החלטה 1. בפני בקשה לעכב את ההליכים בתובענה שהגיש המשיב (להלן: התובע) מכוחם של צו פירוק וצווי כינוס נכסים שניתנו נגד הנתבעים 1 - 3 בתיק העיקרי (ת.א 8399/98). התובע הוא עורך דין. התובע טוען כי הנתבעים 1 - 4 (להלן: החייבים) חייבים לו סכומי כסף שונים כשכר טירחה. יתר הנתבעים, ובהם המבקשות (שהן הנתבעות 5, 20, ו- 31), הם נושים של החייבים אשר נקטו ונוקטים בהליכים שונים לפרעון החובות שהחייבים חייבים להם. בכתב התביעה טוען התובע, כי החייבים מישכנו לטובתו מטלטלין שונים שבבעלותם, והמשכונות נרשמו אצל רשם המשכונות שליד בית המשפט המחוזי בנצרת. עוד נטען, כי בתאריך 30.6.97 נחתם הסכם בין התובע לבין החייבים לפיו מסכימים הצדדים, כי אם החייבים לא יפרעו את חובם לתובע במלואו עד לתאריך 31.12.97, יועברו המטלטלין הממושכנים לבעלותו המלאה. על פי האמור בכתב התביעה בת.א 8399/98 לא פרעו החייבים את חובם לתובע, ולפיכך התבקש בית המשפט להצהיר כי התובע הוא הבעלים של המטלטין הממושכנים או הנושה היחיד הזכאי להיפרע מהם, וכן לתת צו מניעה האוסר על הנתבעים לעקל את המטלטלין או להוציאם מחצרי החייבים. לבקשת התובע ניתן, בתאריך 16.6.98, צו מניעה זמני (ראה החלטת כב' השופט צבן בבש"א 1341/98), האוסר על החייבים לעשות פעולות במטלטלין הממושכנים לטובת התובע, והאוסר על יתר הנתבעים לעשות כל פעולה של מימוש המטלטלין בפועל, הוצאתם או מכירתם. הנתבעים 5, 12, 20, 26, 31 ו- 35 הגישו כתבי הגנה, וטענתם העיקרית היא, כי ההסכם שבין התובע לחייבים הוא הסכם למראית עין, שכוונתו להבריח את רכושם של החייבים מנושיהם, והוא הדין בשטרי המשכון. עוד נטען, כי העובדה שהתובע לא נקט בכל הליך שהוא נגד החייבים לגביית חובו ואף הותיר את המטלטלין בידיהם, מעידה על כך שהמדובר בהסכמים למראית עין שנועדו לסייע לחייבים להבריח רכוש. 2. נגד החייבים (ונגד נתבעים אחרים) ניתן בתאריך 3.10.99 פסק דין בהעדר הגנה, המקבל את התביעה. 3. בתאריך 30.3.99 ניתן צו פירוק על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת נגד הנתבעת 1, אשר נכנס לתוקף בתאריך 9.5.99 (פש"ר 328/98); בתאריך 2.11.99 ניתן צו כינוס נכסים על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת נגד הנתבע השני (פש"ר 374/99); ובאותו יום ניתן גם צו כינוס נכסים על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת נגד הנתבע השלישי (פש"ר 373/99). 4. הבקשה שבפני מבוססת על הוראות הסעיפים 267 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות) ו- 22(א) לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל), המורים כי עם הינתן צו פירוק או עם הגשת בקשה לצו כינוס - לפי הענין - יעכב בית המשפט את ההליכים המתנהלים בפניו, על מנת שכל ההליכים בעניינם של החברה או החייב ירוכזו במסגרת הליך אחד, בפני המפרק או בפני הנאמן, ובפיקוח בית המשפט המוסמך (וראה גם סעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל הקובע כי לא יפתח נושה בתובענה או בהליכים משפטיים אחרים נגד החייב, לאחר שניתן צו כינוס, אלא "ברשות בית המשפט ובתנאים שיראה לקבוע"). הרציונל העומד מאחרי הוראות אלה הוא, במקרה של פירוק, "הרצון להגן על נושי חברה הנמצאת בפירוק, כך שהאינטרסים של כלל הנושים יתבררו במסגרת הליך אחד (בפני המפרק או בפני בית המשפט של