פסק דין 1. התובעת הגישה לנתבע הודעה על פגיעה בעבודה ותביעה לתשלום דמי פגיעה בגין תאונת עבודה שארעה לה, לטענתה, ביום 16/12/99, עת נחבלה באצבעהּ, תוך הזזת קרש שהפריע לדרכה, בכניסה לחצר ביתה כשחזרה מעבודתהּ למעונהּ. 2. הנתבע, במכתבו מיום 3/5/00, דחה את תביעתהּ של התובעת, בטענה כי לפי הנתונים שבידי הנתבע, הארוע היה לאחר שכבר הסתיימה דרכהּ של התובעת מהעבודה למעון ובעת שהתובעת היתה כבר בתחום חצר ביתהּ הפרטי. כנגד כך - הגישה התובעת את התובענה שבפנינו. 3. בעת הדיון המוקדם, הסכימו באות כח הצדדים כי עובדות המקרה תיקבענה על סמך מסמכים שהוגשו לתיק (טופס התביעה, הודעת התובעת לחוקרת הנתבע, והתרשים שהתובעת חתמה עליו בפני החוקרת). כן הסכימו ב"כ הצדדים כי יוגשו סיכומים בכתב, ואכן עשו כך. בהתאם לכך, ניתן כעת פסק דין זה בלא ששמענו עדויות. אלה העובדות שאותן אנו קובעים על סמך המסמכים המוסכמים: 4. התובעת, תושבת מגדל העמק, עובדת כמטפלת במעון "ויצ"ו" במגדל העמק. התובעת נוהגת ללכת ברגל ממקום מגוריהּ למקום עבודתהּ, ובחזרה. 5. ביתהּ של התובעת הוא בית פרטי. בשטחהּ הפרטי של התובעת יש חצר המפרידה בין הבית לבין המדרכה הציבורית. בגבול בין החצר לבין המדרכה יש קיר אבנים, ובו שער. מהשער יש מספר מדרגות היורדות אל החצר; המדרגה העליונה היא בגובה פני המדרכה. 6. ביום 16/12/99, התובעת שבה מעבודתהּ לביתהּ, בלא שהיתה להּ הפסקה בדרך או סטיה מהדרך. 7. התובעת פתחה את שער הכניסה, והבחינה כי בול עץ חוסם את דרכהּ. בול העץ היה מונח בקצה המדרגה הראשונה. התובעת הרימה את בול העץ וזרקה אותו לתוך החצר. תוך כדי הזריקה, פגעה ידהּ הימנית של התובעת בקיר האבנים החוצץ בין החצר לבין המדרכה, ואצבע הקמיצה של היד - נחבלה. 8. התובעת טופלה באותו יום בבית חולים, שם אובחן שבר פתוח שהצריך גם ניתוח. התובעת נותרה מאושפזת עד ליום 20/12/99, ולאחר מכן שהתה בתקופת אי-כושר עד ליום 31/1/00. קיצור טיעוני באות כחם של הצדדים 9. תמצית טענות ב"כ התובעת א. כדי להגיע למעונהּ, היה על התובעת לרדת במדרגות. התאונה ארעה עוד לפני כן, כשהתובעת היתה בגובה המדרכה. לפיכך, התאונה ארעה לפני שהתובעת הגיעה למעונהּ. ב. אף אם התאונה היתה מתרחשת כבר בתוך שטחהּ הפרטי של התובעת, היה מקום להכיר בה כתאונת עבודה, מכח סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "החוק"), על פי מה שנפסק על ידי בית הדין הארצי לעבודה, בדב"ע נז/94-0 מלחי - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, ייקרא להלן: "ענין מלחי"). גם בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (בתיק ב"ל 1991/99 קיסר - המוסד לביטוח לאומי, שטרם פורסם), אישר שבנסיבות מיוחדות, כשהמבוטח נמצא סמוך מאד למדרכה ציבורית בעת הפגיעה, יראו בכך תאונת עבודה. ג. אילו התובעת היתה מתגוררת בבית משותף, היתה התאונה מוכרת על ידי הנתבע. המחוקק לא התכוון להפלות בין מבוטחים שגרים בבית משותף לבין מבוטחים שגרים בבתים פרטיים. 