תביעה נגד חברת ביטוח פלסטינית - ביטוח מקיף, הינו נושא שנדון בבית משפט השלום בירושלים, להלן תקציר נרחב של פסק דין שניתן ע"י השופט יצחק מילנוב: ##כללי:## פוליסת ביטוח שהונפקה ע"י מבטחת זרה, אשר אינה מורשית לעסוק בביטוח בתחום מדינת ישראל, באמצעות סוכן ביטוח שמקום עסקו בישראל - האם פוליסה תקפה היא ? מהו הדין המהותי החל על פוליסה כגון דא, והאם יש נפקות בענין זה לידיעתו של המבוטח על כך שמדובר במבטחת זרה ? ובכל הנוגע לאחריותו של סוכן הביטוח: האם הפר הלה את חובת הגילוי שלו כלפי התובע-המבוטח, והאם התרשל כלפיו בכך שלא מסר לו העתק של הפוליסה ? בשאלות אלו, בעיקרן, עוסק פסק-הדין דנן. התובע, נהג מונית בעיסוקו, היה במועדים הרלבנטיים לתביעה הבעלים של מונית מסוג "סקודה" מודל 2004 , מס' רישוי 6088525 (להלן: "הרכב" או "המונית", לפי הענין). הנתבעת 1 היא חברת ביטוח, הרשומה בשטחי הרשות הפלסטינית, שם גם מקום מושבה. לנתבעת 1 אין סניפים במדינת ישראל. הנתבע 2, תושב ירושלים, הוא סוכן ביטוח, המורשה לעסוק בעסקי ביטוח בישראל, ומשמש כסוכן ביטוח מטעם הנתבעת 1 בשטח מדינת ישראל. ביום 14/12/04 ביטח התובע, באמצעות הנתבע 2, את המונית בפוליסה לביטוח מקיף מס' 600106221304, שהונפקה לו ע"י הנתבעת 1 (להלן: הפוליסה). ביום 14/08/05 נגנבה המונית של התובע, בעת שחנתה ליד ביתו ברחוב הכפיר בירושלים, ומאז לא נמצאה (להלן: אירוע הגניבה) . מיד לאחר אירוע הגניבה הודיע התובע לנתבע 2 על קרות מקרה הביטוח, ועל-פי דרישת הנתבעת 1 אף נבדק בפוליגרף ונמצא דובר אמת, ואולם תביעתו לתשלום תגמולי הביטוח לפי הפוליסה נדחתה , לטענתו, ע"י הנתבעת 1. ביום 19/12/05 הגיש, אפוא, התובע את התביעה דנן, בה עתר לחייב את הנתבעים 1-2, יחד ולחוד, לפצותו במלוא ערך המונית ביום אירוע הגניבה (בסך של 58,000 שקלים) בניכוי דמי ההשתתפות העצמית (בסך 3,000 שקלים), וכן לפצותו בגין אובדן ההכנסה למשך 55 ימים, אשר נגרם לו, לדבריו, בגין אי יכולתו לרכוש רכב חלופי, במקום המונית אשר שימשה לפרנסתו. סך הכל, מבקש אפוא התובע לחייב את הנתבעים 1-2 בסך של 71,500 שקלים. ## גדר המחלוקת:## בכל הנוגע ליריעת המחלוקת שבין התובע לבין הנתבעת 1, אין חולק, כי לתובע מגיע פיצוי מהנתבעת 1, והמחלוקת מצומצמת לשאלת גובה הפיצוי: בעוד שהתובע טוען, כי הוא זכאי לתשלום 100% מערך הרכב - הרי שהנתבעת 1 טוענת, כי התובע זכאי לתשלום 75% בלבד מערך הרכב ביום האירוע, זאת בהתאם לחריג מפורש שנכלל בפוליסה, שעניינו כיסוי ביטוחי מצומצם לרכב המשמש כמונית. יוער כבר כעת, כי על סמך הודאתה של הנתבעת 1 בדבר חבותה לפצות את התובע בסך של 75% מגובה הנזק, ניתן ביום 18/05/06 פסק דין חלקי נגד הנתבעת 1 , בו חויבה הנתבעת לשלם לתובע את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, בסך של 28,875 