פסק דין העובדות והרקע 1. תיק זה עניינו במערכת היחסים בין מנהלי תיק השקעות - הנתבעים, לבין לקוחותיו - התובעים. שתי השאלות המרכזיות שהתעוררו בתיק זה נגעו לאחריותו של מנהל תיק השקעות הפועל במצב של ניגוד אינטרסים וכן שאלת הקשר הסיבתי בין הפרת חובת הנאמנות של מנהל תיק ההשקעות לבין הנזק שנגרם ללקוחותיו. ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט א' פלפל, ת"א 2585/89), דחה ביום 1.5.97 את תביעתם של התובעים, לאחר שקבע כי לא הוכחה הפרת חובת הנאמנות כלפיהם מצד הנתבעים, וכי אף אם היתה מוכחת הפרה שכזאת, הרי שלא הוכחה טענתם בקיום קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק הנטען. 2. התובעים הגישו ערעור לבית המשפט העליון על פסיקתו של בית המשפט המחוזי, וערעורם נתקבל. בית המשפט העליון קבע כי הוכחה הפרת הנאמנות מצד הנתבעים כלפי התובעים ו"כי בניגוד למסקנתו של בית משפט קמא, למערערים עילת תביעה בחוזים נגד המשיבים" (סעיף 20 לפסה"ד). עוד קבע ביהמ"ש העליון, כי הוכח קיומו של הקשר הסיבתי בין הפרת חובת הנאמנות מצד הנתבעים לבין הנזקים שנגרמו לתובעים (ע"א 3654/97 מיום 27.6.99). 3. בפסק-דינו בחן בית המשפט העליון שלוש שיטות לחישוב הנזק שנגרם לתובעים כתוצאה מהפרת חובת הנאמנות של הנתבעים, שטיפלו בתיקי ההשקעות של התובעים תוך ניגוד אינטרסים והעלמת עניין שהיה להם בחברות שבמניותיהם השקיעו התובעים, ובסופו של דבר קבע כי יש לערוך את חישוב הפיצויים על פי "השיטה השניה" היא שיטת "פיצויים של ביטול". בסיום פסק דינו קבע בית המשפט העליון בזו הלשון: "התוצאה היא כי הערעור מתקבל, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי מתבטל. הדיון מוחזר לבית המשפט המחוזי כדי שיקבע את שיעור הפיצויים על פי המבחן הנזכר של 'פיצויים של ביטול', שמטרתם היא להחזיר את המערערים למצבם הכלכלי ערב ההשקעות שבוצעו תוך ניגוד אינטרסים. נקודת המוצא של מבחן זה היא ההפרש בין מחירי ההשקעה המקוריים בשלוש החברות, בהן היה לאייזנברג אינטרס אישי, לבין ערכם בשוק סמוך לביטול יפוי הכח" (עמ' 21 לפסק-הדין). 4. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי והובא בפני כב' השופט ע' דוויק ז"ל אשר בהחלטתו מיום 4.7.00 התיר לכל אחד מהצדדים להגיש חוו"ד מטעמם לגבי שיערוך הנזק שנגרם לתובעים, לטענתם. בעקבות פטירתו של כב' השופט דוויק, הועבר התיק לדיון בפני, לאחר ששני הצדדים הגישו חוו"ד מומחים וכן הגיש ב"כ הנתבעים תצהיר מטעם הנתבע 3, מר שלמה אייזנברג. בעקבות הגשת חוו"ד המומחים על ידי שני הצדדים ותצהירו של מר אייזנברג (להלן - התצהיר) הגיש ב"כ התובעים, עו"ד מלצר, בקשה למחיקת חוות דעת המומחה מטעם הנתבעים, פרופ' א' עופר, כולה או מקצתה, וכן למחיקת תצהיר הנתבע 3, שכן אלה עומדים, לדעתו, בניגוד מוחלט לקביעותיו של בית המשפט העליון (בש"א 28215/00). בתאריך 6.11.00, לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, נעתרתי לבקשה האמורה, על שני חלקיה. לאחר החלטה זו, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, בהמלצת בית המשפט, "שאין צורך לשמוע את עדויות המומחים וניתן להגיש סיכומים וליתן פסק דין בהסתמך על החומר הכתוב" (החלטה בעמ' 10 לפר'). 