גניבת מכונית - בדיקת פוליגרף

גניבת מכונית - חשד מעורבות מבוטח חברת ביטוח - בדיקת פוליגרף, הינו נושא שנדון בבית משפט השלום בירושלים, להלן תקציר נרחב של פסק דין שניתן ע"י השופט עודד שחם

רקע עובדתי ומסגרת משפטית
הוגשה תביעה כספית - התובעת, רויטל דנן (להלן – המבוטחת), נקשרה בפוליסת ביטוח עם חברת הביטוח הנתבעת, כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן – המבטחת). הנכס המבוטח היה מכונית מיצובישי (להלן – המכונית). לטענת התובעת, ביום 8.5.05, שעה 18:30, החנתה את המכונית ליד ביתה. למחרת בבוקר, 9.5.05, שעה 08:30, גילתה התובעת כי המכונית אינה במקום בו חנתה. בהתאם לכך, הגישה התובעת תלונה במשטרה על גניבת המכונית. התובעת טוענת כי על המבטחת לשפות ולפצות אותה בגין כל נזקיה בשל גניבת המכונית. המבטחת סירבה לשלם לתובעת תגמולי ביטוח. טענתה העיקרית היתה ועודנה, כי עולה חשד כבד כי התובעת או מי מטעמה מעורבים בהעלמת המכונית

נקודת המוצא המשפטית לדיון היא, כי על המבטחת רובץ נטל השיכנוע, להוכיח את טענתה כי המבוטח, או מי מטעמו, היה מעורב במעשה מכוון של העלמת המכונית (ראו ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, תקדין עליון 2006 (4) 64). זאת ועוד. במהותה, טענת המבטחת היא כי המבוטחת או מי מטעמה היו מעורבים, בפועל, במעשה פלילי שעניינו קבלת דבר במירמה (ראו סעיף 415 חוק העונשין, תשל"ז-1977). הוכחתה של טענה למעשה פלילי, במסגרת הליך אזרחי, אינה מחייבת עמידה ברמת הוכחה גבוהה מן המקובל במשפטים אזרחיים. אמת המידה נותרת זו של מאזן הסתברויות. עם זאת, נפסק כי "מידת ההוכחה תהא מוגברת ומושפעת ממהותו של הנושא וממידת החומרה של טענותיו, היינו, כמות הראיות שתידרש על מנת לעמוד בנטל השכנוע תהא גדולה יותר" (בעניין המגן הנ"ל; בית המשפט נסמך שם על פסקי הדין בע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 606-607, ובע"א 678/86 חניפס נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 177, 184). האם עמדה המבטחת בנטל זה? לשאלה זו אפנה עתה

ממצאי בדיקות פוליגרף שנערכו לתובעת ולבעלה. בעקבות טענות התובעת בדבר גניבת המכונית, נערכה לבעלה, מר שמואל דנן (להלן – מר דנן) בדיקת פוליגרף. הבדיקה נעשתה בעקבות חתימה על כתב הסכמה, אשר נחתם ביום 18.5.05. כתב ההסכמה נעשה, על פי האמור בו, נוכח פנייתה של התובעת אל המבטחת בדרישה לתשלום דמי ביטוח בגין אירוע מיום 8.5.05 – 9.5.05. הצדדים לכתב ההסכמה הם התובעת והמבטחת

כתב ההסכמה חתום על ידי התובעת, על ידי החברה, ועל ידי מר דנן. בין היתר, נקבעו בו ההוראות הבאות: (א) נקבע כי "המבוטח מסכים להיבדק בפוליגרף, הצדדים מקבלים על עצמם את תוצאות בדיקת הפוליגרף ומסקנותיה, ומסכימים כי הבדיקה תחייב את הצדדים לכל דבר ועניין" (סעיף 1). (ב) נקבע כי "הצדדים מסכימים כי במידה וצד כלשהו יפנה לערכאות כי אז תוצאות הפוליגרף יהוו ראייה ויחייבו את הצדדים לכל דבר ועניין" (סעיף 2). (ג) צויין, כי "המבוטח מצהיר כי תוכן ההסכם הוסבר לו היטב, כולל כל ההשלכות המשפטיות והאחרות הנובעות מחתימתו על הסכם זה" (סעיף 4). (ד) יש להוסיף, כי מר דנן חתם על מסמך, עובר לבדיקה (חלק ממוצג ת/1), לפיו הוא מצהיר, מרצונו החופשי, ללא כפייה או אילוץ כלשהו על נכונותו לעבור בדיקת פוליגרף