שקלים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לפירעון ובצירוף הוצאות משפט (אגרה) ושכ"ט עו"ד (חלק יחסי). משכך, שאלת אחריותה של הנתבעת 1 מצומצמת, במסגרת פסק הדין דנן, להפרש שבין סכום התביעה המקורי לבין הסכום נשוא פסק הדין החלקי. התובע טוען, כי חוברת הפוליסה, בה נכלל הסייג הנ"ל לכיסוי הביטוחי, מעולם לא נמסרה לו ע"י הנתבע 2, וכי גם מעולם לא נאמר לו ע"י הנתבע 2 שהמדובר בכיסוי ביטוחי מוגבל , עד לתקרה של 75% מערך הרכב. לדבריו, הפגישה בינו לבין הנתבע 2 התקיימה במשרדו של הנתבע 2 בשכונת בית צפפה שבדרום ירושלים, במהלכה מסר לו הנתבע 2 רק את "דף הפוליסה" הנושא את הכותרת "תעודת ביטוח", בהבטיחו כי חוברת הפוליסה תישלח לכתובת מגוריו בתוך מספר ימים . ואולם, חרף הבטחתו זו של הנתבע 2 , ממשיך וטוען התובע- חוברת הפוליסה מעולם לא נשלחה לביתו, ורק במסגרת התביעה דנן נודע לו, לראשונה, על קיומו של החריג הנ"ל לכיסוי הביטוחי. אי מסירת הפוליסה ואי יידועו, בדבר קיומו של חריג לכיסוי הביטוחי - מהווים, לטענת התובע, הפרה של הנתבעת 1 את הוראות סעיף 2(א) לחוק חוזה הביטוח ואת הוראות הפוליסה התקנית (אשר הוצאה מכח תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), תשמ"ו-1986) , הפרות בגינן יש לחייב את הנתבעת 1 לפצותו במלוא ערך הרכב ביום האירוע. אשר לאחריותו של הנתבע 2, טוען התובע, כי הלה התרשל כלפיו, בכך שלא גילה לו כי הוא פועל כשלוחה של חברת ביטוח זרה אשר מקום מושבה ועסקה בשטחי הרשות הפלסטינית, עובדה אשר נודעה לתובע לטענתו, לראשונה, רק לאחר קרות מקרה הביטוח. לדבריו, לו היה יודע מראש שהפוליסה הונפקה ע"י חברת ביטוח שאיננה בעלת רשיון לעסוק בביטוח בישראל, שאין לה נכסים בישראל ואשר לא ניתן לפעול נגדה באופן אפקטיבי, במקרה של סירוב מצדה לשלם את תגמולי הביטוח - הוא לא היה מסכים להתקשר עמה בחוזה הביטוח. עוד טוען התובע, כי הנתבע 2 התרשל כלפיו, בכך שלא מסר לו העתק של הפוליסה, ובכך שלא גילה לו אודות קיומו של סייג לכיסוי הביטוחי (קרי: קיומה של תקרת פיצוי של עד 75% מגובה הנזק). בשל מעשיו אלו של הנתבע 2, טוען התובע, כי יש להטיל על הנתבע 2 אחריות אישית, ולחייבו לפצותו (יחד עם הנתבעת 1) במלוא ערך הרכב ביום האירוע. הנתבע 2 מצדו טוען, כי כל פעולותיו כלפי התובע בוצעו על ידו כשלוחה של הנתבעת 1, ועל כן אין כל יריבות משפטית בינו לבין התובע. לגופם של דברים, טוען הנתבע 2, כי התובע ידע מראש שהמדובר בחברת ביטוח זרה, אשר מקום מושבה ועסקה בשטחי הרשות הפלסטינית, וכי גם במהלך הפגישה שהתקיימה במשרדו הוא דאג ליידע את התובע, מפורשות, בדבר זהותה של המבטחת ומקום עסקה. לא זו אף זו, לטענת הנתבע 2 ביום 14/12/04 (היינו- ימים ספורים לאחר פגישתם הראשונה) הנפיקה הנתבעת 1 לתובע פוליסת ביטוח, בהתאם לפרטים שסוכמו ביניהם