תשלום על פי הוכחת חוב – אישור מפרק חברה

החלטה

1. בקשה זו הוגשה ביום 4.10.00, נשואה הוא בקשת המבקשת להורות למשיבים לשלם לידיה סכום כסף כתשלום על פי הוכחת חוב אשר נתקבלה ואושרה על ידי המפרק והורתה בפסק דין חלוט.
לבקשה הוגשו תשובות מטעם משיבים 1 ו- 2 ותגובות לתשובות. כמו כן הוגשה על פי דרישתי תגובת ב"כ הכנ"ר, הגם שלא צורף כמשיב.


2. זמנתי היום כאן את הצדדים לדיון רק על מנת לנסות ובכל זאת להגיע להסכמות כלשהן אך הדבר לא צלח בידי ואין כל מניעה, לאחר שגם הודעתי על כך לצדדים היום, כי לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות המרובות ונתתי לכל אחד מהם זמן קצר ביותר להוסיף כאן היום דברים ולחדדם, כי אעשה שימוש בסמכותי על פי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי ואתן את החלטתי כאן היום.


עובדות המקרה

3. החברה שבפירוק היתה חברה שנוהלה בידי המבקשת ואחיה. עקב סכסוך קשה בין השניים, נכנסה החברה לפירוק מרצון. בשל הנסיבות, הוחלט על מנגנון פירוק מיוחד:


א. פעילותה של החברה נרכשה בידי חברת עין-טל (1983), שבבעלות אחי המבקשת.


ב. בתמורה, חוייבה עין טל (1983) בכל חבויות החברה בפירוק. החברה בפירוק נותרה כישות משפטית ערטילאית, כשלמפרק הוענקה סמכות לבדוק את חובותיה.


4. המבקשת העמידה בזמנו הלוואה בת 10,000$ לחברה בפירוק. ב 19.12.82 הגישה הוכחת חוב שכללה, בין היתר, את החזר ההלוואה דנן.


5. המפרק דחה תחילה את הוכחת החוב, דבר שהוביל להליך משפטי בסופו בוטלה החלטת המפרק.


מאוחר יותר נפל בין הצדדים סכסוך משפטי שני; סכסוך לגבי שיעור הריבית והמועד ממנו יש לחשב את הריבית, שכן המבקשת ערערה על קביעות המפרק.
בית המשפט פסק לזכות המבקשת.


6. החברה הגישה תביעה ב29.4.84- כנגד המבקשת, בה טענה הראשונה לחובות שחייבת לה המבקשת, חובות אותם ביקשה לקזז.


הליך זה נמשך בעצלתיים, ולטענת המבקשת, נזנח במכוון כדי "למשוך זמן", שכן לשיטתה לא מדובר אלא בנסיון להתחמק מתשלום החוב.


10 שנים מאוחר יותר, ב1995-, חודשו ההליכים, וב28.3.00- ניתן על ידי כב' השופטת ברון, פסק דין. פסק הדין מתח ביקורת קשה על המבקשת אולם בסופו של יום פסק הדין דחה כליל את תביעת הקיזוז.


7. המשיבים הגישו ערעור על פסק-דין זה לבית המשפט עליון, אולם לטענת המבקשת, טרם הופקדה אפילו הערבות הנדרשת - מה שמבסס אליבא דה-שיטתה ניסיון טקטי נוסף לדחוק את הקץ. כמו כן, לא קיבלו המשיבים מעולם עיכוב ביצוע של פסק הדינה של כב' השופטת ברון.


8. טרם הגשת בקשה זו, ניסתה המבקשת מזלה בהוצל"פ, אולם המשיבים התנגדו לכך, ובסופו של דבר נסגר תיק ההוצל"פ.


בין לבין, פתחה המבקשת גם תיק פירוק כנגד המשיבה 2, עין טל (1983), אשר אין היא חולקת כי הדיון בו יתייתר אם תוכרע בקשה זו לטובתה.