בדו"ח בודק הפוליגרף צויין כי מר דנן השיב בחיוב לשאלה האם נסיבות גניבת המכונית הן כפי שמסר לחברת הביטוח. הוא השיב בשלילה לשאלות האם ביים את גניבת המכונית, האם היה מעורב בצורה כלשהי בגניבת המכונית, והאם המכונית נגנבה מאחר והושארה ללא השגחה כשמפתחות המכונית בתוכה. ביחס לכל השאלות נקבע בדו"ח כי נמצאו אצל הנבדק תגובות לאמירת שקר

ככלל, ההלכה היא, כי ממצאיה של בדיקת פוליגרף אינם קבילים כראייה בבית משפט. עם זאת, מקום בו צדדים הסכימו על תוקפן של ממצאים כאלה, ניתן להסכמה זו מעמד מחייב בבית המשפט (ראו ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי, מב(1) 446). לעניין זה נפסק, כי "...בית המשפט יכבד הסכמת צדדים להליך אזרחי לפיה תוצאות בדיקת פוליגרף ישמשו כראיה ויחייבו אותם בהתדיינות ביניהם, וזאת בכפוף לכך שהסכם הפוליגרף עצמו עומד בדרישות דיני החוזים" (דברי כב' הנשיא ברק ברע"א 6383/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' סרחאן, תקדין עליון 99(1) 1444, בפיסקה 5 לפסק הדין). כתב ההסכמה עליו חתמו התובעת ומר דנן עומד בדרישות דיני החוזים. הצדדים לו מפורטים בבירור. האירוע אליו הוא מתייחס מצויין במידת פירוט נאותה. המסמך מפרט את מטרת הבדיקה ואת השלכותיה. הן התובעת והן בעלה חתומים עליו, כמו גם חברת הביטוח עצמה. המדובר במסמך חוזי לכל דבר ועניין

זאת ועוד. אין התובעת מבססת טענה ממשית כי נפל פגם כלשהו בכריתת הסכם זה. לטענתה של התובעת, המדובר במסמך סתמי, אשר לא צויין בו כי מר דנן אינו חייב לעבור בדיקת פוליגרף לפי הפוליסה. התובעת טוענת עוד, כי הדבר אף לא הוסבר לו בעל פה. ברם, לא נעשה ניסיון מצד התובעת לבסס על טיעון זה עילת ביטול לפי חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973 (להלן – חוק החוזים). אכן, על התובעת להראות כיצד התקיימו יסודותיה של עילה כזו. בטיעוני התובעת אין ולו ראשיתו של ניסיון לכך

מעבר לנדרש אוסיף, כי אין בטיעון האמור כדי לגלות עילת ביטול לפי חוק החוזים. אכן, לא נטען על ידי התובעת או בעלה, כי הוטעו לחשוב כי חלה עליהם חובה לפי תנאי הפוליסה לעבור בדיקת פוליגרף. לא הועלתה כל טענה כי נעשה מצג כזה כלפי מי מהם. זאת ועוד, מר דנן, אשר הוא שנבדק בדיקת פוליגרף בעקבות החתימה על המסמך, אינו טוען כי נכפה לחתום על המסמך, כי הוצג לו שהוא חייב לעבור בדיקת פוליגרף, או כי לא הוסבר לו דבר מה. בתוך כך, עולה מן ההסכם בבירור מטרתו ותוצאותיו המשפטיות. בכך, אגב, שונה מקרה זה שוני מהותי מן המקרה שנדון בע"א 551/89 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' סדובניק, מו(3) 158, שם הוסבר למבוטח כי חתימתו על מסמך דומה היא עניין פורמלי, בעוד שבפועל חתם על התחייבות מרחיקת לכת (שם, בפיסקה 6). אכן, אין מדובר במקרה בו החותמים על המסמך – התובעת ובעלה – הונעו לחשוב כי הם חותמים על מסמך בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא בפועל. בכל העניינים האמורים, אין בסיס עובדתי כלשהו לטענה בדבר טעות בכריתת ההסכם

