גזר-דין 1. הנאשם הורשע לאחר שמיעת הראיות בעבירה של הנעה בתרמית לרכוש ניירות ערך, שלוש עבירות של גרימת להגשת פרטים מטעם בדוחות בכוונה להטעות משקיע סביר, ארבע עבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד, עבירה של אי-גילוי מידע בידי נושא משרה בכיר בתאגיד, ארבע עבירות של פרסום מטעה בידי נושא משרה בכיר בתאגיד, מרמה והפרת אמונים בתאגיד וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. העובדות הנוגעות לעבירות אלו, כפי שהוכחו במהלך המשפט, מפורטות בהרחבה בהכרעת הדין. לצורך גזר-הדין מן הראוי לציין בתמצית את העובדות הבאות: א. הנאשם, עו"ד לפי הכשרתו, שימש בשנים 1988-1992 כמנכ"ל הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (להלן: "הסנה"), אשר היתה חברת הביטוח המובילה בישראל באותה עת, עם ציבור של כ- 1.5 מיליון מבוטחים. הסנה היתה חברה ציבורית שמניותיה נסחרו בבורסה לניירות ערך בתל-אביב. ב. בתהליך הכנתו של הדוח כספי של הסנה לשנת 1991, נעשתה טעות מדד בחישוב עתודות ביטוח החיים, שהתבטאה בהקטנת העתודות בסכום של כ- 65 מיליון ש"ח. הטעות נתגלתה בסמוך לאחר עשייתה, ודווחה מייד לאקטואר החברה, ומנהל אגף ביטוח החיים שלה, רן שפר (להלן: "שפר"), וכן לאקטואר צונץ שהחליף את שפר כאקטואר הסנה ביום 1.4.92. ג. טעות המדד נתגלתה כחודש לפני הגשת הדוח השנתי, כך שלא היתה כל מניעה לתקנה על אתר. ואולם שפר עצמו סבר שאין מקום לתקן את הטעות בדוח לשנת 1991, ולכן הביא את העניין להכרעתו של הנאשם. הנאשם ושפר סיכמו ביניהם בסוף חודש מרץ 1992 כי הטעות לא תתוקן בדוח לשנת 1991, אלא שתיקונה יתבצע במהלך שמונה הדוחות הרבעוניים הבאים. סיכום זה הובא על ידי הנאשם ושפר גם לידיעתו של צונץ. הסנה היתה באותה תקופה במצב כלכלי קשה, ופעלה עם הון עצמי מינימלי, גם לאחר שנעשו פעולות ליצירת הון מלאכותי, באמצעות עסקאות ביטוח שההיגיון העסקי שלהן היה מוטל בספק, ובאמצעות צמצום עתודות החברה עד לסף התחתון האפשרי על פי החוק; על רקע זה הופעלו של שפר לחצים בלתי פוסקים לצמק את עתודות החברה. תיקון טעות המדד, היה מביא את החברה להון עצמי שלילי בדוח לשנת 1991, דבר שהיה מחייב את הפסקת פעילותה; לכן החליטו הנאשם ושפר שלא לתקנה בבת-אחת, אלא בצורה מדורגת בדוחות הבאים. ד. בהתאם לסיכום בין שפר והנאשם, הוגש ביום 3.5.92 הדוח השנתי לשנת 1991, חתום בידי הנאשם, מבלי שטעות המדד תוקנה בו, באופן שמסכום עתודות ביטוח החיים הושמט סך של כ- 65 מיליון ש"ח. לו היו העתודות במאזן נרשמות בצורה נכונה, היה הדבר מוריד את הסנה מהון חיובי של 25 מיליון ש"ח, כפי שנרשם בדוח ת1/, להון שלילי של 40 מיליון ש"ח, דבר שלא היה מאפשר להסנה להמשיך לפעול. ה. על פי אותו סיכום, צמצם שפר בדוח מרץ 92' את הפער בעתודות שנוצר כתוצאה מהטעות, וזאת בסכום של 12 מיליון ש"ח, וגם בדוח יוני 92' הוא צמצם את הפער בעתודות בסכום דומה. ואולם בניגוד לדוח לשנת 1991, שבו הפער נוצר בעתודות ביטוח החיים בגין הפוליסות המסורתיות, בדוחות הבאים העביר שפר את הפער לעתודות בגין פוליסות "עדיף" מסולקות, כשהוא משמיט כמה דפי עתודות מהחישוב הידני של פוליסות אלו. בדוח מרץ 92' רשם שפר עתודות בסכום הנמוך בכ- 53 מיליון ש"ח מן העתודות הנכונות, והדוח נחתם בידי הנאשם והוגש ביום 1.7.92. בדוח יוני 92' חושבו העתודות בחסר של כ- 40 מיליון ש"ח, והוקטנו באותה צורה של השמטת פוליסות "עדיף" מסולקות. דוח יוני נחתם בידי הנאשם והוגש ביום 31.8.92. גם בטיוטת דוח ספטמבר 92' פעל שפר בצורה דומה של השמטת פוליסות "עדיף" מסולקות, אלא שהפעם לא המשיך לצמצם את הפער בעתודות, והותיר אותו על סכום של כ- 40 מיליון ש"ח, משום שמצב החברה לא איפשר להקטין את הפער, והופעל על שפר לחץ שלא להמשיך ולתקן את הטעות ברבעון זה. ההחלטה על כך נפלה בפגישה שהיתה בנוכחות הנאשם. דוח ספטמבר 1992 לא אושר על ידי הדירקטוריון ולא הוגש, דבר שהביא למינוי מנהל מורשה להסנה. ו. הטכניקה של צמצום הפער בעתודות בידי שפר, לא היתה ידועה לנאשם, אשר לא התעניין בפרטים. ואולם עצם העובדה שנתוני העתודות בדוחות הרבעוניים של מרץ, יוני וטיוטת ספטמבר 1992 היו בלתי-נכונים, היתה ידועה לנאשם, שכן הדבר נעשה על פי הסיכום שנתקבל בינו לבין שפר. לגבי טיוטת דוח ספטמבר 92', הורה הנאשם עצמו שלא להמשיך בצמצום הפער בעתודות הנובע מטעות המדד. זאת ועוד: לו היתה טעות המדד מתוקנת בדוחות הנ"ל, היתה הסנה יורדת להון שלילי, והנתונים בדוחות רבעוניים אלו היו נראים שונים לחלוטין מאלו שנרשמו בפועל, ואין ספק שהנאשם ידע זאת. ז. הפער בין עתודות ביטוח החיים שהופיעו בדוח השנתי של הסנה ליום 31.12.91, לבין מצב העתודות הנכון, נחשף על ידי האקטוארים ג'יקוב ודובין, אשר הכינו עבור הסנה הערכת שווי של תיק ביטוח חיים, תוך שימוש בקובצי המחשב של הסנה הכוללים את העתודות הנכונות. ג'יקוב ודובין מצאו כי עתודות החברה ליום 31.12.91 גדולות בכ- 74 מיליון ש"ח לעומת אלו שנרשמו בדוח השנתי ליום זה, וכך נרשם בהערכת השווי שהוציא ג'יקוב. ח. כאשר התגלה לג'יקוב