החלטה כתב התביעה 1. ביום 16.10.00 הגישה חברת אלרוב אזור מסחרי ממילא (1993) בע"מ (להלן - אלרוב), תביעה נגד אפרים הולצברג (להלן - הולצברג) ושמואל דוד קספר (להלן - קספר), לתשלום של 5 מיליון ש"ח בעילה חוזית, נזיקית, כספית. 2. בכתב התביעה נטען נגד הנתבעים כדלקמן: א. אלרוב, שהיא חברה פרטית רשומה בישראל, עוסקת בהקמתו ופיתוחו של המתחם הידוע כמתחם ממילא בירושלים, המקיף מאות אלפי מ"ר של מסחר, מגורים ומלונאות (להלן - הפרוייקט). ב. ההשקעה הכוללת בפרוייקט מסתכמת ביותר מ400- מיליון דולר, מתוכם כ150- מיליון דולר מיועדים להשקעה באזור המסחרי של הפרוייקט המקיף כ100,000- מ"ר של מסחר, מלונאות ומגורים (הוא הרלבנטי לענייננו). ג. הולצברג היה בזמן הרלבנטי לתביעה - מנכ"ל בפועל של חברת קרתא - חברה לפיתוח מרכז ירושלים בע"מ (להלן - קרתא), וקספר היה בזמן הרלבנטי לתביעה - דירקטור ויו"ר הדירקטוריון של קרתא. ד. קרתא היא חברה ממשלתית שהוקמה ב1972- כדי לשקם ולפתח את מתחם ממילא. ממשלת ישראל מחזיקה ב74.57%- ממניותיה, ועיריית ירושלים מחזיקה ביתר מניותיה. ה. מעשים ומחדלים של הנתבעים שנעשו תוך התעלמות מטובת קרתא גרמו להפרת קרתא את ההסכם שבין קרתא לאלרוב, (להלן - ההסכם), ועל כן הנתבעים אחראיים לגרם הפרת ההסכם. ו. בין אלרוב לקרתא התנהלה בוררות שבסופה ניתן פסק בורר שאושר ע"י בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בו נקבע, בבחינת השתק פלוגתא, הן כלפי קרתא והן כלפי הנתבעים - כי קרתא הפרה את החוזה, האחריות לעיכוב העצום בהקמת הפרוייקט רובץ לפיתחה של קרתא, וכי מעשיהם ומחדליהם של הנתבעים לא נעשו משיקולים ענייניים של טובת הציבור. ז. העיכוב בהקמת הפרוייקט הסב לאלרוב, ועדיין מסב לה - נזק של עשרות מיליוני ש"ח, ובגין נזק זה הוגשה תביעה זו. ח. תביעתה של אלרוב נגד קרתא נידונה ותידון במסגרת בוררות, בשל קיום סעיף בוררות ביניהן. ט. הנתבעים - ברשלנותם, מעשיהם, מחדליהם, וחוסר תום לב - אחראים כלפי אלרוב, ביחד ולחוד עם קרתא. י. ביום 28.3.89 נערך הסכם בין קרתא לבין קבוצת לדברוק (להלן - לדברוק) להקמת הפרוייקט. (להלן - ההסכם הראשון). על רקע עיכובים בהקמת הפרוייקט נחתם ביום 26.7.94 הסכם נוסף בין קרתא, לדברוק ואלרוב - שתיקן את ההסכם הראשון (להלן - ההסכם השני), על פיו קיבלה אלרוב מחצית מהזכויות והחובות של לדברוק בפרוייקט. (שני ההסכמים ביחד - להלן - ההסכם). בשנת 1996 רכשה אלרוב מלדברוק את המחצית השנייה של זכויות וחובות לדברוק בפרוייקט. י"א. התב"ע החלה על השטחים הרלבנטיים בפרוייקט - שונתה על פי התכנון של האדריכל ספדיה, כאשר רוב השינויים נעשו בתקופת ההסכם הראשון, לטענת אלרוב - על דעת קרתא ובאישורה. י"ב. בסוף 1997 הוגשה בקשה לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה לתיקון התב"ע (להלן - תב"ע ג'), ולצורך זה היה על קרתא לחתום על הבקשה כבעלת הזכויות בקרקע. ב9.9.97- פנתה אלרוב במכתב להולצברג בו הסבירה את פרטי תב"ע ג', לרבות התכנית לסגור את הארקדות שתוכננו בפרוייקט מלכתחילה. י"ג. הולצברג ידע על הצורך בתב"ע ג' שכן נהג לסייר בפרוייקט, ופרטיה הוסברו לו ע"י נציגי אלרוב. גם במהלך ינואר 1998 הסבירו נציגי אלרוב לקרתא, וכן להולצברג ולקספר כבעלי תפקידים בקרתא - את פרטי תב"ע ג' ונחיצותה להצלחת הפרוייקט. י"ד. ביום 8.1.98 מסרה אלרוב לקרתא ולנתבעים את מסמכי תב"ע ג' לאישורם וחתימתם. ט"ו. תב"ע ג' לא נחתמה ע"י קרתא והנתבעים, והם נקטו, אליבא דאלרוב - מדיניות מכוונת של סחבת, עיכובים והשהייה כדי לא לחתום על תב"ע ג', תוך ניסיון כושל ליצור מראית עין של "בדיקת העניין", והולכת אלרוב שולל בחוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים. כל בקשות אלרוב לחתום על תב"ע ג' - לא