פסק דין 1. התביעה מלכתחילה הוגשה כנגד שני נתבעים. נתבעת מס' 1 חברה, שהיא הנתבעת נשוא פסק-דין זה, וכנגד נתבעת נוספת, גב' זיוה רביד, אשר החזיקה ברוב מניותיה של אותה חברה. כנגד נתבעת זו ניתן פסק-דין הדוחה את התביעה, לאחר שנקבע כי לא הוכחה יריבות משפטית בין הנתבעת באופן אישי לבין התובעת (להלן: פסק-הדין בהתדיינות הראשונה). 2. כנגד הנתבעת מס' 1 (להלן: הנתבעת) ניתן בזמנו פסק-דין, שחייב אותה לשאת במלוא סכום החוב הנתבע, בהעדר "התייצבות כדין", בהעדר יפויי כוח, מטעם בא-כוחם, ובשל אי יכולת משפטית של בא-כוחה להעלות טענות לגבי כשירותה ומעמדה של הנתבעת עצמה. פסק-הדין ניתן ביום 19/8/96. על פסק-דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון, שנתקבל (ע"א 6661/96). עם קבלת הערעור, חזרה התובעת וביקשה ליתן פסק-דין, ללא צורך בשמיעת ראיות נוספות, וזאת לאור ההליך שנתקיים בין התובעת, לבין גב' זיוה רביד (בש"א 5445/99). בישיבת בית המשפט ביום 22/11/99 הוצע הסדר דיוני, בשאלות שבמחלוקת שהוגדרו על-ידי בית המשפט (ראה החלטה ע' 12-11). בישיבת בית המשפט ביום 11/4/00 ביקשה התובעת באמצעות בא כוחה להציג ראיות נוספות לתיק. למרות שנשמרה זכותה לעשות כן, לא הוצג דבר. בסופו של דבר חזרה התובעת על טענתה, כי לא קיימת יריבות בין התובעת לנתבעת, ואולם הוסכם, כי הצדדים יטענו על סמך החומר שבתיק (ע' 16 לפרוטוקול). 3. אין מחלוקת כי בין התובעת (להלן: העירייה) לבין חברת רם סע בע"מ נחתם הסכם ביום 1/10/83 שענינו תשלום בגין פינוי אשפה, במזבלה בחוף שמן. התשלום המוסכם הוא אגרה המתחייבת בגין העברת פסולת למזבלה העירונית, מכוח סעיף 28א' לחוק עזר לחיפה (שמירת הסדר והנקיון), התשמ"ב1981- (להלן: חוק העזר). על פי האמור שם "לא ירוקן אדם במזבלה או זבל מתוך כלי רכב כלשהו, אלא אם כן ישלם לעירייה אגרה בשיעור שנקבע בתוספת הראשונה לעניין פינוי פסולת מפעל". ההסכם המסדיר את נושא האגרה, ואשר נחתם, כאמור ב- 1/10/83, הוארך מידי פעם. כך למשל עולה ממסמך ההארכה שנחתם ב- 8/2/89. על אותו מסמך מופיעה חותמת "רם-סע פינוי פסולת ממעגן הדיג מפרץ חיפה טל: 04-8673313". על גבי אותה חותמת הופיעה גם חתימתה של גב' רביד, הנתבעת בהתדיינות הראשונה ומי שהייתה בעלת המניות בחברה. 4. המחלוקת בין הצדדים יכולה הייתה להתמקד למעשה בשני נושאים עיקריים: האחד, נושא גודל החוב והיקפו, והאחר, חובתה של הנתבעת לשאת בחוב זה. בנושא הראשון, גובה החוב, למרות שלא ניתן לדבר על מעשה בית דין, הרי שלאור ההסכמה הדיונית שהייתה בין הצדדים, ובהנחה שיש אכן קביעת ממצא בנושא, בפסק-הדין בהתדיינות הראשונה, הרי שהתוצאה המתבקשת היא שהחוב הנתבע היה לחוב פסוק. אבהיר מסקנה זו. כאמור, על-פי הסכמה דיונית, שנרשמה בפרוטוקול ביהמ"ש ביום 25/6/00 (עמ' 16 לפרוטוקול), כל ההליכים שהיו בפני ביהמ"ש במסגרת ההתדיינות הראשונה, מחייבים את הצדדים, הגם שנשמרה להם הזכות להעלות כל טענה שימצאו לנכון לעשות, על אותו בסיס. באותה ישיבה, הטענה היחידה שהעלה עו"ד גולדברג התמקדה בהוכחת קיום יריבות בין התובעת לנתבעת. יתר על כן, גם בסיכומיו לא הועלתה כל טענה לגובה החוב הנטען. זאת ועוד, על אף שנשמרה זכותה של הנתבעת להעלות טענות בנושא גובה החוב