הפער בעתודות, תוך כדי הכנת הערכת השווי של תיק ביטוח החיים, הוא התקשר לביתו של הנאשם בשעת לילה מאוחרת בסוף חודש יוני 1992, ודיווח לו על הפער שמצא בעתודות החברה לעומת הרשום במאזן. הנאשם הבין היטב את שג'יקוב מסר לו, אך לא עשה דבר עם מידע קריטי זה, והמתין עד למועד הגעתו של ג'יקוב לישראל, מבלי שברר את העניין עם מישהו בהסנה או מחוצה לה, ומבלי שדיווח למאן דהו על המידע שמסר ג'יקוב. המידע החמור שנמסר לנאשם באותה שיחה, גם לא מנע מן הנאשם לחתום ביום 1.7.92 על דוח מרץ 92', ולהגישו לרשויות, בלא שערך ברור כלשהו לגבי המידע שקבל מג'יקוב, למרות שנתון העתודות שנרשם בדוח מרץ 92' לא התיישב עם נתון העתודות בדוח לשנת 1991, כשמוסיפים עליו את הפער בעתודות שג'יקוב דיווח עליו לנאשם. הנאשם לא עשה דבר עם המידע שמסר לו ג'יקוב באותה שיחת טלפון, משום שהדבר היה ידוע לו קודם לכן משפר וצונץ, ומדובר היה במידע שהנאשם קיווה כי לא יתגלה. ט. בעקבות אותה שיחת טלפון ביו הנאשם לג'יקוב, התקיימה בחודש יולי 1992 פגישה בין הנאשם, ג'יקוב ושפר, ובה הסביר גי'קוב לנאשם פעם נוספת כי מצא פער בסך כ- 70 מליון ש"ח בעתודות ביטוח החיים בין מאזן החברה לשנת 1991, לבין העתודות הנמצאות במחשב החברה, כפי שנמסרו לג'יקוב לצורך הכנת הערכת השווי. שפר הסביר כי הפער נובע מטעות המדד שנפלה בדוח לשנת 1991, והנאשם לא הגיב על דברים אלה. שיחה זו התנהלה כולה בנוכחות הנאשם ובהשתתפותו, והיה ברור לכל המשתתפים בה כי מסכום העתודות שנרשם במאזן לשנת 1991, הושמט סך של כ- 65 מיליון ש"ח בשל טעות מדד. בסיומה של הפגישה דלעיל, סוכם כי בהערכת השווי שיוציא ג'יקוב תרשם הערה לפיה מן הסכום שישלם הגורם שירכוש את תיק ביטוח החיים של הסנה - יופחת סכום הפער בעתודות, המתבטא בהפרש בין נתון העתודות בהערכת השווי, לבין נתון העתודות במאזן הסנה לשנת 1991, משום שהכל הבינו כי הנתון הנכון הוא זה המופיע בהערכת השווי, ולא במאזן. ואכן, הערכת השווי של ג'יקוב ליום 31.12.91 קבעה סכום עתודות הגבוה בכ- 74 מיליון ש"ח מסכום העתודות המופיע במאזן החברה הנכון למועד זה. לאור זאת, בנספח להערכת השווי הופיעה אזהרה, לפיה מי שמקבל את הערכת השווי חייב להשוות את נתון העתודות המופיע בה, עם הנתון במאזן החברה לשנת 1991. י. לא זו בלבד שהאזהרה בהערכת השווי של ג'יקוב נוסחה בצורה מעורפלת, אלא שבהערכת השווי נרשם, באופן חריג, כי היא מיועדת "לשימוש פנימי" בלבד, למרות שהיא הוכנה על מנת שתמסר לגורם שירכוש את תיק ביטוח החיים של הסנה. כל כך "פנימי" היה השימוש בהערכת שווי זו, עד שהיא לא הובאה כלל לידיעת חברת כבלים, אשר רכשה מניות בהסנה בשווי של 30 מיליון ש"ח, למרות שהעסקה התבצעה בפועל ביום 31.8.92, מועד שבו הערכת השווי כבר הייתה בידי הנאשם. יא. המידע על הפער בעתודות במאזן לשנת 1991, כמו גם הערכת השווי של ג'יקוב החושפת למעשה פער זה, לא הובאו על ידי הנאשם לידיעת הדירקטוריון של הסנה. מידע קריטי זה, ההופך למעשה את ההון העצמי של החברה לשלילי, גם לא הובא לידיעת רו"ח החיצוני של החברה, החתום על הדוח השנתי המוטעה, ואף לא לידיעת אנשי הכספים של הסנה, היועץ המשפטי שלה, הפיקוח על הביטוח ומבקר הפנים של הסנה. הנאשם, למותר לציין, לא מסר דוח מיידי לרשות ניירות ערך ולבורסה על טעות המדד. כל אלו נובעים מן העובדה שהנאשם היה שותף מלכתחילה לסיכום שלא לתקן את טעות המדד בדוח השנתי, ולכן גמר אומר להעלים מכולי עלמא את דבר חשיפת הפער בעתודות בידי ג'יקוב. אכן, הנאשם הצליח במזימתו זו, והעניין כולו נחשף רק בתקופת הניהול המורשה של הסנה. יב. טעות המדד שנחשפה בידי ג'יקוב ודובין נותרה חסויה עד לניהול המורשה, ואז התגלה העניין. שפר הודה בכל המעשים נשוא כתב האישום בפני יו"ר הסנה המתפטר, מאיר שני, בפני רוה"ח החיצוני של הסנה אלי כהן, בפני נציגי הניהול המורשה (עו"ד וייסגלס, רו"ח פרידמן ורו"ח זבולון), וכן בפני אנשי הפיקוח על הביטוח (מאיר שביט ויאיר קריידמן), ונציגי מגדל שבדקו את מצב העתודות (רו"ח פינקלשטיין ופלג רדי). נציגי הניהול המורשה, רו"ח כהן ונציגי חברת מגדל נפגשו הן עם שפר, והן עם צונץ וקפלן, ובדקו את טענותיהם לגבי טעות המדד ודרך "תיקונה" בדוחות הרבעוניים בשנת 1992, על סמך מסמכים שהוצגו להם. טענותיהם של השלושה נבדקו ואומתו, ובסופו של דבר שלמו חברות מגדל וכלל עבור הסנה סכום הנמוך בכ- 86 מליון ש"ח לעומת המוסכם, וזאת בשל הפער שנתגלה בעתודות ביטוח החיים. יג. ביום 21.6.92 חתם הנאשם בשם הסנה על הסכם עם חברת כבלים, לפיה התחייבה כבלים לרכוש מניות בהסנה בסך של 30 מיליון ש"ח, ולהפוך לבעלת 27% מהון המניות של הסנה. המועד שנקבע לביצוע העיסקה היה 31.8.92, והיא אכן בוצעה במועד זה. הנושאים והנותנים מטעם כבלים היו ח"כ לשעבר רפי אדרי ויולי עופר, כשמטעמו פעל גם עופר רפיח. המשא ומתן של כבלים התנהל במשולב הן עם הסנה, והן עם בנק הפועלים (שהיה בעל השליטה בהסנה באמצעות חברת העובדים). יד. הנאשם נטל חלק במשא ומתן עם אנשי כבלים, ונפגש עמם כמה פעמים לפני חתימת ההסכם, וגם לאחר מכן. הוא