פסק דין 1. התובע הגיש לנתבע הודעה על פגיעה בעבודה ותביעה לתשלום דמי פגיעה (נ/1), בגין תאונת עבודה שארעה לו, לטענתו, ביום 22/6/98, עת נחבל בגבו בשל תאונת דרכים שבה היה מעורב בעת עבודתו. 2. הנתבע דחה את התביעה, במכתבו לתובע מיום 8/2/99, בטענה שאין קשר סיבתי בין ליקויו הרפואי של התובע לבין התאונה מיום 22/6/98. כנגד כך, הגיש התובע את התובענה שבפני. 3. תחילה היה נראה שהמחלוקת היא במישור הרפואי בלבד, ולפיכך התיק לא נקבע להוכחות. לאחר מכן, בעקבות בקשת התובע (בש"א 2157/99), התיק נקבע בכל זאת להוכחות, והוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם התובע, אך בסופו של דבר לא נשמעו עדויות, שכן ב"כ הנתבע ויתרה על חקירתם הנגדית של המצהירים. אלה עובדות המקרה (כפי שנקבעו בהחלטה מיום 22/8/00): 4. התובע, יליד שנת 1966, מבוטח כ"עובד עצמאי", העוסק בהתמחות בחקירות פרטיות. 5. ביום 22/6/98, בסביבות השעה 11:00, במהלך נסיעת עבודה של התובע, ארעה לו תאונת דרכים, כאשר מכונית שנסעה במהירות התנגשה במכונית שהתובע נהג בה. חזית המכונית הפוגעת פגעה בדלת הקדמית השמאלית של מכונית התובע. 6. התאונה גרמה לטלטלת המכונית שבה נהג התובע. התובע סרב להצעת עמיתו לפנות לחדר מיון, בטענה שכאביו אינם חזקים, והמשיך בעבודתו באותו יום. למחרת, חש התובע כאבים בגבו ואף הגבלה בתנועות וקושי לשבת ישיבה ממושכת. הוא נטל על דעת עצמו כדורי "מוסקול" בתקוה שהכדורים יקלו על המצב. משהכאב לא פג והגבלת התנועות החמירה, בימים הסמוכים שלאחר מכן, פנה התובע למרפאת קופת החולים בה היה מבוטח, פגש שם (במסדרון) את רופא המשפחה שלו - ד"ר אשל, שאל אותו אם הוא יכול להמשיך לקחת כדורי "מוסקול" והרופא אישר שהוא אכן יכול לעשות כך. במהלך התקופה הסמוכה לאחר מכן, כאביו של התובע החריפו, התובע הלך והיה מוגבל בתנועות, כשהכאבים הקרינו גם לרגלו הימנית. לפיכך, שב התובע ופנה לד"ר אשל, ביום 19/7/98. ד"ר אשל הפנה את התובע לביצוע סריקת CT, שלפי ממצאיה - התובע סבל מפריצת דיסק. ד"ר אשל אישר כי מצבו של התובע נובע מתאונת הדרכים שארעה ביום 22/6/98, ואישר לתובע תקופת אי-כושר לתקופה שמיום התאונה ועד ליום 31/12/98. ביום 31/12/98, עבר התובע ניתוח לתיקון פריצת הדיסק, ונשאר מאושפז עד ליום 4/1/99. ה מ ו מ ח ה 7. מאחר שבין הצדדים היתה מחלוקת בשאלת הקשר הסיבתי הרפואי בין התאונה שארעה לתובע ביום 22/6/98 לבין הליקוי בגבו של התובע, מיניתי, בהחלטה מיום 22/8/00, את ד"ר דוד אנגל, לשמש מומחה-יועץ רפואי מטעם בית הדין (להלן: "המומחה"), והפניתי אליו שאלות בענין הקשר הסיבתי השנוי במחלוקת. 8. המומחה נתן את חוות דעתו. לאחר שחוות הדעת הומצאה לצדדים, ביקשה ב"כ התובע להפנות למומחה שאלות הבהרה. הבקשה התקבלה בחלקה, כמפורט בהחלטה מיום 8/1/01. המומחה השיב אף על שאלות ההבהרה. 