פסק דין 1. תביעה לנזקי גוף בשל תאונה בעבודה, שהתובע היה מעורב בה. 2. התובע, יליד 1958, היה חבר הישוב עתיד (מעלה צביה) כפר קהילתי אגודה שיתופית להתיישבות בע"מ (להלן: נתבעת מס' 1 או הישוב, הכל בהתאם לעניין). נתבעת מס' 1, שהיתה מאוגדת כאגודה שיתופית בע"מ, עמדה והקימה חברה, הלא היא הנתבעת מס' 2, על מנת שזו האחרונה תעסוק בתחזוקת המבנים לרבות הציבוריים שבישוב הזמני. להלן: נתבעת מס' 2 או החברה, הכל בהתאם לענין. נתבעת מס' 3 הינה חברה לביטוח בע"מ שהיתה, לטענתה, המבטחת של הישוב (להלן: "חברת הביטוח"). נשלחו הודעות לצדדים שלישיים. לא כאן המקום לפרטם, שכן הדיון בין שולחי ההודעות לצדדים שלישיים לבין הצדדים השלישיים הופרד. 3. החל משנת 1990 הועסק התובע, לטענתו, כרכז בנייה ותחזוקה של המבנים בישוב. משנת 1992 הועסק בנוסף ובמקביל, בניהול החברה, אשר הוקמה כאמור, לצורך אחזקתם של מבנים בישוב הזמני לרבות ניהול ואחזקה של בית ההארחה שבישוב הזמני. עבודתו של התובע היתה כרוכה, בין היתר, בעבודות תחזוקה שוטפות ובפיקוח על עבודות בנייה. העסקתו של התובע הוסדרה ב"הסכם העסקה", שנחתם ביום 4.01.93. עפ"י ההסכם האמור, הוגדר תפקידו של התובע כ"רכז בנייה ותחזוקה". עיסוקו היה כרוך בין היתר, בניהול ותחזוקה של מבני ציבור בישוב הזמני ובישוב הקבע, תחזוקה של מבנים (קרוואנים) שבישוב הזמני, והפעלת בית הארחה בישוב הזמני. שכרו שולם לו חלקו מקופת הישוב וחלקו מקופת החברה - כנגד חשבונית. כן שולמו בגינו הטבות סוציאליות כמו: ימי חופשה, ימי חג ולהבדיל ימי מחלה ועוד. עפ"י אותו הסכם היה התובע כפוף לועד הישוב והחלטותיו. 4. האירוע. ביום 15.03.93 התבקש התובע לתקן תקלה בדוד שמש שהיה מוצב על גג ביתה של משפחת לוינשטיין בישוב הזמני. התובע נטל ממחסן הישוב סולם דו כנפי, שנבנה ביצור עצמי. התובע הציב את הסולם נשען על קיר המבנה ועלה בו אל גג המבנה. הסולם הוצב בשיפוע, כאשר רגליו מרוחקות כדי 80 ס"מ מקיר הבניין, ובין השלב העליון של הסולם לבין שפת הגג נותר הפרש גובה של כ- 60 ס"מ. לאחר שהשלים את עבודות התיקון ביקש התובע לרדת מן הגג. במקום להניח את כף רגלו על השלב העליון של הסולם, הניח את רגלו לטענתו, על גבי פרופיל עליון של תריס החלון, איבד את שיווי משקלו ונפל מטה כאשר רגליו נלכדות בין שלבי הסולם. ובלשונו של התובע בעדותו: "ירדתי לעבר הסולם כאשר רגלי מגששת, כדי להציב אותה על השלב העליון של הסולם, כאשר אני רוכן על שפת הגג. הינחתי את רגלי על גבי פרופיל מסילה עליון של תריס חלון של המבנה, אשר מולו ניצב הסולם שבלט מחזית המבנה, בסברי, בטעות, כי הוא שלבו העליון של הסולם. מיד כשהיצבתי את כף רגלי, כאמור, על פרופיל מסילת החלון, איבדתי את שיווי משקלי, מעדתי ונפלתי כלפי מטה, כאשר רגלי נלכדו בין שלבי הסולם וראשי מופנה כלפי הקרקע, זעקתי לעזרה ולמשמע קריאותיי, נזעקו למקום נטיע סולודר וחברים נוספים...". 5. הפלוגתאות. א. האם שימש התובע עובד של הישוב או שהיה עובד של החברה או שהיה קבלן עצמאי שסיפק שירותים לחברה. ב. שאלת הכיסוי הביטוחי לאירוע ותוצאותיו. ג. מהות הנזק ושיעור הפיצויים, אם תקבע חבות של חברת הביטוח לאירוע נשוא התביעה. 