הדגיש בפני יולי עופר ורפי אדרי עד כמה תשתלם העיסקה לכבלים, בשל ערכו הרב של תיק ביטוח החיים של הסנה, כשהוא סוקר בפני אדרי את התחייבויות החברה ועתודותיה, ואת תוצאות הדוח הכספי לשנת 1991. טו. הדוח הכספי של הסנה לשנת 1991 היווה את הבסיס לעיסקה בין כבלים להסנה, ולכן נקבע בהסכם כי הסנה מצהירה בפני כבלים כי דוח זה משקף באופן נאות את מצב עסקי החברה. במועד החתימה על ההסכם עם כבלים, ידע הנאשם על טעות המדד, והורה שלא לתקנה בדוח לשנת 1991, אשר הוגש ביום 3.5.92. מדוח מטעה זה הושמטו עתודות ביטוח חיים בסך של 65 מיליון ש"ח, והנאשם ידע כי רישום נכון של העתודות היה מצביע על הון שלילי של החברה בסך 40 מיליון ש"ח, במקום הון חיובי בסך 25 מיליון ש"ח, ופירוש הדבר היה הפסקת עסקיה של הסנה. זאת ועוד: הנאשם הציג לאנשי כבלים את תיק ביטוח החיים של הסנה כנכס העיקרי שלה, בעוד שהגדלת העתודות בסך של 65 מיליון ש"ח, כמתחייב מטעות המדד, היתה הופכת את דוח עסקי ביטוח החיים בדוח לשנת 1991 לשלילי. הנאשם העלים מידע זה מאנשי כבלים בעת חתימת ההסכם עמם ביום 21.6.92. הנאשם גם הסתיר מאנשי כבלים את תוצאות הערכת השווי של ג'יקוב, אשר חשפה פער בסך 74 מיליון ש"ח בעתודות ביטוח החיים של הסנה בדוח לשנת 1991, לפני שבוצעה בפועל רכישת מניות הסנה על ידי כבלים ביום 31.8.92. טז. כבלים רכשה את מניות הסנה בהסתמך על המצגים הכוזבים שהציג לה הנאשם בעל-פה, ובהסתמך על הדוח הכספי המטעה לשנת 1991. ברור שלו היתה יודעת על הפער בעתודות ביטוח החיים במאזן לשנת 1991 - לא היתה רוכשת את מניות הסנה ביום 31.8.92. השקעתה של כבלים בהסנה ירדה לטמיון, עם מכירת עסקיה של הסנה לכלל ומגדל. 2. ב"כ הנאשם מיקד את טענותיו לעניין העונש בעינוי הדין שנגרם לו בשל חלוף הזמן מאז מועד ביצוע העבירות, וזוהי אכן הנסיבה המקלה המשמעותית ביותר העומדת לזכות הנאשם כיום. בעניין זה יש לציין את העובדות הבאות: א. העבירות בהן הורשע הנאשם התבצעו בשנת 1992, אך הן התגלו במהלך הניהול המורשה של הסנה בשנת 1993. רק בחודש אוגוסט 1993 הגיש המפקח על הביטוח (לדבריו - "נאלץ להגיש") תלונה במשטרה בגין הפרשה נשוא כתב האישום. הנאשם זומן לעדות לראשונה בחודש מרץ 1994, וכפר בכל האשמות שיוחסו לו. שפר שמר על זכות השתיקה בחקירתו, אף כי בתקופת הניהול המורשה חשף את מעלליו, ואת העובדה שהנאשם היה שותף להם. ב. בתחילת שנת 1995 הוגש כתב אישום כנגד שפר בלבד. לא ברור מדוע כתב האישום כנגד הנאשם לא הוגש באותה עת. בשנת 1996 הגיע שפר להסדר טיעון עם התביעה, ובחודש פברואר 1996 נגזרו עליו 18 חודשי מאסר בפועל וקנס בסך 20,000 ש"ח, על פי הסדר הטיעון, לאחר שנמחק אחד מן האישומים שבכתב האישום, הנוגע למחיקת פוליסות בהיקף של כ- 25 מיליון ש"ח ממחשב הסנה בתקופת הניהול המורשה. כיוון שאישום זה נמחק, עומדת לו לשפר חזקת החפות בעניין זה, ובוודאי שלצורך קביעת עונשו התעלם בית המשפט מחלק זה של כתב האישום שנמחק. כל אעשה אף אני. ג. כתב האישום כנגד הנאשם הוגש רק בחודש מרץ 1997. לא הובאו בפני נימוקים של ממש לעיכוב משמעותי זה בהגשת כתב האישום, זולת הטענה כי נערכו לנאשם ארבעה שימועים לפני הגשת כתב האישום. מדובר בשיהוי של למעלה משנתיים ימים לאחר שהוגש באותה פרשה ממש כתב האישום כנגד שפר, ושיהוי זה תרם לעינוי הדין שהיה מנת חלקו של הנאשם. ד. הנאשם כפר בצורה גורפת בעובדות כתב האישום. ב"כ הנאשם הגיש ארבע בקשות דחיה בפני כבוד הנשיאה ע. בקנשטיין, בטרם הועבר התיק אלי ביום 3.9.93, ואז נקבעו מועדי ההוכחות החל מיום 5.1.98, לאחר שניתנה לסנגוריה שהות ללמוד את חומר הראיות ולהיערך לשמיעת ההוכחות. ה. שמיעת ההוכחות בתיק זה התפרסה על פני 50 ישיבות ארוכות, לעתים ארוכות עד מאוד, שבהם העידו 23 עדי תביעה ו- 7 עדי הגנה. חלק מהעדים העידו במשך כמה ימים תמימים. הפרוטוקול המוקלד בתיק זה הגיע לכ- 1,600 עמודים. בית המשפט עשה כל מאמץ כדי לסיים בהקדם האפשרי את שמיעת ההוכחות בתיק, כולל שמיעת דיונים בימי ששי ובפגרה, ככל שהצדדים נאותו להצעת בית המשפט לשמוע את ההוכחות במועדים חריגים שכאלו, ובתנאי עומס שיפוטי ידועים לכל. יחד עם זאת, עלי לציין כי מועדי הוכחות לא מעטים בוטלו בשל בקשות של הסנגוריה, שלא כולן היו מוצדקות, בעיקר בשלב בו החלה פרשת ההגנה (ראה עמ' 1135, 1388, 1455 לפרוטוקול), ומועדים לא מעטים שהציע בית המשפט לא התאימו לסנגוריה, אשר גם לא גילתה התלהבות רבה להצעת בית המשפט לשמוע דיונים בפגרה. מועדי הוכחות אחרים בוטלו, בשל שמיעת ההוכחות על ידי הרכב שופטים בתיק אסון גשר המכביה. ו. ב"כ התביעה ציינה בטיעוניה לעונש כי הנאשם האריך בהגנתו את הדיון בתיק זה, ואולם נראה לי כי הוגן יותר יהיה לומר שהצדדים יחדיו ניהלו "קרבות רחוב" בכל סמטה אפשרית, חרף הערות חוזרות ונישנות של בית המשפט כי יש לנהל את התיק בשדרה המרכזית, ולהתרכז בבעיות העיקריות. במבט לאחור, וכפי שנקבע בהכרעת הדין, אין ספק שטענות ההגנה החלופיות והחלופי-חלופיות שהעלה הנאשם במשפט, האריכו עד מאוד את שמיעת ההוכחות, כאשר לא מעט מטענות הגנה אלו התבררו כבלתי רלבנטיות מבחינת הגנתו של הנאשם, קרי: הן לא היו יכולות לקדם את עניינו במשפט, גם לו היו מוכחות. ז. סיכומי הצדדים הוגשו, לאחר כמה דחיות, בחודש אפריל 2000 (סיכומי ההגנה), ומתן הכרעת הדין התעכב עד לאחרונה בשל העומס המוטל על בית המשפט, והצורך לכתוב פסקי-דין בתיקים גדולים שהמתינו להכרעתם בתקופה בה היה על בית המשפט לרכז את מלוא המאמצים בסיום תיק אסון גשר המכביה. 