פסק דין התובעים הינם בעלי משקים במושב הנתבעת (להלן: המושב או האגודה). לפי חוק גל מונה לאגודה משקם, עו"ד משה שליט. בסוף שנת 1996 שילמו התובעים את חובותיהם וקיבלו פסק משקם. ב- 9.2.98 נתקבלה החלטה על ידי וועד ההנהלה של המושב לפיה חברי אגודה שטרם שילמו את חובותיהם יקבלו הנחה של 50% לתשלום במזומן של חוב עד 100,000 שקלים והנחה של 60% עבור תשלום במזומן של חוב מעל 100,000 שקלים. מתוך המסמכים אותם הגיש ב"כ האגודה עולה כי 27% מחברי האגודה קיבלו את אותה ההנחה עליה החליט ועד ההנהלה. לפי פסק משקם חלקי שניתן לתובע 2, ההנחה שניתנה לו הייתה של 1,871 שקלים ולאחר מכן ניתנה הנחה נוספת בפסק המשקם בסך של 7,908 שקלים, כלומר התובע 2 קיבל הנחה של כ- 17% מחובו. לתובע 1 ניתנה הנחה של כ-30% מהחוב. ב-19.2.98 נשלח מכתב של האגודה למינהלה להסדרים במגזר החלקאי והמשפחתי בע"מ, ובו הודיעה האגודה למינהלה על ההחלטה שהתקבלה ביום 9.2.98 בדבר ההנחות, וביקשה הנחיות ואישור ליישומה של ההחלטה. באשר לתחולת ההחלטה נכתב בס' 2 למכתב כך: "כמובן, שחברים אשר להם פסקי משקם, נתונים למרות המינהלה בקיום פסק הדין, והאמור לעיל כפוף לכל דין החל עליהם במסגרת זו." התובעים מבקשים כי החלטה זו בדבר ההנחות תוחל עליהם רטרואקטיבית ולפיכך יקבלו החזר בשווי ההנחה בצירוף ריבית והצמדה. בתביעה זו מתעוררות שתי שאלות: הראשונה, השאלה העובדתית - האם התובעים שילמו את חובם במזומן. השאלה העיקרית היא זו המשפטית, קרי, האם החלטה זו של ועד ההנהלה חלה רטרואקטיבית גם על מי ששילם את חובותיו לפני 9.2.98. אדון תחילה בשאלה המשפטית, שכן, אם אין תחולה רטרואקטיבית להחלטה, הרי אין חשיבות לשאלה האם החוב שולם במזומן, אם לאו. 1. טענות הצדדים: התובעים בסיכומיהם טענו כי מדובר בשאלה של פרשנות החלטת ועד האגודה. התובעים טוענים, כי לאגודה לא היתה כוונה לקפח את אותם חברי אגודה ששילמו את החוב ביחס לאחרים שאחרו בתשלום. לפיכך מכוח חזקת תום הלב בין בעלי חוזה יש לפרש את הפרוטוקול שהוא מעין-התחייבות חד צדדית, כקובע תחולה רטרואקטיבית ולא פרוספקטיבית לאותה החלטה. עוד טוענים התובעים כי אין זה צודק שהרכוש של האגודה שיחולק בעתיד בין החברים יחולק בצורה שווה בין אלה ששילמו את מלוא חובם לבין אלה ששילמו את חציו או 40% ממנו לאחר ההנחה שקיבלו מהאגודה. לעומתם טען ב"כ האגודה כי חובות חברי האגודה סולקו בשני אופנים. כשמונים אחוזים מחברי האגודה שילמו לפי פסק משקם, לאחר שהמשקם בחן את יכולת ההחזר של כל אחד מהחברים. לאחר ששילמו את חובם בפועל, הם קיבלו פסק משקם. בשנת 1997, לאחר שאותם שמונים אחוזים מחברי האגודה שילמו את חובם, עלה בידי המושב לפרוע את חובותיו לנושיו החיצוניים והמשקם סיים את עבודתו. לגבי יתרת החברים שנשארו חייבים, קבע המשקם כי עניין זה יועבר לטיפול האגודה. לפיכך ההחלטה של הוועד מתייחסת