עוד אציין, כי לא נעלמה מעיני הפסיקה, הקובעת כי נוכח אי השוויון ביחסי הכוחות בין מבוטח ובין חברת ביטוח, על חברת הביטוח חלה חובת גילוי להסביר למבוטח החותם על מסמך ככתב ההסכמה שבפניי, על מה הוא חותם (שם, בפיסקה 6). ברם, אין כל טענה כי חברת הביטוח לא עמדה בחובת גילוי זו. אדרבא, מעיון בכתב ההסכמה עצמו עולה, כי נעשה בו גילוי בהיר וברור של מהותו ושל משמעותו. אין לתובעת, אפוא, טענה של ממש לעניין זה

שקלתי, האם יש לראות בהחתמה על כתב ההסכמה משום כפייה כלכלית שהופעלה על התובעת ובעלה. עשיתי כן, אף כי התובעת לא טענה לכפייה כאמור. בנסיבות העניין, לא שוכנעתי כי כך הוא. הקביעה כי חתימתו של אדם על הסכם היא תוצאה של כפייה כלכלית מחייבת לקבוע, כי הופעל על אותו אדם לחץ בלתי לגיטימי (ראו ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, מח(5) 1569, בפיסקה 11 לפסק הדין). נדרש, כי יהיה מדובר "בכפיה או בלחץ שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם" (שם, בפיסקה 12). אינני סבור, כי אמת מידה זו קרובה להתקיים במקרה שבפניי. בנסיבות העניין, דרישת חברת הביטוח היתה לגיטימית. המדובר במקרה, שבו פוליסת הביטוח נכרתה ימים ספורים לפני המועד בו נטען כי נגנבה המכונית. הפוליסה נכרתה לאחר תקופה של כשנה וחצי בה לא היה למכונית ביטוח מקיף, המכסה סיכון של גניבה. מצב דברים זה מעורר מעצם טיבו חשד. דרישתה של חברת הביטוח לבצע את הבדיקה מעוגנת בנסיבות אלה. יש להזכיר בהקשר זה, כי הכלים המצויים ברשות חברת הביטוח להגיע לחקר האמת בנסיבות אלה הם מוגבלים מעצם טיבם. במצב זה, אני סבור כי אין מדובר בדרישה שרירותית, כי אם בדרישה לגיטימית בנסיבות בהן התעורר חשד

זאת ועוד. המדובר בעניין בשווי של כ – 20,000 שקלים. לטענת מר דנן, המצב הכלכלי שלו ושל התובעת הינו בכי טוב, ולשנים שתי דירות בבעלותם (ראו הודעת מר דנן בפניי חוקר המבטחת, עמוד 4, שורה 8 ואילך). אין מדובר, אפוא, בניצול של מצוקה. בנסיבות אלה, אף לא ניתן לתאר את דרישת חברת הביטוח כמהלך מפתיע, אשר הועלתה בעיתוי בו הצד שכנגד חשוף ופגיע כדי כך שאין לו ברירה אלא להיכנע לאיום שהופנה כלפיו (השוו ע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ, פ"ד מג(4) 95). אין מדובר, גם מבחינה זו, בניצול מצוקה כלכלית על ידי גוף איתן, על מנת להציב דרישות בלתי סבירות ומנותקות מכל הקשר