פירוק), ובכך יימנע מצב בו יתנהל מאבק לא מכובד בין התובעים..." (ע"א 400/88 אורה סוקול ואח' נ' כלנית ניהול ואחזקה בע"מ (בפירוק) ו-3 אח', פ"ד מה(2) 866, 869-870), ובמקרה של פשיטת רגל, באורח דומה, "הרעיון הוא, כי בפשיטת הרגל ישלם הנאמן לכל אחד מהנושים את הדיבידנדה לפי סכום החוב המגיע לו, ולכן מן הצורך לרכז את כל נכסי החייב בידי הנאמן, ולמנוע את הנושים מלהוציאם למכירה, בה יקבל נושה זריז - יותר, ואילו חברו הפחות זריז יקבל מעט או יצא וידיו על ראשו" (ע"א 293/59 צ'רנוצקי נ' קשקוש ו-3 אח', פ"ד יד 64, 67) (וראה גם: רע"א 7945/00 עו"ד גד שילר, הנאמן על נכסי הפש"ר נ' אלון לוין בפשיטת רגל, פ"ד נד(2) 524). 5. בענייננו, כאמור, טוען התובע, מכוח שטרי המשכון וההסכם שעשה עם החייבים, כי הוא הבעלים או מי שזכאי להיחשב כבעלים של נכסי החייבים, לגביהם ננקטו הליכים של פירוק וכינוס נכסים בפשיטת רגל. המדובר, איפא, בהליך בו מתחרה התובע עם הנושים האחרים של החייבים, ובהם המבקשות, על הזכות לממש אותם נכסים לשם פרעון חובותיהם של החייבים. 6. סעיף 20(ב) לפקודת פשיטת הרגל קובע, כי צו כינוס נכסים אינו יכול לגרוע "מכוחו של נושה מובטח לממש את ערבותו או לעשות בה בדרך אחרת". סעיף 22(ד)(2) לפקודת פשיטת הרגל קובע, בהתאמה, כי בית המשפט לא יעכב "בעל משכנתא או נושה מובטח אחר בהפעלת תרופותיהם המשפטיות לעניין הערובה שברשותם". מכוחו של סעיף 353 לפקודת החברות חלות הוראות אלה גם על חברה הנכנסת להליכי פירוק. היינו, המגבלה על פתיחה בהליכים לאחר צו הכינוס או תחילת הפירוק, לפי הענין, אינה חלה על נושה מובטח ואינה גורעת מכוחו של נושה מובטח לממש את זכויותיו. בפני הנושה המובטח עומדות מספר אופציות למימוש זכותו (ראה בהרחבה: ש. לוין וא. גרוניס, פשיטת רגל, מהדורה שניה, 2000, בעמ' 261 ואילך; צ. כהן, פירוק חברות, 2000, עמ' 516-517), כאשר העקרון הוא, כי הנושה המובטח רשאי לוותר על זכותו להיפרע מן הבטוחה העומדת לזכותו ולהגיש תביעת חוב; או לנקוט בהליכים למימוש הבטוחה ולגבות ממנה את מלוא חובו. ואולם, גם מקום שהנושה המובטח בוחר לממש את הבטוחה, עליו להודיע למפרק או לנאמן על כוונתו לעשות כן. "... הכלל הוא שבפועל נושה מובטח אינו מממש את הנכס המשועבד אלא ברשות בית המשפט ובתאום עם המפרק על פי הוראות סעיף 194 לפקודת החברות המורה, כאמור, כי השעבוד ייאכף רק ברשות בית המשפט (יוסף כהן, דיני חברות עמ' 556, בהערת שוליים 9 וכן עמ' 557" (פש"ר 337/98 (נצרת) תבור תעשיות בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי, דינים מחוזי, כרך כו(9) 969 (החלטת כב' השופטת ד"ר נ. דנון); וראה גם: פש"ר 152/97 (ירושלים) יורש בין עמי בניה ופיתוח (1990) בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, דינים מחוזי, כרך לב(1) 818 (החלטת כב' השופטת שידלובסקי אור)). יתרה מכך: "במקביל לכך ישתמש בית המשפט, המפקח על הפירוק, בסמכותו לפי סעיף 156 של פקודת החברות לטובת נושה מובטח, וירשה לו לנקוט הליכים מחוץ למסגרת הפירוק, לשם מימוש הנכסים המשועבדים לו, אלא אם שוכנע בית המשפט שעל ידי מימוש הבטוחה במסגרת הפירוק יוכל הנושה המובטח לקבל את מלא הזכויות המגיעות לו..." (ע"א 213/59 סלומון נ' מקבל הנכסים הרשמי בתור מפרק "אורלוגין" בע"מ ואח', פ"ד יג 1228, 1231). 