נענו. ט"ז. רק ביום 17.9.98, לאחר דיונים עקרים בדירקטוריון קרתא, ומשא ומתן למראית עין בין קרתא לאלרוב, באמצעות הנתבעים, הודיעה קרתא לאלרוב, בהנהגת הנתבעים - על סירובה לחתום על תב"ע ג' - "לאור התנגדות העקרונית של רוב החברים לסגירת הארקדות". י"ז. נוכח סירוב קרתא לחתום על תב"ע ג' - התקיימו הליכי בוררות בין אלרוב לקרתא, על פי סעיף הבוררות בהסכם. כב' השופט בדימוס שלום ברנר היה הבורר בין הצדדים. כסעד ראשון ועיקרי ביקשה אלרוב להורות לקרתא לחתום על תב"ע ג'. י"ח. התקיימו 29 ישיבות בוררות, נשמעו 29 עדים, ובהם - עדויות הנתבעים. י"ט. בהחלטת ביניים של הבורר מיום 3.2.99 - נעתר הבורר לבקשת אלרוב לתקן כתב תביעתה ולפצל סעדיה נגד קרתא באופן שתביעתה לפיצוי כספי מקרתא נמחקה מכתב התביעה באותו שלב. תביעה כספית נגד קרתא תוגש ע"י אלרוב במסגרת סעיף הבוררות ביניהן. כ. ביום 13.9.99 ניתן פסק בוררות בו נקבע, לטענת אלרוב - כי חטא הדחייה בלוח הזמנים בביצוע הפרוייקט - רובץ לפיתחה של קרתא. (עמ' 19-18 לפסק הבוררות); קרתא הפרה את סעיף 4.4.4 בהסכם בסרבה לחתום על תב"ע ג' תוך זמן סביר (30 יום) מיום שהתבקשה פורמלית לעשות כן; ואם חתימת קרתא על תב"ע ג' עדיין דרושה - עליה לתתה. כל האחריות לעיכובים ולדחייה בביצוע הפרוייקט - מוטלת על קרתא. (עמ' 24 לפסק הבוררות). (פסק הבוררות - נספח א' לתביעה). כ"א. פסק הבוררות אושר ע"י בית המשפט המחוזי בתל-אביב, אשר דחה את בקשת קרתא לבטלו (חסר תאריך על פסק הדין). (נספח ב' לתביעה). כ"ב. גם לאחר מתן פסק הבוררות ואישורו ע"י בית המשפט - סירבה קרתא לחתום על תב"ע ג' - עד שהתרצתה לעשות כן ביוני 2000. כ"ג. אלרוב טוענת כי הנתבעים הם אלה אשר גרמו לקרתא להפר את ההסכם עם אלרוב, ובכך עוולו כלפי אלרוב בעוולה של גרם הפרת חוזה, שכן מעשיהם ומחדליהם נעשו ביודעין וללא הצדק סביר; וכן הפרו הנתבעים את חובת הזהירות המוטלת עליהם כנושאי משרה בחברה ממשלתית, ונהגו בחוסר תום לב. כ"ד. כדי להוכיח את טענותיה האמורות של אלרוב נגד הנתבעים - ציטטה אלרוב מתוך פסק הבוררות ציטוטים המתייחסים לנתבעים בתור מנכ"ל קרתא ויו"ר הדירקטוריון שלה; ובמיוחד הדגישה אלרוב את חוסר האמון של הבורר בעדויותיהם של הולצברג וקספר, וקביעתו שדבריהם גדושים סתירות ותמיהות וקשה להסתמך עליהם; את קביעת הבורר שקרתא לא פעלה בשקידה ראויה ובתום לב כפי שהייתה צריכה לפעול; את קביעת הבורר שלא שיקולים ענייניים - תכנוניים או טובת הציבור עמדו לעיני מקבלי ההחלטות בקרתא; את דברי הבורר כי לקרתא לא היה שום נימוק ענייני - לגיטימי לדחות את הבקשה לחתום על תב"ע ג' באמצע ספטמבר 98', ונימוקי הארקדות - לא היו אמיתיים; ואת דברי הבורר כי נימוקים מסוימים הועלו ע"י קרתא רק בבוררות - ולא בזמן אמת. (עמ' 5, 6, 12, 14, 16, לפסק הבוררות). כ"ה. אלרוב טוענת כי הנתבעים עשו ככל יכולתם לעכב ולסכל את תב"ע ג' וחתימת קרתא עליה - משיקולים לא ענייניים, העומדים בניגוד לטובת קרתא והאינטרס הציבורי, ולכן אין הצדק סביר למעשיהם ומחדליהם. כ"ו. הנתבעים השהו את הדיונים בהנהלת קרתא ולכן תב"ע ג' נדונה רק פעמיים בדירקטוריון במהלך חצי השנה הראשונה להגשתה לאישור קרתא. כ"ז. הנתבעים דיווחו באופן סלקטיבי ביותר לדירקטוריון וניסו להלך עליו אימים בטענות מופרכות של הפרת ההסכם ע"י אלרוב, חריגות בנייה דמיונית, טענות בדבר הסתרת מידע ע"י אלרוב, ביצוע עבירות פליליות ע"י אלרוב, ניסיונות אלרוב לגרוע מחלק קרתא בפרוייקט ועוד. כ"ח. באוגוסט-ספטמבר 1998 התברר המניע האמיתי למעשיהם ומחדליהם של הנתבעים בכך שהם החלו במסע לחצים ואיומים כלפי אלרוב במטרה למנוע פתיחה בשבת של האזור המסחרי של הפרוייקט, ובכלל זה של בתי הקולנוע. כ"ט. הנתבעים מונו לתפקידיהם כמינויים