טענות המבקשת;

9. המשיבים חבים ביחד ולחוד בחוב דנן - שכן לפי החלטות בית המשפט מוטלים חובות החברה על חברת עין-טל (1983), אשר נטלה על עצמה (ועל כך אין חולק) את חובות החברה בפירוק.


10. אין כל סיבה שלא לשלם לה את כספה, לו היא ממתינה שנים רבות. זאת, לאחר שטענת הקיזוז של המשיבים נדחתה, וביצוע פסק הדין לא עוכב.


טענות המפרק;

11. הצדדים האמיתיים והנכונים לבקשה הנוכחית הינם המבקשת ועין-טל (1983), אשר אין חולק, כאמור, כי נטלה על עצמה את כל חובותיה של החברה שבפירוק, אשר כיום אינה אלא קליפה משפטית ריקה מתוכן.
המפרק עשה את שלו כאשר פסק בהוכחת החוב וכן פסק כי חוב זה הוא בר-קיזוז עם חובות המבקשת לחברה שבפירוק.


12. המצב המשפטי דהיום מצדיק את המשך עיכוב הכספים מהסיבות הבאות:

א. קיים ערעור תלוי ועומד בבית המשפט העליון על פסק דינה של כב' השופטת ברון.

ב. תלויה ועומדת תביעה בת.א 1501/83 של החברה כנגד המבקשת על הפרת פטנטים, כאשר שאלת האחריות הוכרעה לחובת המבקשת, וכיום מצוי הדיון בשלב הוכחת גובה הנזק.


ג. במסגרת התביעה שנזכרה לעיל, תלויה ועומדת גם בקשת החברה לעיקולים זמניים, כולל על כספים המגיעים למבקשת מהחברה, וזאת בבש"א 2144/00 (אשר לצערי אני שומעת כי מזה שנה וחצי מתעכבת החלטתה של כב' הרשמת ברוש באותה בקשה ועניינה הוא עיקול, אשר מטבע הדברים הכרעה בו היא דבר דחוף).
טענות המשיבה 2 (חברת עין-טל (1983) בע"מ);



13. דין הבקשה להדחות על הסף בשל העדר תצהיר.


14. כמו כן, דין הבקשה להדחות על הסף בשל העובדה כי המבקשת פתחה בו-זמנית בשלושה הליכים:


א. הליכים בהוצל"פ.
ב. הבקשה נשוא החלטה זו.
ג. בקשת פירוק.


התנהגות כזו מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט.


15. דין התביעה להדחות גם משום שמטרתה להתחמק מעיקול זמני שהתבקש, וכן מזכות הקיזוז העומדת למפרק.


16. עין-טל (1983) מודה למעשה בעיקרי העובדות שפורטו בטענת המבקשת, כולל מהלך השתלשלות המאבקים המשפטיים, בין הצדדים. כמו כן, אין היא כופרת שחבויות החברה בפירוק עברו אליה.


17. מוכחשת, על ידה, עובדתית הטענה כאילו לא הופקדה ערבות. בהעדר תצהיר, אין בית המשפט יכול להדרש כלל ועיקר לטענה זו. עין-טל (1983) מצרפת לתצהירה קבלה בדבר הפקדת הערבון. לדעתה, סיכויי הערעור טובים, ויש לפרש את פסק דינו של בית המשפט מ1985-, שהתיר עיכוב התשלום עד להכרעה בזכות הקיזוז, ככולל גם הכרעה בערכאת הערעור.


18. עין-טל (1983) חוזרת על דברי המפרק בעניין תביעת הפטנטים, ומדגישה כי בכל האמור בשאלת האחריות, מדובר בפסק-דין חלוט, שכן ערר שהוגש לבית המשפט העליון, על חלק זה של הפסק הדין, נדחה. כמו כן, היא חוזרת ומדגישה את בקשתה להטלת עיקולים. עין-טל (1983) טוענת כי המבקשת מעונינת בסכום החוב בכדי להבריחו מפני העיקול העתידי.


