פסק דין 1. עניינו של כתב התביעה הוא בבסיס לחיובו של התובע בדמי ביטוח בעבור שנת 1996. ביחד עם כתב התביעה הגיש התובע גם בקשה למתן סעד זמני (בש"א 1352/98) שבה עתר לבטל את העיקול שהנתבע הטיל על מכוניתו, מכח פקודת המסים (גביה). בקשתו האמורה של התובע - התקבלה בהחלטה מיום 22/12/98, מהטעמים שפורטו באותה החלטה. 2. כבר בעת הדיון בבקשה, היה נראה כי המחלוקת בין הצדדים היא משפטית בלבד, בשאלת הפרשנות ואופן היישום של תקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), התשל"א1971- (שתיקראנה להלן: "התקנות"). בשל כך, בטרם קביעת התיק לדיון הומלץ לב"כ הצדדים להגיע להסכמה על מתן פסק דין בלא שמיעת עדויות, לאחר הגשת סיכומים. תחילה, לא הושגה הסכמה כאמור, ועל כן, נקבע התיק לדיון מוקדם. בדיון המוקדם, אכן הוסכמו עובדות מסויימות וסוכם על הגשת סיכומים בכתב ועל אופן הגשתם. 3. הסיכומים אכן הוגשו (לאחר הארכות מועד), ובהתאם לכך, ניתן כעת פסק דין זה. עובדות המקרה, כפי שהן עולות מהמסמכים שבפנינו וכפי שהוסכמו 4. התובע היה עובד בבנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "בל"ל"). התובע סיים את עבודתו בבל"ל, בטרם שנת 1996, תוך זכאות לקצבה מבל"ל. בשנת 1996 קיבל התובע מבל"ל קצבה בסך כולל של 58,077.- ש"ח. מתוך סכום זה, סך של 37,750.- ש"ח היה חייב במסך הכנסה והיתרה (בסך 20,327.- ש"ח) - היתה פטורה ממס הכנסה. 5. התובע שותף בשותפות בשם "א.ר.ן.", אשר עוסקת בהשכרת מבנים שאינם למגורים. בשנת 1996 קיבל התובע הכנסה על חלקו בהשכרת אותם מבנים, בסך 83,344.- ש"ח. 6. אין חולק (לפחות לצרכי תובענה זו) כי בשנת 1996 היה התובע עובד שכיר בחברת "טלר אחסון ושיווק פרי בע"מ". בשל עבודתו זו בשנת 1996, קיבל התובע שכר עבודה בסך 32,100.- ש"ח. 7. בנוסף להכנסות האמורות לעיל, היו לתובע, בשנת 1996, הכנסות פטורות ממס, מהשכרת דירה למגורים, בסך 47,883.- ש"ח, וכן בשל גביית חוב שנפסק לזכותו בבית משפט, בסך 70,000.- ש"ח. 8. נתוני ההכנסות האמורים בסעיף 4-7 לעיל - כלולים בדיווחו של התובע למס הכנסה בגין שנת 1996, ואלה מביניהן החייבות מס - כלולות גם בשומה שהוצאה לתובע. 9. לא הובאה בפנינו ראיה בדבר שנת לידתו של התובע, אך מאחר שב"כ שני הצדדים טענו בענין תקנות המתייחסות למי שגילו איננו מגיע ל65-, אנו יוצאים מתוך הנחה שבשנה הרלוונטית לתובענה (1996) היה גילו של התובע נמוך מ65-. השאלה שבמחלוקת וקיצור טענות ב"כ הצדדים 10. המחלוקת בין הצדדים מתייחסת לשאלה האם הכספים שהתובע קיבל כהכנסה מהשכרת מבנים (כאמור בסעיף 5 לעיל) - חייבים בתשלום דמי ביטוח. 11. תמצית טענות ב"כ הנתבע א. ההכנסה של התובע בגין קצבתו מבל"ל חייבת בדמי ביטוח לפי תקנה 12א לתקנות. מתקנה זו ניתן לראות שה"פנסיה" איננה "שכר". הסכום מתוך הקצבה שעליו חל דמי ביטוח - הוא סך של 37,100.