10. תמצית טענות ב"כ הנתבע א. התאונה ארעה בשטח הפרטי של התובעת, המדרגה שעליה היה מונח בול העץ היתה בצדו הפנימי של השער. לפיכך, התאונה ארעה לאחר שכבר הסתיימה הדרך ממקום העבודה אל המעון. ב. ההלכה שנפסקה בבית הדין הארצי במשך שנים רבות (שגובשה בדב"ע נג/66-0 גלולה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כו 134 ותיקרא להלן: "ענין גלולה"), היתה כזו שחצר פרטית של בית, כלולה גבר בתחום המעון, ולכן תאונה המתרחשת בחצר הבית - איננה תאונה בדרך לעבודה או ממנהּ. ד. בענין מלחי, סטה בית הדין הארצי, בדעת רוב, מהלכה זו, אך אין לפעול אוטומטית על פי ההלכה שנפסקה בענין מלחי, אלא יש לפסוק על פי הנסיבות של כל מקרה. בית המשפט העליון, בבג"צ 4197/97 ויסמן נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' (טרם פורסם, ייקרא להלן: "ענין ויסמן"), דחה את עתירתה של מבוטחת כנגד פסק דין שניתן בענין דומה (בדעת רוב) בבית הדין הארצי לעבודה. פסק הדין בענין ויסמן ניתן לאחר פסק הדין בענין מלחי. בכך אישר בג"צ את ההלכה שנפסקה עוד בענין גלולה. 11. ביום 17/6/01, לאחר הגשת סיכומי הנתבע (שהוגשו ביום 15/4/01), הגישה ב"כ הנתבע הודעה, שאליה צורף פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה שניתן ביום 20/3/01, בתיק עב"ל 1393/00 המוסד לביטוח לאומי - אטיאס (טרם פורסם, ייקרא להלן: "ענין אטיאס"), ואשר בו קבע בית הדין הארצי לעבודה הלכה בדומה לזו שנפסקה בענין גלולה. פרשנות סעיף 80(1) לחוק 12. בסעיף 80(1) לחוק, נאמר כי יראו תאונה כתאונת עבודה, אף אם: "אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו". 13. כפי שטענה ב"כ הנתבע, פרשנותו של הסעיף ידעה תהפוכות בבית הדין הארצי לעבודה. 14. אכן, ההלכה המנחה סוכמה בפסק הדין בענין גלולה, אשר סקר את ההלכות העיקריות שנפסקו לפני כן בנושא זה וכן את ההיסטוריה החקיקתית של הסעיף (שהיה בעבר - סעיף 36(1) לנוסח החוק מתשכ"ח). בענין גלולה נדון עניינה של מבוטחת אשר נפלה במדרגות הצמודות לביתהּ הפרטי, והוליכו מהבית אל החצר, כשלאחריהן היה גרם מדרגות נוסף שהוביל מהחצר אל רשות הרבים. בית הדין הארצי קבע בפסק הדין האמור, בין השאר, כך: "ככל שלתנאי העבודה אין קשר עם הסיכונים שלהם נחשף העובד, ככל שהוא עצמאי ובלתי תלוי ושולט בסיכונים האורבים לו בחלקתו הפרטית, ואלה אינם נכפים עליו מכוח תנאי עבודתו, מתרופף הקשר בינם לבין העבודה עד כי לא נותר ממנו דבר. קשר זה מן הדין כי יוותר גם בשיטת משפטנו, כתנאי להכרה בתאונות בדרך כבנות גמלת נפגעי עבודה, שהרי ככלות הכל גם הן אינן יוצאות מגדרן של 'תאונות עבודה', אשר בעלות ביטוחן נושא המעביד. את הקשר בין סיכון הדרכים לעבודה מוצאת שיטת משפטנו - כמסתבר בסעיף 36(1) לחוק - בעצם היות הדרך היחודית הישירה לעבודה וממנה מוכתבת לעובד על ידי מיקום אתר עבודתו, ובכך הופכת 'הדרך' לחלק מתנאי העבודה. אולם אין הצדקה ל'פלישת הדרך' אל תוך חלקתו הפרטית של העובד, באשר בתוך חלקתו פנימה נפסקים 'תנאי