פסק דין השופטת א. סלע 1. המערער הגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה לדמי פגיעה, תביעה אשר נדחתה מן הטעם שלא ארעה למשיב תאונת עבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי שכן לא הוכח קיום אירוע תאונתי שאירע תוך כדי ועקב העבודה ואשר הביא לאוטם שהתפתח ביום 7/4/95. 2. בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (השופט כהן תב"ע נז/156-0) דחה את תביעת המערער לתשלום דמי פגיעה ומכאן הערעור שבפנינו. 3. העובדות הנוגעות לענין וכעולה מפסק הדין של בית הדין האזורי הינן: א. המערער הינו חשבונאי ויועץ מס'; ב. ביום 26.3.95 הציג מס הכנסה למשפחת חזני, לקוחות המשיב, אולטימטום לשלם 200,000 ₪; ג. 3 ימים לאחר מכן ביקש מר חזני (להלן - חזני) מהמשיב את תיק המשפחה כדי לפנות ליועץ מס אחר; ד. ביום 5.4.95 הודיע חזני למערער מפורשות שהוא לא רוצה שהוא יעבוד איתם יותר ושיחזיר לו את כל החומר; ה. הצדדים קבעו להפגש ביום ו', 7.4.95, בשעות אחה"צ ובמועד זה הגיע חזני לקחת את תיקי המשפחה בהם טיפל המערער במשך שנים רבות; ו. הפגישה ביום 7.4.95 היתה קצרה ובה אמר חזני למערער שכשל מקצועית והמערער מצידו נהג באותה פגישה באופן טבעי; ז. כלל לא ברור אם היה ויכוח בין חזני למערער ואם כן, לבטח לא היה חריג; ח. פעמיים בעבר כאשר משפחת חזני נתקלה בקושי, הוא בא על פתרונו בסיוע של יועץ מס אחר; ט. רק ביום א' פנה המערער לבי"ח ואושפז במחלקה פנימית עד לצינטור שנערך לו ביום 16/4/97; י. בבית החולים סיפר המערער, כפי שעולה מסיכום המחלה, שהוא התלונן על כאבים בחזה 10 ימים טרם קבלתו ומכאן - תלונה מוקדמת ממועד האירוע מושא הערעור; יא. כתוצאה מהאירוע הנטען המערער אושפז במחקלה פנימית, עבר, ביום 16/4/95, צינטור וביום 23/4/95 נותח בליבו. לא נטען ע"י המערער שעבר, כתוצאה מהאירוע ביום 7/4/95, אוטם בשריר הלב. 4. לאור העובדות כפי שנקבעו, הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי ביום 7.4.95 לא ארע למערער אירוע חריג בעבודתו וקבע - "8. אם נסכם את העדויות דלעיל, כלל לא ברור אם אכן היה ויכוח, ותוכנו החריג והבוטה בוודאי לא הוחוור, שהרי אין כל מחלוקת שהתובע ידע מראש שמר חזני בא לקחת את ספרי העסק ולהפסיק את העסקתו של התובע אצלו. כמו כן, ידע התובע על דרישת התשלום האולטימטיבית של שלטונות המס, וששוב נזקק מר חזני לסיוע של יועץ המס דלל כדי לפתור את הבעיה בדיוק כשם שקרה בדצמבר 1994. על רקע זה, והתרשמותי מהעדים שבפני, אינני מאמין לעדות התובע שהיה ויכוח חריג, מאיים או מטיל פחד. 9. אולם לא רק אי האמון בעדות התובע מוביל למסקנה שהוא עצמו לא יחס חשיבות או חריגות לאירוע זה אלא גם השתלשלות הדברים שלאחר מכן מעלה ספקות באמינות עדותו של התובע: - מעיד התובע שמיד לאחר הויכוח הוא חש ברע, וכך הרגיש גם ביום ו' עד לסיומו וגם ביום שבת. רק ביום א' הוא הולך לביה"ח וגם