- ש"ח. ב. לפי תקנה 14 לתקנות, התובע חייב לשלם דמי ביטוח על הכנסתו מהמקורות האמורים בסעיף 2(1) ו2-(8) לפקודת מס הכנסה (שתיקרא להלן: "הפקודה"). (במאמר מוסגר נעיר כי כך אנו מבינים את טענת ב"כ הנתבע האמורה בסעיף 6 לסיכומיה, למרות שהדבר לא נאמר בסיכומים ולמרות שהסעיף כולל רק ציטוט חלקי של תקנה 14 לתקנות). ג. סעיף 2(1) לפקודה עוסק בהכנסה מעסק וממשלח יד. סעיף 2(8) עוסק בהכנסה מחקלאות. ד. מיישום תקנה 14 לתקנות על עניינו של התובע ניתן ללמוד כי הכנסתו מהשכרת נכס חייבת בתשלום דמי ביטוח, וזה מאחר שהכנסותיו של התובע מהפנסיה ומהשכרת הנכס עולה על הכנסתו מעבודה עצמאית. (נעיר כי הסכומים שהובאו בסעיף 8 לסיכומי הנתבע לשם ביסוס טענה זו, אינם הסכומים המתאימים לעובדות המוסכמות, כפי שאכן נטען על ידי ב"כ התובע, כמתומצת להלן). 12. תמצית טענות ב"כ התובע א. הנתבע הביא בחשבון כהכנסה מפנסיה רק את סכום הקצבה מבל"ל אשר חייב מס הכנסה, אך לא הביא בחשבון את יתרת הקצבה, שאיננה חייבת במס הכנסה. הסכום שהנתבע מתייחס אליו כהכנסה מהשכרת מבנים איננו הסכום הנכון, שכן הנתבע טען בסיכומיו לסכום בגין הכנסה מהשכרת דירת מגורים. ב. הנתבע טועה בכך שהוא מתייחס לתקנה 14 לתקנות, באשר תקנה זו עוסקת בעובד עצמאי, ואילו התובע לא היה עובד עצמאי בשנת 1996. גם הנתבע, למעשה, מודה במסמכי הגביה שלו, שהתובע איננו עובד עצמאי. ג. מסקנותיו של הנתבע הפוכות מטענותיו, שכן סכומי ההכנסות שהיו לתובע בגין פנסיה ובגין עבודתו כשכיר - אינן הכנסות שלפי סעיף 2(1) ו2-(8) לפקודה, ושתיהן יחד נמוכות מהכנסותיו מהשכרת מבנים, כך שגם אם היו מחילים את תקנה 14 לתקנות, על התובע, למרות שאיננו עובד עצמאי, הוא לא היה חייב לשלם דמי ביטוח על הכנסותיו מהשכרת מבנים. ד. התקנה הרלוונטית היא תקנה 15 לתקנות. הכנסת התובע על פי סעיף 2(2) לפקודה עלתה על הכנסתו מדמי השכרת המבנים, כך שבהתאם לתקנה 15 - הכנסתו מהשכרת המבנים פטורה מתשלום דמי ביטוח. פטור זה משקף גם את מטרת המחוקק, לפטור מתשלום דמי ביטוח סכומים שבאו בדרך של הכנסה פסיווית, כאשר במקביל המבוטח משתכר מעבודה סכום העולה על הכנסתו הפסיווית. ה. אילו הנתבע היה מכניס למערכת הגביה הממוחשבת שלו את מלוא הנתונים על הכנסת התובע מפנסיה, כלומר - לרבות ההכנסה מפנסיה שאינה חייבת במס - היתה גם המערכת הממוחשבת האמורה קובעת שהתובע פטור מדמי ביטוח על השכרת המבנים. ו. כל הקצבה המשולמת לתובע מבל"ל, לרבות חלקה אשר איננו חייב במס הכנסה, היא בגדר הכנסה מיגיעה אישית, כמשמעות מונח זה בפקודה. ז. סך כל הכנסותיו של התובע בשנת 1996 מבל"ל ומעבודתו כשכיר היה גבוה מהכנסותו מהשכרת מבנים ועל כן - אין הוא חייב לשלם דמי ביטוח על הכנסתו מהשכרת המבנים. הוראות חיקוקים רלוונטיים 13. תקנה 12א לתקנות