העבודה' - ותחתם שולטים בכיפה תנאי חייו הפרטיים. ... המערערת נפלה על מדרגות המחוברות אל דירת מגוריה. הן היו בשליטתה הבלעדית, דרכן נכנסה לדירתה ויצאה ממנה לכל מטרותיה. אין כל ייחוד במדרגות האמורות הקושר אותן לתנאי עבודתה, ואך יד המקרה היא שנפלה תוך ירידתה בהן, שעה שהיו פניה מועדות לעבודתה. לא די בעיתוי נפילתה האמור על מנת ליצור את הקשר המינימלי לעבודה שמבלעדיו אין להכיר בתאונה כ'תאונת עבודה'. לאור האמור לעיל בדין נדחתה תביעת המערערת ואף אנו דוחים את ערעורה." (שם, 141-140). 15. ברוח זו פסק בית הדין הארצי לעבודה גם בענין ויסמן, בדב"ע נו/222-0 אשר בו היתה דעת מיעוט (במאמר מוסגר נעיר כי לא ברור לנו מאין שאב הנתבע את המידע שיש לו, כמסתבר מהאמור בסעיף 5ז' לסיכומיו, על זהות בעלי דעת המיעוט, שכן פסק הדין לא ציין זאת, ונראה שהנתבע נסמך על הערכה בלבד). בג"צ, כאמור לעיל - דחה את העתירה כנגד בית הדין הארצי בענין זה. 16. לאחר מתן פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בענין ויסמן (שניתן ביום 20/5/97), ניתן פסק הדין בענין מלחי (שניתן ביום 27/11/97). בענין מלחי נדון עניינה של מבוטחת שנפלה במדרגה האמצעית מבין שלוש מדרגות המוליכות בין חצרהּ הפרטית לבין המדרכה הציבורית, בעת שהתכוונה להגיע לעבודה. בדעת הרוב באותו פסק דין, שנרשמה מפי כב' השופטת (כתארה אז), ברק, נאמר, בין השאר, כך: "מסכימה אני כי הכרה בפגיעה בדרך לעבודה כתאונת עבודה היא הרחבה של הכרה בתאונות עבודה, ואין להרחיבה מעבר לנדרש. יש לשים סייג להגדרת הדרך לעבודה ולהקפיד עמו. יחד עם זה אין אני רואה מקום להבחנה בין חצריו של בית פרטי לחצריו של בית בן מספר דירות, שתיים לדוגמא. ברגע שהוכרה תאונה בחצרים של בית כתאונה בדרך לעבודה אין נפקות לשאלה אם החצר היא רכושו הפרטי של הנפגע אם לאו. מעבר לכך, להפלות בין השניים, שאם לא תאמר כן תפגע תכלית החקיקה. אין בכך הרחבה אלא החלת אותו כלל על כל עובד שנפגע. זאת ועוד. גם חצרו של בית בן כמה דירות אינו רכוש הציבור אלא רכושם של כל דיירי הבית. על כן, אם נאמר שיש רלוונטיות לכך שמדובר בחצר פרטית, ולא בשטח ציבורי, הרי שגם חצר של בית משותף היא פרטית. על כן אין לדעתי להבחין בין חצר מגודרת לבלתי מגודרת לעניין זה. אין גם להבחין בין היות הנפגע קרוב למדרכה או רחוק ממנה. הוספתי את היותה של המערערת קרובה למדרכה אך על מנת להדגיש את התוצאה האבסורדית במקרה הנוכחי. אילו לא הוכרה תאונה כתאונה בעבודה לגבי מי שגר בבית דירות ונפגע בחצר הבית על סף המדרכה לא הייתי רואה גם במקרה שלפנינו תאונת עבודה.". 17. אם כן, החל מיום 27/11/97, זו היתה ההלכה הפסוקה שנפסקה בבית הדין הארצי לעבודה. 