התוצאה היא, כי אין לתובעת טענה טובה לביטול כתב ההסכמה. אגב, אף אין טענה כי התובעת ביטלה בשלב כלשהי את כתב ההסכמה. המדובר, אפוא, במסמך חוזי בעל תוקף מלא. על רקע קביעה זו, ניתן לפנות לממצאי הבדיקה שנערכה למר דנן. כפי שהוזכר לעיל, ממצאים אלה מלמדים כי תשובותיו של מר דנן לשאלות העידו על אמירת שקר. מדובר בתשובה חיובית לשאלה האם נסיבות גניבת המכונית הן כפי שמסר לחברת הביטוח. כן מדובר בתשובה שלילית לשאלה האם ביים את גניבת המכונית, האם היה מעורב בצורה כלשהי בגניבת המכונית, והאם המכונית נגנבה מאחר והושארה ללא השגחה כשמפתחות המכונית בתוכה. ביחס לכל השאלות נקבע על ידי בודק הפוליגרף כי נמצאו אצל הנבדק תגובות לאמירת שקר

תוקפם של ממצאים אלה לא נסתר. טענת התובעת כי תשובות מר דנן לשאלות ביקורת שנשאל שוללות תוקף מן הממצאים, לא שרדה את חקירתו של בודק הפוליגרף, אשר עורר רושם אמין ומקצועיותו לא נסתרה (ראו פרוטוקול עמוד 12 שורות 2 – 3). לממצאים אלה משמעות רבה. אכן, מר דנן הוא זה שפעל בכל הנוגע למכונית. התובעת עצמה העידה, כי כי "מי שהתעסק בכל מה שקשור לרכב זה בעלי, אם זה ביטוחים ואם זה להתמקח עם הכל... אני לא מתעסקת בניירת וכל הפרוצדורה הזאת" (עמוד 4, שורות 2 – 3, 6; ראו גם בשורה 14). בהתאם לכך גם טענה התובעת כי לא ידעה מה היה שווי המכונית בעת עריכת הפוליסה, וכמה עלתה רכישת הביטוח המקיף (עמוד 5, שורות 3 – 6). על פי הודעתו של מר דנן בפניי חוקר הביטוח, הוא זה ששילם עבור המכונית (עמוד 1, שורות 2 – 4). הוא זה שטיפל ברכישתה (ראו עמוד 3 שורות 18 – 20). הוא זה שטיפל בנושא הביטוח (עמוד 1, שורה 13 ואילך). התובע הוא גם שדאג לטיפולים למכונית (שם, עמוד 3, שורה 1 ואילך). על פי גירסתו, הוא גם שדאג להחלפת הצמיגים במכונית (שם, עמוד 3 שורות 9 – 11). הוא גם מי שטיפל בנושא מיגון המכונית (עמוד 4, שורות 1 עד 7). התמונה הכללית היא, כי אף שהתובעת היתה המבוטחת על פי הפוליסה, בפועל המוציא והמביא ביחס למכונית היה מר דנן. סביר עד מאד בעיני, כי על רקע זה בדיקת הפוליגרף נערכה למר דנן, ולא לתובעת. אזכיר, כי התובעת הסכימה לבדיקת בעלה לצורך זה. בכל מקרה, נוכח תיאור זה, יש לתת את מלוא המשקל לממצאים של בדיקת הפוליגרף. עולה מהם, בהתאם להסכמת הצדדים, קיומה של ראייה בעלת משקל ניכר למעורבותו של מר דנן בהעלמות המכונית

כאן המקום להעיר, כי גם התובעת עצמה נבדקה בבדיקת פוליגרף. לגבי התובעת, הושגה הסכמה דיונית בבית המשפט כי אם תימצא התובעת דוברת שקר בבדיקת פוליגרף, תידחה התביעה. ברם, לא הושגה תוצאה חד משמעית בבדיקת הפוליגרף של התובעת. המומחה ציין בבדיקתו, כי קרוב לוודאי שהתובעת דוברת שקר. עם זאת, לא היה ביד המומחה להגיע לממצא ודאי, על פי אמות המידה הרלוונטיות לכך. יוער כי המומחה העיד בבית המשפט (ראו פרוטוקול 27.9.06). המומחה ציין, כי אין די מחקרים על מנת לבסס את אחוז אי הדיוק בקביעה זו, והערכתו, מתוקף ניסיונו, היא כי מדובר באמירת שקר בוודאות של 75 – 80% (שם, עמוד 2, שורות 13 – 15). מעדותו לא עלה בסיס מדעי ברור לקביעה זו. הואיל ואין מדובר בממצא חד משמעי, על פי המבחנים הנוהגים בכגון דא, אינני מתבסס בפסק דין זה על ממצאי בדיקתה של התובעת