3. סיכומה של נקודה זו: כתב האישום הוגש אמנם באחור משמעותי, אך נדמה לי כי יהיה מוצדק לומר ששמיעתו של תיק זה לא התארכה, בוודאי לא במידה מרובה, מעבר למה שניתן לצפות מתיק שכזה, לאור היקפו הגדול ומורכבותו, ובתנאי העומס השיפוטי המוכרים בבית משפט זה. זכותו המלאה של הנאשם לכפור בעובדות כתב האישום, ולנהל את הגנתו כפי שהוא רואה לנכון. ואולם כפירה זו, ודרך ניהול ההגנה כפי שנוהלה - יש להם מחיר מבחינת משך ההליכים הדרושים לצורך ההכרעה בתיק. לו היה הנאשם נוטל אחריות על מעשיו עם הגשת כתב האישום, כפי שעשה שפר, היתה פרשה זו היום מאחוריו. אין זה מוצדק ששפר, אשר הודה בביצוע העבירות מיד בתחילת משפטו, ירצה עונש מאסר של שנה וחצי, בעוד שהנאשם, שהיה הממונה על שפר, יחלץ מעונש המאסר רק משום שלא הודה בביצוע העבירות, ולא נטל אחריות על מעשיו - דבר שהצריך לנהל תיק ארוך ומסובך זה עד אשר הגענו הלום. 4. העובדה האובייקטיבית שהנאשם נותן היום את הדין על מעשים שארעו לפני 8-9 שנים, בוודאי מהווה שיקול לא מבוטל להקלה בעונש, תהא אשר תהא הסיבה להתמשכות ההליכים, מה גם שהנאשם צודק בטענתו כי לא צריך היה להגיע להכרעת דין בעניינו 9 שנים לאחר ביצוע העבירות. ההלכות בעניין זה ידועות: עינוי דין הנגרם לנאשם כתוצאה מהתמשכות ההליכים, יש בו כדי להשפיע במידה ניכרת על העונש המושת על הנאשם, לעתים עד כדי הימנעות מהטלת מאסר בפועל, אלא אם כן הנאשם הוא זה שגרם לכך; ריחוק העונש ממועד ביצוע העבירה גורם לאובדן חלק ממשי מכח ההרתעה, והנאשם נענש בצורה משמעותית, כאשר חרב הדין התהפכה מעל לראשו תקופה ארוכה (ע"פ 795/84 שלום הלוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2) 714; ע"פ 416/76 גבריאלוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 29; ע"פ 125/74 מירום חברה למסחר בינלאומי בע"מ נ. מדינת ישראל, פ"ד ל(1) 57; ע"פ 188/77 משה ורטהיים נ. מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 225; ע"פ 2848/90 אסא נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 837, שבו הדגיש בית המשפט העליון כי הלכה זו נכונה בעיקר במקרים בהם מדובר בעונש מאסר בפועל לתקופה קצרה. ואולם, אין בעובדת התמשכות ההליכים, כשלעצמה, כדי להקנות לנאשם חסינות מפני עונש מאסר בפועל. אם זאת תהיה ההלכה - נאשמים בתיקים גדולים ומסובכים יעדיפו לעולם לנהל את התיק תקופה ארוכה, על מנת להחלץ מעונש המאסר הצפוי להם במקרה של הרשעה. בית המשפט העליון הדגיש לא אחת כי: “העומס הרב המוטל על בית המשפט, אינו יכול לשמש נימוק להקלה בעונש, לא כל שכן לאי הטלת מאסר בכלל כאשר העניין כשלעצמו מחייב או מצדיק זאת" (ע"פ 231/75 מדינת ישראל נ' א. שרף, פ"ד לא(1) 68, 79, וע"פ 568/72 כרמל עזרא ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(1) 806, 810). דברים אלו צוטטו בת.פ. (ת"א) מדינת ישראל נ' מקבץ תשואות ואח', תקדין מחוזי, כרך כו(6) 963, וכבוד השופט נ. עמית אמר כי אי הטלת עונשי מאסר בפועל לתקופה משמעותית, בשל חלוף הזמן, כאשר מדובר בתיקי ניירות ערך מסובכים, "מאיינת את כל האפקטיביות של ניהול המשפטים הפליליים נגד מנהלי תיקים ודומיהם, ותביא לידי כך ש'כל חוטא ייצא נשכר'". פסק דין זה אושר, כולל לעניין העונש, בע"פ 5052/95 ואקנין ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 642, חרף גורם חלוף הזמן (פסק הדין בבית המשפט המחוזי ניתן 7 שנים לאחר ביצוע העבירות, ו- 4 שנים לאחר הגשת כתב האישום). כך גם פסק בית המשפט העליון בע"פ 7826/98 בנימין דורפמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שבו ההליכים בעניינם של המערערים נמשכו כ- 7 שנים, וחרף כך הוטל עונש מאסר בפועל לתקופה משמעותית. כבוד השופט י. קדמי ציין כי המערערים בחרו בדרך התגוננות שתרמה תרומה נכבדה להתארכות ההליכים, אף שזו היתה זכותם, ועל כן אין הם רשאים להצביע על עובדה זו כגורם המצדיק הקלה בדין; התמשכותם של הליכים מצדיקה הקלה בעונש, רק כאשר היא שקולה כנגד עינוי דין. בע"פ 364/76 אברהם גוזלן ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 411, אמר כבוד השופט (כתוארו אז) ח. כהן, בהתייחסו לכלל על פיו נמנעים בתי המשפט מלהטיל מאסר בפועל כאשר חלף זמן רב מאז ביצוע העבירה, כי היוצא מן הכלל הם עובדי הציבור המועלים בתפקידם, אשר אחת דינם למאסר, יהא אשר יהא הזמן שחלף מאז ביצוע עבירותיהם. דברים אלו יפים גם לגבי מנכ"ל חברת ביטוח, המועל באמונם של ציבור המבוטחים וציבור המשקיעים בחברה. 