לחמישית מהחברים שלא שילמו את חובם למשקם, רק לגביהם הוסמכה האגודה על ידי המשקם לגבות את חובם לאחר שהאגודה סיימה לשלם את כל חובותיה החיצוניים. עוד נטען כי אותם כספים שנגבו על ידי האגודה לאחר מתן אותן הנחות חולקו בין חברי המושב שווה בשווה, וכי למעשה יש להפחית ממה ששילמו התובעים את סכום ההחזר ולכלול זאת במסגרת ההנחות שקיבלו התובעים. טוען ב"כ האגודה טענה נוספת: אם כל חברי האגודה ששילמו לפי פסקי משקם ידרשו החזרים מהאגודה בגובה אותה הנחה, יווצר מצב שבו האגודה תצטרך מימון חוזר כדי להשיב סכומים אלו והדבר יגרום למחזוריות הלוואות והחזרים ללא טעם. עוד נטענה הטענה העובדתית שהתובעים זכו להנחה של 40% מחובם שניתנה להם על ידי המשקם, כך שההפרשים אינם משמעותיים. על טענה אחרונה זו השיב בא כוח התובעים שניים. ראשית, כי מהנתונים שהובאו עולה כי ההנחה לה זכו התובעים היא בסכום קטן הרבה יותר, גם אם יכללו בכך את חלוקת הכספים שהתקבלה כתוצאה מהגביה הנוספת. שנית, כי גם בהנחה עובדתית זו, הרי שמרבית חברי האגודה זכו להנחה של 40% מהמשקם, אך אותם חברים שלא שילמו למשקם, קיבלו הנחה נוספת בשיעור שבין 10% ל-20% על הסכום שנותר. 2. פרשנות ההחלטה מיום 9.2.98 כפי שטענו בצדק התובעים, יש מקום לפרש את ההחלטה לאור הוראות ס' 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). ס' 61(ב) לחוק החוזים קובע : "הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לענין ובשינויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה." החלטה של וועד הנהלה היא פעולה משפטית או התחייבות חד צדדית ומכאן שחל עליה חוק החוזים באמצעותו סעיף זה. ס' 25(א) לחוק החוזים קובע כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות." בנוסף, חל לענייננו סעיף 39 לחוק החוזים לעניין חובת תום הלב ועל כך להלן. א. פרשנות ההחלטה מתוכה במקרה שלפנינו מדובר בהתחייבות חד-צדדית, ומכאן שעלינו לפרש רק את כוונת אותו צד שניסח את המסמך. עם זאת לא די בכך שנציגי וועד ההנהלה העידו בפנינו כי לא התכוונו להחיל את ההחלטה על כל חברי המושב. לא מדובר באומד הדעת הסובייקטיבי של מנסחי ההחלטה, אלא בזה האובייקטיבי. אומרת לעניין זה ג' שלו בספרה דיני חוזים (מהדורה שניה, להלן: ג' שלו, דיני חוזים) בעמ' 299: "מעצם טבעו במונח "אומד" יש יסוד אובייקטיבי מובהק. הוא מצביע על הערכה, השערה או אומדנה, אשר נעשות - מטבע הדברים - על פי מבחן אובייקטיבי, מבחן של סבירות. אנו בוחנים אפוא את כוונת הצדדים כאנשים סבירים בנסיבות העניין." פרופ' א' ברק בספרו, פרשנות במשפט, כרך רביעי: פרשנות חוזה (ירושלים, 2001-תשס"א, להלן: פרשנות חוזה), בעמוד 43 מציין כי: "חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא מובן על ידי האדם הסביר. ומוסיף בעמ' 446 כי תחילה יש לבדוק את הטקסט החוזי עצמו, ובלשונו: "הפרשנות