5. שלוש הן השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים: א. האם סכום התביעה הינו עפ"י החישובים הנקובים בחוות דעתו של המומחה מטעם התביעה, רו"ח בועז יפעת, וזאת מעבר לסכום הנקוב בתביעה המקורית, או במילים אחרות - מהו סכום התביעה המירבי בתיק זה? ב. שיטת השיערוך הראויה של סכומי הכסף הנתבעים להיום. ג. דרך חישוב הפיצוי בקשר למניות אקרשטיין. אדון בשאלות אלה אחת לאחת. סכום התביעה המירבי 6. סכום התביעה שצויין בכתב התביעה המקורי, שהוגש ביום 13.11.89, עמד על 233,137.50$, שהם 469,042 ש"ח. כתב התביעה המקורי התייחס לארבע סוגי ניירות ערך, והן של חברות אקרשטיין, תים, ליפסקי ובנק עצמאות. ביום 24.5.94, בעקבות הגשת חוות דעת המומחה מטעם התביעה, רו"ח בועז יפעת (שהוגשה ביום 17.3.94), הגישה התביעה "כתב תביעה מתוקן", בו הועמד סכום התביעה על 2,051,023 ש"ח. בעקבות הגדלת סכום התביעה, שולמה ע"י התובעים תוספת האגרה הנדרשת. אין חולק בין הצדדים, כי לא ניתן היתר לתיקון כתב התביעה ע"י ביהמ"ש שדן בתביעה. בפסק הדין שניתן ע"י השופט א' פלפל ביום 1.5.97, צויין על ידו בסעיף 1 לפסה"ד סכום הנזק כפי שצויין בכתב התביעה המקורי, דהיינו 233,137.50$. עוד יש לציין, כי הפרת הנאמנות מצד הנתבעים כלפי התובעים נקבעה ע"י ביהמ"ש העליון אך ורק לגבי ניירות הערך של שלוש החברות אקרשטיין, תיק וליפסקי, ואילו לגבי בנק העצמאות לא התערב ביהמ"ש העליון בהחלטת ביהמ"ש המחוזי לדחות את התביעה, ככל שזו התייחסה לבנק העצמאות, כאמור. הסכום אותו תבעו התובעים בגין מניות בנק העצמאות בכתב התביעה המקורי עמד על 115,511.15$. 7. לטענת ב"כ התובעים, יש לקבוע את שיעור הפיצויים בתיק זה על-פי כתב התביעה המתוקן, אשר תוקן כדין ובהתאם להוראות תקנה 136 לתקנות סדר הדין האזרחי, המתירה לבעל דין "תוך חמישה עשר ימים מהיום שהומצאה לו חוות דעתו של המומחה, לתקן, בלי נטילת רשות מבית המשפט, את כתב טענותיו לאור האמור בחוות הדעת...". לטענתם, חלה תקנה 136 הנ"ל על כל חוות דעת מומחה, ולא רק על חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט, כפי שטוען ב"כ הנתבעים, בהסתמך על הפסיקה בנושא. עוד טוענים ב"כ התובעים, כי כתב התביעה המתוקן הוגש כדין לביהמ"ש, שולמו בגינו הפרשי האגרה והנתבעים לא מחו ולא התנגדו לתיקון כתב התביעה במהלך כל הדיון שלאחר הגשת כתב התביעה המתוקן. אשר על כן, גורסים ב"כ התובעים, מנועים הנתבעים להעלות עתה כל טענה כנגד סכום התביעה המופיע בכתב התביעה המתוקן (ראה סעיף 2.4, בעמ' 3 לסיכומי התביעה). לחילופין, מבקשים התובעים להתיר להם עתה את תיקון כתב התביעה ולהעמידו על הסכום הקבוע בחוות דעתו של רו"ח יפעת (3,106,785 ש"ח נכון ליום 31.8.00). לחילופי חילופין, טוענים התובעים כי גם ללא תיקון כתב התביעה ניתן לחייב את הנתבעים במלוא סכום התביעה, שהינו כולל ואינו מתייחס בהכרח לניירות ערך כאלה או אחרים. כדברי ב"כ התובעים בסיכומיהם: "סכום הפיצויים שפורט בכתב התביעה המקורי פורט על פי ארבעת החשבונות שניהלו התובעים כאשר לגבי כל חשבון פורטו הנזקים שנגרמו לתובעים בגין ניירות הערך השונים. ממילא לא ניתן לטעון שכתב התביעה המקורי מחולק לראשי נזק המבוססים על ניירות הערך השונים" (ס' 2.6.1 בעמ' 5 לסיכומים). 