6. מעמדו של התובע. המבחן לקיומם של יחסי עובד ומעביד, עפ"י פקודת הנזיקין [נוסח חדש], הינו מבחן השליטה. עפ"י מבחן זה, אדם ייחשב לעובד גם אם למעביד יש את זכות הפיקוח עליו ואין הוא מממשו. סעיף 2 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מגדיר את המונח "מעביד" לצורכי הפקודה בנוסח זה: "מעביד - מי שיש לו ביחסיו עם אדם אחר שליטה גמורה על הדרך שבה אדם אחר מבצע עבודה בשבילו, ואילו הוא עצמו אין עליו מרות דומה לגבי אותה עבודה ו"עובד" הוא מי שעבודתו נתונה לשליטתו". עפ"י לשון הפקודה, המבחן לקיומם של יחסי עובד - מעביד הוא מבחן השליטה. המונחים מעביד ועובד כפי שביטויים אלה מופיעים בשורה מגוונת של הוראות חוק, אינם זהים בהכרח. "על כן תהא זו תופעה טבעית כי פלוני יחשב כעובד לצורך חוק אחד אך לא יחשב כעובד לצורך חוק אחר... כפי שראינו המבחן בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לקביעת יחסי עובד - מעביד הוא מבחן השליטה הגמורה בין שליטה בפועל ובין זכות לשליטה. לענין זה אין כל נפקא מינה למשך השליטה, ואף אין כל חשיבות לשאלה אם בין המעביד לבין העובד קיים חוזה כלשהו ואם חוזה זה אפילו הוא קיים הוא בעל אופי אישי... על כן עשויים חייל המשרת מכח חובה כדין או מתנדב מזדמן שאין עימו כל קשר חוזי, להיות "עובד". ע"א 502/78 מדינת ישראל נ' ירוחם ניסים פ"ד לה (4) 748, 758). הגדרת הפיקוח והשליטה הוגמשה עם הזמן וכן פורשה במובן זה "שאדם ייחשב כעובד גם אם למעביד יש זכות לפקח עליו ואינו מממש אותה". (ראה רות בן ישראל - דיני עבודה בישראל - האוניברסיטה הפתוחה 1989 בעמ' 376. וראה כמו כן ערעור אזרחי 502/78, מדינת ישראל נגד ירוחם ניסים, פד"י ל"ה (4) 748-758). על יישומם של המבחנים לעניין הגדרת "עובד" או "קבלן העצמאי", תוך יישום המבחן המעורב, ניתן ללמד מבג"ץ 5168/93 מור נ. ביה"ד הארצי לעבודה - (פד"י נ(4)628). ומכאן למבחן השליטה מול מבחן ההשתלבות. אשר הנפקות בעניננו אחת היא. 7. בחינה של חומר הראיות שבאה בפני מעלה כי התובע היה "עובד" של שתי הנתבעות גם יחד, קרי: הישוב והחברה. 8. אין חולק שהתובע היה עובד של החברה. פרקליטה המלומד של נתבעת מס' 3 רושם בסיכומיו, בהקשר זה, לאמור: "ד. מתוך ההסכם נ8/ אנו למדים שתמורת תשלום שהוסכם עליו חברת התפתחות קיבלה על עצמה את כל עבודת התחזוקה בישוב הזמני. עבודות התחזוקה הנ"ל כללו כמובן גם את תחזוקת הקרוואנים. כמו כן התחייבה חברת התפתחות לשאת בכל ההוצאות והעלויות הכרוכות בעבודות התחזוקה הנ"ל לרבות שכר עובדים. מן האמור בפסקה ד' ברור שהתפתחות (החברה) היא ששילמה את שכר העובדים בגין עבודות התחזוקה של הקרוואנים לרבות את שכרו של התובע בגין עבודות תחזוקה בקרוואנים. ואכן גם התובע אישר בעדותו שאת חשבונותיו בגין עבודות תחזוקה בקרוואנים הגיש לחברת התפתחות... 18. לסיכום, מכל האמור לעיל עולה שהמעסיקה של התובע לצורך ביצוע עבודת התחזוקה של תיקון דוד השמש שבה עסק בעת התאונה היתה חברת התפתחות, שכן היא שהיתה מכח הסכם נ8/ ממונה ואחראית על עבודות התחזוקה בישוב הזמני לרבות בקרוואנים והתובע עסק בעבודה האמורה באחד הקרוואנים הנ"ל וגם הגיש את חשבונותיו בגין כל העבודות מסוג זה לחברת התפתחות". 