הפנימית מתמקדת "בחוזה עצמו". הפרשן נדרש לרוב לפירוש ביטוי או סעיף בחוזה. לשם כך עליו ללמוד על אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא עולה מהחוזה כולו. זהו "ההקשר הפנימי"... עליו לעיין בכתב החוזה ועליו ללמוד ממנו על אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא עולה מתוך "הכתוב בו"". אם כן, על בית המשפט לשאול מה הייתה כוונתו של הוועד, כפי שהוא מובן על-ידי האדם הסביר, בנסיבות העניין. ראשית כוונת הוועד משתמעת מההחלטה עצמה. כותרת ההחלטה: "הסדר חובות עם חברים שטרם הסדירו חובות". מכיוון שההחלטה התקבלה ביום 9.2.1998 הרי שמדובר באותם חברים שלא הסדירו חובם עד לאותו יום. לפי פסקי המשקם התובעים הסדירו את חובם כבר בספטמבר 1996. מכאן שלפי לשונה של ההחלטה היא אינה חלה עליהם. ב. פרשנות ההחלטה מתוך הנסיבות הנדבך הבא לפירוש כוונת המנסח היא "מתוך הנסיבות". א' ברק, פרשנות חוזה, בעמוד 422, קובע לעניין זה את הדברים הבאים: "הבעיות הקשות מתעוררות באשר ל"נסיבות" (הפרשנות החיצונית). בעיות אלה הן משני סוגים. ראשית, מה הן "הנסיבות" שמהן ניתן ללמוד... שנית, באילו נסיבות -כלומר, בהתקיים אילו תנאים - ניתן לפנות אל "הנסיבות". כמובן, גם כללים אלה יכלו להיות פשוטים למדי אילו נקבע עיקרון כללי לפיו ניתן לפנות אל "הנסיבות" בכל הנסיבות. במצב דברים זה, כל שיש לקבוע הוא את המשקל הפנימי שיש לנסיבות השונות. כפי שנראה, זוהי אכן ההלכה כפי שנקבעה בבית המשפט העליון בהלכת אפרופים". למרות שהפרשנות הפנימית מתוך לשון ההחלטה היא, כי ההחלטה אינה חלה על התובעים, מצאתי להמשיך ולבדוק את אותן נסיבות. אם גם הנסיבות יצביעו על אותה כוונה, הרי שאז תתחזק המסקנה בדבר כוונת הוועד כפי שהיא באה לידי ביטוי בהחלטתו. על האפשרות לפנות לנסיבות גם כשהלשון ברורה אומר הנשיא ברק בע"א 4628/93 מדינת ישראל נגד אפרופים שיכון וייזום (1991) מט(2) 265, בעמ' 300 כך: "התפיסה, כי אם לשון החוזה ברורה יש לקבוע את אומד דעתם (המשותפת) של הצדדים לחוזה אך מתוך החוזה, מעוררת שאלות קשות. אם אומנם הפרשן לוקח ברצינות את אומד דעת הצדדים כאמת מידה פרשנית, מדוע הוא מוגבל אך ללשון החוזה כדי לעמוד על תוכנה?... אם אכן אנו מסורים ודבקים בכוונתם (המשותפת) של הצדדים - מדוע זה יוגבל הפרשן ללשון החוזה עצמו, ורק אם לשון זו אינה ברורה, יהא רשאי לפנות לנסיבות החיצוניות? האם מאחורי הגישה, כי אם הלשון ברורה אין מקום לבחון את אומד הדעת על-פי הנסיבות החיצוניות, לא מסתתרת התפיסה כי לא אומד הדעת הוא הקובע אלא הלשון הברורה היא הקובעת? שכן אם אומד הדעת הוא כה קריטי בפרשנות החוזה, ואם הדבקות בו היא הפארמאטר המרכזי, האין זה חיוני לתת לשופט-הפרשן חופש (פרשני) לפנות לכל מקור אמין - בין שזו לשון החוזה ובין שאלה הנסיבות החיצוניות - כדי לעמוד מהן על אומד דעתם של