פסק דין 1. זוהי תביעה לתשלום פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת. בתביעה שכנגד נדרש התובע לפצות את הנתבעת על נזקיה בגין מניעת רווחים, בגין פגיעה במוניטין ובגין שיבוש סדרי עבודה. (פרוטוקול מיום 28.2.99 יקרא להלן פרוטוקול1, פרוטוקול מיום 11.4.99 יקרא להלן פרוטוקול 2, פרוטוקול מיום 23.5.99 יקרא להלן פרוטוקול 3, פרוטוקול מיום 28.11.99 יקרא להלן פרוטוקול 4, פרוטוקול מיום 6.2.00 יקרא להלן פרוטוקול 5). רקע 2. הנתבעת הינה חברה לשיווק מוצרי אינסטלציה לבנין. התובע עבד כסוכן מכירות אצל הנתבעת החל מיום 15.5.88. ביום 27.12.96, בשיחה בין התובע לבין מר יצחק שמאי מנכ"ל הנתבעת, הודיע התובע, כי בדעתו להתפטר מהנתבעת לאחר שמיצה את עצמו בה והוא מתכוון להקים עסק עצמאי יחד עם חיים קארו הבעלים של חברת הדס חומרי בנין בע"מ (להלן - הדס). בלבקשת התובע, הסכים מר שמאי לשלם לו את פיצויי הפיטורים למרות שמודובר היה בהתפטרותו של התובע ובתנאי שיעביר את תפקידו בצורה מסודרת לסוכן אחר. התובע הסכים לכך וסוכם, כי עבודתו תסתיים ביום 15.2.97. עוד סוכם, כי התובע יצא לחופשה עד ליום 6.1.97. ביום 6.1.97, הגיע התובע לעבודה בשעות הצהריים. בין מר שמאי לבין התובע התחולל ופרץ ויכוח שבסופו אמר מר שמאי לתובע, כי אין הוא זקוק יותר לעבודתו והורה לו להחזיר את הרכב, את הפלאפון ואת המסמכים השונים. מר שמאי הורה למר אבנר דניאל קצין הבטחון לעכב את יציאתו של התובע עם הרכב ממגרש החנייה. בסופו של דבר, החזיר התובע את הרכב ואת הפלאפון. בעקבות האמור, שלחה ב"כ הנתבעת מכתב לתובע ביום 7.1.96 (ת/4) בו הודיעה לו, כי למרות שהנתבעת הסכימה לשלם לו פיצויי פיטורים לפנים משורת הדין, הרי שבשל התנהגותו של התובע ביום 6.1.97 ואי התייצבותו לעבודה לצורך חפיפה, מודיעה הנתבעת על ביטול הסכם הפרישה ובמילים אחרות , דהיינו על כך שאין היא מוכנה לשלם לתובע פיצויי פיטורים. 3. א. הצדדים חלוקים באשר לפרטי האירוע ביום 6.1.97. גירסתו של התובע הינה, התובע הינה, כי בבוקרו של אותו יום נסע בבוקר לאחד הלקוחות. בשעות הבוקר התקשר אליו אחד העובדים ושאל אותו אם הוא מגיע למשרד באותו יום. תשובתו של התובע היתה שיגיע בצהריים. כאשר הגיע, תוך כדי שיחת טלפון, קרא לו מר שמאי והודיע לו שהוא מפוטר. התובע מוסיף ומציין, כי מאז ומעולם הוא זה שתיאם את סדרי העבודה כאשר רוב העבודה הינה מחוץ למשרד. מר שמאי טוען, כי הגיע במיוחד באותו יום מוקדם לעבודה על מנת לקיים פגישה שנקבעה עם התובע ומר רונן קם אשר אמור היה להחליף את התובע בתפקידו. כשראה שהתובע לא הגיע, ביקש ממר קם להתקשר לתובע ומשסירב התובע להגיע למשרד, התקשר הוא עצמו אליו ובתשובה אמר לו התובע, שכל עוד לא יתן לו מכתב פיטורים, לא יגיע למשרד. מוסיף מר שמאי ומציין, כי בשעות הצהריים הגיע התובע למשרד. התובע סרב לבקשתו להכנס אליו לחדר ובסופו של דבר לאחר ויכוח וצעקות, אמר לו מר שמאי שישב בבית והורה לו להשאיר את מפתחות האוטו, להחזיר את הטלפון ואת כל הניירות. מר שמאי מציין עוד, כי הורה לקצין הבטחון לעכב את יציאתו של התובע עם הרכב והנחה אותו לקבל מהתובע מסמכים שונים של הנתבעת. ב. מהעדויות שבפנינו עולה, כי