במהלך הפגישה, והעתק של הפוליסה (שאיננו אלא מסמך בן עמוד אחד) נמסר על ידו אישית לתובע, מספר ימים לאחר מכן , במשרדו שבבית-צפפה. הפוליסה - מטעים הנתבע 2 - הודפסה בשלוש שפות: עברית, ערבית ואנגלית, ובראשה התנוסס שמה של הנתבעת 1, באותיות קידוש לבנה- בערבית ובאנגלית. כמו כן, צוינו ע"ג הפוליסה, בערבית ובאנגלית, כתובת משרדה הראשי של הנתבעת 1 (עזה) והערים בהן מפוזרים סניפיה השונים בשטחי הרשות הפלסטינית - ראמללה, שכם, ג'נין, טול-כרם חברון, קלקיליה, בית לחם, יריחו, חאן-יונס, דורה ואל עזריה. אשר לחוברת הפוליסה, בה נכללה התניה בדבר כיסוי ביטוחי מופחת ( בשעור 75% בלבד מהנזק), מודה הנתבע 2, כי חוברת הפוליסה מעולם לא הומצאה על ידו לתובע, ואולם, לדבריו הדבר נעשה בהתאם לנהליה ולהנחיותיה של הנתבעת 1, ומשכך האחריות למחדל זה מוטלת על שכמה בלבד. עם זאת, טוען הנתבע 2, כי הוא דאג ליידע את התובע בעל-פה בדבר קיומו של החריג הנ"ל. ## דיון והכרעה:## אין חולק, כי בחוברת הפוליסה נכלל סייג לכיסוי הביטוחי, שעניינו פיצוי מופחת בשעור של 75% מגובה הנזק בלבד. על סייג זה סומכת , כאמור, הנתבעת 1 את טענתה, בדבר חובתה לשלם לתובע תגמולי ביטוח בשווי 75% מערך הרכב בלבד (בהתאם לפסק הדין החלקי שניתן נגדה ביום 18/05/06 ) . בטרם נידרש לשאלה זו גופה, מן הראוי הוא להתייחס לעובדה, שהנתבעת 1 היא למעשה "מבטחת בלתי מורשית", המנפיקה פוליסות ביטוח למבוטחים בישראל, למרות שאין לה רישיון לעסוק בביטוח בישראל, ובניגוד להוראת סעיף 14 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981 להלן: "חוק הפיקוח". יוער, כי חוק זה החליף החל מיום 12/03/06 את חוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א -1981, אך לענייננו אין לכך כל נפקות. לכאורה, פוליסת הביטוח שהנפיקה הנתבעת 1 לתובע הינה, אם כן, בגדר "חוזה בלתי חוקי", אשר בהתאם להוראת סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) - דינו בטלות. ואולם, דומה, כי אין מי שיחלוק שהמדובר בתוצאה קשה ובלתי רצויה, שכן "קשה לראות חוזה שלא אושר כנדרש בחוק הפיקוח כ"חוזה שכריתתו תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור" (סעיף 30 לחוק החוזים הכללי). נוסף על כך האיסור על הצעת פוליסה לציבור ללא אישור נועד להגן על המבוטחים ולשם הגשמתו אין צורך לפגוע בתוקף הפוליסה עצמה" - ש' ולר, דיני ביטוח, כרך ראשון תשס"ה-2006. ואמנם, הגישה השלטת היא, כי פוליסת ביטוח שהונפקה ללא רישיון - הינה פוליסה תקפה לכל דבר וענין, בין אם מכח עקרון ההסתמכות על מצג, ובין אם באמצעות החלת הוראת סעיפים 27, 31 לחוק החוזים: "... אין להתיר למבטח הבלתי מורשה להישמע בטענה כלשהי התוקפת את חוקיותו של החוזה בשל היעדר רשיון מבטח או בשל אי קיום תנאי הרשיון. משיצר המבטח מצג שהוא מבטח מורשה וגרם