ערעור דמי לידה בית דין לעבודה

פסק דין השופטת ר' רוזנפלד 1. בפנינו ערעור המערערת על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופטת ר' בהט, בל 1528/98). בפסק דינו מושא הערעור דחה בית הדין את תביעתה של המערערת לדמי לידה בגין לידת בתה שנולדה ביום 7.8.87, וזאת מן הטעם שלא נתקיימו יחסי עובד מעביד בין המערערת לבין החברה "רפד לולים בע"מ" שבבעלות בן זוגה. על פי פסק הדין, פעילותה של המערערת במסגרת החברה היתה בגדר עזרה משפחתית בלבד. במסגרת הליך זה אנו נדרשים לבחינת מעמדה של המערערת, אם אמנם נתקיימו יחסי עובד מעביד בינה לבין החברה " רפד לולים בע"מ". 2. בפסק דינו מפנה בית הדין האזורי אל העובדות כפי שנמסרו על ידי המערערת ובעלה, כמפורט להלן: א. מר בני מימוני בעלה של המערערת הינו הבעלים של 99% ממניות החברה "רפד לולים בע"מ" (אימו של מימוני הינה הבעלים של 1% מן המניות). ב. החברה שהחלה לפעול בשנת 1990 עסקה בשבבי עץ ובשיווק ציוד השקיה. כתובת משרד החברה הינה בבית המגורים של מימוני. ג. בני מימוני נפצע בתאונת עבודה בחודש יוני 95. עקב זאת הפסיקה החברה לעסוק בשבבי עץ והתמקדה בשיווק ציוד השקיה. ד. ככל העולה מן התיק דיווחה החברה למוסד לביטוח לאומי על המערערת כעובדת החברה, החל מינואר 96 ועד חודש יולי 97. כאמור, המערערת ילדה את בתה באוגוסט 97. ה. החל מחודש ינואר 96 ועקב פציעתו של בעלה, שלא היה מסוגל לנהוג, הסיעה אותו המערערת ברחבי הארץ ללקוחות של ציוד ההשקיה ולספקים. הנסיעות בוצעו לפי הצורך, ללא זמנים קבועים. המערערת נהגה להסיע את בעלה גם לצורך טיפולים רפואיים. ו. המערערת עסקה בעבודה משרדית שכללה ריכוז חומר להנהלת חשבונות וקביעת פגישות. העבודה לא היתה בימים קבועים ובשעות קבועות. לא בכל יום היה צורך בעבודה משרדית. מידי פעם הסיעה המערערת עובדים. ז. לקראת סוף הריונה עסקה המערערת אך בעבודה המשרדית. העבודה המשרדית בוצעה בבית בני הזוג או ברכב. לא היה בבית מקום קבוע לביצוע העבודה. ח. בטופס התביעה לדמי לידה שהגישה המערערת למוסד פרטה המערערת את שיעור שכרה שעמד על 4,000 ש" לחודש, מאז ינואר 97 ועד יולי 97. ט. לא היה תאריך קבוע וצורה קבועה לתשלום שכרה של המערערת. התשלום בוצע בעיקר במזומן ומדי פעם בתשלום על חשבון המשכורת. י. במהלך התקופה הרלוונטית היתה החברה נתונה בקשיים כספיים. יא. החברה לא העסיקה עובדים נוספים. לפני שהועסקה המערערת לא העסיקה החברה עובד אחר. את המטלות שביצעה ביצע קודם לכן בעלה. יב. לאחר הלידה הוסיפה המערערת ועסקה בעבודת ניירת. זמן מה לאחר הלידה הופסקה פעילות החברה (ראה הודעת בני מימוני, ועדות המערערת בבית הדין). 3. בפסק דינו מושא הערעור, נדרש בית הדין האזורי לשאלה בדבר היותה של המערערת בגדר "עובדת" כהגדרתה בס' 1 לחוק הביטוח הלאומי {נוסח משולב}, התשנ"ה - 1995 (להלן החוק). בהסתמכו על עובדות המקרה ועל הלכות משפטיות מנחות בסוגיה, הגיע בית הדין לכלל המסקנה כי בין המערערת לבין החברה שבבעלות בעלה לא נתקיימו יחסי עובד מעביד, וכי פעילותה של המערערת במסגרת החברה לא היתה אלא בגדר עזרה משפחתית. לפיכך, דחה תביעתה לדמי לידה. 4. אלו הם עיקרי נימוקיה של המערער בערעור שבפנינו: א. סעיף 1 לחוק אינו רלוונטי באשר "בן זוג" אינו נמנה על הקטגוריות הספציפיות של "בן משפחה" כפי שנקבעו בסעיף 1. על כן יש לבחון את מעמדה של המערערת כ"עובד" ואת