ביום 27.12.96 נכרת הסכם בין התובע לנתבעת על פיו, למרות התפטרותו, יקבל התובע את פיצויי הפיטורים, ובתנאי שהתובע יבצע חפיפה עם מחליפו מר רונן קם. התרשמותנו הינה, כי הויכוח ביום 6.1.97 בין מר שמאי לתובע החל בשל אי הבנה באשר לפגישה שאמורה היתה להתקיים בהשתתפותם וביחד עם מר קם. תוצאת אי ההבנה, היתה הרמת קול הדדית והוראה של מר שמאי לתובע שלא להגיע יותר לעבודה ולהחזיר את הרכב והפלאפון. יש לציין, כי מר קם אשר הוזמן לעדות על ידי ב"כ הנתבעת, לא נשאל באשר לפגישה שאמורה היתה להתקיים בבוקר יום ה- 6.1.97. מחומר הראיות שבפנינו, אין לנו יסוד להניח שהתובע לא היה מוכן לבצע את העברת התפקיד ובסופו של דבר, לא נעשתה העברת התפקיד בשל הויכוח שנתגלע בין הצדדים. גם אם התנהגותו של התובע חרגה ממסגרת ראויה של ויכוח בין עובד למעביד, אין בעובדות אלה כדי לשלול פיצויי פיטורים. משנכרת הסכם מחייב בין הצדדים לתשלום פיצויי פיטורים ומשלא הוכח שהתובע הפר את חלקו בהסכם, זכאי התובע לפיצויי פיטורים מכח אותו הסכם. ג. משכורתו של התובע, הורכבה משכר יסוד בסך 5,523 ₪ בצרוף סכום שכונה "אשל פטור" בסך 150 ₪ אשר שולם בקביעות וללא תנאי. בנוסף, קיבל התובע עמלות אשר הממוצע שלהם ל- 12 החודשים האחרונים הויהא בסך 2,515 ₪. לאור האמור, שכרו הקובע של התובע לצורך פיצויי פיטורים הוא 8,188 ₪. התובע זכאי איפוא, לפיצויי פיטורים בסך 70,690 ₪. התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים נדחית. שוכנענו, כי פיצויי הפיטורים לא שולמו בשל מחלוקת כנה בדבר עצם הזכות לפיצויים. ד. אין מקום בנסיבות הענין לחייב את הנתבעת בתשלום תמורת הודעה מוקדמת. התובע לא פוטר ובשל המצב שנוצר בעקבות האירועים ביום 6.1.97 לא היה מקום להמשך עבודתו בפועל. משכך, אין גם עילה לחייב את הנתבעת בתשלום תמורת הודעה מוקדמת. 4. א. התביעה שכנגד עניינה הפרת הסכמים עליהם היה חתום התובע להגבלת עיסוקו ולאי גילוי סודות מסחריים ( נ/2, נ/7). ב. טענת הנתבעת הינה, כי במסגרת עבודתו בחברת הדס פנה התובע ללקוחות שלה באופן שבפועל נגרמו לה נזקים בשל עזיבת לקוחות וירידה במכירות והכל תוך שימוש בסודותיה המסחריים. ג. מחקירתו הנגדית של מר שמאי עולה, כי הוא ידע שהתובע עומד להיות שותף בחברת הדס וחלק מעיסוקה של חברה זו היה חופף לעיסוקיה של הנתבעת. בפועל הנתבעת מכרה לחברת הדס מוצרים שונים ( עמ' 7 - 8 לפרוטוקול 3). גם לאחר שהתובע התחיל לעבוד בהדס, המשיכה הנתבעת למכור להדס מוצרים ואף להגדיל את הכמויות ואת מגוון המוצרים (עמ' 9 לפרוטוקול 3). לדברי מר שמאי הוא הרגיש שנגרם לנתבעת נזק כשלושה חודשים לאחר תחילת עבודתו של התובע בהדס ( עמ' 10 לפרוטוקול 3), ולמרות זאת לא פנה מר שמאי בדרך כלשהי לתובע ולא לבית הדין. לראשונה נטענו טענות אלו נגד התובע במסגרת כתב התביעה שכנגד שהוגש ביום 29.9.97. מסקנתנו הינה, כי הנתבעת הסכימה לכך שהתובע יעבוד בחברת הדס. אנו דוחים את גירסתו של מר שמאי, כי ההסכמה היתה לכך שהתובע יעבוד רק במסגרת של מכירת מוצרים שאין הנתבעת עוסקת בהם. תימוכין לכך מוצאים אנו בעובדה שבמשך למעלה משנה וחצי לא ראתה הנתבעת כל פגם בעבודתו של התובע בחברת הדס ורק לאחר שהוגשה