ממצאים נוספים
לממצאי בדיקת הפוליגרף מצטרפים, בנסיבות העניין, נתונים נוספים, המחזקים את המסקנה בדבר מעורבות של מי מטעם התובעת בהעלמות המכונית. אעמוד עתה על נתונים אלה. ראשית, פוליסת הביטוח למכונית הוקמה אצל הנתבעת ביום 3.5.05, היינו 6 ימים בלבד בטרם היעלמות המכונית. עובר למועד זה לא היתה המכונית מבוטחת בביטוח מקיף, אלא בביטוח חובה וצד ג' בלבד. זאת למרות שהיתה בבעלות התובעת כשנה וחצי, מחודש אוגוסט 2003. מר דנן ניסה בעדותו למזער את פרק הזמן בו לא היתה המכונית מבוטחת, וטען כי המדובר בפרק זמן של "כמה חודשים" (עמוד 8, שורה 4). הוא גם נשאל בחקירתו הנגדית מדוע נזכר לפתע לרכוש ביטוח מקיף. תשובתו היתה "אתה רואה בחדשות שנגנבים רכבים. למה שאני אספוג את הגניבה?" (פרוטוקול, עמוד 8 שורות 12 – 15). דומה, כי תשובה זו היא מיתממת, ואינה מספקת מענה ממשי לשאלה. אכן, תופעת גניבות המכוניות היא תופעה נפוצה מזה שנים. האם באמת גילה בעלה של התובעת תופעה זו רק ששה ימים בטרם מועד האירוע הנטען

שנית, בין התיאור שמסרה התובעת והתיאור שמסר מר דנן ביחס לנסיבות היום בו נתגלתה העלמותה הנטענת של המכונית, התגלעו קשיים וסתירות ממשיים. התובעת טענה האשה כי ביום האירוע ירדה למטה עם הילדים, אותם היתה אמורה לקחת לבית הספר. בהגיעה למטה, גילתה כי המכונית נעלמה, ואז עלתה למעלה (עמוד 3, שורות 2 –3). לדבריה, בעלה ירד עימה אחר כך, לאחר שקם משינה (עמוד 3, שורה 12). לעומתה, טען מר דנן כי הוא והתובעת יצאו ביחד מן הבית, וגילו ביחד כי המכונית נעלמה (פרוטוקול עמוד 6, שורות 5 – 6; ראו גם עמוד 5, שורות 4 – 8, להודעת הבעל בפניי חוקר חברת הביטוח). אי התאמה זו מטרידה, שכן המדובר, על פי טענת התובעת עצמה, באירוע טראומטי, אשר יש להניח כי נחרת היטב בזכרונם של התובעת ובן זוגה

השנים מסרו גירסאות שונות מהותית גם לעניין שעת האירוע. מר דנן בפני החוקר מטעם חברת הביטוח כי הוא והתובעת ירדו בסביבות 9:30 – 10:30 מן הבית במטרה לנסוע ולעשות טסט למכונית ונדהמו לראות שהיא איננה (הודעת מר דנן, עמוד 5 שורות 4 – 7). התובעת נקבה בהודעתה בפניי חוקר הביטוח בשעה מוקדמת יותר (09:00) (עמוד 2, שורות 5 – 6, 11 – 12). בתצהירה טענה כי הדבר היה בשעה 08:30, וכך טענה גם בעדותה בבית המשפט. הקושי לעניין זה אינו נובע רק מאי ההתאמה בשעות. מעיון בתדפיס שיחות הטלפון של בית התובעת מיום האירוע עולה, כי השיחה הראשונה בבוקר האירוע בוצעה בשעה 9:58:20. אין זה סביר כי שיחה זו בוצעה שעה וחצי לאחר שנתגלתה גניבת המכונית. מכך עולה קושי לעניין גירסת התובעת

