבירה את הסכומים שנצברו אצלה לנתבעת מס' 2. לטענת הנתבעת מס' 1, התובע לא הצביע על כל אסמכתא חוקית שלפיה אין התיישנות על תביעתו. 4. גם הנתבעת מס' 2 טוענת כי תביעתו של התובע כלפיה התיישנה. ראשית, משום שהאירועים המולידים את עילת התובענה מקורם בהעברת כספים שהתרחשה בשנת 1977. ושנית, מרגע שנתגלתה עילת התביעה, התובע נקט בצעדים משפטיים שונים, אשר האחרון שבהם הוא משנת 1992. מכאן עולה כי למשיב היה יומו בבית המשפט וכי גם ממועד הדיון האחרון בעניינו ועד להגשת תובענה זו חלפה תקופה ארוכה מ - 7 שנים. הטענה השניה בפי הנתבעת מס' 2, היא מעשה בית דין - הסכסוך בין התובע ובין הנתבעת מס' 2 הועבר - בהסכמת הצדדים - לבית הדין העליון של ההסתדרות הלאומית. החלטת גוף זה מהווה מעשה בית דין. לאור הסכמת הצדדים, אשר קיבלה תוקף של פסק דין, ובהתחשב בזמן שחלף, אין לקבל את טענת התובע כי לבית הדין העליון של ההסתדרות הלאומית לא היתה סמכות לדון בסכסוך מלכתחילה. 5. להלן תמצית תשובתו של התובע - א. תביעתו לא התיישנה מאחר שזכויות פנסיה - מעצם טיבן - הן מתחדשות מדי יום. ב. על זכויות פנסיה חלות נורמות אחרות מאלו החלות בכל תביעה כספית אחרת. ג. במשך כל השנים הארוכות בהן לא תבע התובע את הנתבעת מס' 1 הוא סבר כל העת כי בעלת הדין היחידה היא הנתבעת מס' 2. רק בבדיקה שנערכה על ידי מומחה מטעם התובע (חברת תצפית), התגלה לו בחודש אוגוסט 1999 כי גם הנתבעת מס' 1 קיפחה את זכויותיו. בנסיבות אלה, לטענת התובע, יש לראותו כמי שנעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התובענה, במובן סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958. ד. בתשובה לטענת מעשה בית דין, טוען התובע כי החלטת בית הדין העליון של ההסתדרות הלאומית ניתנה בחוסר סמכות, ועל כן היא בטלה. לחילופין, השאלה שהתבררה שם היתה האם התובע קיבל הלוואה של 700 ל"י או 7,000 ל"י, בעוד שהטענה בתובענה הנוכחית הינה כי הנתבעות קיפחו את זכויותיו בעורכן תחשיבים לא נכונים. כלומר אין המדובר במעשה בית דין אלא לכל היותר בהשתק עילה. הכרעה 6. ראשית נדון בטענה המשותפת לשתי הנתבעות, והיא שאלת ההתיישנות. בנושא זה יש ראשית לבחון, מהו מועד התגבשות העילה, והאם מאז חלפו למעלה משבע שנים ובשלב השני - האם עומדת לזכות התובע טענת "התיישנות שלא מדעת", על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. בפתח הדברים יש לציין כי אין אבחנה בדיני ההתיישנות בין תביעה שנושאה כספי (חוזית או נזיקית) ובין תביעה כספית שנוגעת לזכויות פנסיוניות. שאלת התיישנותה של תביעה בנושאים פנסיוניים נדונה ביתר הרחבה בדב"ע נב/217-3 אגודת מורשי חתימה ומנהלים - הבנק הבינלאומי הראשון, פד"ע כז 3, (אושר בבג"צ 3679/94 אגודה ארצית של מנהלים מורשי חתימה נ' בית הדין האזורי לעבודה, פ"ד מט(1) 573), שם חזר בית הדין הארצי לעבודה ואישר את ההלכה שנקבעה בדב"ע לט/3-46 פלדון - אריגי דן, פד"ע יא 107, וקבע כי כאשר המחלוקת בין העובד ובין המעביד נוגעת לתשלום דמי הגמולים (בשונה מתשלום הגמלאות עצמן), מדובר בתביעה שעילתה חוזית (הפרת חוזה), והעובד יכול להגיש 'מדי חודש בחודשו', כל אימת שהמעביד הפר את חובתה, היינו - שתיים עשרה פעם בשנה. דא עקא, שהתביעות כנ"ל מתיישנות בזו אחר זו מקץ שבע שנים." מפסק דין זה עולה כי כללי ההתיישנות החלים על תביעות כספיות "רגילות", לפי הוראות חוק ההתיישנות, חלים גם כאשר נושא התביעה הינו זכויות פנסיוניות של העובד. 7. בענייננו מדובר במחלוקת הקיימת בין התובע (העובד) ובין קרנות הפנסיה. אולם התביעה איננה לתשלום גמלאות על פי תקנוני הקרנות, שהרי התובע משך מהן את הכספים, והעבירם לקופת הגמל "תמר", שהיא קופת גמל בנקאית, בה נצברים סכומים לחסכון והיא אינה קרן פנסיה. כלומר, על אף שהתובע טוען כי "זכויות הפנסיה" שלו קופחו, הרי שהלכה למעשה כלל אין מדובר בזכויות פנסיה של עובד (אם כי אלה כספים שנחסכו לימי פרישתו של התובע). מדובר בתביעה כספית, שבמרכזה מחלוקת לגבי גובה הסכומים שהועברו מקרן אחת לקרן שניה ומקרן שניה לקרן שלישית. 