קיומם של יחסי עובד מעביד בינה לבין החברה על פי המבחנים הנהוגים בדיני עבודה. ב. בחינת השאלה בדבר קיום יחסי עובד מעביד על פי "המבחן המעורב" שהמרכיב הדומיננטי שבו הוא מבחן ההשתלבות, כמו גם לפי מבחני עזר שונים, מובילה למסקנה כי נתקיימו יחסי עובד מעביד בין המערערת לבין החברה, וזאת לאור העובדה שהמערערת עבדה ב"מפעל" החברה כחלק מהמערך הארגוני הרגיל שלו, ואינה בעלת עסק משלה. ג. בית הדין קמא לא ייחס חשיבות מספקת לנסיבות המיוחדות שבמהות ובסוג העבודה. בית הדין התעלם מן הצורך החיוני בביצוע העבודה על ידי המערערת, במיוחד לאור מצבו הבריאותי של בן זוגה. ד. בית הדין ייחס משקל יתר לעובדה כי המערערת לא עבדה באופן סדיר ולא קיבלה שכרה באופן סדיר. בית הדין התעלם מהמציאות הכלכלית הקשה אליה נקלעה החברה. אי הסדירות בעבודה ובקבלת השכר נבע מכך שהחברה לא יכלה לספק למערערת עבודה בהיקף מלא ומשכורת מלאה וסדירה. ה. המערערת החלה לעבוד בחברה לפני שנישאה לבעלה. ו. עבודתה של המערערת היתה נחוצה לפי צורך השעה. המערערת עסקה בנהיגה ובעבודת הנהלת חשבונות, תעודות משלוח, עבודות משרדיות. השאלה בדבר היקף עבודתה בפועל, לא חודדה דיה במהלך הדיון בבית הדין קמא, כמו כן אין להתפס לניסוחים שגויים של המערעת כמו גם של בעלה שהשתמשו במילה "עזרה", ובמילה "עבודה" התכוונו אך לעבודה פיזית. ז. לבית הדין יש שיקול דעת רחב להחליט בנושא של קיום יחסי עובד מעביד. 5. לדעת המשיב (להלן המוסד), התשתית העובדתית הרלוונטית מביאה למסקנה כי לא נתקיימו יחסי עובד מעביד בין המערערת לבין החברה שבבעלות בן זוגה. לכל היותר מדובר היה בעזרה משפחתית שנתנה המערערת לבעלה. על כן ביקש המוסד להשאיר את פסק הדין של בית הדין האזורי על כנו. המסגרת המשפטית העומדת לדיון 6. לפי סעיף 40 לחוק הביטוח הלאומי {נוסח משולב}, התשנ"ה - 1995 (להלן החוק), מבוטחת לדמי לידה הינה עובדת או עובדת עצמאית. במקרה שלפנינו מתעוררת שאלה בדבר היותה של המערערת "עובדת". אכן, בהליך זה לא עומדת לבחינה שאלת מעמדה של המערערת לפי ההגדרה המרחיבה שבס' 1 לחוק שזו לשונה: "עובד" - לרבות בן משפחה, אף אם אין בינו לבין קרובו המעסיקו יחס של עובד מעביד ובלבד שהוא עובד במפעל באופן סדיר ובעבודה שאלולא עשה אותה היא היתה נעשית בידי עובד". לעניין זה "בן משפחה" - אחד ההורים, ילד, נכה, אח או אחות". משבת זוג איננה בגדר "בן משפחה" כהגדרתו בס' 1 לחוק, אין מקום לבחינת מעמדה כ"עובדת", כאילו היא "בן משפחה". 7. יוצא איפוא כי על מעמדה של המערערת להבחן כרגיל לפי מבחני משפט העבודה. לענין זה יש להבחין בין מי שמסייע לקרוב משפחה במסגרת יחסים וולונטריים התנדבותיים, לבין מי שעושה כן במסגרת קשר מחייב של יחסי עובד מעביד. ההלכה היא כי קרבה משפחתית כשלעצמה אינה מונעת היווצרות יחסי עובד מעביד, ואולם, יש מקום לבחון בקפידת יתר את טיב היחסים שנוצרו בין קרוב המשפחה לבין מעסיקו, תוך שימת לב לסימני ההיכר השונים, כגון, מסגרת שעות עבודה, שכר ריאלי או סימלי וכד' (ראה עב"ל 119/97 לימור דסקל - המוסד, עבודה ארצי, כרך לב (4), 152, דב"ע נג 0-78 פייגלשטוק - המוסד, פד"ע כו 283, בעמ' 286 והאסמכתאות שם). 8. על אופי הקשר שבין המערערת לבין החברה ומהות פעילותה בעניינים הקשורים בעסק של בעלה ובענינים אחרים, ניתן ללמוד במידה רבה מדברים שמסר בעלה של המערערת לחוקר המוסד, ובאלו המילים: "ש. מה קרה שהחלה לעבוד בחברה. ת. בגלל שנפגעתי רציתי שתעזור לי ותסיע אותי. ש.