לרבות אפשרות להציג ראיות נוספות מעבר לאלה שהוצגו, לא מצאה לנכון הנתבעת לממש זכות זו, ולמעשה לא ביקשה הנתבעת לקיים הליך של הבאת ראיות, כדי לבסס עמדתה. הפועל היוצא הוא, שאין בפני ראיות נוספות מעבר לאלה שהיו בהתדיינות הראשונה המחייבים בדיקה נוספת של גובה החוב. 5. עיון בפסק-הדין, שניתן בהתדיינות הראשונה מעלה, כי נקבע שם ממצא חד משמעי לפיו הוכיחה העירייה את החוב הנתבע, וזאת לאחר הבאת ראיות על ידי העירייה. בסעיף 6 לפסה"ד נפסק: "בשאלה של גובה החוב, נראה כי העירייה הוכיחה במידה הנדרשת כי החשבונות שהוגשו אכן קובעים את היקף הפסולת שבגינה נקבעה האגרה המחייבת. לגבי התקופה מנובמבר 88 עד אפריל 89, התברר הנושא במסגרת התביעה בת"א 10192/89. במסגרת אותו בירור אף מונה מומחה מטעם בית המשפט - רו"ח - אשר אישר את תביעת העירייה. הערעור שהוגש (ע"א 69/94) נדחה, למעט תיקון בעל הדין הרלוונטי". (עמ' 5-4 של פסה"ד) בהמשך, בהתייחס למסקנה העולה מהבאת הראיות בפני נקבע: "אותה דרך פעולה ואותה מסקנה עולה מהעדויות שהוצגו ומן החשבונות שצורפו לתיק בפני. לחברה היו משאיות בנפחים שונים, משהגיעה הפסולת למזבלה, זו נשקלה ונמדדה, ובמידת הצורך תוקנו הנתונים. לכן, יש במסמכים שצורפו לרבות העדויות שהושמעו מטעם העירייה לעניין זה כדי להקים תשתית ראייתית מספקת, להוכחה לכאורית של תביעתה" (סע' 7 בעמ' 5 לפסה"ד). בסופו של דבר לאחר ניתוח הראיות הנוספות נקבע הממצא המחייב לפיו: "לאור האמור לעיל אני קובעת כי הוכח סכום החוב, כפי שפורט ונקבע בכתב התביעה של העירייה...". לאור האמור לעיל, ובהסתמך על ההסדר הדיוני שפורט לעיל, יש לקבוע, כי חוב העירייה הנתבע, גם בין בעלי הדין הנוכחים, הוכח. 6. יתר על כן, לאותה תוצאה ניתן היה להגיע, גם אלמלא הייתה הסכמה דיונית מכוח תחולתם של דיני מעשה בי-דין, כאשר הקביעות האמורות מחייבות מכוח השתק פלוגתא. כלל השתק הפלוגתא בא למנוע התדיינות נוספת בין בעלי דין, במחלוקת שכבר נדונה ביניהם בהתדיינות קודמת והוכרעה ע"י בית משפט מוסמך, בפסק דין סופי (מעשה בית דין בהליך אזרחי, ד"ר נינה זלצמן (תשנ"א1991-) עמ' 137). השאלה שיכולה להתעורר לגבי תחולתו של השתק הפלוגתא, בענייננו היא, אם אכן מדובר באותם צדדים. חשיבות זהות הצדדים היא, לצורך בדיקה אם אכן היה לבעל הדין "יומו בבית המשפט", ביחס לאותה פלוגתא. בתיק זה בהשוואה להתדיינות הראשונה הופיע למעשה אותו בעל דין, אלא שמעמדו בכל אחת מן ההתדיינויות היה שונה. בהתדיינות הראשונה נתבעה גב' רביד, שאין חולק שהייתה המנהלת ובעלת רוב המניות של החברה, אלא ששם נדונה חובתה האישית לשאת בחוב, ואילו בתיק זה, מופיעה החברה, שמעצם היותה תאגיד מיוצגת על ידי מנהלה, כנציגה. אין מניעה לומר, כי בהתדיינות הראשונה נתבעה מנהלת החברה, ואילו בהתדיינות הנוכחית נתבעת החברה עצמה, גם זאת באמצעות מנהלה, ואין גם לטעון, שיש שוני או הבדל בין האינטרסים הכספיים של כל אחד מהם (ראה נינה זלצמן, שם, עמ' 159 ובמיוחד ראה בעמ' 439-435) . ניתן לומר, כי קיימים "יחסי "קרבה משפחתית"" בין חברה בע"מ לבין בעל מניותיה, באופן שבמיצוי זכות ההתדיינות הראשונה של בעלת המניות, מומשה גם זכותה של החברה, הכל בהתייחס לשאלת גובה החוב. לאור האמור לעיל, בין בהתבסס על תחולת השתק פלוגתא, ובין בהסתמך על ההסדר הדיוני שבין הצדדים, המסקנה היא שהחוב הנתבע הוכח. נותרה איפוא במחלוקת השאלה, אם הנתבעת חייבת לשאת בחוב הפסוק. 