שם הוא מאושפז במחלקה פנימית עד לצינטור שנערך לו ביום 16/4/97. ... היתכן - אם אכן המצב כה חמור, לעדותו, והרגשתו כה רעה, כאשר על רקע עברו הרפואי הוא מודע לסיכון שבאי פניה לטיפול רפואי ובכ"ז הוא אינו פונה? לכך יש עוד להוסיף שהתובע בהמשך עדותו גם מעיד שהוא סיפר בבית החולים, והדבר אף עולה מסיכום המחלה, שהוא התלונן על כאבים בחזה 10 ימים טרם קבלתו ... והרי לנו תלונה מוקדמת ממועד האירוע נשוא תביעה זו. 10. ואחרון, עדות התובע עצמו שוללת את קיומו של אירוע תאונתי בעינינינו. שהרי לעדותו האירוע אירע ביום 7.4.95. הוא לא עבר כתוצאה ממנו אוטם בשריר הלב. כל שמעיד הוא שהוא אושפז במחלקה פנימית. ביום 16.4.95 עבר צנטור (שוב אין אירוע אלא טיפול רפואי) וביום 23.4.95 נותח בליבו. היכן הוא, איפוא, אותו אירוע תאונתי, שעה שהתובע מעיד על מהלך של טיפול במחלה שכבר קיננה בו בעבר, ואשר הטיפולים בעניין זה מתחילים כ-10 ימים לאחר האירוע. 11. סוף דבר: משלא עלה בידי התובע להוכיח שאכן היה אירוע חריג בעבודתו, ביום 7.4.95, ואף מתלונותיו בביה"ח לא נמצא שציין את האירוע בעבודה ואף ציין כאבים תקופה קודמת בימים, מיום האירוע ואף לא הוכח שהאירוע הוא תאונתי - יש לדחות את התביעה - הנדחית בזה". 5. עיקר טענות המערער כפי שעולה מעיקרי הטיעון ומטיעוניו בפנינו הינן: א. הן מהאמור בטופס התביעה וההסבר שצורף לו שהגיש המערער למשיב, הן מהאמור בתביעת המערער לבית הדין האזורי והן מהאמור בתצהירו ובעדותו בבית הדין האזורי, עולה בבירור שלמערער היה אירוע חריג ביום 7.4.95 ולא ברור כיצד בית הדין האזורי לא הבחין בכך. ב. בתביעת המערער למשיב ובדברי ההסבר שצורפו לה מצביע המערער על הזיקה שבין הרגשתו הלא טובה שנוצרה מיידית להתקלות המילולית; ג. במשך 40 שעות שבין ששי אחה"צ לבוקר יום א' חש המערער רע מאוד וההמתנה עד אשר פנה לביה"ח היתה בדלית ברירה ונבעה מאי רצונו להפקיר את אשתו הנכה והתלות בד"ר בראון - קרדיולוג המבצע למערער בדיקות תקופתיות; ד. המערער אינו מעשן, לא שותה משקאות אלכהוליים וללא עודף משקל ועל כן אינו בעל גורמי סיכון למחלת לב; ה. סמיכות האירועים מצביעים על הקשר הסיבתי; ו. בית הדין האזורי מקל ראש, בין השאר, גם בעובדה שהפגישה ב-7.4.95 היתה מתוכננת. נכון שהפגישה היתה מתוכננת למסירת ספרי העסק וניתוק היחסים בין המערער לחזני, אך הצד החסר, ומזאת מתעלם בית הדין האזורי, הוא האירוע החריג - הויכוח המר והקטלני, האיומים ושפת הגוף הבוטה; ז. בית הדין האזורי לא השכיל להבין כי לפגישות מסוג זה טבעי שנוצר מתח אצל שני הצדדים, כל אחד וסיבותיו עמו; ח. בעדותו של חזני נתגלו סתירות בענין אופן תשלום שכ"ט למערער, בשאלת משכה של הפגישה ביום 7/4/95, גובה השומה וכיוצ"ב עובדות; ט. לא מוסתר שחזני הסתכסך עם המערער ומכאן שיש לו מוטיב לגרום למערער נזק; י. חזני מוטרד שמא ייתבע על ידי המערער בתביעת נזיקין ומכאן שהוא