18. בטרם נמשיך את הדיון בענין ההלכה שיש ליישם, ברצוננו להעיר שתי הערות: א. המשתמע מהאמור בסעיף 5ג' לסיכומי הנתבע - איננו מקובל עלינו. בסעיף זה מצא הנתבע לנכון להדגיש שפסק הדין בענין מלחי ניתן בדעת רוב של שופטת ושני נציגי ציבור (כנגד דעתם החולקת של שני שופטים אחרים), ומכאן משתמעת עמדתו המרומזת של הנתבע שיש נפקות לזהותם של מי שנמצא בדעת הרוב ולשאלה אם מדובר בשופט או בנציגי ציבור. חוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, הקנה לנציגי הציבור (כאשר בית הדין דן במותב מלא) מעמד שווה למעמד של שופט, ואין זה כלל משנה כיצד נחלקו הדעות בבית הדין הארצי בין השופטים ונציגי הציבור, כמה מהשופטים היו בדעת הרוב וכמה בדעת המיעוט. כל עוד מעמדם של נציגי הציבור בבית הדין נותר כפי שהוא - אין מקום לייחס לפסק דין של בית הדין הארצי, שניתן בדעת רוב על ידי שני נציגי ציבור ושופט אל מול דעתם החולקת של שני שופטים אחרים - משקל נמוך יותר ממשקל כל פסק דין אחר שניתן בבית הדין הארצי לעבודה (או לפחות - משקל נמוך יותר מכל פסק דין שניתן בדעת רוב בבית הדין הארצי). ב. הערה נוספת שברצוננו להעיר טרם בחינת ההלכה אותה יש ליישם, היא שלמרות שהלכת התקדים המחייב איננה חלה על בית הדין לעבודה (סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה לא הוחל על בית הדין לעבודה), הרי שברור לנו כי אין כל טעם שנפסוק פסק דין המנוגד חזיתית לפסק דין שניתן בערכאה אשר יש בכוחה להביא לביטולו של פסק דיננו (כלומר - בית הדין הארצי לעבודה בדרך של ערעור ובית המשפט הגבוה לצדק - בדרך של עתירה). לפיכך, ברור שהלכה שנקבעה בבית המשפט העליון אמורה להביא אותנו לפסוק בהתאם לה, שכן גם אם נסבור אחרת - הרי מי שפסיקתנו לא תהיה לרוחו, יוכל לפנות בערעור עליה לבית הדין הארצי לעבודה ואם שם לא יתהפך פסק דיננו - יהיה ניתן לעתור כנגד כך לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. 19. בסיכומי הנתבע (שהוכנו, כנראה, כאשר הנתבע טרם שם לב למה שנפסק בענין אטיאס), אף שהוגשו לאחר פסק הדין בענין אטיאס), נטען כי יש להעדיף את ההלכה שקבע בית המשפט העליון בענין ויסמן, על פני ההלכה שנפסקה בבית הדין הארצי בענין מלחי. טענה זו - איננה מקובלת עלינו. 20. לדעתנו, לא ניתן כלל לקבוע שבית המשפט העליון "קבע הלכה" בענין ויסמן. יש להבדיל בין קביעת הלכה מפורשת על ידי בית המשפט העליון, לבין החלטה שלא להתערב בפסק דין שניתן על ידי בית הדין הארצי לעבודה. הלכה פסוקה היא שבית המשפט העליון איננו ממהר להתערב בפסקי דינו של בית הדין הארצי לעבודה שניתנו במסגרת הסמכות העניינית הייחודית של בית הדין לעבודה. בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, מתערב בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, כאשר הדבר נחוץ לתיקון טעות גלויה בפסק הדין או כאשר נחוצה קביעת הלכה הנוגדת להלכה שנקבעה בבית הדין הארצי לעבודה. לפיכך, אם היה המוסד לביטוח לאומי מגיש עתירה לבג"צ כנגד בית הדין הארצי לעבודה בשל מה שנפסק בענין מלחי, ואם בית המשפט העליון היה מקבל את העתירה בקובעו שההלכה שנפסקה בבית הדין הארצי לעבודה הינה שגויה - הרי שכאמור בסעיף 18ב' לעיל, היינו רואים את עצמנו מחוייבים לפסוק כפי ההלכה השונה שהיתה נקבעת בבית המשפט העליון. אולם, בפסק