למבוטח להתקשר עצמו בחוזה ביטוח, שינה המבוטח את מצבו לרעה. גישה אחרת תותיר את המבוטח ללא סעד עם קרות מקרה הביטוח. ניתן להגיע לתוצאה, לפיה מבטח בלתי מורשה חייב לשלם תגמולי ביטוח למבוטחו גם באופן הבא: סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי) מקנה לביהמ"ש סמכות להורות, בנסיבות מיוחדות ומטעמי צדק, על צד לקיים את החיוב נשוא החוזה, שעה שהצד האחר כבר קיים את חיובו לפי החוזה" (מ' יפרח, ר' חרל"פ, ששון-דיני ביטוח תשס"א-2001. "סעיף 27(ב) לחוק החוזים הכללי, לפיו "חוזה שהיה טעון... רשיון ע"פ חיקוק, חזקה שקבלת ההסכמה או הרשיון הוא תנאי מתלה". אולם, חזקה זו ניתנת לסתירה, ובמקרה של חוזה ביטוח אין לייחס לצדדים כוונה להתלות את תוקפו של החוזה באישורו בהתאם להוראות חוק הפיקוח. מבוטח הרוכש ביטוח מצפה לקבלת תגמולי ביטוח בבוא יום פקודה, ללא תלות אם חוזה הביטוח שאותו רכש אושר כאמור. וממילא, אפילו היה מדובר בחוזה על תנאי, מבטחת שאינה מקבלת אישור תיחשב כמי שמנעה את קיום התנאי, ולכן היא שלא תוכל להסתמך על אי קיומו (ס' 28(א) לחוק החוזים הכללי)" (ש' ולר, שם, 78-79). הנה כי כן: פוליסה שהונפקה ע"י מבטח בלתי מורשה- פוליסה תקפה היא. שאלה אחרת היא, מהו הדין המהותי שחל על הפוליסה דנן - האם הדין המהותי של מדינת ישראל (קרי: חוק חוזה הביטוח וחוק הפיקוח), או שמא הדין המהותי החל בשטחי הרשות הפלסטינית. מהתשובה לשאלה זו תיגזר, למעשה, המסקנה בדבר היקף אחריותה של הנתבעת 1 כלפי התובע (75% או 100%) , שכן - על פי הוראות הפוליסה התקנית (אשר הותקנה במסגרת תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו-1986 מכח סעיף 38 לחוק הפיקוח) - "אם נגרם לרכב אבדן גמור ישלם המבטח למבוטח את מלוא ערך הרכב ביום קרות מקרה הביטוח או יחליפו ברכב מסוג ואיכות דומים; בפוליסה זו, "רכב באבדן גמור" - רכב ששמאי רכב קבע לגביו כי נתקיימו בו אחד מאלה: .... (3) אם הרכב נגנב ולא נמצא תוך 30 ימים" (ס' 6(א) לפוליסה התקנית). הוראה זו אינה ניתנת להתנאה, אלא לטובת המבוטח - ס' 38(א) לחוק הפיקוח. הוראה קוגנטית נוספת, הרלבנטית לענייננו, מצויה בסעיף 3 לחוק חוזה הביטוח , ועניינה בחובתה של המבטחת להבליט סייגים או תנאים להיקף חבותו בפוליסה, כאשר תוצאת הפרתה של חובה זו היא שלילת זכותה של המבטחת להסתמך על אותם סייגים או תנאים. בעניינו אין חולק, כי "חוברת הפוליסה" מעולם לא הומצאה ע"י הנתבעת 1 לתובע, ועל כן ממילא לא מולאה כלפי התובע החובה להבליט ולהדגיש סייגים בפוליסה - אמנם ידיעה בפועל של המבוטח אודות קיומו של סייג להיקף המבטח- יש בכוחה להתגבר על דרישת סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, ואולם ידיעה כזו לא הוכחה בענייננו, כפי שיובהר להלן. הנתבעת 1 טוענת, כי הוראות חוק חוזה הביטוח והפוליסה התקנית כלל לא