עד כאן העובדות וטענות הצדדים ולהלן החלטתי;



19. חייבת אני לפתוח ולומר כי אין לי אלא להצטער על כך כי הליכים בין שני קרובי משפחה נמשכים על פני שני עשורי שנים תוך מאבק הגולש להשמצות וטענות מיותרות הפוגעות באוירה וזאת ככל הנראה, כמעט בכל ערכאה אפשרית בה הופיעו.


20. אין חולק כי כנגד עין-טל (1983) עומד חיוב לשלם חוב למבקשת. חוב זה אושר והינו חוב חלוט. תביעת הקיזוז של עין-טל (1983) נדחתה בבית המשפט המחוזי, וכיום היא נמצאת בערעור שעדיין לא הוכרע.


השאלה העיקרית העומדת להכרעה בפני היא האם שזכאית עין-טל (1983) להמשיך ולעכב את תשלום החוב למבקשת, ואם כן, באלו תנאים ונסיבות?



21. העקרון הבסיסי הינו כי חוב חלוט יש לשלם ללא דיחוי. מתן אפשרות לתשלום מאוחר יותר הינו בבחינת יוצא מן הכלל, אשר נטל ההוכחה הינה על הטוען לו - דרך כלל , מדובר בנטל שכנוע את בית המשפט כי צודק ונכון יהיה, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, לעכב את התשלום בשל שיקולים כאלה ואחרים. שיקולים ההופכים את חובת התשלום המיידית, מנוגדת למאזן הנוחות, מסורבלת או בלתי צודקת באופן מובהק.


22. ראש ובראשונה, אני רואה לנכון לדחות כבר בשלב זה את טענתה של המבקשת, כאילו חל החיוב בתשלום גם על המפרק. אין חולק, ואף המבקשת מעלה זאת בטיעוניה, כי כל חבויותיה של החברה שבפירוק הועברו עין-טל (1983). על כך, למעשה, התבססה גם עצם תביעתה של המבקשת כנגדה. הקופה של החברה שבפירוק ריקה, וככל הנראה כך היה מצבה מאז אותו רגע בו בוצע הסכם ההעברה. אין ספק כי המבקשת אינה מעונינת בתביעת חוב עקרה מתוכן, וכך יהיה גורלה אם היא תעמוד מול קופה ריקה. אם באופן עקיף מתכוונת המבקשת להטיל אחריות אישית על המפרק, הרי דין טענה זו להדחות על הסף:



א. הן משום שכבר נטענה בערכאות אחרות ונדחתה שם, ועל כן קם כנגד טענה זו מעשה בי-דין.


ב. הן מפני שגם בחומר הראיות לא נמצא לכך כל ביסוס לגופו של עניין.


אשר על כן, הצדק עם המפרק בטענתו כי היריבות, מאז סיים את הכרעתו בתביעות החוב, הינה בין המבקשת לעין-טל (1983).


23. לענין הטענה בדבר העדר תצהיר מטעם המבקשת; אומנם העדרו של תצהיר יכול היה להכשיל את גרסתה העובדתית של המבקשת. אולם בנסיבות המקרה שבפני, עיקר המסכת העובדתית אינה שנויה במחלוקת, כלל ועיקר, בין הצדדים. כל העובדות, אשר די בהן כדי להכריע בבקשה, עולות גם מתגובת עין-טל (1983) עצמה. אשר על כן להעדרו של התצהיר אין נפקות במקרה הנוכחי.


24. לענין טענת כפל ההליכים; עין-טל (1983) טוענת כי דין הבקשה להדחות מעצם העובדה שהמבקשת פתחה, כאמור, בו זמנית שלושה הליכים (כפי שכבר הזכרתי לעיל תיק הוצל"פ, בקשת פירוק תלויה ועומדת, הבקשה הנוכחית) לדעת עין-טל (1983), מדובר בניצול לרעה של הליכי משפט.


עולה מחומר הראיות כי תיק ההוצל"פ נסגר. ועל כן נותרו אך הטענות המתייחסות לבקשה הנוכחית דנן ובקשת הפירוק, לגביה טוענת המבקשת מפורשות כי אם תענה בקשתה זו תתייתר בקשת הפירוק והיא תבקש למוחקה.


