בקשת מפרק חברה בפירוק – החזר תשלומים לשלטונות מע"מ

החלטה

זוהי בקשתו של מפרק 6 חברות להורות למשיבה, שלטונות מע"מ, להשיב לקופת החברות בפירוק את כל הסכומים ששולמו לה על ידי מי מ- 6 החברות בתקופת הפירוק או 3 חודשים לפני תחילת תקופת הפירוק, המסתכמים, נכון ליום הגשת הבקשה בסכום המתקרב ל- 3 מיליון שקל.


נושא המחלוקת בין הצדדים היא העובדה כי חברות המצויות בהליכי פירוק שילמו שני תשלומים לשלטונות מע"מ האחד ביום 15.10.97 והשני ביום 16.11.97.
על פי טענת המפרק שני התשלומים בוצעו לאחר יום 25.9.97 שהוא יום מועד הגשת בקשת הפירוק שבסופו של דבר נדחתה.
המבקש שהוא מפרק החברות מבקש כי מע"מ ישיב את הכספים שהיו בסכומם הנומינלי 2.3 מיליון ש"ח לקופת הפירוק כשהם נושאים ריבית והפרשי הצמדה.
המפרק טען מלכתחילה שתי טענות; האחת, היא כי התשלום בטל בהיותו העדפת נושים אסורה על פי סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל שאומץ בתוככי חוק החברות.
טענתו השניה של המפרק, כי שני התשלומים בטלים מעיקרם וזאת על פי לשון סעיף 268 לפקודת החברות בהיותם "עסקה בנכסי החברה" לאחר הפירוק.


שני הצדדים העלו את טענותיהם ואת תגובותיהם על הכתב והיום ניתנה להם ההזדמנות להוסיף דברים כהנה וכהנה.


טענות מע"מ;

טוענים שלטונות מע"מ, ואני מתייחסת לטענות המקוריות של המפרק גם כן, כי לעניין התשלום הראשון לא התקיימו התנאים השלישי והרביעי לסעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל - חדלות פרעון בעת התשלום וכוונת העדפה.




1. לעניין חדלות הפרעון טען ב"כ מע"מ בתגובתו כי הדבר לא הוכח ונטל ההוכחה הוא על המפרק, אולם כבר בשלב זה ראוי להדגיש כי המפרק סתר טענות עובדתיות אלה והוכיח כי בתקופת התשלום הראשון החלה החברה למכור סניפים במחירי הפסד משמעותיים ועשתה למעשה פעילות חיסול.


2. לעניין העדפת תשלום מס במועדו זה אינו ראוי לביטוי העדפה אלא הינו קיום חובה על פי חוק. אין מדובר כלל בחוב שהועדף שכן לא דובר בחובות עבר . כמו כן טוען ב"כ מע"מ כי העובדה שקיימת בחוק סנקציה פלילית על אי תשלום מע"מ אינה מעלה או מורידה שכן במקרה דנן לא ננקט כל הליך פלילי ולא הוטל איום לקיומו של הליך כזה. לכן אין כאן לחץ היכול לבסס העדפה.


טוען ב"כ מע"מ לגבי סעיף 268 לפקודת החברות:

1. מע"מ טוען כי תשלום מס אינו עסקה, זאת למרות שמע"מ מכיר בפרשנות הרחבה של הדין למושג זה. לטענת מע"מ חיוב לפי החוק שאינו נתון לרצונה או בחירתה של החברה איננו עסקה.


2. לחילופין טוען מע"מ כי גם אם מדובר בעסקה אין מדובר ב"עסקה בנכסי החברה". מדובר, לטענת מע"מ, בכספים שלקוחות החברה שילמו למע"מ. החברה מעולם לא קנתה בהם בעלות אלא החזיקה אותם בנאמנות בלבד כמעין "צינור" עבור מע"מ.


3. לחילופי חילופין; גם אם מדובר בעיסקה בטלה, הרי כאשר מסיקים בטלות יש לבטל את עסקת היסוד, ולא רק את תוצאת המס שלה - דבר אשר אינו בר ביצוע במקרה הנוכחי.