חלות על הפוליסה דנן, שכן בשטחי הרשות הפלסטינית- אין כל מניעה לקבוע כיסוי ביטוחי מוגבל (75%), גם במקרה של אובדן גמור total lost. ואולם, דין טענתה של הנתבעת 1 בנדון להידחות: ראשית: הלכה מושרשת היא- עוד משנות ה-60 של המאה הקודמת- כי "משפט החוזה נקבע לגבי כל חוזה וחוזה לפי נסיבותיו" בשים לב למקום עשיית החוזה, לתוכן החוזה, לשפת החוזה ולציפיותיהם של הצדדים לחוזה (כב' השופט ח' כהן ע"א 165/60 אוניון חברה לביטוח בע"מ נ' עזרא יצחק משה , פ"ד יז(1) 646, 652ו , 653ב-ז (1963)). בענייננו, המדובר בחוזה ביטוח אשר נערך בישראל, בין חברת ביטוח באמצעות סוכן ביטוח שמקום עסקו בישראל לבין מבוטח אזרח ותושב ישראל. הן ההצעה לרכישת פוליסת הביטוח (מצד סוכן הביטוח- הנתבע 2, בשם המבטחת) והן הקיבול (מצד התובע המבוטח) נעשו בישראל . הפוליסה נכתבה בשלוש שפות ובהן - גם השפה העברית, והמטבע שנקבע לתשלום דמי הביטוח ותגמולי הביטוח הוא המטבע הישראלי (שקל חדש). כל אלו תומכים במסקנה, כי הצדדים התכוונו להחיל על הפוליסה את דיני הביטוח הישראליים, או כי זוהי למזער הציפיה שיצרו הנתבעים בקרב התובע. אכן, כפי שיובהר להלן - התובע היה מודע לכך שמדובר במבטחת זרה, אשר אין לה סניפים במדינת ישראל- ואולם, ידיעתו זו, אין בה עדיין כדי ללמד שהתובע ידע שלנתבעת אין רשיון לעסוק בביטוח בתחום מדינת ישראל, או שהדין המהותי החל על הפוליסה איננו הדין הישראלי. הנתבעת 1 יצרה כלפי התובע מצג - באמצעות הנתבע 2 - לפיו היא מורשית לעסוק בביטוח בישראל , וכפועל יוצא מכך- אף יצרה כלפיו מצג, לפיו החוקים החלים על הפוליסה הם אותם החוקים שחלים על פוליסות ביטוח, המוצאות ע"י מבטחות ישראליות. שנית: אפילו נניח, כי דיני הביטוח החלים על הפוליסה דנן הם אלו הנהוגים בשטחי הרשות הפלסטינית - עדיין אין בכך כדי להושיע את הנתבעת 1, שכן זו כלל לא הוכיחה, בראיות פוזיטיביות, שפיצוי מופחת בשעור של 75% במקרה של "אובדן גמור"- הוא אמנם הדין המהותי החל בשטחי הרשות הפלסטינית. הלכה - מושרשת אף היא- כי "באין הוכחה של המשפט הזר, המשפט לפיו תידון הפוליסה הוא המשפט של הפורום, כלומר: המשפט הישראלי" (כב' השופט א' ברק ע"א 126/80 גרדיאן איסטרן אינשורנס קומפני לימיטיד נ' א' רוסמן ושות' בע"מ, פ"ד לו(3) 295, 298 ((1982) ). העולה מן האמור, הוא כי הנתבעת 1 אינה יכולה להסתמך על הסייג לכיסוי הביטוחי שעניינו תקרת פיצוי של עד % 75 מגובה הנזק בפועל, ועל כן עליה לפצות את התובע במלוא ערך הרכב ביום האירוע. ## הנתבע 2 - אחריות:## הרשלנות המיוחסת לנתבע 2 היא בשלושה: בכך שלא יידע את התובע שהמדובר במבטחת זרה אשר איננה מורשית לעסוק בביטוח בתחום מדינת ישראל ; בכך שלא מסר לתובע את "דף הפוליסה" (אשר נמסר לתובע, לטענתו, רק לאחר קרות מקרה הביטוח) ואת "חוברת הפוליסה" (אשר לדברי התובע מעולם