הצדדים, שהוא כה חיוני למלאכת הפרשנות? כמובן, ברוב המקרים, אומד הדעת העולה מתוך לשונו של החוזה הוא "בטוח" יותר ואמין יותר מאומד הדעת הנלמד מתוך הנסיבות. בצדק צויין כי על בית-המשפט להמנע מלתת "תוקף ומשמעות לכוונה נסתרת של בעל דין שקיננה בלבו והוסתרה מרעהו ולא באה לידי ביטוי בחוזה" (הנשיא שמגר בע"א 765/82 אלתר נ. אלעני, פ"ד לח(711 ,701 (2). אך מכאן ועד לכלל נוקשה המונח ביסוד הגישה של שני השלבים - הדרך רחוקה. לא הושמעה הטענה כי הנסיבות החיצוניות אינן אמינות דיין כדי ללמוד מהן על אומד דעתם של הצדדים. נהפוך הוא: הנסיבות החיצוניות הן בוודאי מקור אמין שממנו ניתן ללמוד על אומד דעתם של הצדדים, וסעיף 25(א) לחוק החוזים מפנה את הפרשן במפורש למקור זה. גם הוראות אחרות של חוק החוזים מחייבות גיבוש אומד דעת הצדדים ובאמצעות נסיבות חיצוניות (ראה, למשל, סעיפים 13 (חוזה למראית עין) ו-16 (טעות סופר) לחוק החוזים (חלק כללי). " ומוסיף בעמוד 301: "הבחנה שרירותית בדבר בהירות הלשון, אסור לה להיות אמת מידה מרכזית בפירושו של טקסט משפטי. לשון מתבהרת רק על רקע הקשרה, וכלל פרשנות המגביל את ההקשר לטקסט בלבד הוא מטבעו שרירותי. הוא מחליף את ההתמודדות האינטלקטואלית עם מובנו של הטקסט, במסקנה אינטואיטיבית המבוססת על תחושת לשון...". ובספרו פרשנות בחוזה מבהיר א' ברק כך (בעמוד 491): "הלכת אפרופים הסירה את הגדר הדיונית שהפרידה בין "החוזה" לבין "הנסיבות". היא אפשרה מעבר חופשי מהחוזה אל הנסיבות ומהנסיבות אל החוזה, בלא שהמעבר יותנה בהכרעה מוקדמת אם לשון החוזה "ברורה"". על נסיבות קבלת ההחלטה למדנו מתוך עדותו של נציג האגודה מר שמואל יחזקאל, מזכיר המושב. מר יחזקאל סיפר בעדותו כי לאחר שרוב חברי המושב הסדירו את חובם למשקם, ראתה ההנהלה כי ישנו גרעין קשה של חברים שמצבם קשה ולא יוכלו לפרוע את חובם ולכן החליטה לתת לאותם חברים הנחה. מתוך המסמכים שהובאו לפני בית המשפט בהתאם להחלטתי מיום 14.3.01 למדים אנו כי דובר במיעוט החברים - 27%, אשר קיבלו את ההנחה. החלטת הועד הובאה לידיעתו של המשקם אשר כתב בהחלטתו מיום 16.3.98 כך: "הבקשה הנ"ל הועברה אלי כמשקם המטפל במושב זכריה וחבריו. אין בסמכותי לענות לבקשה הנ"ל. לאחר שהאגודה הסדירה את חובותיה לנושיה החיצוניים היא חופשית לפעול כפי שתמצא לנכון. ראוי שתשקול את השלכות המיסוי להפחתת החובות". על כוונה זו , כי ההחלטה תחול רק על אותם חברים שטרם הסדירו את חובם, ניתן ללמוד גם מהמכתב שנשלח על ידי ב"כ האגודה למנהלה להסדרים אשר סעיף 2 ממנו צוטט בתחילת הדברים. מכאן שגם לפי הנסיבות התכוון הועד להעניק רק לאותם חברים שטרם שילמו את חובם. ג. פרשנות ההחלטה מכוח עקרון תום הלב עיקרון תום הלב משפיע על תחום פרשנות החוזים והוא חל במשפט האזרחי. א' ברק בספרו פרשנות חוזה הבהיר (עמ' 216) כי: "חוזה יש לפרש על-פי עקרון תום