7. אין חולק, כי על פי דו"ח רשם החברות נמחקה הנתבעת עוד ב- 23/7/92. כנימוק למחיקה נרשם, אי המצאת כתובת מנהלים דו"ח ואגרה. סיבות אלה, לטענת העירייה, אין בהן כדי להפקיע את כשרותה המשפטית של הנתבעת להמשיך ולפעול כחברה, מה עוד שאין גם מניעה ליתן צו המורה על החזרת חברה כזו לרישום בפנקס. לטענת העירייה, הועלה הנושא לראשונה על ידי בא-כוח הנתבעת בישיבת ביהמ"ש ביום 21/11/99, ובכל אותו זמן התייצבה הנתבעת לדיון, הציגה ייפוי כוח, שנטען, כי ניתן על ידי הנתבעת. בנסיבות אלה טוענת העירייה, נוצר השתק מלהעלות טענה זו. יתר על כן, משהתייצבה החברה לדיון, ומשנטען באמצעות בא כוחה, כי היא מיוצגת על ידו, הרי יש בעובדות אלה, כדי להצביע על היות הנתבעת פעילה, בדומה לפעילות עסקית רגילה אחרת. באת כוח העירייה מפנה גם לעובדה, כי כאשר בקשה שהנתבעת תמציא ייפוי כוח מסודר לתיק, המגובה באישור רוה"ח של החברה, בדבר זכויות חתימה, ולאחר שבית המשפט הורה לנתבעת לעשות כן, הציגה הנתבעת יפוי כוח חתום על ידה לעו"ד גולדברג, ביום 19/6/96, תחת השם של "רם סע בע"מ". יתר על כן, תחת אותו שם: "רם סע בע"מ" הגישה אף ערעור לבית המשפט העליון, מבלי לציין באותו מועד כי כבר ב- 1992 נמחקה החברה ולא הייתה עוד. באת כוח העירייה מפנה גם לעובדה, שגם במסגרת ניהול תביעה אחרת (ת"א 10182/89) הופיעה הנתבעת, טענה טיעוניה, ואף הגישה ערעור על פסק-דין שניתן. יתר על כן, על פי סעיף 369 לפקודת החברות, וכן על פי האמור בסעיף 367 לחוק החברות, התשנ"ט1999- רשאי נושה שקופח ממחיקת שמה של החברה, לבקש את החזרת שם החברה לרשם החברות. לכן יש מקום ליתן צו המורה על החייאת החברה, במיוחד כאשר לכל היותר יש לראות את פעילותה, כמוקפאת, אך כמי שהמשיכה לנהל את עסקיה בפועל. באת כוח העירייה טוענת עוד, כי יש מקום להעיר לנתבעת על הסתרת עובדת מחיקת החברה מרשם החברות במהלך כל ההתדיינות, ויש לראות בדרך הטיפול בתיק, נסיון לשטות במערכת המשפט. לטענת הנתבעת, חדלה היא לפעול, ולמעשה נמחקה על-ידי רשם החברות ב- 23/7/92. בנסיבות אלה אין מקום ליתן צו ולהחיותה, ולמעשה לא קיימת עוד אישיות משפטית היכולה והצריכה לשאת בחוב קיים, אם קיים. הנתבעת טוענת עוד, כי יש להבחין בין חיסול חברה לאחר פירוק לבין מחיקה של החברה. בעוד שבמקרה הראשון החיסול הוא הצהרתי בלבד, הרי שהליך המחיקה הוא קונסטיטוטיבי, שכן ההליך עצמו מביא לחיסולה של החברה. יתר על כן, התובעת ידעה על מחיקת החברה עוד בשנת 1996, ולכן היה עליה לנקוט בהליך ההחייאה, בסמוך לאותו מועד. הליך ההחייאה, אינו מוצדק במקרה זה, ואין אף בפני בית המשפט בקשה לעשות כן. 8. באת כוח התובעת הוסיפה והמציאה הודעה לבית המשפט, לפיה ביום 17/9/00 ניתן פסק-דין בבית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת פש"ר 443/00, המורה על החייאת החברה הנתבעת. לאחר מתן הודעה זו נשמרה זכותה של הנתבעת למסור תגובתה להודעה (ראה החלטה מיום 24/9/00). לתיק לא נתקבלה כל הודעה. הפועל היוצא מן האמור הוא, שבהליך שבין העירייה לנתבעת במסגרת פש"ר 