9. התובע היה לא רק עובד של החברה אלא גם עובד של הישוב. התובע היה כפוף ל"החלטות ועד הישוב" ומחוייב היה ליתן דין וחשבון חודשי על שעות עבודתו לרבות דיווח התקדמות העבודה. ראה הסכם העסקתו. התובע פעל על פי הנחיות ועד הישוב כאשר לעיתים אופי העבודה היה נתון לשיקול דעתו של התובע, אך השליטה וזכות לשליטה וכן הפיקוח נותרו בידי ועד הישוב. שכרו שולם לו פעם בחודש, כנגד חשבוניות שהוציא, ובמקביל שולמו לו גם הטבות סוציאליות כדין. התובע לא החזיק בבעלותו כלי עבודה וציוד משלו. גם הסולם המעורב בתאונה, נשוא התביעה, היה שייך לישוב, קרי: למעסיקה. "עצמאותו" של התובע בביצוע העבודה שהושתה עליו, אינה מעידה על היות התובע קבלן עצמאי. זכות התובע להחליט אם לבצע עבודה מסויימת בעצמו או שמא באמצעות אנשי מקצוע אחרים, אינם הופכים את התובע בנסיבות דנן, להיות קבלן עצמאי. עצמאות התובע נובעת מן פררוגטיבה הניהולית שקיבל מן המעסיקה, לצורך ביצוע יעיל יותר של תפקידו. העדר שליטה ופיקוח ישירים הם ממאפייני דרך העסקתם של עובדים רבים היום. לעומת זאת, לא ניתן להצביע על כל עסק עצמאי של התובע, ולא ניתן להראות שהוא אינו תלוי כלכלית בנתבעות. 10. "המבוטח", על פי הפוליסה. נתבעת מס' 3 טוענת כי החבות הביטוחית על פי הפוליסה שהוציאה אינה כוללת את החברה. לא כך הוא הדבר. א. פוליסת הביטוח הוצאה על יסוד הצעת ביטוח מיום 24.12.92. הוצאת הפוליסה הותנתה, בין היתר, בדו"ח סוקר לענין הסיכונים. בדו"ח סוקר זה פורטו כל המבנים ותכולתם, לרבות מבנים המוחזקים על ידי החברה. וזאת בנוסף לרכוש השייך לישוב. ב. הפוליסה, בפרק 10 שלה, מתיחסת לביטוח חבות מעבידים הכולל 7 עובדים וביניהם - "רכז בניה", כאן נאזכר ומיד כי התובע שימש בתפקידו גם כ"רכז בניה", והעבודות הן - "בישוב פלוס עבודות ציבור מחוץ לישוב". ג. על פי פרק 10 של פוליסת הביטוח מתחייבת חברת הביטוח לשפות את המבוטח בגין חבות חוקית של בעל עסק כלפי צד ג'. 11. עיון בפוליסה הרלוונטית (סומנה כ"א) מעלה כי שם המבוטח על פי הפוליסה הוא "מעלה צביה בע"מ". בפועל אין חולק כי שם הישוב הוא: עתיד (מעלה צביה) כפר קהילתי אגודה שיתופית להתיישבות בע"מ. ושם החברה הוא: התפתחות מעלה צביה בע"מ. שני גופים אלה היו קשורים אלה באלה וההתיחסות אליהם היתה אחת. 12. את הסכם הביטוח, שבו שנוי המוטב במחלוקת, כיוון שהשם נכתב באופן משובש, יש לפרש על פי כוונת הצדדים בעת עריכתו. כשהספק, אם יש כזה, פועל לרעת המבטח. מה גם שחברת הביטוח היתה זו שנסחה את מסמכי הביטוח. ניתן לראות שנציגי היישוב ביקשו לבטח גם את רכוש החברה ואת עובדיה, מבלי שים לב לעובדה שהחברה שהקימו הינה ישות משפטית נפרדת. המבוטחים היו סבורים, שהביטוח שדאגו לו מכסה את הכל, כולל הרכוש והעובדים הכלולים במסגרת החברה. מעדות מזכיר היישוב מר נבט, נראה שלא הסתירו את עובדת קיום החברה מעיני סוכן הביטוח. מר עופר נבט שהיה בתקופה הרלוונטית מזכיר היישוב, ואשר טיפל בהוצאות הכיסוי הביטוחי אומר בין היתר בתצהירו: "הזמנתי את סוכן הביטוח יעקב סרור... הוא גם ניסח את כל מה שהיה בתוך הפוליסה, בודאי שלא הסתרנו ממנו אלא להיפך התייעצנו איתו בקשר לעובדה שחלק מהפעילות מנוהלת באמצעות חברה בע"מ. הכוונה שלנו לבטח את כל מה שתחת כנפי היישוב בשתי הזרועות שלו שיתופית ועיסקית. לא היינו מודעים לזה שיכולה להיווצר הפרדה כזאת שצריך בגלל זה לרשום את כל השמות בפוליסה". (תצהיר עמ' 31). ובהמשך: "מאחר שהביטוח מסתמך על דו"ח סוקר אשר כלל את כל פעילויות ורכוש היישוב, הן חלקים של האגודה והן חלקים המנוהלים בפועל באמצעות החברה התפתחות מעלה צביה בע"מ. מבחינתנו החברה היתה כלי עבודה". (תצהיר עמ' 35). כמו כן, היה למבוטחים עובד אחד שהוא "רכז בניה", אותו ביקשו לכלול במסגרת חבות המעבידים שלהם. המבוטחים סברו שאין הפרדה בין עובדי היישוב ועובדי החברה השייכת ליישוב. סוכן הביטוח, יעקב סרור, אשר טיפל באופן אישי בהוצאת פוליסת הביטוח - החל מן המפגש הראשוני, קבלת הפרטים מילוי הצעת הביטוח והעברת באמצעות דן סוכנות לביטוח, לחברת כלל מדגיש בתצהירו (בסעיף 12): "אף כי שמה של התפתחות מעלה צביה לא הועלה בעת עריכת הביטוח ולאחר מכן חודשים לאחר התאונה, שבה נפגע דן דוידי, הרי שבפועל בוטח גם רכוש, פעילויות ועובדים השייכים להתפתחות מעלה צביה". ראיה לכך, בין היתר, הינה דו"ח סוקר אשר כלל את כל רכוש היישוב וכן את רכוש החברה. על פי כל אלה נקבעה הפרמיה. לא נטענה טענה שהיישוב הסתיר את עצם קיום החברה או הציג מצג שוא לגבי רכושו או מהות עיסקו. לו היתה חברת הביטוח רושמת את השם המלא - הנכון של המבוטח, יכול שהייתי מחריש. דא עקא שחברת הביטוח באמצעות סוכן הביטוח, מר יעקב סרור, היתה זו שרשמה במסמכיה שם המשתמע לשתי פנים והוא יכול להתייחס גם ליישוב וגם לחברה. משעשתה כך אין לה לחברת הביטוח להלין אלא על עצמה בלבד. אני קובע איפוא, שהפוליסה התייחסה הן ליישוב והן לחברה, ומכל מקום התובע היה בין המבטחים על פי פוליסת הביטוח. 13. אחריות המעביד. פרטי הארוע אינם שנויים במחלוקת. מכל מקום נאמן עלי התובע בתאורו על אודות אופן קרות התאונה ותוצאותיה. סולם תוצרת בית קצר מן המידה הדרושה כדי לעלות בו אל גג המבנה. מרחק של 60 ס"מ מהשלב העליון של הסולם עד לשפת הגג. ומשהגיע לרדת מן הגג, לא היה בנמצא מאן דהוא שיכוון את התובע אל עבר השלב העליון של הסולם ויעמוד ויתמוך בסולם עד אשר התובע ירד בבטחה מן הגג. 14. אשם תורם. לא נוכל לנתק את התובע מן הסיבות שהביאו לקרות התאונה ומחלקו שלו בעצם קרותה. התובע "כאיש אחזקה" היה חייב לדאוג לציוד מתאים ובטוח, ובמקרה דנן לסולם באורך מלא, שניתן להגיע בו בבטחה יחסית עד גג הבנין. התובע עצמו מודה בכך שידע כי הסולם קצר מדי והוא נמנע מלקנות סולם מתאים בשל יוקר ההוצאה. בידיעה שהסולם קצר מידי עמד התובע וטיפס דרכו אל עבר הגג ובדרכו חזרה צריך היה להושיט רגל עד לשלב העליון של הסולם שעליו טיפס ושהיה במרחק גדול משפת הגג. את חלקו של התובע באחריות לתאונה אני מעמיד בזה על 20%. אודה. אחוז זה של אשם תורם נוטה לטובת התובע. אלא מאי, שכבר נקבעה הלכה שאין להקפיד עם הנפגע בכגון דא. 15. גובה