קובעת כי מבוטח לפי פרק י"א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה1995-, אשר טרם מלאו לו 65 שנה ואשר יש לו הכנסה מ"פנסיה" יהיה חייב דמי ביטוח גם על הכנסתו מה"פנסיה". התקנה קובעת את שיעור דמי הביטוח ומחייבת את משלם ה"פנסיה" לנכות במקור את דמי הביטוח ולשלמם לנתבע. למעשה, הוראותיה של תקנה 12א לתקנות איננה רלוונטית לענייננו, מאחר שהמחלוקת בתובענה שבפנינו איננה על חובת תשלום דמי הביטוח מהפנסיה של התובע. החלק הרלוונטי היחיד מתקנה 12א נוגע דווקא להגדרת המונח "פנסיה", הגדרה המובאת בתקנת משנה (ח) לאותה תקנה, אך חלה על כל התקנות. בהתאם לכך, הגדרת "פנסיה", לצורך התקנות, היא כך: "קצבה המשתלמת מכוח חיקוק או הסכם עבודה לעובד או למי שהיה עובד, לאחר שפרש מעבודתו פרישה מוחלטת או חלקית. ...". מכאן שהקצבה המשולמת לתובע מבל"ל - היא בגדר "פנסיה" לפי התקנות. 14. תקנה 13 לתקנות, קובעת את הדין כאשר מדובר במבוטח שהוא גם עובד וגם עובד עצמאי. תקנת משנה (א1) לאותה תקנה, עוסקת במבוטח שהוא גם עובד וגם עובד עצמאי, אשר יש לו גם הכנסה מפנסיה. אין אנו מביאים כאן את נוסח התקנה, מאחר שאין היא רלוונטית לענייננו. (אפילו הנתבע לא טען מאומה בענין תקנה זו). 15. כותרת המשנה של תקנה 14 לתקנות, היא: "עובד עצמאי שאין עיקר הכנסתו ממשלח ידו או שיש לו הכנסה מפנסיה". התקנה - על פי לשונה של תקנת משנה (א) - מתייחסת למי שאיננו גם "עובד". מאחר שכאמור בסעיף 6 לעיל, אין חולק שבשנת 1996 היה התובע גם בגדר "עובד", הרי שברור שהתקנה איננה רלוונטית לעניינו של התובע בשנת 1996, כך שלא נעסוק בה (למרות שהנתבע השתית עליה חלק מטיעוניו, כמתומצת לעיל). 16. תקנה 15 לתקנות, עוסקת, כלשון כותרתה, ב"עובד שאין עיקר הכנסתו משכר או שיש לו הכנסה מפנסיה". מאחר שכבר ראינו לעיל שהתובע היה בשנת 1996, גם "עובד" וגם היתה לו הכנסה מ"פנסיה", ברור שהתקנה רלוונטית לתובע, כפי שבא כחו טען בצדק. בתקנת משנה (א)(1) לתקנה 15 לתקנות, נאמר: "מבוטח שהוא עובד וטרם מלאו לו 65 שנה בגבר ... אך אינו באותו זמן עובד עצמאי ולפחות 50% מהכנסתו אינם מהמקורות לפי סעיף 2(2) לפקודה, ישתלמו דמי ביטוח בשיעור החל על עובד מהכנסתו מהמקורות המפורטים בסעיף 2(2) לפקודה ובשיעור החל על מי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי מהכנסתו שאינה מהמקורות לפי סעיף 2(2) לפקודה למעט מהכנסתו מפנסיה ...". 