פוליטיים, והכניסו למערכת שיקוליהם - שיקולים לא לגיטימיים שלא עלו בקנה אחת עם טובת קרתא, ובכך גרמו לה להפר את ההסכם. ל. משסירבה אלרוב להיכנע ללחצים אלה - החליט דירקטוריון קרתא לסרב לחתום על תב"ע ג', ובכך הפרה קרתא את ההסכם עם אלרוב, והבורר קבע כי נימוק הארקדות עליו התבססה החלטת הדירקטוריון - לא היה נימוק אמיתי. ל"א. בשל כך נהגו הנתבעים באופן אישי בחוסר תום לב כלפי אלרוב, וגרמו לקרתא להפר את ההסכם עמה ללא הצדק סביר, תוך שפעלו בניגוד לטובת קרתא ובניגוד לאינטרס הציבורי. ל"ב. הנתבעים אינם כשירים לכהן בתפקידים בהם כיהנו בקרתא. ביום 18.4.00 ניתן פסק דין ע"י בית המשפט העליון בו התקבלה עתירת אלרוב לבג"ץ, ונקבע כי לא ראוי שהולצברג ימונה מנכ"ל בפועל של קרתא בהתחשב בנסיבות המקרה, מה גם שמזה כשמונה חודשים הוא פועל כמנכ"ל ללא מינוי תקף, ואף סירב למלא שאלון כדרישת הוועדה לבדיקת מינויים. (פסק הדין של בית המשפט העליון - נספח ג' לתביעה). ל"ג. במאי 2000 פסלה וועדת רביבי לבדיקת מינויים את מועמדות הולצברג לתפקיד מנכ"ל קרתא מהטעם שאין לו הכישורים הדרושים לפי החוק. מהחלטה זו ניתן ללמוד כי גם בעת שכיהן בתפקידו בקרתא - לא היו לו הכישורים הדרושים לכך על פי החוק. (החלטת וועדת רביבי - נספח ד' לתביעה). ל"ד. גם לקספר לא היו הכישורים המתחייבים מחוק החברות הממשלתיות לכהן כיו"ר קרתא, שכן מונה לתפקידו בהיותו בן 29 ש', ללא ניסיון ניהולי מוכח, דבר שבא לביטוי באופן ניהולו ובתהליך קבלת החלטותיו. ל"ה. כדי להקטין נזקיה הגישה אלרוב את תב"ע ג' לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה - ללא חתימת קרתא; ועל אף שהוועדה המחוזית דנה בתב"ע ג' ללא חתימת קרתא - לא ניתן היה להפקידה להתנגדויות ללא חתימת קרתא, ובסופו של דבר נאלצה אלרוב להפסיק את ביצוע העבודות בפרוייקט והקבלנים המבצעים סילקו ידיהם מהאתר ועברו לפרוייקטים אחרים. ל"ו. נזקי אלרוב: (1) הפרוייקט היה אמור להסתיים לכל המאוחר בינואר 2000. (2) העיכוב בלוח הזמנים - עצר את הבנייה ויצר מצב של חוסר ודאות אם בכלל ניתן להמשיך בביצוע הפרוייקט. (3) ברור כי השלמת הפרוייקט תתעכב לפחות ב27- חודש. (4) לצורך הקמת הפרוייקט נטלה אלרוב הלוואות מגופים שונים, בסכום המגיע ליותר מ162- מיליון ש"ח נכון ליום 31.3.00. (5) הנזק עקב התארכות משך הפרוייקט ב27- חודש, בגין הוצאות מימון בלבד - עומד על 30,399.772 ש"ח + מע"מ, והוא נובע ישירות ממעשי הנתבעים ומחדליהם שגרמו להפרת ההסכם ע"י קרתא. (6) בנוסף הפקידה אלרוב בידי קרתא ערבויות בנקאיות בסכום כולל של 10 מיליון דולר. הארכת תוקפן כרוכה בעמלה של 0.85% לכל שנה לערבות של 4 מיליון דולר, ושל 1% ל6- מיליון דולר. כך שעלות העמלות בלבד לתקופת הדחייה מגעת ל1,015,555- ש"ח (כולל מע"מ). (7) בפסק הבוררות נקבע כי על אלרוב לשלם לקרתא דמי שימוש חודשיים בסך 5,088 דולר + מע"מ בגין מבנה בתחום הפרוייקט בו ממוקמים משרדי ניהול הפרוייקט של אלרוב. התארכות לוח הזמנים גורמת נזק ישיר של 659,636 ש"ח (כולל מע"מ) בראש נזק זה. (8) הוצאות חידוש העבודות בפרוייקט, לאחר הפסקתן, וההתארגנות מחדש - תגענה ל50- מיליון ש"ח - להערכת אלרוב. (9) לאלרוב נגרמו נזקים בהיקף עשרות מיליוני ש"ח (שהיקפם לא ידוע עדיין) בגין אבדן רווחים, הפסד הזדמנויות עסקיות, עלויות תקורה ותחזוקת אתר הפרוייקט בתקופת עיכוב הבנייה, תביעות קבלנים ונותני שירותים בגין הפסקת ההתקשרות עמם, ביטול עסקות מכר ושכירות בפרוייקט, ועוד. אלרוב מעריכה כי סכומים אלה יגיעו לכ100- מיליון ש"ח, ושיעורם המדויק יתברר בעתיד. (10) מעשי הנתבעים ומחדליהם גרמו לאלרוב נזקים ביותר מ185- מיליון ש"ח, והנתבעים ביחד ולחוד עם קרתא - אחראיים להם, אולם אלרוב מעמידה את סכום התביעה