ודוק: אין מדובר בקושי טכני. התובעת מסרה גירסה לעניין מטרת ירידה למטה באותו יום. הטענה היתה כי ירדה עם ילדיה על מנת לקחת אותם לבית הספר (עמוד 3, שורה 2). אין זה סביר כלל, כי עשתה כן בשעה 10:00 בבוקר, או בסמוך לה. יוצא, כי מן הפרטים שנמסרים על ידי התובעת נשלל כל מימד של סבירות, המאפשר להתייחס לגירסה כאל תיאור אותנטי של דברים שאמנם קרו כפי שנטען

הן התובעת והן בן זוגה לא מסרו לחוקר מטעם חברת הביטוח, כי סמוך לגילוי הנטען של גניבת המכונית התקשרו פעמים מביתם לבעל מוסך באזור בית לחם, בו היתה המכונית מטופלת. חסר זה הוא מטריד. המדובר בשיחה השניה והשלישית שנערכו באותו יום מביתם של בני הזוג, זמן קצר לאחר השעה 10:00 בבוקר. אחת מן השיחות היתה שיחה ארוכה למדי, 2:41 דקות אורכה. אין זה סביר כי דבר השיחה האמורה נשתכח מליבם. אי איזכורה של השיחה מעלה סימן שאלה בכל הנוגע לשיחה זו

מר דנן טען כי יש הסבר תמים לשיחה האמורה. לטענתו, התקשר לסולימן "שיבדוק לי, הוא בפנים והוא יודע מה קורה, למה לערב ביטוח" (עמוד 7, שורות 12 – 13; ראו גם שורה 2). אם כך הדבר, מוזר כי גם מר דנן, וגם התובעת, לא מסרו ביזמתם על שיחה זו. זאת ועוד. דבריו של מר דנן, "למה לערב ביטוח", מעוררים תמיהה. ממש בסמוך לשיחה עם סולימן, נערכו שתי שיחות טלפון לסוכן הביטוח, האחת לפני השיחה עם סולימן, והשניה אחריה. הטענה, אפוא, "למה לערב ביטוח", נגועה בסתירה חזיתית לאופן הפעולה של התובעת ובעלה סמוך לאירוע. התובעת ובעלה עירבו גם עירבו את הביטוח, זמן קצר לאחר הגילוי הנטען של היעלמות המכונית

בהקשר לשיחה זו, נאחזה הנתבעת בכך שבתשובה לשאלה האם לאחר שגילה את גניבת המכונית התקשר מר דנן לסולימן, השיב מר דנן "כן, לשאול אותו דברים אחרים לא בקשר לזה" (פרוטוקול עמוד 6 שורה 26; ההדגשה הוספה). מכך ביקשה הנתבעת ללמוד כי השיחה לא היתה לגבי גניבת המכונית. לעניין זה, קיימת אפשרות סבירה, העולה מן הפרוטוקול, כי דברים אחרונים אלה נאמרו על ידי מר דנן בהתייחס לנושא חקירתו עד אותה נקודה, הוא מצבה של המכונית בעת שנרכשה (מכונית משוקמת) וקיומה של בדיקה למכונית לאחר שנרכשה. ניתן לפרש את האמירה "דברים אחרים לא בקשר לזה" כקשורה לנושאים אלה, ולא כמתייחסת לגניבת המכונית. אינני מייחס, אפוא, משקל רב לטענה זו

שלישית, לא למותר לציין, כי מחומר הראיות אף עולה מניע אפשרי להעלמת המכונית. על פי נתונים שנמסרו על ידי מר דנן, המדובר במכונית אשר החליפה מספר בעלים רב, 7 במספר. היא עברה תאונה קשה, בעקבותיה הוכרזה אובדן כללי. לאחר ששוקמה, נרכשה על ידי התובעת. על פי הצהרת בעלה של התובעת לחברת הביטוח, המדובר במכונית משנת ייצור 1994, אשר גמאה מספר קילומטרים רב, 140,000 – 170,000 ק"מ. המדובר, אפוא, במכונית אשר סחירותה בשוק המכוניות בעייתית, וזאת גם אם אקבל את טענתו של מר דנן כי לא ידע על כך שהמדובר במכונית ששוקמה לאחר שעברה תאונה