הלב". והוסיף בעמ' 218: "חוזה צריך להתפרש באופן שתכליתו הינה הגשמת עקרון תום הלב".". ועוד הוסיף (בעמ 226), כי "עקרון תום הלב מסייע במתן תשובה לשאלה מהו תוכנה של הנורמה החוזית". ובע"א 4628/93, מדינת ישראל נגד אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 קבע השופט ברק בעמוד 327: "... לחוזה ינתן מובן העולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד של השיטה (כגון שוויון), בהיבט זה משפיע תום הלב על התכלית האובייקטיבית של החוזה". על יישומו של עקרון תום הלב בפרשנות החוזה אומרת ג' שלו, דיני חוזים, בעמ' 316: "זאת ועוד: כאשר, אגב תהליך הפירוש, תרים אחר כוונתם של הצדדים, ואין בנמצא ראיות, פנימיות וחיצוניות, לאמוד את דעתם של הצדדים - "מותר ואף צריך להעזר בכללי הגינות, המקובלים על הבריות". מכאן שעקרון תום הלב לא רק מתיישב עם כללי הפירוש שבסעיף, אלא יכול אף לסייע במלאכת הפרשן." על משמעות עקרון תום הלב נכתב רבות. ג' שלו בספרה לעיל, בעמ' 49 מסכמת אותו כך: "סעיפי תום הלב בחוק החוזים מהווים צינורות-שאיבה של עקרונות מוסריים אל תוך דיני החוזים. משמעות המושג תום-לב טמונה בתחום האתיקה, וניתן לבארה ולתארה באמצעות מושגים קרובים כמו נאמנות, אמונה, יושר והגינות.... אמנם מקורו ושורשיו הרעיוניים והערכיים של עקרון תום-הלב מצויים בתחום המוסר, אולם ברגע שקיבל עקרון נפקות משפטית, באמצעות העברתו לכלי משפטי מובהק, כמו סעיפי חוק החוזים, אין לפרשו על פי קנה מידה מוסרי אידיאלי, אלא על פי קנה מידה של התנהגות אנושית. שביל הזהב ביישומו של עקרון תום הלב יימצא באיזון שבין מקורו האתי של העקרון ובין צורכי המסחר." מהי משמעותו של עקרון תום הלב בהקשר שלפנינו? וועד האגודה הוא גוף נבחר הפועל עבור כולם. (ראו ס' אוטולנגי בספרה לעיל, בעמ' 335). מכאן שעליו לפעול בנאמנות ולטובת האגודה. במסגרת החלטותיו, על הוועד לקחת בחשבון שיקולים של טובת החברים וכן לאזנם עם צרכי המסחר ושאר הצרכים הכלכליים של האגודה. במקרה זה האגודה העריכה כי יכולתם הכלכלית של החברים, אותו גרעין קשה, שטרם שילמו את חובותיהם אינה מאפשרת גביית מלוא חובם. לפיכך החליט וועד ההנהלה לתת הנחה לאותם חברים כפי שפורט בהחלטתו. עוד נטען לפניי ואני מקבלת טענה זו כי זהו אינטרס של האגודה כי חובותיה לנושים החיצוניים ייפרעו ולא יילקחו חובות חדשים למימון אותה החלטה. אין ספק כי זוהי אף טובת התובעים, שהאגודה תמשיך לפעול ללא חובות ותשלומי ריבית כבדים. להוכחת תום ליבה אף טען ב"כ האגודה, כי הכסף שהתקבל בעקבות אותה החלטה חולק בין החברים שווה בשווה. הוגש פרוטוקול של וועד ההנהלה מיום 28.7.1999 לפיו הוחלט לזכות את כל חברי המושב בסכום של 7,000 ₪. אמנם, לא ניתן להסיק ממסמך זה כי אכן מדובר בחלוקת אותם סכומים שנגבו במסגרת ההחלטה מיום 9.2.98 ואין ההחלטה מיום 28.7.99 מציינת זאת. כל