נגדם על 5 מיליון ש"ח בלבד. העילות המשפטיות לתביעה נגד הנתבעים: ל"ז. הפרת סעיפים 35, 62 ו63- לפקודת הנזיקין (נוסח חדש); והפרת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-. השתק פלוגתא ל"ח. בפסק הבוררות נקבעו קביעות עובדתיות פוזיטיביות המקיימות השתק פלוגתא בין אלרוב לנתבעים בעניינים רבים, בהם הפרת קרתא את ההסכם, ומעשיהם ומחדליהם של הנתבעים שהביאו להפרה זו. מעשה בית דין ל"ט. פסק הבוררות מחייב את הנתבעים כמעשה בית דין לכל דבר ועניין על פי סעיף 21 לחוק הבוררות, תשכ"ח1968- הקובע: "בכפוף לסעיפים 24 עד 28 ובאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות, מחייב פסק הבוררות את בעלי הדין וחליפיהם כמעשה בית דין (ההדגשה - ע"י אלרוב). בקשה למחוק או לדחות את התביעה על הסף 3. ביום 12.2.01 הגישו הנתבעים בש"א 5508/01 בה ביקשו למחוק או לדחות את התביעה נגדם על הסף, וזו הבקשה בה אני דנה בהחלטה זו. 4. ואלה נימוקי המבקשים/הנתבעים (להלן - הנתבעים) לבקשה לדחות את התביעה על הסף: א. התביעה אינה מגלה עילה כלשהי נגד הנתבעים. ב. התביעה סומכת טענותיה על קיום מעשה בית דין והשתק פלוגתא בקביעות הבורר בפסק הבוררות, אך במקרה דנן אין להחיל כללים אלה ויש לדחותם על הסף. ג. הנתבעים אינם כופרים כי היו נושאי משרה בקרתא מ1997-. ד. דירקטוריון קרתא קיים מספר רב של ישיבות בעניין בקשת התובעת לאישור תב"ע ג'; וקרתא, באמצעות הדירקטוריון שלה - סירבה לאשר את תב"ע ג' מנימוקים שונים, תוך הפעלת שיקול דעת רחב, מקיף וענייני; תוך קבלת ייעוץ משפטי, הנדסי, ותכנוני; ולאחר שהנתבעים איפשרו למנהלי אלרוב ועורכי דינה - לשטוח טענותיהם בישיבת הדירקטוריון של קרתא. ה. במהלך הבוררות ביקשה אלרוב כי בשלב הראשון תידון רק תביעתה לאישור תב"ע ג', ובשלב השני תידון תביעתה הכספית - שיפוי נזקיה בשל ההפרה הנטענת, ובקשתה התקבלה והדיון פוצל. ו. ב13.9.99- ניתן פסק הבורר בו נקבע כי קרתא הפרה את סעיף 4.4.4 בסרבה לחתום על תב"ע ג' זמן סביר מיום שהתבקשה פורמלית לעשות כן, ונקבע כי קרתא הייתה חייבת לחתום על תב"ג ג' לא יאוחר מיום 28.2.98. ז. התביעה הנגדית שהגישה קרתא נגד אלרוב - התקבלה בחלקה, ואלרוב חויבה לשלם כספים רבים לקרתא. ח. אלרוב מאשרת כי היא ממשיכה להתדיין בבוררות עם קרתא בסוגיית השיפוי הכספי לנזקיה הנטענים של אלרוב. ט. פסק הבוררות אכן אושר על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב. י. התביעה בפני בית משפט זה היא תביעה נוספת של אלרוב, הפעם נגד שני נושאי משרות בקרתא, כאשר אלרוב מבקשת ליישם כנגד נושאי המשרות בקרתא - את קביעות הבורר בפסק הבוררות. י"א. כלל הוא כי קיימת הפרדה בין אישיותה המשפטית של חברה לבין נושאי משרה בה. נושאי משרה בחברה אינם אחראים כלפי צד ג' שהתקשר בהסכם עם החברה. עצם מעמדו של נושא משרה בחברה או בכל תאגיד אחר - אינו מטיל עליו אוטומטית אחריות אישית בנזיקין בגין עוולות שהתאגיד אחראי להן. י"ב. אין בפני בית המשפט נתונים עובדתיים המגבשים חובת זהירות עצמאית - אישית של הנתבעים אשר פעלו בהנחיית כל חברי הדירקטוריון וקרתא. (ע"א 4612/95 איתמר מתתיהו ואח' נ' יהודית שטיל, פד"י נ"א(4) 769). י"ג. יש לכבד את הבחירה החוזית של הצדדים להתקשרות אשר נושא המשרה אינו צד לה. י"ד. הטלת אחריות על נושא משרה על בסיס עוולת רשלנות כל אימת שמתרחשת הפרה של התקשרות ע"י תאגיד - עלולה לסכל את הבחירה החוזית, ואינה מתיישבת עם עיקרון ההפרדה בין אישיות התאגיד לבין אישיות נושא המשרה בתאגיד. ט"ו. העוולה של גרם הפרת חוזה מניחה ניתוק משפטי בין המשדל לבין המשודל, ועל כן לא ניתן לייחס לנושא משרה עוולה של גרם הפרת חוזה ע"י התאגיד בו הוא נושא משרה. (גרם הפרת חוזה - דיני הנזיקין ועוולות שונות - נילי כהן, טדסקי עותק תשמ"ו, עמ' 112-111): "כאשר מנהל פעל במסגרת סמכותו וגרם לחברה להפר חוזה, לא מתקיים ניתוק כזה. פעולתו היא פעולת החברה. לא ניתן לנתק בין המנהל לבין החברה. החברה היא מפרה של החוזה והמנהל 'יוצא מהתמונה'. למרות שהמנהל גרם לכך שהחברה תבצע פעולה 'בלתי חוקית של הפרת חוזה' נראה שאם הדבר הוא לטובת החברה, עדיין ראוי להתייחס אל המנהל כאל אורגן של החברה". ט"ז. על פי התשתית שהניחה אלרוב בתביעתה - אין בה כדי לבסס את עוולות התביעה כנגד הנתבעים, לרבות עילת הרשלנות וגרם הפרת חוזה, ועל כן דין התביעה להידחות מחוסר עילה. י"ז. לא נתקיימו התנאים לקיום השתק עילה בהעדר זהות בין הצדדים לבוררות לבין הצדדים לתביעה זו, שכן הנתבעים בכל אחד מן ההליכים - שונים. שאלת חבותם האישית של הנתבעים - טרם נדונה במסגרת משפטית כלשהי. י"ח. התביעה שנדונה והוכרעה ע"י הבורר , שעל פסקו סומכת אלרוב בתביעתה נגד הנתבעים כאן - הייתה תביעה בין אלרוב לקרתא, ובעילה חוזית בלבד. אין בכוח פסק הבורר שפסק ביחסים החוזיים בין אלרוב לקרתא - להוות השתק עילה כנגד הנתבעים, ובעילה נזיקית. י"ט. במקרה הנדון: אין זהות בין המתדיינים בשני הפורומים, ואין זהות בפלוגתאות בשני הפורומים; כ'. אלרוב טוענת להשתק מכוח סעיף 21 לחוק הבוררות על בסיס הטענה כי הנתבעים הם חליפיה של קרתא - אולם הנתבעים אינם חליפיה של קרתא שכן זכויותיה וחובותיה של קרתא לא הוסבו אליהם אלא נותרו בידי קרתא, והנתבעים הם רק שני נושאי משרות בקרתא, ועל כן לא ניתן לתבעם מכוח סעיף 21 לחוק הבוררות. כ"א. לנתבעים לא היה אינטרס כספי או רכושי בתוצאות הבוררות. כ"ב. כתב הטענות שהוגש לבורר ע"י אלרוב נגד קרתא - לא גילה כל טענה אישית נגד הנתבעים, ועל כן לא סברו הנתבעים, בעת שהופיעו בבוררות - כי עליהם להתגונן אישית נגד טענות אישיות נגדם. כ"ג. הנתבעים לא היו בעלי שליטה בדיון בבוררות, לא נטלו חלק אקטיבי או פסיבי בניהול הליך הבוררות, ועל כן גם לא היה להם יומם באותו הליך. כ"ד. עניינם האישי של הנתבעים - לא הוצג כלל בהתדיינות בבוררות. כ"ה. הנתבעים לא היו שותף פעיל בהליך הבוררות בין אלרוב לקרתא, לא התקיימו תנאי קירבה שיש בהם כדי לגרום שפסק הבוררות יהווה השתק לגבי הנתבעים; על כך אין הנתבעים כבולים לממצאי פסק הבורר . כ"ו. גם אם בית המשפט ינקוט בגישה מרחיבה שטרם נקלטה בישראל, ויחיל דיני השתק על זר, הרי לפי הגישה המרחיבה ביותר - דיני ההשתק הם מגן ולא חרב. (ע"א 2590/90 שוש ניסים נ' עו"ד מנחם דניאלי, פד"י מ"ח(3) 846). יש להיזהר זהירות רבה בהפעלת דיני ההשתק על זר, כדי שייעשה בדרך הוגנת ולא באופן שרירותי. רק אם שוכנע בית המשפט כי ניתנה לבעל הדין (בהליך שלפניו) במסגרת ההליך השיפוטי (האחר) בו נקבע ממצא - הזדמנות מלאה והוגנת להתדיין באותה פלוגתא - יש הצדקה, מטעמים של טובת הציבור, לשלול ממנו הזדמנות נוספת. אם מסיבה כלשהי נמנעה מאותו בעל דין האפשרות למצות את זכותו - יהיה זה בלתי הוגן לשלול ממנו את ההזדמנות לעשות כן בהליך הנוכחי, רק משום שפורמלית היה לו יומו בבית המשפט בהליך האחר. כלל מעשה בית דין חייב להידחות ולסגת מפני שיקולי הגינות כלפי בעל הדין. הפעלה אוטומטית של כלל זה במקרים כאלה - תהיה שרירותית, ותוצאותיה הרות גורל להליכי משפט הוגנים ולבירור האמת בהתדיינות השנייה. ("מעשה בית דין בהליך אזרחי - ד"ר זלצמן, עמ' 144). מסקנות 5. נראות לי טענות הנתבעים מטענות התובעת, וזאת מהסיבות הבאות (לאו דווקא לפי סדר חשיבותן): א. העדר כשירות הנתבעים (1) הנתבעים לא מינו את עצמם לתפקידיהם בקרתא. הם מונו ע"י מי שמוסמך למנותם, ועל כן לא ניתן לדרוש מהם פיצוי אישי בשל כך שקרתא פעלה שלא כראוי כנגד אלרוב משום שמונו לה כפונקציונרים - אנשים שאינם כשירים