הדין שניתן בענין ויסמן, לא נקבעה כל הלכה המנוגדת להלכה שנקבעה בבית הדין הארצי לעבודה. כל שנקבע באותו פסק דין הוא שאין מקום להתערב בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה שדחה את ערעורה של גב' ויסמן. ראו בענין זה את האמור בסעיף 2 לפסק הדין בענין ויסמן, בו נאמר במפורש כי בתי הדין לעבודה נדרשים ליישם את הדין על נסיבות קונקרטיות וכי אין בית המשפט העליון "נוטה להתערב בהכרעות אינדיבידואליות מסוג זה". 21. העובדה שבית המשפט העליון לא מצא לנכון להתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה שניתן טרם שינוי ההלכה בעניינה של גב' ויסמן, איננה מלמדת ואיננה יכולה ללמד שדעתו של בית המשפט העליון היתה שיש טעות בפסק דינו של בית הדין הארצי בענין מלחי (שניתן לאחר פסק הדין בעניינה של גב' ויסמן), אשר בו שונתה ההלכה בענין תאונות בדרך לעבודה. 22. בהעדר אפשרות ללמוד מפסק דינו של בית המשפט העליון בענין ויסמן שיש פגם כלשהו בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בענין מלחי, הרי שאין אנו רואים כל סיבה לקבוע שבשל פסק דינו של בית המשפט העליון בענין ויסמן, חל שינוי כלשהו בהלכה הפסוקה. 23. על כן, גם לאחר פסק הדין של בית המשפט העליון בענין ויסמן, המשיכה לחול ההלכה הפסוקה שנפסקה על ידי בית הדין הארצי לעבודה בענין מלחי, ואשר שינתה את ההלכה הקודמת. האם בית הדין הארצי לעבודה שינה את ההלכה לאחר מכן ? 24. כאמור לעיל, בענין אטיאס, שב בית הדין הארצי לעבודה ופסק כפי שפסק בענין גלולה. פסק הדין בענין אטיאס איננו אומר במפורש שהוא משיב על כנה את ההלכה שנפסקה טרם פסק הדין בענין מלחי. אך בין השורות, ניתן להבין שהוא מתכוון לעשות כך. בסעיף 5א' לפסק הדין בענין אטיאס ציטט בית הדין הארצי לעבודה חלק מפסק הדין בענין ויסמן, ולאחר מכן כתב: "ברוח זו פסק בית הדין הארצי לעבודה הלכה, לפני פסק דין מלחי ואחריו". (במאמר מוסגר נעיר כי אנו לא מצאנו פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה שניתנו לאחר פסק הדין בענין מלחי ולפני פסק הדין בענין אטיאס, שבהם פסק בית הדין הארצי לעבודה פסיקה מפורשת השונה מזו שניתנה בענין מלחי. כפי הנראה לא יגענו מספיק כדי למצוא אותם ואולי מדובר בפסקי דין שלא פורסמו אף לא באתר האינטרנט של בית הדין הארצי לעבודה). 25. ביום 24/6/01, לאחר פסק הדין בענין אטיאס ניתן פסק דין נוסף של בית הדין הארצי לעבודה, שגם ממנו משתמעת העובדה שההלכה הפסוקה אכן השתנתה וכבר אין חלות להלכה שנפסקה בענין מלחי. מדובר בפסק דין שניתן בעב"ל 298/99 המוסד לביטוח לאומי - סרוג'י (שייקרא להלן: "ענין סרוג'י"), שבו נדון ערעורו של הנתבע על פסק דין שניתן בבית דין זה (ב"ל 1283/98) ושבו התקבלה תביעתו של מבוטח, תוך הסתמכות על ההלכה שנפסקה בענין מלחי. בפסק דינו מיום 24/6/01, אישר בית הדין הארצי לעבודה הסדר פשרה בין הצדדים, שבו הסכימו כי הערעור יתקבל. בדברי באי כחם של הצדדים בדיון בפני בית הדין הארצי, נאמר, בין