העיד נגד המערער מטעם המשיב בבחינת ההגנה הטובה היא ההתקפה על המערער; יא. השקרים, ההגזמות והעלילות של העד חזני נתפשים על ידי בית הדין האזורי כמצג של טוהר המידות ואילו דקדקנות המערער בפרטים מציקה לבית הדין האזורי עד כדי היפוך היוצרות; יב. נכון ש-10 ימים קודם לאירוע החריג חש המערער כאבים כפי שהעיד כל הזמן אולם בית הדין האזורי מתעלם שבאותם 10 ימים פעל המערער ללא דופי; יג. באותו יום ו' היה המערער מבוהל, בסך הכל מי שנכה ופגוע נפשית וגופנית יכול להיבהל בקלות כשפונים אליו שישלם על כל הנזק שנגרם; יד. המערער לא אחראי למה שנרשם בביה"ח. 6. ב"כ המשיב תמכה בפסק דינו של בית הדין האזורי ועיקר טענותיה - א. אין לקבל את טענות המערער כי קביעותיו של בית הדין האזורי לענין מהימנותו הן מוטעות ואף מוזרות; ב. מעדות המערער בבית הדין האזורי ומהשוואה לראיות אחרות, עולות עובדות שאינן תואמות את הרושם שמנסה המערער ליצור לגבי ה"ויכוח" הנטען ביום 7.4.95; ג. מעדות המערער עצמו בבית הדין האזורי עלה כי לא היה מדובר בויכוח ולא היה מדובר באירוע חריג, כי אם בפגישה מתוכננת ובאירועים צפויים; ד. אין מקום שבית הדין יתערב בשאלות המהימנות ובקביעות לענין הרושם שהותירו המערער והעד חזני על בית הדין האזורי; ה. המערער לא הביא כל עדות רפואית לכך שעבר אוטם בסמוך ליום 7.4.95 ופניתו לטיפול רפואי יומיים לאחר התאריך האמור מעידה על העדר קשר סיבתי בין מצבו הרפואי ואירוע בעבודתו; ו. למערער היו בעיות רפואיות הקשורות במצב ליבו ועוד לפני התאריך הנ"ל, הוא סבל פעמיים בעבר מאוטם בשריר הלב. כמו כן סבל המערער באותה עת, ומזה 10 ימים לפחות טרם קבלתו לבית החולים, מכאבים בחזה ומכאן שאין קשר זמנים סביר בין פניתו לבית החולים לבין תאריך הויכוח הנטען; ז. ממכלול העדויות, הראיות הרפואיות ובשים לב להתרשמות הבלתי אמצעית של בית הדין, צדק בית הדין האזורי בקבעו כי למערער לא ארעה תאונת עבודה. 7. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים המציא המערער, לתיק בית הדין, מסמכים רפואיים נוספים לרבות מסמכים המתייחסים לאישפוזו ביום 9/4/95. עיינו במסמכים ולא מצאנו כל עדות לכך שהמערער עבר אירוע לבבי בסמוך ליום 7/4/95. במסמכי האישפוז מיום 9/4/95 נרשם, בהזדמנויות שונות, שהמערער מתלונן על כאבים בחזה מזה 10 ימים (קרי מיום 30/3/95 לערך) בעיקר בזמן הליכה תוך הקלה במנוחה כאשר ביום אשפוזו (9/4/95) כאבים גם במנוחה. בנוסף מצויין במסמכים שסובל ממחלת לב איסכמית מזה 8 שנים, ביולי 87' עבר אוטם, בינואר 88' בוצע צנטור, בנובמבר 1994 עבר אוטם נוסף ובדצמבר 1994 בוצע צנטור נוסף. בית הדין האזורי, בהתייחסו לעדות המערער בדבר המועד בו החלו הכאבים בחזה ובדבר הטיפול הרפואי שקיבל לאחר אישפוזו קבע - "לכך יש עוד להוסיף שהתובע בהמשך עדותו גם מעיד שהוא ספר בבית החולים, והדבר אף עולה מסיכום המחלה, שהוא התלונן על כאבים