לשאת במשרות אליהן מונו. (לעניין זה אני יוצאת מן ההנחה של אלרוב כי הנתבעים אינם כשירים לשאת בתפקיד מנכ"ל קרתא ויו"ר הדירקטוריון של קרתא - מבלי להביע דעתי אם טענה זו נכונה, אם לאו). (2) חוסר כשירותם של הנתבעים (בהנחה שאכן אינם כשירים לתפקידים אליהם מונו) - אינו יכול לשמש עילה לתביעה אישית נגדם, כאשר מי שהפרה את ההסכם עם אלרוב - הייתה קרתא, שהרי הנתבעים לא התחייבו בהסכם כלשהו, התחייבות אישית כלשהי - כלפי אלרוב. (3) אם לאלרוב טענה נגד מינוי אנשים לא כשירים לכהן בתפקידי מפתח בקרתא - עליה לבוא בטרוניה אל מי שמינה אותם, ולא אל הממונים עצמם. ב. השתק עילה והשתק פלוגתא (1) אין מחלוקת כי הנתבעים לא היו צד בבוררות בין אלרוב לקרתא. (2) העובדה שהנתבעים השתתפו בדיוני הבוררות בין אלרוב לקרתא בצורה כלשהי, בין כמי שמתעניין בהליכים בתור מנכ"ל או יו"ר הדירקטוריון של קרתא, או בהיותם עדים מטעם קרתא - איננה הופכת אותם לצדדים לאותה בוררות. ממצאים שנקבעו בפסק הבוררות ביחסים שבין אלרוב לקרתא, גם אם הם מסתמכים על עדויות הנתבעים באותו הליך - אינם יכולים לשמש השתק פלוגתא או השתק עילה בתביעה של אלרוב נגד הנתבעים אישית. (3) הנתבעים לא הוזהרו קודם הליך הבוררות בין אלרוב לקרתא, ובמהלך הליך הבוררות - כי כל ממצא שייקבע בהליך הבוררות יוכל לשמש נגדם בהליך אחר. (4) יתר על כן, בהליך הבוררות לא הובהר כי לאלרוב טענות אישיות נגד הנתבעים וכי בדעת אלרוב להגיש נגדם תביעה אזרחית אישית בה ייעשה שימוש בממצאים שייקבעו בבוררות. (5) התוצאה היא כי לנתבעים לא היה יומם בבוררות כנתבעים; הם לא ידעו כי עליהם להתגונן מפני תביעה אפשרית כזו; ולא העלו על דעתם כי ממצאים שנקבעו בבוררות בין אלרוב לקרתא - עלולים להביא לתביעה אישית נגדם מבלי לתת להם אפשרות להתגונן, בתואנה שיש נגדם השתק פלוגתא והשתק עילה בפסק בוררות שהם לא היו צד לאותה בוררות. (6) ברור ומובן כי אנשים אינם נוהגים באופן זהה כאשר הם נתבעים, לדרך בה הם נוהגים כאשר הם עדים במשפט שאינם צד בו. נתבע יכול להביא עדים מטעמו להוכחת אמיתות טענותיו ולחיזוקן, דבר שאין עד יכול לעשות. אפשר שאם הנתבעים היו יודעים בעת קיום הליך הבוררות - כי הם צפויים להיתבע אישית ע"י אלרוב, היו מביאים כעדים מטעמם את חברי הדירקטוריון אשר יעידו אם הנתבעים הם אלה שסירבו לחתימה על תב"ע ג', או אם הם משכו לכיוון האמור או חברי דירקטוריון אחרים; מי שכנע את מי; מה היו נימוקי חברי הדירקטוריון לאי-חתימה על תב"ע ג'; ואולי הבורר היה מגיע למסקנות שונות באשר לאמינות הנתבעים אילו שמע עדויות ספציפיות של הנתבעים ושל עדים אחרים - בכיוון זה. (7) יש לקבוע חד-משמעית כי הממצאים שנקבעו בפסק הבוררות ע"י הבורר הנכבד - תקפים ככל שהדבר נוגע ליחסים בין אלרוב לקרתא, אך אינם תקפים כלל, ולא ניתן להסיק מהם מאומה, ככל שהם נוגעים להליך שהנתבעים לא היו צד בו. (8) אני קובעת, איפוא, כי אין בממצאי פסק הבוררות משום השתק עילה או השתק פלוגתא לגבי חלקם של הנתבעים בהפרות ההסכם ע"י קרתא. ג. גופים נפרדים (1) אין צריך לומר כי חברה היא גוף משפטי שונה ונפרד מבעלי מניותיה, מחברי הדירקטוריון שלה, ממנהלים שונים שבה, ומעובדיה. (2) מי שבוחר לעשות הסכם עם חברה, והחברה מפרה את ההסכם - עליו לתבוע את החברה ולא את בעלי מניותיה או נושאי המשרות השונים בתוכה. (3) בנסיבות מיוחדות ניתן לעשות "הרמת מסך" - כמו במקרה של הברחת נכסים, אך המקרה שלפנינו איננו שייך לאותן נסיבות מיוחדות המצדיקות "הרמת מסך". (4) חברת קרתא איננה חידלת פירעון, ואם ייפסק בבוררות בינה לבין אלרוב כי הפרת ההסכם על ידי קרתא גרמה נזקים כספיים לאלרוב - תוכל אלרוב להיפרע מקרתא. (5) אם בעלי המניות שגו בבחירת הנתבעים כנושאי משרות בכירות בקרתא; או