17. סעיף 2 לפקודה קובע חיוב במס הכנסה על הכנסה מהמקורות המפורטים באותו סעיף. נביא כאן חלקים מסעיף 2 לפקודה, עם כותרות המשנה המתייחסים למקורות השונים: "מס הכנסה יהא משתלם ... על הכנסתו של אדם ... ממקורות אלה: (1) עסק ומשלח יד השתכרות או ריווח מכל עסק או משלח-יד שעסקו בו תקופת זמן כלשהי, או מעיסקה או מעסק אקראי בעלי אופי מסחרי; (2) עבודה (א) השתכרות או ריווח מעבודה; כל טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו; ... (4) דיבידנד ריבית והפרשי הצמדה ... (5) גימלאות קיצבה ... (6) אחוזת-בית וקרקע דמי שכירות, תמלוגים, דמי מפתח, פרמיות ורווחים אחרים שמקורם באחוזת בית או בקרקע או בבנין תעשייתי ... (7) נכסים אחרים השתכרות או ריווח שמקורם בכל נכס שאינו אחוזת בית ולא קרקע ולא בנין תעשייתי; (8) חקלאות השתכרות או ריווח שמקורם בחקלאות ... (9) פטנט וזכות יוצרים ... (10) מקורות אחרים ...". 18. לצורך התייחסות לטענותיו של ב"כ התובע (ומבלי שהדבר יתפרש כאילו מדובר בהוראות חוק רלוונטית), נעיר כי בסעיף 1 לפקודה מוגדר המונח "הכנסה מיגיעה אישית", וחלופה (1) לאותה הגדרה, מורה כי גם קצבה המשתלמת מאת מעביד לשעבר, היא בגדר "הכנסה מיגיעה אישית". מכאן, שמקובל עלינו כי סכום הקצבה המשולם לתובע מבל"ל, שהוא, כאמור לעיל, בגדר "פנסיה" לפי התקנות, הינו אכן בגדר "הכנסה מיגיעה אישית". יישום החיקוקים על עניינו של התובע 19. נבחן כעת כיצד יש ליישם את החיקוקים הרלוונטיים שאת הוראותיהם הבאנו לעיל, על עניינו של התובע. 20. נפנה תחילה לראות כיצד יש לסווג את ההכנסות שהיו לתובע בשנת 1996, אשר נזכרו בסעיפים 4-7 לעיל. ההכנסה מבל"ל (58,077.- ש"ח) אמרנו כבר, שקצבתו של התובע מבל"ל מהווה "פנסיה" כמשמעותה בתקנות ומהווה "הכנסה מיגיעה אישית" לפי ההגדרה שבסעיף 1 לפקודה. עם זאת, סיווג הכנסה זו על פי סעיף 2 לפקודה, מעלה כי אין היא כלולה בסעיף 2(2) לפקודה, שכן בל"ל כבר לא היה מעבידו של התובע בשנת 1996. הכנסה זו נכנסת בגדר סעיף 2(5) לפקודה, שכן מדובר ב"קצבה". (במאמר מוסגר נעיר כי דווקא לאור ההגדרה של "הכנסה מיגיעה אישית" בסעיף 1 לפקודה, ניתן לראות שהפקודה מבדילה בין "מעביד" לבין "מעביד לשעבר", כך שאין מקום לכלול את הקצבה מבל"ל כהכנסה לפי סעיף 2(2) לפקודה). ההכנסה מהשותפות בגין השכרת המבנים שאינם למגורים (83,344.- ש"ח) הכנסה זו (שחיובה בדמי ביטוח הוא השנוי במחלוקת בענייננו), יכולה להיכנס הן בגדר סעיף 2(1) לפקודה, שכן מדובר בעסק או עסקה, והן בגדר סעיף 2(6) לפקודה, באשר מדובר בהכנסה שהיא דמי שכירות מקרקע. ההכנסה מהעבודה כשכיר (32,100.- ש"ח) לא יכולה להיות מחלוקת על כך שמדובר בהכנסה לפי סעיף 2(2) לפקודה. ההכנסות האחרות (השכרת דירת מגורים וגביית חוב - בסך כולל של 117,883.- ש"ח) אין בידינו די פרטים על טיבן של אותן הכנסות, ועל כן אין אנו מסווגים אותן כעת, ונסתפק בקביעה (שלדעתנו איננה יכולה להיות שנויה במחלוקת), שאין מדובר בהכנסות הנכנסות בגדר סעיף 2(2) לפקודה. 