בחזה 10 ימים טרם קבלתו (פ:9 ש:15-14; פ:10 ש:7) - והרי לנו תלונה מוקדמת ממועד האירוע נשוא תביעה זו. 10. ואחרון, עדות התובע עצמו שוללת את קיומו של אירוע תאונתי בענייננו. שהרי לעדותו האירוע אירע ביום 7/4/95. הוא לא עבר כתוצאה ממנו אוטם בשריר הלב. כל שמעיד הוא שהוא אושפז במחלקה פנימית. ביום 16/4/95 עבר צנטור (שוב אין אירוע אלא טיפול רפואי) וביום 23/4/95 נותח בליבו. היכן הוא, איפוא, אותו אירוע תאונתי, שעה שהתובע מעיד על מהלך של טיפול במחלה שכבר קיננה בו בעבר, ואשר הטיפולים בענין זה מתחילים כ-10 ימים לאחר האירוע." הלכה פסוקה היא שבית הדין יתן משקל רב לרישומים הרפואיים. בדב"ע מב/160-0 אבי ערב עלי - המוסד לביטוח לאומי. (פד"ע ט"ו 281) קבע בית הדין הארצי - "ההזקקות לרישומי בית-החולים באה מתוך הידיעה, פרי הנסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדוייקים". ובדב"ע מט/23-0 המוסד לביטוח לאומי - הירשהורן (פד"ע כ' 349) קבע בית הדין הארצי - "... לא נאמר בפסק-הדין מדוע התעלם השופט המלומד מהאמור במסמכים הרפואיים. בית-הדין לעבודה רשאי, אמנם, לשמוע עדות בעל-פה נגד האמור במסמכים, אולם, נפסק כבר כי יש משקל מיוחד לאנמנזה, שכן יש להניח כי חולה המאושפז בבית-חולים ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול הנכון." ובמקרה שבפנינו אישר המערער, בעדותו בבית הדין האזורי, את האמור במסמכים הרפואיים. צדק בית הדין האזורי בקביעותיו העובדתיות בדבר המועד בו החלו הכאבים (10 ימים קודם לאשפוזו) ובדבר אי קיומו של אירוע תאונתי - קביעות המבוססות על עדות המערער והנתמכות במסמכים הרפואיים שהציג המערער. 8. בהתייחס בית הדין האזורי למהימנות המערער קבע הוא - "בטרם אנתח את העדויות והראיות שהוצגו בפני בית הדין, מוצא אני לנכון להדגיש כבר בשלב זה שהתובע, כעד, הותיר רושם מאוד לא מהימן. הוא נקט בתיאורי קיצוניות יתרה על אופיו, נוהגו והרגליו והשליכם על יחסיו עם הלקוחות אשר ויכוח עם אחד מהם גרם לו, לטענתו, לבוא האירוע הלבבי. הן הדרך שבה נאמרו הדברים על ידו, והן תוכנם, מותירים ספק בליבי אם האמת היא נר לרגליו של התובע או שמא כל האמצעים כשרים כדי להגיע לתוצאה המקווה. מכל מקום בהשוואת עדותו עם עדות מר חזני (אחר מלקוחותיו) אשר הותיר בעיני רושם של עד מהימן ולכן עדיפה היא בעיני על עדותו של התובע - משמיטה לחלוטין את הקרקע מתחת טיעונו של התובע להיות איזשהוא "אירוע חריג" בשגרת עבודתו ביום 7/4/95 הוא יום האירוע." ובהמשך קובע בית הדין האזורי - "צדקנותו זו של התובע, אשר מטיח בעדות האשמות כה חמורות של הליכה "בדרכים שאינן מקובלות" מבלי שבעצם הוא יכול להעיד שאכן כך נעשה - וזאת עוד מחודש דצמבר 1994 - עומדת בסתירה לעדותו שהוא כאיש כה ישר והגון אשר אינו נוהג אפילו לחלק לוחות שנה, מחשש אבק שריפה (פ:6 ש: 23-17) ממשיך לטפל במשפחת חזני ההולכת בדרכים שלעדותו נזולות הן.