8. גם הטענה שבפי התובע כאן - התיישנות שלא מדעת - נדונה בפרשת מורשי החתימה בבנק הבינלאומי. באותו עניין נקבע - "טענת המערערים - הטענה העיקרית של המערערים כדי לסתור את טענת ההתיישנות של הבנק היא, "התיישנות שלא מדעת", בהסתמך על סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שזה לשונו: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה." ... בנושא נטל הראיה המוטל על התובע להוכיח אם התמלאו התנאים שנקבעו בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אמר בית המשפט העליון, כלהלן: "משהועלתה על ידי הנתבע טענת התיישנות, והתובע מבקש להיבנות מאחד החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות, עליו הנטל לטעון ולהוכיח קיומן של העובדות, המצדיקות חריגה כאמור". (ע"א 34/88 רייס נ' עזבון אברמן, פ"ד מד(1) 278). ואשר למידת ההוכחה אמר בית המשפט העליון, כלהלן: "על התובע, המבקש הפעלתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, להוכיח לא רק כי נעלמו ממנו העובדות, המהוות את עילת התובענה, אלא גם שני רכיבים נוספים, והם, כי העובדות נעלמו ממנו מסיבות שלא היו תלויות בו, וכן שאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן" (ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים, פ"ד לח (3) 673, 687). משמדובר בהוראת חוק במשפט הכללי, רואים אנו לנכון לאמץ את הפירוש שנתן לה בית המשפט העליון." 9. בענייננו, התובע טען כי רק בחודש אוגוסט 99' גילה כי גם הנתבעת מס' 1 קיפחה את זכויותיו. כאמור, התובע הפסיק את חברותו אצל הנתבעת מס' 1 לפני כ - 23 שנים, בשנת 1977. באותה שנה הועברו כספים שהופקדו אצל הנתבעת מס' 1 אל הנתבעת מס' 2. העובדה כי התובע היה חבר אצל הנתבעת מס' 1 עד שנת 1977 בוודאי שהיתה ידועה לתובע עצמו. עובדה זו אף מצויינת במפורש בהחלטת בית הדין העליון של ההסתדרות הלאומית. בטיעוני התובע לא מוסבר מדוע רק בשנת 1999 הוא גילה כי זכויות קופחו, לטענתו. התובע לא הסביר מה מנע ממנו במשך כל השנים שחלפו, לברר מהו הסכום, הנכון לדעתו, שהיה על הנתבעת מס' 1 להפקיד אצל הנתבעת מס' 2. התובע "גילה" זאת לאחר שקיבל דו"ח מומחה. התובע לא הסביר מדוע נבצר ממנו לקבל דו"ח זה, או לפנות למומחה, עוד קודם לכן. בהקשר זה, יש לציין כי עוד בדיון המוקדם בפני כב' הרשמת (כתוארה אז) עציון, ביום 19.2.92, המליץ בית הדין שהתובע יפנה לאיש מקצוע להתייעצות. 10. לגבי נתבעת מס' 2, הרי שהתובע ניהל נגדה הליך משפטי עוד משנת 1991, ובאוגוסט 1992 ניתנה החלטה סופית בעניינו, במסגרת הבוררות בבית הדין העליון של ההתסדרות הלאומית. התובע לא עתר לביטול פסק הבוררות, לא ערער על החלטת בית הדין האזורי ולמעשה לא נקט בכל צעד מעשי שהיה בו כדי לקדם את עניינו. רק כשמונה שנים לאחר מכן, הגיש התובע את התביעה הנוכחית כנגד הנתבעת מס' 2. גם לגבי תביעה זו לא ברור מדוע לא יכול היה התובע לגלות את הפרטים הדרושים לו לפני נובמבר 2000 (מועד הגשת התביעה הנוכחית). יש לזכור עוד כי העברת הכספים מהנתבעת מס' 2 ל"תמר" נעשה עוד בשנת 1983, ובהליך הבוררות הסכימה הנתבעת מס' 2 לוותר על טענת ההתיישנות, שעמדה לה כבר בשנת 1992. לאור כל הנסיבות המתוארות לעיל, אין לקבל את טענות התובע כי המדובר ב"התיישנות שלא מדעת". 10. במאמר מוסגר נציין כי מעיון בכתבי בית הדין בתיק נא/ 66-2, עולה שעוד בשנת 1991 טענות התובע כלפי הנתבעת מס' 2 היו בנושא גובה הסכומים שהיא העבירה לקופת הגמל "תמר". עובדה זו עולה אף מרשימת המוסכמות והפלוגתאות שנערכה בדיון המוקדם באותו תיק. לכן, משהצדדים הסכימו להעביר את הסכסוך ביניהם לבוררות בפני בית הדין העליון של ההסתדרות הלאומית, הרי ששאלות אלה נדונו והכרעו שם. גם מסיבה זו לא היה מקום לדון שנית באותן הטענות שיש לתובע כלפי התנבעת מס' 2. 11. ערים אנו להלכה הפסוקה, לפיה בית הדין יסלק תביעות על הסף במשורה, ורק אם השתכנע כי אחת דינה של התביעה להידחות (הפסיקה בנושא זה פורטה בהרחבה בפרשת מורשי החתימה). יחד עם זאת, בנסיבות המתוארות לעיל, אנו סבורים כי אין מנוס מדחיית התביעה על הסף בשל התיישנות העילה. 12. סוף דבר- התביעה נדחית על הסף, ללא צו להוצאות. פנסיההתיישנות