5. ב"כ הנאשם טען כי אין כל משמעות לאפקט ההרתעה כאשר העונש ניתן 9 שנים לאחר ביצוע העבירות. ואולם הרתעה כנגד הנאשם איננה דרושה כלל, שכן סביר מאוד להניח שהוא לא ישוב לבצע את העבירות בהן הוא הורשע. הדגש במקרה זה הוא על הרתעת הרבים, וזו איננה נפגעת מהעובדה שהעונש מוטל לאחר חלוף זמן כה רב מביצוע העבירה; ההיפך הוא הנכון: ידעו עברייני הצווארון הלבן המבצעים עבירות חמורות, ואשר סומכים על כך שיהיה קשה עד מאוד לגלות את העבירות שביצעו, ולאחר מכן להוכיחן במשפט, כי בסופו של תהליך צפוי להם עונש משמעותי גם אם העבירות תחשפנה באיחור, וגם אם ניהול ההליכים יתמשך ככל שידרש. 6. התביעה עתרה להטלת עונש מאסר ממושך בפועל על הנאשם, לצד קנס משמעותי ומאסר על תנאי, והדגישה בין השיקולים לחומרא כמה וכמה נקודות, אשר דורשות התייחסות מיוחדת: א. עונש המאסר בפועל שנגזר על אקטואר הסנה, רן שפר, היה 18 חודשים, וזאת לאחר ששפר הודה בביצוע העבירות והביע חרטה על מעשיו, במסגרת הסדר טיעון. יש להטיל על הנאשם עונש חמור יותר מזה שהוטל על שפר, שכן, ראשית, הוא לא הביע חרטה על מעשיו. שנית, הנאשם הוא זה הנושא בעיקר האחריות למעשים נשוא כתב האישום, בתוקף היותו מנכ"ל הסנה. שלישית, הנאשם הורשע בעבירות חמורות ששפר לא הורשע בהן, קרי: הנעה בתרמית לרכוש ניירות ערך, גרימה להגשת פרטים מטעים בדוחות בכוונה להטעות משקיע סביר, וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. לשפר לא היה כל קשר לעבירות של הנעה בדרכי תרמית וקבלת דבר במרמה, הנובעות מן העסקה של הסנה עם כבלים, כמתואר לעיל. טענות אלו של התביעה נכונות, למעט כך שאין להעלם מן העובדה ששפר היה יכול לתקן את טעות המדד בעצמו, אך הוא בחר להביא את העניין בפני הנאשם, כאשר הניח לפתחו את ה"מוקש" של טעות המדד; הנאשם, מצדו, עלה על מוקש זה בעיניים פקוחות, ואין לו מה להלין כיום, כאשר המוקש התפוצץ, על התנהגותו של שפר. מבחינת ההיררכיה בחברה, ברור שהנאשם היה זה שהיה יכול לעצור את העבירות שבוצעו, לו היה מורה על תיקון טעות המדד, והוא בחר לבצען מתוך מודעות מלאה למעשיו. לכן, הנאשם איננו יכול היום להיתלות בהתנהגותו של שפר, אשר היה כפוף לו, ויש גם לזכור שהנאשם הוא זה החתום על הדוחות הכספיים של החברה. עוד יש לציין בהקשר זה, כי טענתו הנ"ל של הנאשם, אמנם במסגרת הטיעונים לעונש, מעוררת אי-נוחות, כאשר היא מושמעת מפיו של אדם אשר עד היום טוען כי כלל לא ידע על כך שהדוחות היו כוזבים. ב. הנאשם פעל במרמה על מנת להסתיר את העובדות הנוגעות למצבה הקשה של הסנה מציבור המשקיעים בחברה, ציבור המבוטחים בחברה, הדירקטוריון של החברה, מבקר הפנים, היועץ המשפטי ורואה החשבון החיצוני שלה, כמו גם מהפיקוח על הביטוח, הבורסה ורשות ניירות ערך. חומרת העבירות הנ"ל נובעת ממעמדו הבכיר של הנאשם, ריבוי העבירות, הסכומים הגדולים בהם מדובר, והעובדה שהנאשם סיכן את יציבות החברה בהתנהגותו. ב"כ הנאשם טען כי אין קשר בין העבירות בהן הורשע הנאשם לבין מינוי המנהל המורשה; ואולם האמת היא כי לו היה הנאשם מורה על תיקון טעות המדד - סביר להניח שהמנהל המורשה היה מתמנה כ- 9 חודשים קודם למועד מינויו. הנאשם ושפר העניקו להסנה "הנשמה מלאכותית", באמצעות הון עצמי כוזב הנובע מטעות המדד, דבר שהאריך את חיי החברה בכ- 9 חודשים. לעניין מעמדו של הנאשם, יש לציין כי הוא היה לא רק מנכ"ל החברה, כי אם גם דירקטור בה, וכן היה אחד מאנשי הביטוח הבכירים בארץ. הפסיקה הדגישה לגבי עובדי ציבור כי ככל שהם נושאים בתפקיד בכיר יותר - כך גדלה מידת האמון הניתנת בהם, והסמכויות המוענקות להם, והדבר משפיע על מידת הציפיות שיש לציבור מהם (ע"פ 4148/96 גנות נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 367, בעמ' 391). דברים אלו יפים גם לגבי הנאשם, בתפקידו כמנכ"ל חברת הביטוח המובילה בישראל. ג. העובדה שמדובר בחברת ביטוח, מחייבת אף היא להחמיר עם הנאשם. הנאשם ערער את אמון הציבור בחברות הביטוח, אשר היחסים בינם לבין לקוחותיהם מבוססים על אמון בדרגה הגבוהה ביותר. ציבור המבוטחים מפקיד את כספיו בנאמנות בידי חברת הביטוח, מתוך הנחה שינהגו בהם ביושר, וכי החברה תתנהל בנקיון כפיים ועל פי הדין. חובת הדיווח והגילוי הנאות למפקח על הביטוח, מיועדת להבטיח את האינטרסים של המבוטחים, אשר הדרך היחידה שיש להם לעקוב אחר ניהול החברה, היא באמצעות הדוחות הכספיים שהיא מגישה. מכאן תובן חומרת התנהגותו של הנאשם, אשר הביא במעשיו להגשת דוחות כספיים כוזבים, שנועדו להעלים מעיני כל את מצבה הנואש של החברה. ד. מבין העבירות בהן הורשע הנאשם, נודעת חומרה מיוחדת לעבירות על חוק ניירות ערך שעבר הנאשם. בהתייחסו לעבירה של הנעה בדרכי תרמית לרכוש ניירות ערך, לפי סעיף 54(א)(1) לחוק ניירות ערך, תשכ"ח1968-, אמר כבוד הנשיא א. ברק בע"פ 5052/95, 5109, 5111 ואקנין ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 642, בעמ' 653: "הוראה זו באה להגן על הציבור הרחב בכלל, ועל ציבור המשקיעים בפרט, מפני תרמית בניירות ערך. היא נועדה להבטיח הגינות במסחר בניירות ערך. היא באה למנוע יתרון בלתי הוגן. היא באה לאפשר קיומו של שוק ניירות ערך משוכלל ובורסה תקינה. היא מכוונת להבטיח מידע אמין אשר יאפשר הערכת הסיכון והסיכוי בכל השקעה. היא מבוססת על הצורך לקיים את אמון הציבור בשוק ניירות הערך. אכן, מטרתו של סעיף 54(א)(1) לחוק ניירות ערך היא להבטיח, ככל שניתן, מודעות של הצדדים לעיסקה בניירות ערך לעובדות הרלוואנטיות המהותיות שביסודה, בלי שצד אחר ינצל באורח בלתי לגיטימי יתרון שיש לו על פני הצד האחר. ודוק: סעיף 54(א)(1) לחוק ניירות ערך לא בא להבטיח השקעות מוצלחות; הוא לא בא למנוע מעשי טיפשות וסכלות; הוא לא בא להסיר סיכונים טבעיים המונחים ביסוד השקעות כספיות. כל מטרתו של סעיף 54(א)(1) לחוק ניירות ערך היא לאפשר הכרעה ראציונאלית, על בסיס מידע גלוי ונאות (ראה ע"א 5320/90 א.