ואף עומדת בסתירה מוחלטת לעדותו שהוא, באוירה טובה, המשיך לטפל במשפחת חזני כל זמן שהוא (מר חזני) פועל בדרכים מקובלות (פ:8 ש:11-9) - והרי כבר בדצמבר 1994 ידע שהוא אינו פועל כך? 7. מול עדותו הלא אמינה והתמוהה של התובע מעיד מר חזני .." 9. לאחר שבית הדין האזורי ניתח את העדויות שהיו בפניו, התייחס לשאלת מהימנות העדים ולהלכה הפסוקה קבע הוא - "8. אם נסכם את העדויות דלעיל, כלל לא ברור אם אכן היה ויכוח, ותוכנו החריג והבוטה בודאי לא הוחוור, שהרי אין כל מחלוקת שהתובע ידע מראש שמר חזני בא לקחת את ספרי העסק ולהפסיק את העסקתו של התובע אצלו. כמו כן, ידע התובע על דרישת התשלום האולטימטיבית של שלטונות המס, וששוב נזקק מר חזני לסיוע של יועץ המס דלל כדי לפתור את הבעיה בדיוק כשם שקרה בדצמבר 1994. על רקע זה, והתרשמותי מהעדים שבפניי, אינני מאמין לעדות התובע שהיה ויכוח חריג, מאיים או מטיל פחד. 9. אולם לא רק אי האמון בעדות התובע מוביל למסקנה שהוא עצמו לא יחס חשיבות או חריגות לאירוע זה אלא גם השתלשלות הדברים שלאחר מכן מעלה ספקות באמינות עדותו של התובע:- מעיד התובע שמיד לאחר הויכוח הוא חש ברע, וכך הרגיש גם ביום ו' עד לסיומו וגם ביום שבת. רק ביום א' הוא הולך לביה"ח וגם שם הוא מאושפז במחלקה פנימית עד לצינטור שנערך לו ביום 16/4/97 ... היתכן - אם אכן המצב כה חמור, לעדותו, והרגשתו כה רעה, כאשר על רקע עברו הרפואי הוא מודע לסיכון שבאי פניה לטיפול רפואי ובכ"ז הוא אינו פונה? לכך יש עוד להוסיף שהתובע בהמשך עדותו גם מעיד שהוא ספר בבית החולים והדבר אף עולה מסיכום המחלה, שהוא התלונן על כאבים בחזה 10 ימים טרם קבלתו ... 10. ואחרון, עדות התובע עצמו שוללת את קיומו של אירוע תאונתי בעניינינו. ... היכן הוא, איפוא, אותו אירוע תאונתי, שעה שהתובע מעיד על מהלך של טיפול במחלה שכבר קיננה בו בעבר, ואשר הטיפולים בענין זה מתחילים כ-10 ימים לאחר האירוע. 11. סוף דבר: משלא עלה בידי התובע להוכיח שאכן היה אירוע חריג בעבודתו, ביום 7/4/95, ואף מתלונותיו בביה"ח לא נמצא שציין את האירוע בעבודה ואף ציין כאבים תקופה קודמת בימים, מיום האירוע ואף לא הוכח שהאירוע הוא תאונתי - יש לדחות את התביעה - הנדחית בזה." 12. לא מצאנו מקום להתערב בעובדות כפי שקבען בית הדין האזורי ושהיו מבוססות על התרשמותו מהעדים שהעידו בפניו, על העדויות שהושמעו בפניו ועל הראיות, לרבות הרישומים הרפואיים שהוצגו בפניו. 13. קביעתו של בית הדין האזורי, לפיה לא עמד המערער בנטל ההוכחה ולא הצליח לבסס את טענתו לפיה התרחש אירוע חריג כלשהו ביום 7/4/95, כאשר לכך מתווספות העובדות שהכאבים החלו 10 ימים לפני אשפוזו וכי לא עבר כל אירוע לבבי אלא טופל במחלה שכבר קיננה בו בעבר - מעוגנת היטב בחומר הראיות ותואמת את ההלכה. 14. התוצאה, איפוא, שאנו דוחים את הערעור, מטעמיו של בית הדין האזורי. 15. אין צו להוצאות. שאלות משפטיותביטוח לאומי