שאומרת אותה החלטה הוא: "הוחלט לזכות את 70 החברים כל חבר בסכום 7000 שקלים.". אולם, בהודעת ב"כ הנתבעים לא תוקן עניין זה, ולכן ניתן להניח שכך הדבר. עוד נטען כי התובעים לא נפגעו פגיעה ממשית מאי החלת החלטה זו עליהם וזאת מכיוון שגם הם "זכו בכל ההנחות" כדברי ב"כ המושב בסיכומיו (עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 26). לא כך הוא הדבר לפי פסקי המשקם שניתנו לתובעים ואשר הוגשו לבית המשפט והמספרים פורטו לעיל. עם זאת צודק ב"כ האגודה באומרו כי ניתן היה לערער על פסקי המשקם והתובעים בחרו שלא לנקוט בדרך זו. אכן שילמו התובעים את חובם כפי שנפסק אך אין להענישם על כך. ייתכן כי החלטות מעין אלה של וועדי הנהלה אינן ראויות, גם אם הן חוקיות וזאת מכיוון שהן מעודדות אי-תשלום חובות בזמן וגרירתם מתוך תקווה שיבוא יום וימחלו עליהם. אין בדעתי לחוות דעה בנושא זה שכן נטען לפניי כי ההחלטה נשוא התביעה נבעה כתוצאה מבדיקה של הועד את מצב החברים וטענה זו לא נסתרה. על-כן, אין לקבוע כי ההחלטה נגועה בחוסר תום לב. אך מכל מקום, וודאי שאינה פוגעת מהותית בתום הלב, מה שעלול להביא לביטול ההחלטה כולה (ראו: א' ברק, פרשנות חוזה, בעמ' 226, 244). 3. ה של וועד האגודה תקנה 23(ג) לתקנות אגודות שיתופיות (רשויות האגודה), התשל"ה - 1975 קובעת כך: "הוועד וחבריו יפעלו בתחום סמכויותיהם, בכפוף לתקנות האגודה והחלטות האסיפה הכללית, לטובת האגודה וללא הפליה." תקנה זו אינה מעגנת במפורש את חובת תום הלב של הוועד. לעניין זה אומרת ס' אוטולנגי בספרה "אגודות שיתופיות דין ונוהל" (כרך א', 1995), בעמ' 364: "הוראה זו שונה במקצת בניסוחה מהכלל שהתפתח בדיני חברות, על-פיו על המנהלי לפעול "בתום לב לטובת החברה". הביטוי "ללא הפליה" בא כאן במקום "בתום-לב". האם המשמעות זהה, שאז ניתן להתייחס אל הפסיקה הנרחבת בנושא זה מתחום החברות, או שמא יש לפרש את הביטוי באורח שונה? מצד אחד, אחד מביטויי תום -הלב הוא העדר הפליה; וידוע שהחלטה, שיש בה כדי פגיעה במיעוט, נפסלת בשל העדר תום-לב. אולם מצד שני, ישנם ביטויים נוספים של התנהגות בתום-לב, שזכרם לא בא בנוסח התקנה. יתכן שבשל האופי האישי של החברות באגודה שיתופית היה מחוקק המשנה בדעה, שיש לשים דגש מיוחד על מניעת הפליה בין החברים ולכן נאמר הדבר במפורש. ברם יש לזכור, שהחובה לנהוג בתום-לב הינה חובה כללית, המשתרעת על כל פעולה משפטית; כך שגם בלי לציין זאת במפורש, חייב הוועד לנהוג בתום-לב. לכן ברורה חובתם של חברי הוועד לנהוג בתום לב ולשים את השיקול של טובת האגודה לנגד עיניהם, שיקול שצריך לגבור על כל אינטרס אחר." מכאן שאין ספק שלפחות מכוח ס' 39 בצירוף ס' 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, חלה חובת תום הלב גם על וועד ההנהלה של האגודה. עם זאת, לא דרשו התובעים את ביטול ההחלטה בשל היותה מנוגדת לחובת תום הלב או נגועה בהפליה פסולה או מכל סיבה אחרת. מה שהם מבקשים הוא החלתה גם עליהם. כלומר, הם מודים בתוקפה, אך מערערים על הפרשנות, שניתנה לאותה החלטה על ידי הוועד. בנוסף, כפי שראינו, גם פרשנות החלטת הוועד בהתאם לעיקרון תום הלב אינה מחייבת החלטה של התובעים. 