הנזק. התובע, יליד חודש אפריל 1958 נפגע בתאונת עבודה נשוא הדיון ביום 15.3.93. הוא היה אז כבן 35 שנה. משכורתו החודשית עמדה אז על 3,150 ש"ח (בקירוב). שיערוך סכום זה להיום על בסיס התאמה עם השכר הממוצע במשק, אז והיום, מביא אותנו כדי - 6,900 ש"ח לחודש, נכון להיום. התובע נפגע ברגלו הימנית. נגרמו לו שברים במשטח הטיביאלי של עצם הטיביה ובראש עצם הפיבולה מימין. התובע אושפז בבית החולים "כרמל", שם נותח, ושוחרר ביום 25.3.93. בחודש אפריל 94 אושפז שנית, לצורך קיבוע נוסף, לאחר שמעד במהלך החלמתו עקב חוסר יציבות וקריסה של הברך. מומחה שבדק את התובע מטעמו, ד"ר רופמן, קבע לו נכות רפואית צמיתה בשיעור בן 35%, והגדילה על יסוד תקנה 15 ל- 45%. מומחה רפואי מטעם הנתבעת 3, ד"ר אגינסקי, העריך את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 20%. כאן אוסיף ומיד כי המל"ל קבע לתובע נכות רפואית משוקללת בשעור בן 14.5%. 16. עיינתי בחוות הדעת הרפואיות שהוגשו תוך מתן דגש למהות הפגיעה מול מקצועו של התובע. נחה דעתי כי הנכות הרפואית הראויה עולה כדי 30%. נכות רפואית זו הינה גם נכותו התפקודית. 17. א. נזק שאינו נזק ממון. בשים לב לנזקי התובע כפי שפורטו לעיל, נזקים שסבלם מתמשך, אני קובע לתובע בראש נזק זה פיצויים בסך של 100,000 ש"ח. ב. הפסד השתכרות. את נזקיו של התובע בראש נזק זה עד הנה, על בסיס כל שפורט לעיל, אני מעמיד על סך כולל של 250,000 ש"ח. סכום זה הוא תוצאה של כששה חדשים בהם לא יכול היה לעבוד כלל, פלוס 95 חודש לפי 2,000 ש"ח לחודש מאז ועד הנה, בתוספת ריבית. את נזקיו לעתיד של התובע אני מעמיד על סך כולל של 367,750 ש"ח בקרוב. סך כל הפסדי ההשתכרות עבר ועתיד גם יחד עולים כדי 617,750 ש"ח בקרוב. ג. עזרת צד ג'. התובע מעלה דרישה לפיצוי בראש נזק זה בסך בן 50,000 ש"ח. סכום זה נראה להיות סביר בנסיבות עבר ועתיד גם יחד ואני פוסק אותו לזכות התובע כמבוקש. ד. הוצאות שונות. התובע מעלה דרישה להוצאה בשל תגבור נסיעות בסך 75,000 ש"ח. דא עקא שהתובע מקבל בהקשר זה מאת המל"ל כמעט 400 ש"ח לחודש. התובע מוסיף ומעלה דרישה להוצאות רפואיות בסך 17,500 ש"ח בקירוב. גם פרק זה מכוסה על ידי המל"ל. מכל מקום לא הוצגה כל קבלה על הוצאה מיוחדת בראש נזק זה. התוצאה העולה היא שבפרק של הוצאות כאמור אין אני פוסק לתובע איזה סכום שהוא. 18. מסכום זה שאני פוסק אותו לזכות התובע כאמור, יש לנכות את כל ניכויי החובה עבר ועתיד גם יחד, כשאלה משוערכים נכון להיום. כגון: תשלומים אותם התובע קיבל ויוסיף לקבל מאת המוסד לביטוח לאומי. כן יש לנכות רשלנות תורמת בשעור בן 20%. 19. אני מחייב בזה את הנתבעים לשלם לתובע את מלוא הסכומים שיפורטו בפסק דין זה לעיל מינוס 20% בשל רשלנות תורמת וכן מינוס ניכויי חובה כמפורט. כן ישלמו הנתבעים לתובע את הוצאות המשפט וכן שכר טרחת עורך דין בשעור בן 17.5% מתוך הסכומים להם יהיה התובע זכאי לקבל על פי פסק דין זה. כל הסכומים ישולמו לתובע באמצעות פרקליטו תוך 30 יום מהיום. שאם לא כן הם ישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין מתום 30 יום מהיום ואילך. תאונת עבודה