השאר, כך: "בנסיבות המקרה בעקבות המלצת השופט הגענו להסכמה לפיה - הערעור, ככל שהוא נוגע לתאונה בעבודה יתקבל הערעור, לאחר דברי ההבהרה ששמענו כי בית הדין פוסק על פי בג"ץ טליה ויסמן ולא על פי הלכת ששונה מלחי ...". מכאן, שהסכמתם של הצדדים בענין סרוג'י לכך שהערעור יתקבל, נעשתה לאחר שהובהר להם כי בית הדין הארצי לעבודה שוב איננו תומך בהלכה הפסוקה שנפסקה בהלכת מלחי. 26. מהאמור בסעיפים 24 ו-25 לעיל, מתברר שאכן, בית הדין הארצי לעבודה חזר בו משינוי ההלכה כפי ששונתה בענין מלחי, ואף כי הדבר לא נאמר על ידי בית הדין הארצי באופן מפורש, הרי שההלכה החלה כיום הינה זו שהיתה קיימת טרם פסק הדין בענין מלחי. 27. עיינו גם בפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, שהוזכר בסעיף 14 לסיכומיה של ב"כ התובעת, בתיק ב"ל 1991/99 קיסר - המוסד לביטוח לאומי. פסק דין זה ניתן ביום 5/12/99 (כלומר לאחר פסק הדין בענין מלחי וטרם פסק הדין בענין אטיאס, ובית הדין האזורי לעבודה בירושלים, נמנע, בנסיבותיו של אותו המקרה, להחיל את ההלכה שנפסקה בענין מלחי). מכל מקום, ברור שאין ללמוד מפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, דבר מה בענין ההלכה הפסוקה בבית הדין הארצי לעבודה. יישום ההלכה הפסוקה על המקרה של התובעת 28. מהאמור בפסק הדין בענין אטיאס ובפסק הדין בענין גלולה, עולה שבית הדין הארצי לעבודה מייחס נפקות רבה לשאלת הבעלות בשטח שבו ארעה הפגיעה. אם מדובר בשטח שהוא קניינו הפרטי של המבוטח - אין בית הדין הארצי לעבודה רואה לנכון לראותו כחלק מ"הדרך" שבין המעון לבין העבודה. 29. בעניינהּ של התובעת התאונה ארעה אכן בתוך שטח חצרהּ הפרטית. ברור מנסיבות המקרה כי התאונה ארעה לאחר שהתובעת כבר חצתה את סף השער המפריד בין רשות הרבים לבין החצר. יתרה מכך, מתיאור הארוע עולה כי אצבעהּ של התובעת נחבלה מהחלק הפנימי של קיר האבנים התוחם את חצרהּ. כך שהתאונה ארעה בתוך שטחהּ הפרטי של התובעת. 30. לפיכך, בהתאם להלכה הפסוקה הנוהגת היום, אין אנו יכולים לראות את התאונה שארעה לתובעת כתאונה שארעה בדרך מהעבודה, אלא כתאונה שארעה לאחר שהסתיימה הדרך. 31. אנו מודעים לטענה שהעלתה ב"כ התובעת בסעיף 13 לסיכומיה, על אפלייתהּ של התובעת לעומת מי שמתגורר בבית משותף, טענה המבוססת היטב על דעת הרוב בענין מלחי, כפי שצוטטה לעיל, בסעיף 16 לפסק דין זה. אנו מודעים גם לתמיהות שהועלו על ידי כב' השופטת ברק בענין מלחי, ובכל הכבוד - אנו מצטרפים אליהן. אולם, אנו מכפיפים את תמיהותינו ואת סברותינו מאחר שחזקה עלינו דעתו של בית הדין הארצי לעבודה, כפי שהובעה בפסק הדין בענין אטיאס, ובאופן מרומז יותר - בפסק הדין בענין סרוג'י. כאמור בסעיף 18ב' לעיל, אין כל טעם שנפסוק באופן שונה מפסיקתו הנוכחית של בית הדין הארצי לעבודה. ל ס י כ ו ם 32. לאור המוסבר לעיל, אין לנו אלא לדחות את התביעה. 33. אין צו להוצאות. 34. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. דמן דמי פגיעהאצבעותביטוח לאומי