8. ב"כ הנתבעים מבקש לדחות את טענות התובעים לעניין סכום התביעה, אחת לאחת, וטענותיו, בקליפת אגוז, הן כדלהלן: תקנה 136 לתקנות סדר הדין האזרחי מתירה תיקון כתב תביעה לאחר הגשת חוות דעת מומחה, ללא נטילת רשות מבית המשפט, רק כשהמדובר בחוות דעת מומחה מטעם ביהמ"ש, ולא מטעם אחד הצדדים, וכך אף נקבע בפסיקה (סעיף 21, בעמ' 4 לסיכומים); בכל מקרה, כתב התביעה המתוקן הוגש בחלוף 68 יום מאז הגשת חוות הדעת של רו"ח יפעת, והתובעים לא עמדו בהוראות התקנה - גם בהנחה שהיא חלה במקרה דנן - ואף לא בקשו הארכת מועדים. עוד טוענים ב"כ הנתבעים כי משנדחתה לחלוטין התביעה לגבי מניות בנק עצמאות, יש למחוק סכום זה מכתב התביעה ולא ניתן לחזור אליו עוד. כמו כן, אין כל הצדקה או עילה להתיר תיקון כתב התביעה היום, משחלפו שנים רבות וארוכות מאז הגשת התביעה, על כל הליכיה ומהלכיה, שכן לדידו של ב"כ הנתבעים "פשוט קשה להאמין את גודל עזות המצח" שבבקשה זו (סעיף 24, בעמ' 4 לסיכומיו). 9. לאחר ששקלתי את טענות ב"כ הצדדים ובחנתי את המצב המשפטי לאשורו - סבורני כי הדין בשאלת היקף סכום התביעה הוא עם הנתבעים, וכי סכום התביעה המירבי לו זכאים התובעים הינו הסכום הנקוב בכתב התביעה המקורי, בניכוי ערכן של מניות בנק העצמאות. נראית לי עמדת ב"כ הנתבעים, כי הרשות שניתנה לתיקון כתב תביעה לפי תקנה 136 לתקנות סדר הדין האזרחי יסודה בחוות דעת מומחה שהומצאה מטעם בית המשפט, ולא ע"י צד כלשהו, כפי שקובעת הפסיקה בשורה ארוכה של פסקי דין (ראה סעיף 21 בעמ' 4 לסיכומי הנתבעים). אכן, התובעים לא המציאו ולו אסמכתא אחת לפרשנותם המשפטית בדבר תחולת תקנה 136 לתקנות סד"א על מקרה בו הוגשה חוות דעת המומחה ע"י מי מבין הצדדים. נראה, כי לשון תקנה 136 לתקנות מדברת ברורות על כך שהצד רשאי לתקן את כתב התביעה תוך 15 יום מהיום "שהומצאה לו חוות דעתו של המומחה" (ההדגשה שלי -א'ס'), והיא אינה חלה במקרה בו בעל הדין עצמו הוא ש"ממציא" את חוות הדעת. גם הגיון הדברים אינו מתיישב בעיני, עם עמדת ב"כ התובעים, שלפיה - אם תתקבל - רשאי יהיה תובע לתקן כתב תביעה ביוזמתו וללא נטילת רשות מביהמ"ש, כל אימת שהוא עצמו ימציא חוות דעת חדשה או מעודכנת של מומחה זה או אחר מטעמו, וחוזר חלילה. לא זו היתה תכלית החקיקה של תקנה 136 לתקנות, ודין הפרשנות לה, כנטען ע"י ב"כ התובעים - להידחות. 10. אולם, גם מבלי לקבוע מסמרות בשאלה זו, דומה כי התובעים החמיצו את המועד להגשת כתב התביעה המתוקן, גם לשיטתם שלהם, שכן תקנה 136 לתקנות קובעת כי הרשות לתיקון כתב התביעה נתונה "תוך חמישה עשר יום מהיום שהומצאה לו חוות דעתו של המומחה". במקרה דנן , הומצאה חוות דעת המומחה מטעם התובעים, רו"ח בועז יפעת, לבית המשפט ביום 17.3.94 (נספח ב' לסיכומי הנתבעים). כתב התביעה המתוקן הוגש לבית המשפט ביום 24.5.94 (נספח ג' לסיכומי הנתבעים), דהיינו בחלוף למעלה מחודשיים מאז המצאת חוות הדעת, ומבלי שנתבקשה מביהמ"ש הארכת מועד להגשת כתב התביעה המתוקן. 