21. כעת, יש לבחון כיצד ליישם את תקנה 15 לתקנות על עניינו של התובע, בהתאם לסיווג הכנסותיו ובהתאם לסכומיהן של אותן הכנסות בשנת 1996. התקנה קובעת כי ההכנסות אשר אינן מהמקורות האמורות בסעיף 2(2) לפקודה תהיינה חייבות בדמי ביטוח (בשיעור החל על מי שאינו עובד ואיננו עובד עצמאי), וזאת אם לפחות 50% מכלל ההכנסה אינם מהמקורות האמורים בסעיף 2(2) לפקודה. כלומר, עובד אשר הכנסתו מעבודה (כלומר - לפי סעיף 2(2) לפקודה) עולה על הכנסתו ממקורות אחרים, לא יהיה חייב לשלם דמי ביטוח על הכנסתו מהמקורות האחרים, אך עובד שהכנסתו מעבודה נמוכה מהכנסתו מהמקורות האחרים - יהיה חייב לשלם דמי ביטוח גם על ההכנסות מהמקורות האחרים. 22. כפי שרמזנו כבר בסעיף 18 לעיל, למרות שטענותיו של ב"כ התובע היו סדורות היטב, אין אנו מקבלים את דעתו בדבר יישום תקנה 15 לתקנות על עניינו של התובע, בקשר לסיווגה של הכנסת התובע מבל"ל. ב"כ התובע טען כי הקצבה המשולמת לתובע מבל"ל, הינה בגדר "הכנסה מיגיעה אישית". לטענה זו אנו מסכימים (כאמור כבר לעיל). אולם אין אנו מקבלים את מה שב"כ התובע הסיק מכך; ב"כ התובע הסיק כי אם מדובר בהכנסה מיגיעה אישית - אזי מדובר בהכנסה מהמקור האמור בסעיף 2(2) לפקודה, וצירף את סכום הכנסתו של התובע מבל"ל אל סכום הכנסתו כעובד שכיר. כאמור בסעיף 20 לעיל, דעתנו היא, שהכנסתו של התובע מבל"ל - הגם שהיא מיגיעה אישית, איננה הכנסה מעבודה הבאה בגדר סעיף 2(2) לפקודה, אלא היא הכנסה מקצבה, הנכנסת בגדר סעיף 2(5) לפקודה. על כן, את ההכנסה האמורה יש לצרף אל ההכנסה מ"המקורות האחרים" ואין לצרף אותה להכנסתו של התובע מהיותו עובד שכיר. 23. תימוכין לדעתנו, ניתן למצוא בדב"ע לז0-11/ צרפתי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ח 360, שם נפסק כי הכנסה מקצבה (מקופת גמל) איננה בגדר הכנסה לפי סעיף 2(2) לפקודה אלא היא בגדר הכנסה לפי סעיף 2(5) לפקודה. בענין זה קבע בית הדין הארצי (שם, 364): "בצדק הצביע פרקליט המוסד על כך, כי 'הכנסה מיגיעה אישית' ו'הכנסה מעבודה' אינן היינו הך, וההגדרה הראשונה הוספה לעניינים מסויימים שבפקודה ...". 24. אנו מודעים לכך שבית הדין הארצי לעבודה קבע בפסק דין מאוחר יותר - דב"ע נו0-94/ המוסד לביטוח לאומי - משען, פד"ע לא 481, כי פיצויי פיטורים, אכן נכללים בגדר הכנסה לפי סעיף 2(2) לפקודה, וזאת - למרות שמדובר מהכנסה שהתקבלה מ"מעביד לשעבר", אלא שלדעתנו אין ללמוד מכך ש"קצבה" כגון זו המשולמת לתובע מבל"ל, תיכנס אף היא בגדר הכנסה ממקור לפי סעיף 2(2) לפקודה, וזאת בעיקר בשל כך שקצבה מעין זו רשומה במפורש כמקור אחר, נפרד מסעיף 2(2) לפקודה - בסעיף 2(5) לפקודה, ואילו פיצויי פיטורים אינם כלולים בסעיף 2(5) לפקודה, או באחד מסעיפי המשנה האחרים שבסעיף 2 לפקודה, כך שטבעי לשייך אותם לסעיף 2(2) לפקודה. 25. קראנו גם את פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 631/79 אידר נ' פקיד שומה ירושלים, פ"ד לו(2) 223, שהעתקו צורף לסיכומי התובע, אך אין בו כדי ללמד מאומה לענייננו. כל שנפסק בו מתייחס לשאלת ההגדרה של הכנסה "מיגיעה אישית", ואין בו התייחסות לסיווג הכנסות לסעיף 2(2) לפקודה. 