צ. ברנוביץ נכסים והשכרה בע"מ נ' רשות ניירות ערך (1)". דברים דומים אמר בית המשפט העליון ברע"פ 2184/96 חיים חרובי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 114, פסקה 10; ע"א 218/96 ישקר בע"מ נ' דיסקונט השקעות בע"מ (לא פורסם); ע"א 1828/93 רשות לניירות ערך נ' גיבור סברינה, פ"ד מט(3) 172, 186; ע"פ 8573/96 מרקדו ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481, 519; רע"פ 4827/95 ה.ג. פולק בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 97; ע"פ 5383/97 טמפו תעשיות בירה בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 557, פסקה 18; וע"פ 1027/94, 1192/94 אהרון זילברמן נ' מדינת ישראל דינים עליון, כרך נו 728, פסקה 20. בפסקי דין אלו הדגיש בית משפט העליון את מטרת סעיף 54(א) לחוק ניירות ערך, להסיר סיכונים לא טבעיים שמקורם בעיוותים ופערי מידע הקיימים בשוק, ולהרתיע גורמים שיש בהם כדי ליצור עיוות בתהליך קבלת ההחלטות על ידי המשקיע הסביר, אשר זקוק לשקיפות מידע לשם גיבוש החלטותיו ופעולותיו בשוק ההון. עקרונות אלו, המדגישים את החשיבות העליונה לקיומה של בורסה שהציבור נותן בה אמון, ואשר מתנהלת על פי כללים של יושר, הגינות וגילוי נאות, הודגשו גם בפסיקת בית המשפט המחוזי (ראה: ת.פ. (ת"א) 352/79 מדינת ישראל נ. לוינקוף, פס"מ תש"מ(ב) 221, בעמ' 234, 253; ת.פ. (ת"א) 97/91 מדינת ישראל נ. אהרון זילברמן (לא פורסם); ת.פ. (ת"א) 73/91 מדינת ישראל נ' מקבץ תשואות, פס"מ תשנ"ו ב', 157). בע"פ 1085/95, 1806 טמפו נ. מדינת ישראל (פורסם בדינים ועוד), אמר כבוד השופט ד"ר ע. מודריק: "הפעילות בשוק ההון בישראל מוסדרת באמצעות חוק ניירות ערך. אחת מתכליותיו היא לעודד השקעה בניירות ערך. לית מאן דפליג כי תנאי מוקדם לעידוד הציבור להשקעה הוא נטיעת אמון בציבור ביכולתו של השוק להשיג את יעדיו. תהא התכלית של גיוס הון לקידום יוזמות כלכליות נעלה ככל שתהא, הדבר לא יצלח אם לא מונח דעת המשקיע שהשוק יהווה עבורו אפיק חסכון או אפיק להשקעה נושאת פירות. אמון המשקיע בכך, מותנה בבטחונו שהשוק מתנהל ביושר ובהגינות; שאין הוא משמש כלי משחק בידי בעלי הון או "מקורבים" או גורמים מתוחכמים המאחזים את דעתו במראית עין שאין תוכנה כברה". אשר לרמת הענישה בעבירות בהן עסקינן, הבהיר בית המשפט העליון כי המדיניות המתבקשת היא של הטלת עונשי מאסר לריצוי בפועל לתקופות משמעותיות (ע"פ 5640/97 רייך רפאל נ' מדינת ישראל (פורסם בפדיאור), וע"פ 1027/94 הנ"ל בעניין זילברמן). העבירות על פי סעיף 54(א) הן החמורות שבחוק ניירות ערך, ולא בכדי נקבע להן עונש מאסר מירבי של 5 שנות מאסר. ובענייננו: הנאשם הטעה את ציבור המשקיעים בבורסה באמצעות כך שגרם לפרסום דוחות כספיים כוזבים, אשר העלימו את מצבה הקשה של החברה. דוחות אלו הם האמצעי העיקרי של המשקיעים בבורסה לעקוב אחר מצבה הפיננסי של החברה, ומכאן חומרת מעשיו של הנאשם. בנוסף, גרם הנאשם במעשיו לכבלים לרכוש מניות בהסנה בהיקף של 30 מיליון ש"ח, תוך הסתמכות על דוח כספי שהנאשם ידע כי הוא כוזב. ה. הנאשם ביצע את מעשיו בצורה ממושכת ושיטתית, ונראה שאלמלא מינוי המנהל המורשה לא היו מעשים אלה מתגלים כלל. ב"כ הנאשם ביקש לראות במעשים בהם הורשע הנאשם "כשל רגעי", כאשר כל העבירות שבוצעו לאחר ההחלטה שלא לתקן את טעות המדד - הינן "היגררות בלתי נשלטת כמעט" אחר אותו "כשל רגעי". קשה להבין כיצד ניתן לכנות "כשל רגעי", השמטה שיטתית בנתון העתודות משלושה מאזנים רצופים של החברה, בתקופה של כ- 9 חודשים. זאת ועוד, הנאשם לא הורשע רק בגין הדוחות הכוזבים, אלא גם בשל העובדה שהוא עשה שימוש בדוחות אלו לצורך הונאת חברת כבלים, על מנת לגרום לה להשקיע בהסנה 30 מיליון ש"ח על סמך דוח כספי כוזב. ו. היקף הנזק שגרם הנאשם, מהווה סיבה נוספת להחמרה בעונש, וגם כאן מתקשה אני להבין את טענת ב"כ הנאשם שהוא לא גרם לנזק. ראשית, הנאשם הביא במעשיו לכך שהסנה המשיכה להתנהל כ- 9 חודשים עם הון עצמי שלילי, קרי: בלא שתהיה לך הצדקה מבחינת הפיקוח על הביטוח, ובאופן שסיכן את ציבור המבוטחים. אמנם בסופו של דבר, לא ניזוקו רוב המבוטחים, אך חלקם לא קיבלו את כספיהם עד היום. שנית, כתוצאה ממעשיו של הנאשם הפסידה כבלים את השקעתה בסך 30 מיליון ש"ח בהסנה, ומר יולי עופר העיד כי הוא ואחיו