11. בסיכומי התגובה מטעם התובעים, טוענים באי-כוחם כי כבר ביום הגשת חוו"ד רו"ח יפעת, ביום 17.3.94 הם שיגרו "מודעה לבית המשפט", בה נאמר כי: "לאור חוות-דעת המומחה, התובעים מתקנים את סכום התביעה ומעמידים אותו על סך של 1,921,610 ש"ח" (נספח ה' לתגובה). איני מקבל את טענת ב"כ התובעים כי "תיקון זה נעשה כדין ובהתאם לתקנה 136 לתקנות סד"א..." (סעיף 1.4 לתגובה). עפ"י ההלכה הנוהגת, אין די במתן רשות לתיקון כתב התביעה (במקום בו נדרשת רשות לפי תקנה 92 לתקנות סד"א) או בהגשת "מודעה לבית המשפט" (מקום בו אין צורך בנטילת רשות מביהמ"ש, לפי תקנה 136 לתקנות), אלא קיימת חובה - בכל מקרה - להגיש כתב תביעה מתוקן תוך 15 יום. כלל זה מוסבר בספרו של ד"ר י' זוסמן ז"ל, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שישית) 1991, בעמ' 342: "מתן רשות לתקן כתב טענות של בעל דין אינו גורם בעצמו לתיקון, אלא בתוקף הרשות שקיבל, רשאי עכשיו בעל הדין להגיש כתב טענות מתוקן, שאם לא יעשה כן, יישאר כתב הטענות המקורי בעינו". כך קובע גם השופט א' גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה חמישית) 1999, בעמ' 124: "לאחר קבלת החלטה חיובית בבקשה לתיקון, למשל תיקון כתב-תביעה, אין להסתפק בהישג זה ויש צורך להגיש גם כתב תביעה מתוקן. בלעדי פעולה נוספת זו - החלטת התיקון אינה מגיעה לכלל מימוש". 12. ברוח הדברים הללו, אף פסק ביהמ"ש העליון בע"א 2778/90 איתן חברה לביטוח בע"מ נ' ונטורה, פ"ד מה(4) 855, בעמ' 862 כי: "...משלא תוקנה התביעה (ואין חולקים על כך), אין נושא הנכות הפסיכיאטרית עילה לדיון, ואפילו נתקבלה חוות הדעת הפסיכיאטרית, ראוי היה להתעלם ממנה". יצויין, כי באותו מקרה התחשב ביהמ"ש, בסופו של דבר, בנכות הפסיכיאטרית, אך זאת "בשל שינוי החזית בפועל", נסיבות שלא אירעו במקרה דא עסקינן. כאמור, איני רואה מקום להבחין בין מקרה שבו ניתנה רשות ע"י ביהמ"ש לתיקון כתב התביעה לפי תקנה 92 לתקנות סד"א, לבין נסיבות המקרה דנן, בו לא היתה חובה לקבל רשות ביהמ"ש לתיקון לפי ס' 136 לתקנות (אליבא דטענת התובעים) - שכן בכל מקרה מוטלת חובה על בעל הדין להגיש כתב תביעה מתוקן, ולא להסתפק בהודעה או מודעה לבית המשפט. אותו הגיון חל בעיני, בשני המקרים. דומני, כי בכך נסתם הגולל על טענתם המרכזית של ב"כ התובעים לעניין סכום התביעה בתיק זה. 13. אתייחס בקצירת האומר ליתר טענותיהם של ב"כ התובעים לעניין סכום התביעה, אשר לא מצאתי מקום לקבלן. אין ממש בטענה כי הנתבעים מושתקים מלהעלות כל טענה כנגד כתב התביעה המתוקן, שכן הם "מילאו פיהם מים במשך שנתיים ועשרה חודשים, ולא העלו כל טענה כנגד תיקון כתב התביעה..." (סעיף 2.4, בעמ' 3 לסיכומי התובעים). נושא כתב התביעה המתוקן לא עלה ולא נדון כלל בבית המשפט המחוזי בת"א, והשופט א' פלפל אף לא התייחס אליו, כאשר הוא דן בסעיף 1 לפסק דינו בסכום התביעה כפי שצויין בכתב התביעה המקורי. משהועלה הנושא, לראשונה, ע"י התובעים בסיכומיהם בערעור לבית המשפט העליון, הגיבו על כך הנתבעים והבהירו את עמדתם כי כל הדיון בערכאה הראשונה התנהל עפ"י כתב התביעה המקורי, ולא מעבר לו. גם העובדה ששולמה תוספת אגרה בעת הגשת כתב התביעה המתוקן, אין בה כדי להועיל לתובעים, שכן המדובר בהליך מנהלי גרידא, של מזכירות בית המשפט, אשר אין ביכולתו לקבוע עובדות או ממצאים המחייבים החלטה שיפוטית של בית המשפט, ואף לא "לאשרר" הליך שנעשה בניגוד לתקנות ולדין. 