26. התוצאה היא, כאמור, שמכל הכנסותיו של התובע בשנת 1996, רק את הכנסתו מעבודתו כשכיר (32,100.- ש"ח), יש לראות כהכנסה מהמקור האמור בסעיף 2(2) לפקודה, אך כל ההכנסות האחרות שהיו לתובע באותה שנה - הן הכנסות ממקורות אחרים. 27. נעיר כי אם מצרפים להכנסות מהמקורות האחרים גם את ההכנסות הנוספות (האמורות לעיל בסעיף 7 לפסק דין זה), הרי שברור שההכנסה מעבודה - על פי סעיף 2(2) לפקודה איננה מגיעה ל50%- מכלל ההכנסה. אולם, מאחר שהנתבע לא טען מאומה בענין ההכנסה מגביית החוב הפסוק וטענותיו בענין ההכנסה בשל השכרת דירת מגורים היו תמוהות בעינינו (שכן הנתבע לא התייחס לכך בכתב הגנתו ובתעודת עובד הציבור שהגיש והתייחס לכך רק בסיכומיו מבלי להסביר למה כוונתו), אנו אכן מתעלמים מאותן הכנסות האמורות בסעיף 7 לפסק דין זה, ונבחן רק את 3 ההכנסות שב"כ התובע התייחס אליהן (הן אלה האמורות לעיל, בסעיפים 4-6 לפסק דין זה). 28. אולם, גם כשאנו מתעלמים מהכנסותיו של התובע בגין השכרת דירת מגורים וגביית החוב הפסוק, הכנסותיו של התובע בשנת 1996 לפי סעיף 2(2) לפקודה, היו בסך 32,100.- ש"ח בלבד, ואילו הכנסותיו מהמקורות האחרים (הקצבה מבל"ל וההכנסה מהשכרת מבנים), היו בסכום גבוה יותר (58,077.- ש"ח + 83,344.- ש"ח), כך שלפחות 50% מהכנסתו של התובע היתה ממקורות שאינם אמורים בסעיף 2(2) לפקודה. 29. תקנה 15 לתקנות קובעת - כזכור - שכאשר ההכנסה מסעיף 2(2) לפקודה נמוכה מההכנסה מהמקורות האחרים (ובלשון אחרת - כשההכנסה מעבודה איננה מגיעה לפחות ל50%- מכלל ההכנסות) - יש לשלם דמי ביטוח על ההכנסות מהמקורות האחרים. על כן, כהמשך לאמור בסעיף 28 לעיל - התובע חייב בתשלום דמי ביטוח על הכנסותיו מהשכרת המבנים. ל ס י כ ו ם 30. מאחר שהכנסותיו של התובע בשנת 1996 מהמקורות האמורים בסעיף 2(2) לפקודה (הכנסה בסך 32,100.- ש"ח) - היו נמוכות מהכנסותיו מהמקורות האחרים (מהשכרת מבנים ומבל"ל), הרי שההכנסה מהמקורות האחרים חייבת בדמי ביטוח, כך שההכנסה מהשכרת מבנים (83,344.- ש"ח) - חייבת בדמי ביטוח. 31. אשר על כן - אנו דוחים את התביעה. 32. שיעור דמי הביטוח לא היה חלק מהפלוגתאות בתובענה זו, אך להסרת ספק נעיר כי דעתנו היא שבהתאם לתקנה 15(א)(1) לתקנות, על ההכנסה מהשכרת המבנים (83,344.- ש"ח) יש לחייב בדמי ביטוח לפי השיעור החל על מי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי. עוד נעיר כי אם הכנסותיו של התובע עלו על המקסימום לתשלום דמי ביטוח כפי שהיה בשנת 1996 - הרי שאין לגבות דמי ביטוח על הסכום העולה על המקסימום. 33. אין צו להוצאות. 34. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. חובביטוח לאומיעיקול