אם הנתבעים שגו בהחלטותיהם במסגרת תפקידיהם בקרתא בכל הנוגע ליחסי קרתא/אלרוב - קרתא היא זו האחראית על הנזקים שנגרמו ממעשיהם, ממחדליהם, ומרשלנותם של בעלי המשרות הבכירות שבה, ועליה לשאת בנזק. (6) מובן כי אם קרתא תחשוב שהנתבעים פעלו בזדון, שלא בתום לב, וברשלנות המצדיקה הגשת תביעה נגדם לשיפוי קרתא בגין הנזקים שהנתבעים גרמו לקרתא - תוכל קרתא לשקול הגשת תביעה נגדם. לאלרוב אין זכות תביעה נגד הנתבעים שכן אין לה כל הסכם עמם, ומשום שמי שהפר את ההסכם בין אלרוב לקרתא - היא קרתא, וכך אף נטען בתביעת אלרוב נגד קרתא. (7) כל עוד הנתבעים אינם ערבים אישית לקיום קרתא את ההסכם עם אלרוב - אין אלרוב זכאית לתבוע את הנתבעים אישית על הפרת קרתא את ההסכם שלה עם אלרוב. אין יריבות בין אלרוב לנתבעים. ד. לגופו של עניין המנהל הכללי (1) הולצברג היה מנכ"ל קרתא בתקופה הרלבנטית. (2) זכותו, חובתו ותפקידו של מנכ"ל קרתא להביא כל נושא הנראה לו בעייתי בהתנהגות אלרוב - לתשומת לב דירקטוריון קרתא לצורך קיום דיון בבעיה ולקבלת החלטות לגביה. (3) אין צריך לומר כי על מנכ"ל חברה לפעול על פי הוראות דירקטוריון אותה חברה, וכל עוד הוא פועל על פי הוראות דירקטוריון החברה - אין לבוא אליו בטרוניות אישיות על מלאו אחר הוראותיה. (4) אילו מנכ"ל חברה היה פועל בניגוד להחלטות הדירקטוריון שלה - אפשר וצריך היה לבוא אליו בטרוניה אישית. (5) אי לזאת, כל עוד פעל הולצברג על פי הוראות הדירקטוריון של קרתא - אין בסיס לתביעה אישית נגדו. ה. הדירקטוריון (1) קספר היה יו"ר הדירקטוריון של קרתא בתקופה הרלבנטית. (2) דירקטוריון קרתא מנה באותה עת (על פי הפרטיכלים שלו - נספח ט"ז לאוגדן הנספחים ולכתב ההגנה של הנתבעים) - 10 חברי דיקרטוריון נוספים. (3) בישיבות הדירקטוריון של קרתא (על פי הפרטיכלים שלו) נכחו בנוסף לחברי הדירקטוריון - גם מנכ"ל קרתא, יועצים משפטיים, מבקר פנימי, איש רשות החברות הממשלתיות, מזכיר קרתא, מנהלת החשבונות של קרתא, אדריכל קרתא, איש משרד השיכון, חשב קרתא, רואה החשבון של קרתא - לפי העניין. (4) החלטות הדירקטוריון התקבלו בהצבעת חברי הדירקטוריון. (5) ביום 26.11.97 נדון בדירקטוריון נושא הפרוייקט ונאמר בדיון כי אלרוב חייבת לקרתא מאות אלפי דולרים ואינה מתייחסת לפניות קרתא. דיונים נוספים בנושא תב"ע ג' התקיימו בדירקטוריון קרתא בימים 9.2.98, 30.3.98, 2.6.98, 21.6.98, 7.7.98, 19.7.98, 26.7.98, 16.9.98, 14.10.98, 3.11.98, 25.11.98. (6) לישיבת דירקטוריון קרתא שהתקיימה ביום 7.7.98 - הוזמנו נציגי אלרוב, והופיעו ארבעה נציגים, בהם אלפרד אקירוב - מנכ"ל אלרוב, שני יועצים משפטיים של אלרוב, ודני גולן. הדירקטוריון שמע את דברי אקירוב, ודן באריכות בנושא. (7) בפני הדירקטוריון הובאו עמדות היועץ המשפטי של קרתא ואדריכל קרתא, והתקיימו דיונים מפורטים, תוך בקשות לקבל פרטים נוספים הדרושים לצורך קבלת החלטות, והמשך דיונים לאחר קבלת פרטים. (8) כל הדיונים היו לגופו של עניין, ומתוך כוונה שהחלטות הדירקטוריון שתתקבלנה - תהיינה לטובת קרתא (כפי שעולה מהפרטיכלים של הדירקטוריון). (9) חברי הדירקטוריון השתתפו בדיונים ובבירורים באופן פעיל, ולא פעלו כחותמת גומי של יו"ר הדירקטוריון או מנכ"ל קרתא. (10) החלטות הדירקטוריון התקבלו בהסכמה או ברוב דעות. (11) אין להתייחס לחברי הדירקטוריון שמונו ע"י בעלי המניות - ממשלת ישראל ועיריית ירושלים - כאל מריונטות שיו"ר הדירקטוריון או המנכ"ל יכולים למשכם בחוטים כדי שיחליטו כפי שרוצים יו"ר הדירקטוריון או המנכ"ל. (12) אי לזאת אין לנתק את פעולות הנתבעים או מחדליהם מן העובדה שהם פעלו על פי החלטות הדירקטוריון, דהיינו - על פי החלטות קרתא. (13) גם אלרוב איננה טוענת כלפי הנתבעים כי הם פעלו בניגוד להחלטות