14. גם הטענה כי ניתן לחייב את הנתבעים במלוא סכום התביעה שננקב בכתב התביעה המקורי - גם אם מניות בנק העצמאות נגרעו ממנו - דינה להידחות. אין ספק, כמפורט אף בכתב התביעה, שסכום התביעה הכולל חושב ע"י התובעים עצמם עפ"י הנזקים שנגרמו להם בגין ניירות הערך של כל חברה וחברה בנפרד, ועל יסוד ניירות ערך ספציפים אלה הושתתו חישובי הנזק. משנגרעו מניות בנק העצמאות מהתביעה, אך ברור ונהיר בעיני כי התביעה בגין ראש נזק ספציפי זה של מניות בנק העצמאות - אינה קיימת עוד. סבורני, כי אף הפסיקה שצוטטה לעניין זה ע"י ב"כ התובעים אינה ישימה למקרה שבפנינו, שכן שם המדובר היה בראשי נזק שונים בגין אותה עילה או אותו מעשה. על כן קבע ביהמ"ש העליון כי: "פרט לסייג הזה, אין משפטי נזיקין יוצאים מן הכלל האמור", שלפיו "אין פוסקים לתובע סכום העולה על הסכום הנקוב בכתב התביעה" (כדברי השופט זוסמן בע"א 624/69 פילוסוף נ' דוידזון, פ"ד כד (2) 378, בעמ' 386). טול מקרה, בו נתבע סכום כסף בגין שתי תאונות עבודה שנגרמו לתובע, וביהמ"ש מגיע למסקנה כי מוטלת על הנתבע האחריות לגרם תאונה אחת בלבד. כלום ניתן יהיה לקבל את מלוא סכום התביעה, כאשר לא הוטלה כל אחריות בגין אחד האירועים המהווים את הבסיס לכתב התביעה, ולהעביר או להמחות את מלוא סכום התביעה לתאונה שלגביה - ורק לגביה - הוכרה אחריות הנתבע? התשובה לכך שלילית, בעיני, והדברים ישימים אף לענייננו, בו נדחתה התביעה להכיר באחריות הנתבעים לעניין מניות בנק עצמאות. 15. הבקשה לתיקון כתב התביעה על ידי בשלב זה של הסיכומים - מוטב שלא הועלתה כלל. עסקינן באירועים שקרו בשנת 1983; התביעה הוגשה בשנת 1989; חוות דעת המומחה ו"כתב התביעה המתוקן" הוגשו בשנת 1994; פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ניתן בשנת 1997 ופסק הדין של ביהמ"ש העליון ניתן ב 1999; ועתה עומדים אנו בפיתחה של המאה ה21- לאלף השלישי. סבורני, כי בנסיבות שכאלה לא ניתן להחזיר את הגלגל אחורנית ולהתיר עתה את תיקון כתב התביעה, בחינת להתחיל הכל מבראשית. הבקשה נדחית. סוף דבר, הסכום המירבי של התביעה בתיק זה, עפ"י כתב התביעה המקורי, הינו 233,137,50$, בניכוי אותו חלק של התביעה שנדחתה לגבי מניות בנק העצמאות בסך 115,519.15$, ובסה"כ 117,626.35$, שהם 235,840.83 ש"ח (נכון ליום הגשת התביעה). שערוך הסכומים 16. התובעים מבקשים לשערך את סכום התביעה, נכון להיום, עפ"י החישוב המופיע בחוות דעתו של רו"ח בועז יפעת. לטענת ב"כ התובעים, עוה"ד ח' מלצר, ב' פדר וג' אייל: "לטענת התובעים הדרך הראויה הינה זו המובאת בחוות דעת יפעת, אשר מבוססת על שיערוך מהותי, להבדיל משיערוך פרוצסואלי. נקודת המוצא להבהרת סוגיה זו היא ההכרה בעובדה כי חישוב שיעור הפיצויים לו זכאים התובעים על פי המבחן של 'פיצויים של ביטול' מתבסס על העקרון המשפטי בדבר החזרת מצבם של התובעים לקדמותו. חישוב סכום הנזק באספקלריה זו מחייב, כי שיערוך סכום הנזק והוספת הריבית, צריכים להתבסס על הדין המהותי של השערוך, אשר צומח מן המערכת הנורמטיבית של דיני החוזים והנזיקין, זאת להבדיל מהדין הפרוצסואלי הנובע מחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א - 1961 (להלן 'חוק פסיקת ריבית') שזוהי שיטתם של הנתבעים" (סעיף 4.2, בעמ' 9-8 לסיכומים). לדעת ב"כ התובעים: "...