רביעית, יש לציין כי התובעת ובעלה העידו בפניי. השנים, ובמיוחד מר דנן, עוררו רושם שלילי ובלתי אמין. עדותו של מר דנן התאפיינה בהעדר ספונטניות. תשובותיו של מר דנן לשאלות בנוגע לפרק הזמן בו הוחזקה המכונית על ידי בני הזוג ללא שנרכש ביטוח מקיף, ובדבר אי קיומו של ביטוח מקיף משך חלק הארי של התקופה, היו חמקניות וביקשו למזער את העניין. אני מתקשה לסמוך על עדות זו

ודוק. אילו היו עניינים אלה עומדים בבידודם, אפשר כי הייתי קובע, שקיים במקרה זה ספק, ממנו רשאי המבוטח ליהנות (ראו בעניין המגן הנ"ל). ברם, בהצטרפם של עניינים אלה לממצאי בדיקת הפוליגרף, אני סבור כי המבטחת הרימה את הנטל, והוכיחה, על פי אמת המידה הראייתית הנדרשת, כי אכן היתה מעורבות של התובעת או מי מטעמה בהעלמות המכונית. נוכח מסקנה זו, דין התביעה להידחות

במאמר מוסגר אעיר, כי לעניין מרכזי אחד בו נתלתה המבטחת לא ייחסתי משקל רב. המדובר הוא בטענת מר דנן בהודעה לחברת הביטוח, כי הוא והתובעת התקשרו למשטרה מיד לאחר שגילו את היעלמות המכונית (הודעתו לחוקר חברת הביטוח, עמוד 5, שורות 8 – 11). אף התובעת מסרה כי השנים התקשרו למשטרה (פרוטוקול עמוד 3 שורה 4). לעומת זאת, בבית המשפט לא מסר בעלה של המבוטחת על שיחה למשטרה (ראו עמוד 6 שורה 14). המבטחת נאחזת גם בכך, שחוקר מטעמה הפיק, בהסכמת המבוטחת ובעלה, תדפיס של שיחות טלפון של בית המבוטחת. מתדפיס זה עולה כי לא בוצעו במועד הרלוונטי שיחות טלפון מביתם לתחנת המשטרה

לעניין זה יש מספר תשובות, ראשית, במשפט אמר מר דנן כי השנים הלכו להגיש תלונה במשטרה. הוצג אף אישור על הגשת תלונה למשטרה, מיום 9.5.05 שעה 10:40 בבוקר. על פי אישור זה, התייצבה התובעת בתחנת המשטרה בשעה 10:30 של אותו יום. בנסיבות אלה, אינני סבור כי יש בעניין זה כדי להשמיט את הבסיס מתחת לעדות הבעל. זאת ועוד, כשנשאלה התובעת האם התקשרה מן הבית, השיבה כי השיחה נעשתה ממכשיר טלפון נייד (עמוד 5, שורות 10 – 14). יוצא, כי אין בתדפיס המתייחס לבית התובעת כדי להוכיח בהכרח שלא בוצעה שיחת טלפון למשטרה. יש להעיר, כי בשלב הגשת התצהירים והעדויות מטעם התובעת, טרם הוצג לה תצהיר החוקר מטעם חברת הביטוח (ראו פרוטוקול עמוד 12 שורה 18), ועל כן לא היתה מודעת לטענת התובעת לעניין זה בעת שלב ההוכחות . בשל כך, לא היה בידה להגיש תדפיס שיחות של הטלפון הנייד שלה. אינני מתבסס, אפוא, על עניין זה בהכרעתי

התוצאה
נוכח השיקולים עליהם עמדתי, אני דוחה את התביעה. התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסך של 1,200 שקלים, ובשכר טירחת עורך דין בסך של 3,500 שקלים, בצירוף מע"מ כדין