9. מחוות דעתו של המומחה ומתשובותיו לשאלות ההבהרה עולה כי דעת המומחה היא שהתובע סבל מבלט או מפריצה של דיסק בין חוליות L4-L5 בעמוד השדרה המותני, וכי ליקוי זה הביא להיזקקותו של התובע לניתוח שאותו עבר בדצמבר 1998. לדעת המומחה אין חשיבות להכריע בשאלה אם מדובר בבלט או בפריצה של הדיסק. המומחה איננו סבור כי התאונה מיום 22/6/98 היא זו שגרמה לליקויו האמור של התובע, וזאת בשל כך שלדעת המומחה מנגנון התאונה (שעל עוצמת המכה שהתובע קיבל בה ניתן ללמוד מהמשך הנסיעה והמשך העבודה) - איננו גורם להעברת כוחות משמעותית לחלק המותני של עמוד השדרה. גם אם היתה מתרחשת תנועה סיבובית במהלך התאונה שהיתה מעבירה כוחות לחלק המותני של עמוד השדרה, הכאב החמור היה מתחיל מיד. בלט או פריצה חריפה של דיסק הם ארועים כואבים ביותר. גם אם התובע פנה לטיפול רפואי סמוך לאחר התאונה וטופל טיפול תרופתי, הרישומים הרפואיים אינם מתיישבים עם העובדה שהנזק נגרם בתאונה שכן מהרישומים הרפואיים (שבהם נרשם כחודש לאחר התאונה שהתובע סובל מכאבי גב לאחר נהיגה ממושכת), עולה שהתובע תפקד ונהג בנסיעות ממושכות במשך החודש שלאחר התאונה. עוד עולה מהרישומים הרפואיים שהתובע סבל מהחמרה במצבו בתקופה שמיום 19/7/98 ועד יום 24/7/98 ואין זה מתאים לפריצת דיסק חריפה שארעה ביום 22/6/98. כן קבע המומחה כי בלט בדיסק שבין חוליות L4-L5 הוא ממצא שכיח ביותר באוכלוסיה הכללית. אצל רוב האנשים מעל גיל 40 יש פגיעה בדיסק והדיסק שבו הפגיעה השכיחה ביותר הוא זה שבין חוליות L4-L5. פריצת דיסק היא ממצא שכיח הרבה פחות מאשר בלט דיסק. 10. לאחר קבלת תשובות המומחה לשאלות ההבהרה, קיבלו הצדדים הזדמנות להשלים את טיעוניהם, ואכן ניצלו הזדמנות זו. ב"כ הנתבע ביקשה לדחות את התביעה בהסתמך על האמור בחוות דעתו של המומחה. ב"כ התובע חזר על טענות קודמות מסיכומים קודמים, וכן ביקש לדחות את מסקנתו של המומחה, בהסתמך, בין השאר, על האמור להלן: א. המומחה הסיק מסקנות על סמך עובדות שונות מאלה שנקבעו בהחלטה מיום 22/8/00. אם הקביעות הרפואיות של המומחה תיושמנה על העובדות שנקבעו בהחלטה מיום 22/8/00, המסקנה תהיה שונה ממסקנתו של המומחה, וזהה למסקנתו של ד"ר רינות שחיווה את דעתו לתובע. ב. קיים קשר סיבתי משפטי בין התאונה לבין מצבו של התובע. לחלופין - טען ב"כ התובע - יש לאפשר לתובע להשלים ראיות בתחומים שיש מקום להשלימן, ולחלופי חלופין - לאפשר לב"כ התובע לחקור את המומחה בחקירה נגדית. 11. אינני מקבל את טענותיו של ב"כ התובע, וזאת בשל הטעמים הבאים: א. מקובלת עלי טענתו המשפטית של ב"כ התובע, על כך שפסק הדין לרבות הקביעות בדבר הקשר הסיבתי, אמור להיקבע על ידי בית הדין ולא על ידי המומחה, ובית הדין איננו כפוף דווקא לאמור בחוות דעתו של המומחה מטעמו. טענה זו מעוגנת היטב בהלכה הפסוקה. עם זאת, אמורה להיות סיבה מיוחדת שבגללה בית הדין לא יקבל את האמור בחוות דעתו של המומחה מטעמו. כפי שיפורט להלן, לא מצאתי סיבה כזו. ב. אינני סבור שהעובדות שהמומחה התבסס עליהן חרגו במשהו מהעובדות שנקבעו (בהסכמה), בהחלטה מיום 22/8/00. אין זה נכון שהמומחה הניח שהתובע לא סבל מכאבים מייד לאחר התאונה. עם זאת, המומחה הניח - והנחה זו מושתתת על המסמכים הרפואיים ואיננה סותרת את העובדות שנקבעו - שהתובע המשיך לתפקד, עם הכאבים, במשך מספר שבועות לאחר התאונה. תפקוד זה כלל גם נהיגה ממושכת. אין זה נכון שאין ביסוס לכך שהתובע המשיך לנהוג באופן ממושך בשבועות שלאחר התאונה. אמנם נכון שהיה תצהיר על כאביו של התובע ועל העדפתו לעמוד מחוץ לרכב (ולא היתה חקירה נגדית על אותו תצהיר), אך גם תצהיר זה איננו שולל נהיגה ממושכת של התובע בשבועות שלאחר התאונה והרישום הרפואי מספק בסיס לסברת המומחה על כך שטרם יום 19/7/98 - התובע המשיך לנהוג, נהיגה ממושכת. התובע עצמו