443/00 ניתן צו, המורה על החייאת החברה "רם סע בע"מ", ועל רשם החברות היה לרשום את הנתבעת מחדש. 9. למעשה, אין מחלוקת, כי הנתבעת רם סע בע"מ, היא שחתמה על החוזה. אין גם מחלוקת, שהיא חתמה, באמצעות מורשה חתימתה, על הארכות של אותו חוזה. הטענה בדבר העדר פעילותה של אותה חברה אינה עומדת לה עוד. מרגע שניתן צו החייאה, בטל החיסול לכל דבר ועניין, גם בעניין התביעה בתיק זה. יתר על כן החוב שנוצר, התגבש בעת היות החברה פעילה. על חפי כתב התביעה מדובר בתקופת חוב עד 30/9/91. ההבחנה שביקש בא כוח הנתבעת לעשות בין חיסול לאחר פירוק ובין חיסול על ידי מחיקה או ראיית האפשרות האחרונה דווקא כמהותית אינה עוד לעניין. מה שחשוב להדגיש הוא שמתן צו החייאה בדרך של ביטול צו חיסול לאחר מחיקה, מחייה את החברה החל ממועד מחיקתה, והיא נחשבת כאילו לא נמחקה (י' כהן, דיני חברות (1994) בעמ' 684). יצויין, כי חוק החברות התשנ"ט1999- (להלן: חוק החברות") השאיר את ההסדר המשפטי הנ"ל על כנו (ס' 367(א)(1) ו- (3)). 10. במהלך הדיון, התעוררה שאלה לגבי זהות הנתבעת, בשל השוני בשמה. מן הטעם האמור, נדרש בא כוחה להקפיד ולהמציא יפוי כוח החתום על ידי הנתבעת, באמצעות מי שמוסמך לחתום בשמה ואישור של רוה"ח לעניין זה (עמ' 11 לפרוטוקול ביהמ"ש). יפוי הכוח שהוצג לתיק, בסופו של דבר, לא מילא אחר הדרישות שפורטו בהחלטה, ואז העלה עו"ד גולדברג את הטענה כי מעשה החברה שחתמה על החוזה עם העירייה אינה קיימת עוד, וזאת למרות שטענה כזו לא הועלתה במהלך הדיון בע"מ 669/94 שהוגש על ידי הנתבעת בפני (עמ' 15 לפרוטוקול). בנסיבות אלה הייתה חשיבות עליונה לתוכנו של יפוי הכוח שהיה להיות מוצג לתיק. מן הטעם האמור, משלא הומצא יפוי כוח כנדרש, ומשנטען שיפוי הכוח שהוצג אינו נושא את חתימתה של הנתבעת, הרי שלמעשה יכולה הייתה הנתבעת לטעון שלא רק שהיא איננה קיימת - כפי שנטען בפועל בשלב מאוחר של הדיון - אלא גם שיפוי הכוח שנחתם על ידה, אין לו כל תוקף. בהסתמך על נתונים אלה ניתן פסק-הדין הקודם (שבוטל), כנגד הנתבעת. משהוגש ערעור ונתקבל, אין הנתבעת יכולה עוד לטעון כנגד היותה מיוצגת בהליך על ידי עו"ד גולדברג, ומשחתמה על יפוי הכוח כחברה, הרי שיש גם בסיס לטענת התובעת, שמנועה הנתבעת לטעון, שבתקופה זו לא הייתה קיימת עוד. 11. גם הקושי הנוסף שיכול היה לעמוד בפני, לעניין זהות החברה, אינו קיים עוד. אכן בחלק מהמסמכים מופיע השם של הנתבעת: "רם סע פינוי פסולת". במסגרת ת"א 10192/89 התעוררה השאלה אם הנתבעת רם סע בע"מ, היא אכן אותה אישיות משפטית במקומה של גב' זיוה רביד ששמה המסחרי הוא רם סע פינוי פסולת. במסגרת הערעור שהוגש, נעתר בית המשפט לבקשת המערער שם, ושינה את הכותרת האחרונה בשמה של הנתבעת, וראה לנכון לעשות כן, בקובעו, כי השימוש האמור היה בדרך של טעות טכנית בלבד. מכל הטעמים המפורטים לעיל יש לקבוע, כי על הנתבעת לשאת במלוא החוב הפסוק. 12. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 1,452,478.60 ש"ח נכון ליום 30/9/91. כמו כן, תישא הנתבעת בהוצאות משפט, לרבות החזר תשלום אגרה, וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 70,000 ש"ח, בצירוף מע"מ כחוק, נכון למועד מתן פסק-הדין. הפרת חוזהחוזהפסולתפינויפינוי אשפה