אקדים ואומר כי אני מתכוונת להתייחס לטענות לגופן אך אני מפנה את שני הצדדים לעובדה כי גם הסיפא לסעיף 268 וגם סעיף 354 (א)(4) מותירים שיקול דעת לבית המשפט להילך בדרך אחרת אם ראה זאת נכון ומתאים בנסיבות המקרה. כמובן שבית המשפט חייב בנסיבות שכאלה, אם הוא בוחר לילך בדרך זו, לנמק את דעתו ולהסביר הסבר היטב את מעשהו בנקיטת דרכו.


המפרק, עו"ד ארז, הפנה בין היתר וכמעט בראש טענותיו לסעיף 354 והסב את תשומת ליבי למדרג שנקבע באותו סעיף. נזדמן לי כבר להביע את דעתי בענין זה גם בהחלטה שנתתי לפני שנים אחדות לעניין נאות מרינה. ואני מתחזקת בדעתי כפי שאביא להלן ביתר שאת גם לאור דעתה של פרופ' צפורה כהן בספרה כאשר היא טוענת כי לדעתה, וכאמור אני מצטרפת לדעתה זו:



"אין כל הצדקה לעשות הבחנה בין חובות החברה למס הכנסה בגין ניכויים לשכר עבודה לבין חובות החברה למס ערך מוסף. הצד השווה בשני המקרים הוא שהחברה שימשה "צינור" להעברת הכספים לרשויות המס, ועל כן אין לראות את הכספים הללו כשייכים באמת לחברה. יש איפוא מקום לתקן את החוק ולהשוות את מעמדן של כל רשויות המס בכל הנוגע לחובות בגין מס ערך מוסף לזה שמעמדן בכל הנוגע לניכויי מס הכנסה. בדרך זו נקט החוק האנגלי, הנותן עדיפות גם לחובות החברה בגין מס ערך מוסף, בדומה לעדיפות שניתנה לרשויות המס בכל הנוגע לניכויים....."



הטענה כבדת המשקל אשר נראה לי כי די בה כדי להכריע את גורל הבקשה הינה טענת מע"מ כי הכספים נשוא המחלוקת הם קניינו של מע"מ מלכתחילה והחברה אינה מחזיקה בה אלא בנאמנות בלבד. אין חולק כי כאשר לקוח קונה סחורה ומשלם בנוסף למחירה 17% מע"מ הרי שסכום זה אינו כלול בתמורה המגיעה לחברה בגין הסחורה. זהו מס ששולם מלכתחילה מתוך אומד דעת של שני הצדדים שהוא יגיע לרשויות המס. המע"מ אינו מוטל על החברה (להבדיל מחובת העברת הכספים) אלא על הקונה. החברה היא אכן "צינור" בלבד. בנקודה זו אני מוצאת להתייחס לטענה שהעלה עו"ד ארז לפיה הכספים המיועדים למע"מ מתערבבים בתוך חשבון החברה, ואין מתנהל בגינם חשבון נפרד. נדמה לי שהתשובה הראויה לטענה זו היא כי על מנת שמע"מ יקנה זכות קניינית בכסף מסויים אין צורך בכך שהכסף יוחזק בחשבון נפרד.


יש להבחין בין כספי מע"מ אולי ממס הכנסה שהוא מס המוטל על קניינה של החברה, קרי, החובה לשלמו היא חובה אובליגטורית ועד שהיא מתבצעת לא רוכשת רשות המס קניין בכסף זה.


כמו כן, ניתן להבדיל בין מצב בו מע"מ משולם במועדו לבין מצב אחר בו החברה נמנעת מלשלם מע"מ, ונוצר חוב לטובת שלטונות מע"מ. אזי ניתן היה לומר כי החברה רכשה בכספים קניין שלא כדין הכפוף לחובת השבה, אובליגטורית, לרשות המס.