תביעתו של התובע, הועלתה הטענה להפרת הסכם להגבלת עיסוק ושמירת סודיות. נוסיף ונציין, כי לאור הלכתו של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 99-164 פרומר ואח' נ. רדגארד בע"מ ( פד"ע לד' 294 ), ספק רב אם ניתן היה לכפות את התחייבויותיו של התובע להגבלת עיסוקו גם בדרך של חיוב כספי. ד. הנתבעת טענה בהרחבה לענין הנזקים שנגרמו לה בשל הפרת התחייבויותיו של התובע. להוכחת טענותיה הגישה הנתבעת שורה של מסמכים המתייחסים לרכישות של לקוחות שונים מהן ביקשה הנתבעת להוכיח ירידה בהכנסותיה בעקבות פעולותיו של התובע (נ/8, נ/9, נ/10, נ/11, נ/12, נ/13, נ/14, נ/15, נ/16, נ/17, נ/18, נ/19, נ/20, נ/21, נ/22,נ/23). אין בנתונים העולים ממוצגים אלו כדי לשכנע, כי ידו של התובע בנזק זה. עדי הנתבעת עצמם מעידים, כי לצימצום רכישותיהם מהנתבעת או להפסקת קשרי המסחר שלהם עימה, לא היה קשר למעשיו של התובע. העד מיכאל חלפון מעיד, כי גם לאחר שהתובע עזב את הנתבעת הוא המשיך לרכוש מוצרים מהנתבעת כשהחלטתו ממי לרכוש את המוצרים תלויה היתה בהצעות המחיר. היקף המכירות שלו מהנתבעת קטן בעקבות כך שלא היה לו קשר אישי עם הסוכן שהחליף את התובע (עמ' 6,7 לפרוטוקול 4). העד ויקטור מור מעיד, כי לא קנה מוצרי אינסטלציה מחברת הדס ולא מהתובע לאחר שזה עזב את הנתבעת וכי היו לו ויכוחים עם מר שמאי בנושאים שונים שאין להם כל קשר לתובע (עמ'8 לפרוטוקול 4). העד דוד פנירי מעיד, כי הפסיק לעבוד עם הנתבעת בשל ויכוח עם רעייתו של מר שמאי והוא המשיך לרכוש את אותם מוצרים במקומות אחרים ולא בחברת הדס. לפי עדותו התובע מעולם לא פנה אליו בהצעה לרכוש מוצרים בחברת הדס לאחר הפסקת עבודתו בנתבעת(עמ' 12,13 לפרוטוקול 5). העד יצחק יפה מציין בעדותו, כי מאז עזיבתו של התובע את הנתבעת, לא היה לו פרוייקט חדש לעשות ועל כן, לא נזקק למוצרים של הנתבעת (עמ' 16 לפרוטוקול 5). המסקנה הנובעת מעדויות עדי הנתבעת הינה, כי לא הוכח שהתובע היה זה שגרם לירידה בהכנסותיה של הנתבעת. עד הנתבעת מר קארו מעיד, כי היו לקוחות חדשים של הדס שהובאו על ידי התובע (עמ' 2 לפרוטוקול 4) אולם בפועל מעדויותיהם של חלק מאותם לקוחות עולה שאין הדבר כך. לגבי רשימות לקוחות, כל שיכול מר קארו להעיד הינו, כי סביר להניח שבידי התובע היו רשימות כאלה אך הוא לא ראה אותם בפועל. ממכלול עדותו של מר קארו לא ניתן להסיק, כי התובע הפר את סודותיה המסחריים של הנתבעת. ה. מן האמור עולה, כי הנתבעת לא הוכיחה את טענותיה נגד התובע ועל כן, התביעה שכנגד נדחית. 5. כעולה מנ/4 ו- נ/5 נתנה הנתבעת לתובע הלוואה שפרעונה בתשלומים. מנ/3 עולה, כי לאחר גמר חשבון נותר התובע חייב לנתבעת סך 1,662 ₪. נתונים אלה מקובלים עלינו ועל כן, יש להפחית מסכום פיצויי הפיטורים את הסכום האמור. 6. לאור כל האמור, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פטורים בסך 69,028 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מירבית מיום 6.1.97 ועד ליום התשלום בפועל. הנתבעת תשא בהוצאות התובע ובשכ"ט עו"ד (כולל) בסך 5,000 ₪ בצרוף מע"מ וזאת תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. מוניטיןתביעה שכנגדבית הדין לעבודה