נאלצו לפצות את כבלים מכיסם האישי בסך של 10 מיליון ש"ח. שלישית, העבירות שביצע הנאשם פגעו פגיעה אנושה באמון הציבור בשוק הון ובשוק הביטוח, שלא לדבר על הפגיעה ללא תקנה שנגרמה לאמון ציבור המבוטחים בחברת הסנה (אף שהיא לא נזקקה עוד לאמון זה, בשל חיסולה). ז. ב"כ התביעה טענה כי אין להעניק משקל רב לעובדה שהנאשם ביצע את העבירות שלא על מנת להפיק טובת הנאה אישית לעצמו. ב"כ הנאשם אכן הדגיש בטיעוניו נקודה זו, וציין כי הנאשם פעל כפי שנקבע בהכרעת הדין על מנת למנוע את סגירת החברה, ופיטוריהם של מאות עובדים. על פני הדברים קשה להתייחס ברצינות למניע שמעלה נאשם לצורך הצדקת מעשים, שלטענתו כלל לא ביצע. ואולם לגופו של עניין, אכן ברור מן הראיות שהובאו כי השיקול המרכזי שהדריך את הנאשם, היה אמונו המלא בכך שהחברה תעלה על מסלול של הבראה, ויש למנוע את סגירתה בכל מחיר; תיקון טעות המדד היה מביא כפי הנראה לחיסולה המיידי של החברה. בצדק מדגיש ב"כ הנאשם, וגם כאן למרות שהנאשם איננו מודה במעשים בהם הורשע, כי הנאשם לא התעלם מטעות המדד, אלא הורה לתקן אותה - אמנם לא בדוח לשנת 1991, אלא במסגרת 8 הדוחות הבאים. 7. הנאשם הגיש שורה ארוכה ומכובדת של מליצי יושר, המדגישים כולם את אופיו הטוב של הנאשם, נכונותו לעזור לזולת ולתרום לקהילה, מקצועיותו וידענותו בתחום הביטוח, ערכי המוסר לפיהם הוא נוהג וכן יושרו ואמינותו המקצועיים והאישיים. מכתבי הערכה שכאלו הוגשו על ידי ח"כ דליה רבין-פילוסוף; ח"כ לשעבר רפי אדרי, שהיה אחד מקורבנות המרמה של הנאשם בתיק זה, ומחל לנאשם על מעשיו; כבוד השופט שאול מנהיים, ששמש בתקופה הרלבנטית לכתב האישום כיועץ המשפטי של הסנה; עמירם סיוון, יו"ר ההנהלה של בנק הפועלים בע"מ; יוסי דאובר, סגן יו"ר ההנהלה בנק הפועלים בע"מ; דוד לוינסון, מנכ"ל ומנהל עסקים ראשי של בנק הספנות לישראל בע"מ; אלוף (במיל.) משה נתיב; אלוף (במיל.) מנחם עינן, נשיא קבוצת קנית - מרכז עזריאלי; תא"ל (במיל.) יהודה הלוי, המשמש כיום כסגן נשיא אוניברסיטת בר-אילן, אשר ציין את התגייסותו של הנאשם למפעל הבונדס בארה"ב; ד"ר בן-עמי צוקרמן, שהיה ממונה על שוק ההון, ושרת עם הנאשם יחד בועדה הציבורית לבדיקת יישומו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בראשותו של כבוד השופט ברנזון ז"ל; דני גילרמן, נשיא איגוד לשכות המסחר בישראל; יוסי רוזן, מנכ"ל החברה לישראל; עו"ד אורי סלונים; עו"ד גד נשיץ; עו"ד אורן שדמי; אמנון שדה, המשנה למנכ"ל בנק הפועלים לשעבר, ומנכ"ל חברת דלק לשעבר; עוזי ורדי-זר, מנכ"ל שיכון ובינוי - אחזקות בע"מ; אלפרד אקירוב; נעמי שדמי, יו"ר תנועת "עם יפה עם אחד", המעלה על נס את תרומתו של הנאשם לתנועה זו, ולמפעליה לעזרת קשישים, נזקקים, עולים חדשים, יתומי ואלמנות צה"ל ונכי ואלמנות צה"ל; שלמה אליהו, מנכ"ל אליהו חברה לביטוח; אביגדור קפלן, שהיה מנכ"ל קופת חולים הכללית; פנחס כהן, מנכ"ל אפריקה ישראל; עמיר מקוב, יו"ר מכון היצוא הישראלי; יהושוע איכילוב, מנכ"ל הבנק לפיתוח התעשייה בישראל; וראובן שרוני, מנכ"ל חברת הביטוח אריה. 8. הנאשם אף הביא שורה של עדי אופי במסגרת הראיות לעונש. עו"ד דב וייסגלס, שהוא המנהל המורשה שמונה להסנה, פרט את הבעיות הקשות עמן נאלץ הנאשם להתמודד כאשר מונה לתפקידו כמנכ"ל הסנה, והעבודה המצויינת שהנאשם עשה לקראת הבראתה של הסנה, כמו גם העזרה שהגיש לניהול המורשה בחודש הראשון לפעילותו. מאיר שביט, שהיה המפקח על הביטוח בתקופה הרלבנטית לכתב האישום, הביע דברי הערכה לניסיונות של הנאשם להבריא את הסנה, על מנת להציל את החברה שהיו לה למעלה ממיליון וחצי מבוטחים, 1,000 עובדים ו- 300-400 סוכנים. הוא ציין בעדותו כי אין כל קשר בין החוסר בעתודות נשוא כתב האישום, לבין הסיבות שהביאו למינוי המנהל המורשה, בשל העדר מימון מצד הבעלים, והוסיף כי לו היו מחשבים את עתודות הסנה לפי השיטות המקובלות היום, לא היה כלל חוסר בעתודות. שביט גם ציין כי בסופו של דבר, משנמכרו תיקי הביטוח של הסנה לחברות הביטוח כלל ומגדל, לא נפגעו רובם המכריע של מבוטחי הסנה. הנאשם - יש להזכיר - לא הורשע בגין ניהול כושל, ואף לא בשל חוסר בעתודות; הנאשם הורשע בגין השמטת עתודות בסך של 65 מיליון ש"ח ממאזן החברה לשנת 1991, והשמטות בדוחות הבאים, כאשר הדגש הוא על חוסר בעתודות על פי כללי חישוב העתודות שנהגו בהסנה באותה עת, ועל פי כללי חשבונאות מקובלים. עו"ד אביב לוין, הכיר את הנאשם כאשר שימש כיועץ המשפטי וחבר הנהלה בבנק הפועלים, והוא הדגיש את מקצועיותו של הנאשם בעבודה, ואת יושרו המקצועי. עו"ד ברוך גרוס, שהתמנה בשנות ה- 70' להיות נציגה של חברת לוידס בישראל, סיפר אף הוא על הערכתו לנאשם, שהיה מנכ"ל סוכנות הביטוח תורן, שהיתה נציג לוידס בישראל, דבר המעיד על מידת האמון וההערכה הרבה שרחשו לנאשם. אבי אולשנסקי, שהיה יו"ר כלל ישראל, מכיר את הנאשם תקופה ארוכה במסגרת מקצועית וחברית, והוא הדגיש את מקצועיותו ואמינותו של הנאשם, ונכונותו לעזור לזולת, בין אם מדובר בחבריו, ובין אם מדובר בגופים ציבוריים. הנאשם היה פעיל בחוג ידידי המחלקה הכירורגית של איכילוב, שאולשנסקי הוא היו"ר שלה. עו"ד יוסי שלוש, אשר מעסיק היום את הנאשם במשרדו בתפקיד עו"ד, תאר את הסבל הרב שעבר על הנאשם מאז תחילת הניהול המורשה, כאשר כל בעלי הקשרים בתחום העסקי הפנו לו עורף, והוא נאלץ לעבוד כעו"ד מתחיל. הוא העיד מתוך הכרותו את הנאשם על הגינותו וקפדנותו בעבודה. אחרונת עדי ההגנה היתה אשת הנאשם, אשר האירה בעדותה הנרגשת את הפן האנושי והמשפחתי של הנאשם, כבעל ואב למופת. אף היא תארה בעדותה את הסבל הרב שעבר על המשפחה מאז תחילת החקירה בפרשה זו, והדברים מובנים ומצערים. 