דירקטוריון קרתא ובכך גרמו להפרת ההסכם. טענת אלרוב היא כי קרתא הפרה את ההסכם עם אלרוב, אך אלרוב בחרה לתבוע אישית אחד מתוך חברי הדירקטוריון של קרתא (במקרה זה - את יושב הראש של הדירקטוריון) - תוך התעלמות מיתר חברי הדירקטוריון שקיבלו החלטת כפי שקיבלו, ואת מנכ"ל קרתא - שביצע את החלטות הדירקטוריון, בטענה שהנתבעים ספציפית הם אלה שגרמו להפרת ההסכם ע"י קרתא. נוכח דיוני הדירקטוריון של קרתא והחלטותיו - הטענה נגד הנתבעים כאילו הם הם אלה שגרמו להפרת ההסכם ע"י קרתא - היא טענה חסרת בסיס כלשהו. (14) גם טענת אלרוב כאילו הנתבעים פעלו בניגוד לטובת קרתא - היא טענה חסרת בסיס, שהרי הנתבעים פעלו על פי החלטות הדירקטוריון של קרתא - אשר מדיוניו לא עולה כי הדירקטוריון החליט לפעול בניגוד לטובת קרתא; ואף לא סביר לקבוע, או אפילו להניח - שכל דירקטוריון קרתא, או רובו - פעל במודע בניגוד לאינטרסים של קרתא. (15) אפשרי שההחלטות שקיבל הדירקטוריון של קרתא הוכחו בדיעבד כהחלטות לא נכונות, או החלטות שפגעו בקרתא ועלולות לעלות כספים לקרתא אם וכאשר תחויב בפיצוי אלרוב. אולם מדיוני הדירקטוריון (כפי שמופיעים בפרטיכלים) עולה בבירור שכוונת חברי הדירקטוריון בדיונים ובהחלטות הייתה להשיג את טובת קרתא, ולא את רעתה. (16) אלרוב היא חברה פרטית, ובתור שכזאת המנכ"ל והדירקטוריון שלה מתמנים ע"י בעלי מניותיה הספורים. סביר כי מנכ"ל אלרוב וחברי הדירקטוריון שלה - חשים מחויבות אישית לבעלי מניותיה הספורים של אלרוב, ומזהים את טובת החברה עם טובת בעלי המניות. לא ייפלא, איפוא, כי אלרוב (באמצעות אלפרד אקירוב) סברה כי דירקטוריון קרתא בוודאי מחליט על פי מה שמנכ"ל קרתא ויו"ר הדירקטוריון שלה - מכתיבים לדירקטוריון, כפי שסביר להניח - קורה באלרוב. נראה כי שכחה אלרוב שקרתא היא חברה בבעלות ממשלת ישראל ועיריית ירושלים וחברי הדירקטוריון שלה מתמנים על ידי אלה; חברי הדירקטוריון של קרתא אינם תלויים, אינם שבויים, ואינם מקבלים הוראות - ממנכ"ל קרתא ומיו"ר הדירקטוריון שלה. אפילו היו הנתבעים מנסים לשכנע את הדירקטוריון להפר את ההסכם עם אלרוב (ואין ראייה בפרטיכלים כי עשו כן) - עדיין מדובר בחברי דירקטוריון רציניים, שמונו על-ידי וועדת מינויים שאיננה קשורה לקרתא, מונו בזכות כישוריהם, ולא ניתן להשפיע עליהם אלא בנימוקים לגופו של עניין. (17) אי לזאת, אין מקום לתבוע את הנתבעים אישית במנותק מקרתא ומהדירקטוריון שלה. ו. סוף דבר דין תביעה זו להידחות על הסף. ז. דחיית התביעה איננה מותירה את אלרוב ללא סעד, שכן התביעה הנכונה שלה היא נגד קרתא, וכל סעד שייפסק לזכותה - תוכל לקבל מקרתא. ח. לאלרוב היה ברור מראש, עם הגשת התביעה, כי סיכוייה להיפרע מהנתבעים - איננו עומד בשום יחס סביר לסיכוייה להיפרע מקרתא, שכן הנתבעים אינם בעלי הממון העומדים מאחורי קרתא. ט. נראה, איפוא, כי תביעה זו הוגשה ע"י אלרוב שלא בתום לב, ורק כדי להציק לשני הנתבעים מטעמים השמורים עם אלרוב. (אולי משום שאלרוב סברה שהנתבעים, כבעלי משרות בכירות בקרתא, יכלו לעזור לקרתא יותר משעשו בפועל). י. יכולתי להסתפק במחיקת התביעה. אולם מאחר שנראה לי כי מדובר כאן במעין מסע אישי נגד הנתבעים, ואני חוששת שמחיקת התביעה תביא להגשתה מחדש, תגרום בכך להוצאות מיותרות לנתבעים, ותעסיק את בתי המשפט לשווא - אני מבכרת לדחות את התביעה מן הטעמים המפורטים בהחלטה זו. י"א. אני פוסקת, איפוא, כפסק דין - כי התביעה נדחית. י"ב. אלרוב תשלום לנתבעים הדדית הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 250,000 ש"ח + מע"מ. סכום זה ישא ריבית והצמדה כדין מהיום ועד יום התשלום בפועל. י"ג ההחלטה ופסק הדין ניתנו בהעדר הצדדים ויישלחו אליהם ע"י מזכירות בית המשפט. הפרת חוזהחוזהבניהחוזה בניהירושלים