לא נמסרה לו) , ובכך שלא גילה לתובע, כי קיים סייג לכיסוי הביטוחי, שעניינו פיצוי מופחת בשעור של 75% בלבד. ## זהותה של המבטחת:## בתצהיר עדותו הראשית העיד התובע: "אני לא ידעתי מפי סוכן הביטוח באיזה חברה הוא יעשה את הביטוח, אך בשום שלב לא אמר ולא הסביר לי כי מדובר בחברה פלסטינאית. אילו הייתי יודע שהוא יעשה את הביטוח בחברה פלסטינאית אני לא הייתי מסכים לכך" (ס' 6 לתצהירו). הנתבע 2 מאידך העיד , כי במהלך פגישתו עם התובע במשרדו שבבית צפפה הוא אמר לו מפורשות שמדובר בחברת ביטוח פלסטינית, וכי למעשה התובע כבר ידע מראש שמדובר במבטחת זרה (ס' 6-8 לתצהירו). בענין זה, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש להעדיף את גרסתו של הנתבע 2 על פני גרסתו של התובע: אין חולק, כי פנייתו של התובע לנתבע 2 נעשתה בעקבות המלצתו של נהג מונית, בשם מיכה שטרית, אשר עבד עם התובע אותה עת בתחנת המוניות, ואשר גם רכביו שלו (שמונה במספר) בוטחו אצל הנתבעת 1, באמצעות הנתבע 2. לדברי הנתבע 2, "מיכה הוא זה אשר המליץ לתובע לבטח את רכבו באמצעותי, בשל עלויות הביטוח הנמוכות" (ס' 5 לתצהירו). שורת ההיגיון מחייבת, אפוא, כי אותו מכר של התובע בשם מיכה שטרית, אשר שְמוֹנָה (!) מרכביו בוטחו אצל הנתבעת 1, ידע היטב שהמדובר במבטחת שאינה ישראלית, וכי הוא דאג להעביר אינפורמציה זו לתובע. התובע, יש לציין, לא טרח לזמן את נהג המונית מיכה שטרית, על מנת להוכיח כי הלה לא אמר לו שמדובר בחברת ביטוח פלסטינית. מחדל זה פועל, אפוא, לחובתו של התובע, בהקימו חזקה, לפיה עדותו של נהג המונית, מיכה שטרית, לא היתה תומכת בגרסתו בנדון (ראו: י' קדמי, על הראיות , כרך שלישי (תשס"ד -2003) 1648). זאת ועוד, מקובלת עלי טענתו של הנתבע 2, לפיה פנייתו של התובע אליו 1 היתה נעוצה בעלויות הביטוח הנמוכות, אשר מקורן בעובדה שמדובר בחברת ביטוח שאינה ישראלית. התובע עצמו הודה, כי דמי הביטוח הנמוכים הם שהיטו את הכף לטובת החלטתו להתקשר בחוזה הביטוח: "הוא [מיכה שטרית- י.מ.] בבית-צפפה הוא בכמה מאות שקלים יותר זול וכדאי במקום לעשות את זה בת"א שהוא רחוק..." (ע' 18 ש' 5-8). טענת התובע , כי הוא לא ידע שהסיבה למחיר הנמוך נעוצה בעובדה שמדובר במבטחת שאינה ישראלית - איננה מסברת את האוזן. התובע הוא נהג מונית ותיק ומנוסה, אשר מן הסתם ביטח את רכבו במהלך חייו לא אחת ולא שתיים, וטענתו כי לא ידע (או לא טרח לברר) את זהות המבטחת -איננה מתיישבת עם האופן, בו אדם סביר בנעלי התובע מנהל את ענייניו. מה גם, שהתובע העיד בביהמ"ש, כי הוא טרח לבדוק ולהשוות את מחירי הביטוח "אצל מספר סוכנים גם בת"א" (ע' 17 ש' 20-21), ואין זה סביר בעיני, שהתובע לא טרח לברר גם מהי הסיבה לפערים בין המחירים, שהוצעו לו ע"י סוכני ביטוח ישראלים, לבין המחיר שהוצע לו ע"י הנתבע 2. התובע טוען, כי לא התעניין בזהותה של המבטחת, העומדת מאחורי הפוליסה, מאחר והנתבע 2 הבטיח לו, חד משמעית, שהוא אחראי אישית, לכך שתגמולי הביטוח ישולמו לו ע"י המבטחת ביום פקודה, ושהוא בלבד משמש כ"כתובת" שלו בכל הקשור לפוליסה. לנתבע 2, לעומת זאת, גרסה שונה בענין זה. לדבריו: "הבהרתי לו [לתובע- י.