הצהיר בתצהירו כי בסמוך לתאונה הכאבים לא היו חזקים. המומחה סבור כי מבחינה רפואית - פריצת דיסק חריפה - מביאה לכאבים חזקים באופן מיידי. ג. קריאת חוות דעתו של המומחה מביאה למסקנה כי אין זה נכון שהמומחה ביסס את מסקנתו על הסטטיסטיקה של בלט דיסק בין חוליות L4-L5 באוכלוסיה שמעל גיל 40. לפיכך, לא היה מקום לצפות ממנו שישנה את מסקנתו עקב קביעתו בתשובות לשאלות ההבהרה, שהממצא של פריצת דיסק שכיח הרבה פחות מאשר בלט דיסק ועקב הפנייתה המחודשת של תשומת לבו לגילו של התובע. המומחה ביסס את מסקנתו (בין השאר) על הבנתו את המכה שהתובע נחשף לה בעת התאונה ועל התנהגותו של התובע לאחר התאונה. אמירתו לגבי שכיחות בלט דיסק בחלק מהאוכלוסיה - היתה אמירת אגב, שאיננה חלק מביסוס חוות דעתו. ד. הימנעותו של המומחה מלקבוע אם אצל התובע היה מדובר בפריצת דיסק או בבלט דיסק בלבד, איננה אמורה לערער את חוות דעתו, באשר - כאמור לעיל - המומחה ביסס את חוות דעתו על עניינים אחרים. ה. הפנייתו של ב"כ התובע לפסק הדין שניתן בבית דין זה בתיק ב"ל 2233/98 פוקרא - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם), איננה במקומה; במקרה שנדון שם, נתן המומחה מטעם בית הדין חוות דעת רפואית המדברת על כאבי גב תחתון (ולאו דווקא פריצת דיסק) הקשורים לארוע שהיה בעבודה (הרמת בלוקים). שם נקבע כי המומחה היה מודע לחלוף הזמן בין הארוע לבין הפניה לטיפול רפואי, ולמרות זאת - הביע את דעתו שיש קשר סיבתי רפואי כזה. לעומת זאת, בעניינו של התובע שבפני, אם אכן מדובר בתאונה שגרמה לפריצת דיסק חריפה, מצויה חוות דעת רפואית שלפיה היה צפוי התובע לסבול מייד מכאבים חזקים, ואילו - כאמור לעיל - התובע עצמו הצהיר שבסמוך לתאונה הכאב לא היה חזק. ו. הכלל שהוחל בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה על ספק שיש לפרשו לטובת המבוטח, איננו מייתר את שאלת נטל ההוכחה. כאשר מהראיות הרפואיות מתברר שהמבוטח לא הוכיח את הקשר הסיבתי הרפואי - אין מקום לקבל את תביעתו רק בשל אותו "ספק". ז. אינני סבור שיש תחומים שבהם מוצדק לבקש מהתובע להשלים את ראיותיו. התובע הגיש תצהירי עדות ראשית וב"כ הנתבע ויתרה על החקירה הנגדית. בכך - התאפשר למעשה לתובע להביא ראיות על כל עובדה שהוא רצה, ולמעשה כל העובדות שהתובע טען להן - כבר אינן שנויות במחלוקת. ח. אין מקום, לדעתי, להזמין את המומחה לחקירה נגדית בבית הדין. הזמנת מומחה מטעם בית הדין להעיד בעל פה בבית הדין אמנם אפשרית, אך היא נעשית במקרים יוצאי דופן בלבד. המומחה השיב לשאלות ההבהרה שהופנו אליו ולא נראה לי שמתן האפשרות לחקור אותו בעל פה היה מביא במשהו לשינוי עמדתו. 12. לאור האמור בסעיף 11 לעיל - ולמרות שיש לי הערכה רבה לאופן המלומד והמנומק שבו ניסה ב"כ התובע לשכנע בהשלמת טיעוניו - אני דוחה את טענותיו. ל ס י כ ו ם 13. כמסתבר כבר מהאמור לעיל, אני סבור שאין כל סיבה שבגינה יש לשלול את האמור בחוות דעתו של המומחה. התוצאה על כן היא שלא עלה בידי התובע להרים את הנטל להוכיח את הקשר הסיבתי בין הליקוי בגבו לבין התאונה שהתובע נפגע בה ביום 22/6/98. משכך - דין התביעה להידחות. 14. אני דוחה, איפוא, את התביעה. 15. אין צו להוצאות. 16. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק דין זה יומצא לו. חוקר פרטיעצמאיםתאונת עבודהביטוח לאומי