4. תחולה רטרוספקטיבית לעומת תחולה פרוספקטיבית טענה נוספת של התובעים היא, כי יש להחיל את החלטת הוועד רטרוספקטיבית כך שתחול גם לגביהם. באשר לחוקים השייכים לדין המהותי, חזקה היא שאינם קובעים תחולה רטרוספקטיבית. אך אין לנו עניין כאן בפירוש דבר חקיקה אלא בפרשנות החלטת וועד. החלטת וועד היא מסמך השייך למשפט הפרטי, המסדיר זכויות וחובות. במקרה זה פרטתי מדוע מהמסמך ונסיבותיו עולה כי כוונת הועד היתה לתחולה פרוספקטיבית. בנוסף, נאמר כי הכלל הוא תחולה פרוספקטיבית, וזאת לגבי חוזי עבודה ותחולת תנאים בהם, וגם הם מתחום המשפט הפרטי. וכך נאמר בתב"ע (ירושלים) נה/6-43 ארליך יגאל נגד הממונה על תשלום גמלאות, תקדין-עבודה כרך 98(1), עמ' 1526: "לעניין הטענה כי יש לפרש את החלטת הממשלה ואת החוזה המיוחד השני בענייננו כך שיחול רטרואקטיבית נוסיף עוד כי תחולה רטרואקטיבית אינה הכלל אלא החריג לכלל. על כך ניתן ללמוד אף מן האזכורים בסיכומי ב"כ המערער. אכן, קיימות נסיבות מסויימות שבהן תינתן פרשנות הקובעת תחולה למפרע, אולם זאת - כאשר הדברים עולים בקנה אחד עם האמור במסמכים העומדים לפירוש, משתמעים מתוכם ואינם נוגדים להם." 5. זכות להשתפות בחלוקה עתידית ב"כ התובעים טען לפניי גם לגבי חלוקת כספים עתידית, אשר אותה הוא צופה, כי אין זה הוגן שהכספים יחולקו בצורה שווה בין החברים לאור העובדה שחלקם קיבלו הנחה וחלק אחר לא קיבלו את אותה הנחה. לטענה זו אין ביכולתי להתייחס. אם בעתיד תתקבל החלטה כלשהי בנושא זה, הרי שפתוחה הדרך בפני התובעים לפנות לרשויות האגודה או לערכאות. זהו עניין תיאורטי שטרם התעורר ולפיכך אין לנו צורך לדון בו. באשר לביקורת השיפוטית על החלטות רשויות האגודה נאמר כי זו תיעשה לפי כללי המשפט המנהלי. לעניין זה נאמר בת"א (חיפה) 1248/99 אמיתי יגאלי נ' קיבוץ עברון, תקדין מחוזי כרך 99(3) עמ' 7663 כך: "ביהמ"ש אינו יושב כערכאת ערעור על החלטת האסיפה הכללית שהיא אורגן של אגודה שיתופית ושנתקבלה ברוב מוחץ, אלא הביקורת השיפוטית לענין זה, דומה בהיקפה ובעילותיה לזו המקובלת במשפט המינהלי (השוה ח. נועם, אגודות שיתופיות (מהד' מאי 98) ע' 84 ואילך). לכאורה, לא נראה שבמקרה הנדון ניתן להצביע על התקימותה של אחת מעילות אלה. לא מצאתי לכאורה לא פגיעה בצדק הטבעי, לא חוסר תום לב ולא חוסר סבירות מהותית בהחלטת האסיפה הכללית." מכאן שהחלטת וועד ההנהלה מיום 9.2.98 אינה חלה על התובעים ולפיכך התביעה נדחית. עם זאת, בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. תום לבהפליה / אפליהאגודה שיתופית