7. כך הוא כאשר הנושה המובטח מבקש לממש את ערובתו. קל וחומר בענייננו, כאשר התובע "יושב על הגדר" ואינו מבקש לנקוט הליכים למימוש המשכונות, אלא מבקש אך כי ינתן פסק דין המצהיר על זכותו לעשות כן (השווה: ע"א 128/98 (נצרת) טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' שלמה ארגוב, עו"ד, דינים מחוזי, כרך כו(9), 944 (החלטת כב' השופטת ד"ר נ. דנון)). ההליך בו נקט התובע, המעמיד לדיון את השאלה אם בכלל מעמדו הוא מעמד של נושה מובטח (למשל, בשים לב לאי רישום המשכון על נכסי הנתבעת 1 אצל רשם החברות (ראה: צ.כהן, שם, בעמ' 568)), מן הדין שיתברר בפני המפרק והנאמן בכפיפה אחת עם תביעותיהם של יתר נושי החייבים, הטוענים כי הם זכאים להיפרע מנכסי החייבים וכי התובע לא רכש כלל את המעמד ה"מיוחס" שהוא טוען לו. תוצאת אותו דיון תקבע, בין היתר, אם המטלטלין הממושכנים בענייננו נכללים בין הנכסים המוקנים למפרק ולנאמן, אם לאו. במילים אחרות, התובענה שבפני, שתכליתה אכיפת החיובים שחבים החייבים לתובע, אינה יכולה להתנהל בהתעלם מצו הפירוק וצווי כינוס הנכסים שהוצאו נגד החייבים. צווים אלה נועדו לקבץ את כל ההליכים נגד החייבים תחת כנפי הליכי הפירוק והכינוס ולמנוע המשכו של הליך "מתחרה" דוגמת זה שבפני, שהמפרק והנאמן אינם צדדים לו. כפי שצויין, בידי נושה מובטח קיימות מספר אופציות בעת פירוק או מתן צו לכינוס נכסי החייב, ואולם הוא מחוייב לבטא את בחירתו במסגרת הליכי הפירוק או כינוס הנכסים, ולא מלבר להם. הצורך בריכוז ההליכים אינו סובל פיזור התביעות בבתי המשפט השונים. אכן, המדובר בענייננו בתביעה שהצדדים לה הם גם נושי החייבים (ולא רק החייבים עצמם), ואולם המחלוקת הנטושה ביניהם מתייחסת לנכסי החייבים, וככזו עליה להתברר בפני המפרק והנאמן, המרכזים נכסים אלה, ואת התביעות הנוגעות להם, בידיהם. כפי שכבר צויין, המפרק והנאמן אינם צדדים להליך שבפני. 8. לא נשמטה מעיני העובדה, כי פסק הדין נגד הנתבעים 2 ו- 3 בת.א 8399/98 ניתן לפני שניתן צו הכינוס בעניינם, ואולם אין בעובדה זו כדי למנוע מן הנאמן לבדוק גם חוב המבוסס על פסק דין נגד החייב. "כוחו של הנאמן לברר את אמיתות החובות עומד לו גם לנוכח פסק שניתן בעניין אותם חובות. הוא מוסמך לערער אחר פסק דין המוגש לו..." (רע"א 7945/99 הנ"ל, בעמ' 528; וראה גם: ש.לוין וא. גרוניס, שם, בעמ' 280; ע"א 485/88 אי.פ.ק. בע"מ נ' עזבון אברהם גינדי ז"ל, דינים עליון, כרך כז, 513, דברי כב' השופט אור בפיסקה 7 של פסק הדין). 9. על יסוד כל האמור לעיל, אני מחליטה לקבל את הבקשה, כדלקמן: א. הדיון בתובענה בכל הנוגע לחייבים, הנתבעים 1-3, יעוכב. ב. צו המניעה הזמני שניתן על ידי כב' השופט צבן בתאריך 16.6.98 יעמוד בתוקפו למשך 60 ימים החל מהיום, על מנת לאפשר לתובע לפנות בבקשה מתאימה למפרק ולכונס , לפי הענין. ג. ב"כ הצדדים בתיק העיקרי יודיעו לבית המשפט תוך 14 יום מיום המצאת ההחלטה אם הם עומדים על ניהול התובענה בנוגע לנתבע הרביעי, או שמא ניתן להגיע להסדר מוסכם בענין זה. התובע ישלם למבקשות הוצאות הבקשה ושכר טירחת עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪ בתוספת מע"מ. המזכירות תמציא העתק ההחלטה לב"כ הצדדים (התובע והמבקשות), וכן לב"כ הנתבעת 12 (עו"ד נ. ליבמן), לב"כ הנתבעת 26 (עו"ד מ. אברהים) ולב"כ הנתבעת 35 (עו"ד ע. קויפמן). צוויםפירוק חברה