מסקנתי בשלב זה היא:


1. במצב נשוא המקרה דנן בניגוד לשני מצבים אחרים שתוארו על ידי ברישא להחלטה זו לא הועברו למע"מ אלא כספים שהיו שלה מלכתחילה, והוחזקו בנאמנות.
די בכך כדי לייתר, נראה לי, את טענותיו האחרות של המפרק לגבי שני התשלומים, ואין נפקא מינא אם נעשו אחרי הפירוק או לפניו. זכות הקניין של מע"מ בעינה עומדת, ואין בכוחה לגבור על הבטלות של סעיף 268, קל וחומר שבכוחה לגבור על טענות יחסיות וחלשות יותר כגון אלה שמועלות לפי סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל.


2. לעניין העדפת נושים; נראה כי צודקת טענתו של מע"מ כי מילוי חובה חוקית במועדה כל עוד החברה לא פורקה (ואף לאחר פירוקה) אינו בגדר העדפה לעניין סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל. העדפה מעצם טיבה חייבת להיות מלווה בשיקול דעת של המעדיף, קרי, כוונת העדפה. לא כך הוא במקרה של נטל מס. אם הייתי מגיעה למסקנה אחרת הייתי עלולה לפטור הלכה למעשה חברות בקשיים מתשלומי מס; נראה לי כי לא יעלה על הדעת לפסוק הלכה לפיה חברה "המתנדנדת" על סף פירוק או התחילה בהליכי פירוק ופועלת באמצעות מפרק לא תשלם מיסים ותצבור חובות מס אשר בסופו של דבר ישאו הפרשי הצמדה וריבית ויפלו בסופו של יום על הנושים הבלתי מובטחים זאת לאור העובדה שלרשויות המס עומד דין קדימה.


מאידך גיסא, אם בסופו של דבר תחלץ החברה מקשייה ולא תפורק הרי היא ובעליה יהפכו כהרף יום לעבריינים, שכן אז יוברר למפרע כי החבות במס אומנם הוטלה עליהם, כולל הסנקציה הפלילית על אי התשלום במועד. תוצאה כזו, לדעתי, עומדת בניגוד לעקרונות בסיסיים של ודאות וצדק והינה בלתי נסבלת בעליל.


3. נראה לי כי המשיבה צודקת גם בטענתה כי תשלום המס איננו עסקה ולאור זאת גם בטענה היוצאת ממנה כי העסקה האמיתית היא עסקת היסוד. מע"מ הוא מס שאינו מוטל על סך רווחיה של החברה אלא על עסקת היסוד עצמה. לא הגיוני יהיה, כך נראה לי, להפריד באופן מלאכותי בין עסקת היסוד לבין תוצאות המס שלה ולהפוך את האחרונות ל"יצורים עצמאיים" בעוד שבפועל אין להם קיום כזה. מאחר ואין סיבה (ובמקרה הנוכחי גם לא אפשרות אמיתית) לבטל את עסקאות היסוד שנעשו לפני הפירוק בהיותן עסקאות מכר שתמורתן שולמה כדין, לא ניתן לבטל למפרע אך ורק את תוצאות המס שלהן. דומני שהדבר יהיה שקול למעשה לפטור או למצער לדחיה למפרע בחובת המס המוטלת על החברה שמצויה בקשיים, דבר שלא מצאתי לו רמז בבסיס החוק.


4. המפרק צודק בטענתו כי התשלובת היתה חדלת פרעון בעת הארועים נשוא הבקשה דנן. אני גם מסכימה עם טענתו כי חברה העוסקת במכירת חיסול של נכסיה במחירי הפסד משוועים ומפסיקה במהירות את פעילותה היא למעשה חברה חדלת פרעון במועד זה (שכן בדין מקובל המבחן המהותי חדלות פרעון ולא המבחן המאזני). אולם, לאור המסקנות החד משמעיות בשאלות המהותיות של הבקשה דנן אינני רואה כי טענה זו מעלה או מורידה לגופם של דברים.

כל שנאמר על ידי לעיל הוא גם תוך כדי שאני עושה שימוש בסמכות המסורה לי על פי סעיף 268 ו- 354(א)(4). מסקנתי היא כי דין בקשת המפרק להדחות.


אין צו נוסף.

חיפוש פנימי באתר