האם הסיעה אותך כל יום. ת. רק שצריך לנסוע הסיעה, נהגה לי. אין זמנים קבועים, לקחה אותי לבדיקות, עזרה לי בבית החולים בפיזיוטרפיה, לא הרבה שעות ביום כל יום שעתיים. ש. האם יש כל יום עבודה בניירת. ת. היא לא עושה הנהלת חשבונות רק מסדרת קבלות. להנהלת חשבונות בשבוע מוציאה בערך יכול לא להוציא ויכול 5-6 קבלות. אין כל יום ניירת שצריך טיפולה בניירת. אין זמנים קבועים. בעיקר טיפלה בי עזרה יום יומית של אחרי הפגיעה. אין שעות וימים קבועים שעבדה בחברה. ש. האם היה צריך אותה? ת. שתקח אתי ותחזיר אותי ותטפל בי בבית המון אחרי הפגיעה". בחקירתו לא זכר מימוני מה היה שיעור שכרה של אשתו (שכר אותו הוא קבע "לפי הנהלת חשבונות"). כפי שכבר צוין, המערערת לא קיבלה שכרה בתאריך קבוע, כל פעם קבלה מזומנים על חשבון משכורת. נציין בהקשר זה כי לא מצאנו בסיס בראיות לפרשנות שמבקש ב"כ המערערת ליתן לניסוחים והתבטאיות שונות בין של המערערת ובין של בעלה. 9. בנוסף לעובדות כפי שכבר פורטו נוסיף עוד ונפנה לאלו: בעדותה הראשית בבית הדין האזורי ציינה המערערת כי הפסיקה לעבוד חודשיים לפני הלידה (הלידה כאמור היתה ביום 17.8.97). אלא שבטופס התביעה שהוגש לביטוח הלאומי מצוין כי עבדה והשתכרה משכורת מלאה גם בחודשים יוני ויולי 97. כשהופנתה לקושי המתעורר בענין זה, העידה המערערת כי היה צורך בעבודת ניירת. לדבריה, יכול להיות שקיבלה משכורת לחצי חודש יולי, ועד לרגע האחרון עסקה בעבודה משרדית. במסמך שהוגש לתיק, חתום בחותמת החברה צוין כי המערערת סיימה עבודתה ביום 1.7.97. 10. הנה כי כן בחינת טיב היחסים שבין המערערת לבין החברה שבבעלותו של בעלה מעלה כי מאז שנפגע בעלה הקדישה המערערת עיקר זמנה לסייע לו. כך, אם בהסעות לטיפולים שונים (כנראה מידי יום), ואם בהסעות לצרכי עבודה. בפני בית הדין האזורי לא הובא כל נתון באשר להיקף עיסוקה של המערערת באותן הסעות לצרכי העסק. כל שנתברר הוא כי לא היו אלו ימים או שעות קבועים, וכי היה "ערוב" בין ההסעות לצרכים השונים. מן התיק עולה עוד עיסוק בעבודת ניירת, ולא נתברר עד כמה עלה עיסוק זה על ריכוז של יותר מ- 5-6 קבלות לשבוע. שכרה של המערערת שולם לה במזומן, ולשיעורין. אין עדות בתיק לתשלום מסודר ואף לא לתשלום בכלל של משכורת מן החברה למערערת. יש לזכור בהקשר זה כי המדובר במעסיקה שהיא חברה. עוד עלו סימני שאלה בנוגע לפעילותה של המערערת במסגרת החברה בחודשים האחרונים שלפני הלידה, שעה שבטופס התביעה למוסד מצוין כאילו שולם לה שכר מלא עד סוף חודש יולי 97. 11. כל אלו מביאים למסקנה כי לא טעה בית הדין האזורי בקבעו כי לא הוכח קיומם של יחסי עובד מעביד בין המערערת לבין החברה שבבעלותו של בעלה. פעילותה של המערערת במסגרת החברה לא היתה אלא בגדר עזרה משפחתית. בשולי הדברים נעיר כי במסגרת נסיון שערכנו להביא את הצדדים להבנה, הודיעה לנו ב"כ המוסד כי בדיקה שנערכה במחלקת הגביה העלתה כי בגין עבודתה של המערערת לא שולמו דמי ביטוח על ידי המעביד, הגם שהחברה דיווחה כי המערערת מועסקת כעובדת. טענה זו של המוסד לא עמדה בפני בית הדין האזורי ואף לא עמדה בפנינו כחלק מטענות הצדדים בהליך זה. בנסיבות אלו לא מצאנו מקום להביאה בגדר שיקולינו במסגרת ההכרעה בערעור. סוף דבר הערעור נדחה. אין צו להוצאות. לידהדמי לידהערעורבית הדין לעבודה