ההלכה מתירה - ונסיבות המקרה כאן מחייבות את השיערוך והוספת הריבית בדרך שננקטה בחוות דעת יפעת" (סעיף 4.7 בעמ' 11 לסיכומים בכתב). 17. לטענת ב"כ הנתבעים, עו"ד י' עזגד, יש לערוך את החישובים בדבר שיערוך סכום התביעה להיום עפ"י חוק פסיקת הצמדה וריבית, תשכ"א1961- (להלן - חוק פסיקת ריבית), כפי שנקבע לא אחת בפסיקת ביהמ"ש העליון, ואין כל הצדקה לסטות מהכלל האמור. לטענתו, יש לדחות את שיטת החישוב של רו"ח יפעת, אשר אין לה כל ביסוס בכתב התביעה ואף אין בה כל הסבר או הנמקה של ממש. 18. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים ובחנתי את נסיבות המקרה דנן, הגעתי למסקנה כי אין כל הצדקה או עילה לסטות מהכלל שלפיו שיערוך סכום התביעה מאז הגשתה ועד לתשלום בפועל יעשה עפ"י חוק פסיקת ריבית, כנהוג במקומותינו. ראשית, חוות דעתו של רו"ח יפעת לא שיכנעה אותי, כלל ועיקר, כי יש מקום לסטות מהכלל האמור ולהתבסס דוקא על דרכי החישוב שהוא ערך. שנית, בכתב התביעה המקורי גופו, עתרו התובעים לחייב את הנתבעים בסכום התביעה "בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל" (סעיף 34 לכתב התביעה), ולא ראיתי על שום מה מצאו לנכון לשנות עמדתם זו בסיכומיהם. שלישית, גם אם אקבל את עמדתם של ב"כ התובעים, ולפיה "ההלכה מתירה" עריכת חישוב השיערוך בדרך אחרת מזו שנקבעה בחוק פסיקת ריבית, עדיין לא שוכנעתי כלל כי "נסיבות המקרה כאן מחייבות" שיטת חישוב שונה (ועלומה משהו, יש להודות), כמפורט בחוות דעתו של רו"ח יפעת. כאן המקום לציין, כי ביהמ"ש המחוזי אשר שמע את עדותו של רו"ח יפעת (כב' השופט א' פלפל), לא התרשם, ככל הנראה, עמוקות מכישוריו של עד זה (ראה סעיף 10 בעמ' 18 לפסה"ד המחוזי). 19. נוכח מסקנותי דלעיל, איני מוצא צורך לדון במחלוקת שנפלה בין הצדדים לעניין הבסיס לחישוב הפיצוי בגין מניות אקרשטיין, שכן ממילא לא יהיה בכך כדי להעלות או להוריד לעניין התוצאה הסופית בתיק זה, לפיה ייפסקו לתובעים מלוא סכום הפיצויים עפ"י כתב התביעה מקורי. עם זאת יוער, כי סבור הנני שברוח פסיקת ביהמ"ש העליון בערעור בתיק זה ודרך החישוב שנקבעה על ידו, היה מקום לערוך את החישוב לגבי מניות אלה מהמועדים שבהם ניתנו יפויי הכח לנתבעים לניהול חשבונותיהם, ולא לגבי מניות שרכשו התובעים בעצמם קודם למתן יפויי הכח. סיכום 20. הנני מחייב את הנתבעים 1 ו3-, שניהם ביחד וכל אחד לחוד, לשלם לתובעים פיצויים בסך 235,840,83 ש"ח, בצירוף ריבית והצמדה עפ"י חוק פסיקת הצמדה וריבית, תשכ"א1961-, מיום הגשת התביעה - 13.11.89, ועד ליום התשלום בפועל. הנתבעים 1 ו3-, שניהם ביחד וכ"א לחוד, ישאו בהוצאות התובעים (כולל שכ"ט עו"ד ומע"מ) בסך כולל של 50,000 ש"ח. תיק השקעותניגוד עניינים / אינטרסיםהשקעות