"כלל ברזל", בשיטת המשפט שלנו ואשר אין בו פשרות ואין סטיה ממנו הינה העובדה כי תובע לא יפרע לעולם אלא פעם אחת במלוא נזקו או החבות כלפיו, ואין נפקא מינה בכמה הליכים נקט. אשר על כן, אין כל מחלוקת כי סכנת תשלום כפול אורבת לעין-טל (1983) במקרה דנן. זה המקום לציין כי יתכן, ולעיתים, פתיחת הליכים מקבילים תחשב, כהטרדת בית המשפט. במקרה כזה ניתן, לעיתים, למחוק הליך-סרק כפול ולחייב את מגישו בהוצאות.


אלא מאי? בשום אחד מהמקרים לא יתכן כי בשל פתיחת כפל-הליכים יסגרו כל ההליכים, ויותירו את התובע "קרח מכאן ומכאן", שכן פרוצדורה לחוד, וזכות מהותית לחוד, וכל עוד הזכות המהותית קיימת, הרי שבית המשפט לא ימנע להעניק סעד בגינה, אלא במקרים חריגים וקיצוניים במיוחד. תרופת הנפגע מהליכי סרק יכולה להיות בדרך-כלל, על דרך של פסיקת הוצאות.


25. זאת ועוד, כאשר ישקול בית המשפט איזה הליך למחוק, הרי מעצם דרישת ההגיון ומטיבו של עניין יבחר בדרך-כלל בהליך הנראה לו כהליך הסרק, קרי, ההליך המיותר והכפול.
המבחן אינו טכני, אלא שוקל את נסיבות המקרה, ובודק שורה של קריטריונים, ביניהם איזה הליך מתאים יותר בנסיבות העניין, וכמו כן, איזה הליך מצוי בשלבים מתקדמים, בעוד משנהו עודנו בראשית דרכו.


26. הבקשה שבפני, בשלה כדי הכרעה באשר הוגשו בענינה כל התגובות הראויות ואין צורך עוד בהליך כלשהו לבד ממתן החלטה. ברור על כן כי לא בקשה זו היא בקשת סרק הראויה למחיקה, למשל, לטובת בקשת הפירוק שהדיון הדיון בה עודנו מרוחק.
כמו כן, לא יכולה להיות מחלוקת כי הליך בקשה למתן הוראות, במקרה הנוכחי, היא הדרך הנכונה וההליך הראוי. הסיכוי כי בית משפט יורה על פירוק חברה סולבנטית בשל סכסוך מסוג זה המונח בפני היום, הינו קלוש ביותר, וזאת בלשון המעטה.


אשר על כן אני דוחה גם את הטענה לענין כפל ההליכים.


27. לענין אי הגשת בקשה לעיכוב ביצוע ונפקותה; פסק-דין אשר ניתן בידי ערכאה מוסמכת, יש לבצעו לאלתר גם אם הוגש עליו ערעור. בצועו יעוכב רק אם מתבקש ומתקבל צו לפיו יעוכב ביצוע פסק הדין כדין. המבקשת טענה, בין יתר טענותיה, ועין טל (1983 לא הכחישה זאת כי במקרה דנן לא התבקש כלל ועיקר עיכוב ביצוע, ומן הסתם, לכן, גם לא התקבל עיכוב ביצוע.


כאשר מתבקש עיכוב ביצוע הרי שבמסגרת הבקשה מעלה המבקש, מטבע הדברים, את כל הטענות שבאמתחתו לעניין זה.


לכך, שייכות בין היתר, רבות מהטענות שהעלתה עין טל (1983) במסגרת ההליך דנן:


א. העובדה כי קיימים הליכים מקבילים בתביעה אחרת שגדול הסיכוי כי יוכרעו לטובת המערערת, והוא עומד להסתיים בקרוב.