9. הנאשם מתקרב לגיל 60, נשוי ואב לשני ילדים. הנאשם שרת בצבא כקצין. ב"כ הנאשם, וכך גם הנאשם, הרחיבו את הדיבור בנושא עינוי הדין שנגרם לנאשם, ומצבו הקשה כיום. לטענת ב"כ הנאשם, שליחתו למאסר כיום תמנע ממנו כל אפשרות של שיקום, מה גם שמצב בריאותו איננו שפיר (הוגש מסמך רפואי שסומן ב'). מצבו הרפואי של הנאשם בפירוש איננו כזה אשר יכול לשמש שיקול להימנע מהטלת עונש מאסר - מקום שעונש כזה מתחייב בנסיבות, וב"כ הנאשם גם לא טען אחרת. הנאשם עובד כיום כעורך דין לפרנסתו, והוא עלול לעמוד בפני עונש של שלילת רשיון בעקבות ההרשעה בתיק זה. אין ספק שהנאשם נפל "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא" לאחר מינוי המנהל המורשה להסנה, ובעיקר כאשר החלו להתפרסם בעיתון העובדות הנוגעות לאחריותו של הנאשם למצבה של הסנה, ולעבירות נשוא תיק זה. כפי שתיאר הנאשם את תהליך סילוקו מהסנה: "נפלטתי עם כסא מפלט ללא מצנח". מדבריו של הנאשם עולה כי יותר מכל הוא נפגע מכך שייחסו לו את האחריות לקריסתה של הסנה, בעוד שהוא עשה כל מאמץ כדי להבריאה, ופחות מכך הוטרד הנאשם מן הדברים שיוחסו לו בנוגע לחלקו בפרשה נשוא כתב האישום. הנאשם תיאר בדבריו את הסבל שנגרם לו ולמשפחתו מן הפרסומים בעיתונות, אשר חזרו ונתחדשו עם כל התפתחות שהיתה בתיק, במהלך שמונה השנים שחלפו מאז מונה להסנה מנהל מורשה. הנאשם הדגיש בדבריו את העונש הקשה שהוטל עליו עוד בטרם נגזר דינו, ובכלל זה מסכת ההשפלה שעבר עד היום, ההידרדרות במצב בריאותו, הידלדלות כל משאביו הכספיים והתמוטטות הקריירה העיסקית שלו. 10. מבין השיקולים לקולא, שהם בעלי משקל בעניינו של הנאשם, יש להדגיש שניים: חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות, ותרומתו של הנאשם לחברה עד כה. אכן, יש המאבד עולמו בשעה אחת, והנאשם איבד את עולמו בשנה אחת. לא ניתן להתעלם מן הסבל האישי והמשפחתי של הנאשם, שהיה מנת גורלם מאז פרסום הפרשה בעיתונים ועד עצם היום הזה, וזאת ללא כל קשר לאחריותו המלאה של הנאשם למצב הקשה אליו נקלע. העובדה שמאז בוצעו העבירות ועד היום חלפו כ- 9 שנים, כפי שבואר לעיל, היא בהחלט שיקול משמעותי להקלה בעונש. כך גם יש להתייחס לפועלו הרב של הנאשם עד לארועים נשוא כתב האישום: מן הדין שמעשיו הטובים והחשובים של הנאשם יעמדו לזכותו ביום פקודה, ואף הם יהוו שיקול להקלה בעונש. אלמלא גורם חלוף הזמן, היה העונש המוטל על הנאשם חמור במידה משמעותית מזה אשר מושת עליו בגזר-דין זה. יחד עם זאת, חרף נימוקים אלו לקולא, ולאור הנימוקים לחומרא שפורטו לעיל, אין מנוס מלהשית על הנאשם עונש מאסר לתקופה משמעותית, שכן הדגש בענישה, במקרה דנא, חייב להיות מושם על גורם ההרתעה כלפי הרבים, ועל האינטרס הציבורי. מנכ"ל חברת ביטוח מן הגדולות בישראל, אשר הונה בשיטתיות במשך תקופה ארוכה ציבור כה גדול של משקיעים ומבוטחים, והעלים באמצעות דוחות כספיים כוזבים את מצבה האקוטי של החברה מידיעתם של כל גורמי הפיקוח בתוך החברה ומחוצה לה - איננו יכול לצפות אלא לעונש מאסר בפועל לתקופה משמעותית. העונש של 18 חודשי מאסר בפועל שהוטל על שפר, בהחלט יכול לשמש אמת מידה לעונש שיש לגזור על הנאשם, כאשר ההבדל בין השנים ברור מבחינת חומרת העבירות שהם ביצעו, סוגן ומספרן. השיקולים האישיים הנוגעים לנאשם, חייבים להידחות בפני האינטרס הציבורי, המחייב הטלת עונש מאסר של ממש במקרה זה, שהוא חסר תקדים בחומרתו. אם לא ניתן לבטוח בדוחות של חברת ביטוח - לא ברור במה כן ניתן לבטוח. לא לחינם התנהלה הסנה תחת הסיסמה: "מה שבטוח - ביטוח, ומה שביטוח - הסנה". אותו הגיון שהדריך את בתי המשפט בהחמרה בעונשם של עובדי בנקים, נכון, מקל וחומר, בעניינו של מנכ"ל חברת ביטוח. מעשיו של הנאשם פגעו פגיעה קשה הן בשוק הביטוח בארץ, והן בשוק ההון, בהיותה של הסנה חברה ציבורית. 11. לא ראיתי לנכון להטיל על הנאשם קנס כספי, בהתחשב בתקופת המאסר בפועל שנגזרה עליו, וכאשר העבירות בהן הורשע הנאשם לא בוצעו מתוך בצע כסף, ואף לא על מנת להשיג טובת הנאה אישית. 12. לאור מכלול השיקולים המפורט לעיל, וכאשר אני מעניק משקל של ממש לחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות, אני גוזר את עונשו של הנאשם כדלקמן: א. 30 חודשי מאסר בפועל. ב. 18 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור אחת מן העבירות בהן הורשע בתיק זה בתוך 3 שנים מיום שחרורו מן הכלא. זכות ערעור תוך 45 יום. דיני חברותתרמיתשוק ההון / ניירות ערך