ב. הטענה כי פרשנותו הנכונה של פסק דינו של השופט וינוגרד מ1985- הינה כי יחול עיכוב ביצוע עד הכרעה סופית בקיזוז, כולל שלב הערעור.


ג. הטענה כי בסופו של דבר, טובים מאד הסיכויים כי הערעור יתקבל.


די בכך, שלא הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע כדי לדחות טענות אלה של עין טל (1983) וזאת כיוון שלא הועלו בפני הערכאה הנכונה. משכך, אין מקום ואין זה ראוי כלל ועיקר, כי טענות אלה "תתגנבנה בדלת האחורית" במסגרת תשובה לבקשה שכל מהותה חיוב עין טל (1983) לשלם כספים אשר היא חייבת לפי פסק-דין תקף של בית משפט, אותם היא נמנעת מלשלם תוך דחיית המבקשת ב"לך ושוב", למרות קיומו של פסק-דין חלוט בענין זה.


29. הגם שאינני נזקקת לכך, כדי להכריע בבקשה הנוכחית אני מוצאת להתייחס גם לדברים הבאים:

א. אין נפקות מרובה להסתמכותה של עין טל (1983) על בקשה למתן עיקולים זמניים שהגישה, וטרם הוכרעה בבית המשפט. איש אינו ערב, לכך, כי בקשה זו לא תדחה בסופו של יום.
קל וחומר, שאין בית משפט זה יכול, צריך ומוסמך ליטול לידיו את סמכותה של הרשמת ולהחליט במקומה, בעקיפין, כי בקשת העיקול בדין יסודה, כך בדיוק תהא המשמעות של החלטה לזכות עין טל (1983) במקרה דנן. החלטה כזו היתה מייצרת, למעשה, מעין סעד-עצמי כמעט לכל צד מתדיין, להשיג בעזרתה עיכוב ביצוע קל וזמין ע"י עצם הגשת בקשה לעיקול זמני בתביעה אחרת הנידונה בינו לבין יריבו בדין.


ב. עין טל (1983) וכן הכנ"ר טוענים כי העובדה שהתביעה המקבילה מצויה בשלביה הסופיים מחזקת את הגישה לפיה אין מקום לשלם למבקשת עתה.
אקדים ואומר, כי נסיבות המקרה דנן מוכיחות כי "סופיות" הינו עניין יחסי בהחלט. התיק דנן, ועימו הוכחת החוב, נגררים כבר כ20- שנה, וכפי שהדברים נראים היום הסוף איננו נראה לעין, בנסיבות אלה, אין כל מקום להסתמך על טענה לפיה ההליכים האחרים עוד מעט קט ויסתיימו, וכל זאת כדי למנוע תשלום חוב חלוט המגיע למבקשת (לדוגמא טענת "הסופיות" הובאה לפני בית משפט זה בתגובת עין טל (1983) מיום 6.11.2000, ואילו כיום, למעלה משבעה חדשים(!) לאחר מעשה, שב הכנ"ר בתגובתו מ 19.6.01 וטוען פעם נוספת ל"עניין כה סופי", שמשום-מה טרם הוכרע עדיין. די בכך כדי להתייחס בספק רב לטענת סיום ההליכים האחרים הקרוב).


ג. עיון בעובדות המקרה מעלה בבירור, כי מדובר בשתי תביעות שונות לחלוטין, גם אם הן בין אותן צדדים, ומקורם במערכת יחסים שהתנהלה ביניהם במסגרת החברה שבפירוק. קרי, מדובר בשני עניינים שונים זה מזה בתכלית, עובדתית ומשפטית. לכן, משלא אוחדו התביעות בנדון, אין מקום לכרוך אותן זו בזו באופן מלאכותי, באמצעות הבקשה הנוכחית.


מכל האמור לעיל, עולה כי אין לעכב עוד את תשלום החוב לטובת המבקשת, אני נעתרת לבקשה, כפי שפורטה ברישא, ומחייבת את עין טל (1983) בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ש"ח בצירוף מע"מ צמוד מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

חיפוש פנימי באתר