מ.] מפורשות, כי במידה ויתרחש מקרה ביטוחי ו/או בכל ענין הקשור לעסקת הביטוח יש לפנות אלי ואין צורך לפנות לסניפי הנתבעת בראמללה ו/או בבית לחם" (ס' 10 לתצהירו). נראה לי, שגם בענין זה מתייצבים ההיגיון והשכל הישר לימינו של הנתבע 2, שכן קשה להבין את אמירתו של הנתבע 2, לפיה "הוא אחראי כלפי התובע", שלא על רקע העובדה שמדובר במבטחת פלסטינית. ממה נפשך: אלמלא דובר במבטחת זרה- מדוע ראה הנתבע 2 לנכון "להרגיע" את התובע, ולומר לו שהוא "הכתובת" לכל פניותיו בקשר לפוליסה ?! המסקנה המתבקשת היא, שהתובע ידע היטב שהמדובר במבטחת זרה, אשר אין לה סניפים בתחומי מדינת ישראל. מעבר לדרוש ייאמר, שגם בהנחה, כי התובע לא ידע שהפוליסה הונפקה ע"י חברת ביטוח זרה (וכאמור אינני סבור כן) - הרי שבהימנעותו מלברר או מלהתעניין בדבר זהותה של המבטחת- יש כדי לייחס לו אשם תורם בשעור של מאה אחוז. ## אי המצאת פוליסת הביטוח לידי התובע:## הנטל להוכיח, שפוליסת הביטוח הומצאה למבוטח - מוטל על המבטחת (ת"א (מחוזי-חיפה) 742/87 סיטרוק נ' ג'י.בי. ביצוע ותעשיות בע"מ (דינים-ועוד) פס' 8) ; ת"א (שלום-חיפה 9598/02 חורי עבדו נ' הדר חברה לביטוח בע"מ ואח', פס' 6 לפסה"ד מיום 14/06/04, פורסם באתר המשפטי "נבו"). בהקשר זה "אין להסתפק בעדות בדבר הנהלים הכלליים של המצאת פוליסות, אלא יש להראות שהפוליסה אכן הגיעה אל המבוטח הספציפי" (ש' ולר, שם, 221). בחובת הוכחה זו לא עמדו - לא הנתבעת 1 ולא הנתבע 2 : התובע טוען, כזכור, כי קיבל את "דף הפוליסה" רק בעת שהודיע לנתבע 2 על אירוע הגניבה, זאת למרות שהנתבע 2 הבטיח לו במעמד החתימה על חוזה הביטוח, שהעתק של הפוליסה יישלח לכתוב מגוריו, תוך ימים ספורים (ס' 6 לתצהירו). הנתבע 2 מאידך טוען, כי העתק של דף הפוליסה נמסר על ידו לתובע במשרדו שבבית צפפה מספר ימים לאחר פגישתם הראשונה (ס' 9 לתצהירו). הא ותו לא. בנסיבות אלו, אין מנוס מהמסקנה, כי גרסת התובע, לפיה דף הפוליסה נמסר לו רק לאחר קרות מקרה הביטוח - היא הגרסה הנכונה . אי המצאת הפוליסה לתובע מהווה הפרה של הנתבע 2 את חובת הזהירות שהוא חב כלפי התובע. אשר לחוברת הפוליסה- הנתבע 2 מודה, כאמור, כי זו מעולם לא נמסרה על ידו לתובע, אלא שהדבר נעשה, לטענתו, בהתאם לנהליה ולהנחיותיה של הנתבעת 1, טענה אשר אומתה, אמנם, ע"י מנהל הנתבעת 1 בעדותו: "אנחנו לא יכולים לשלוח את החוברת הזאת לכולם" (ע' 25 ש' 24). ואולם, העובדה שהנתבע 2 פעל בענין זה במסגרת הרשאתו מהנתבעת 1 - אין בה, בכל הכבוד, כדי לסייע לו, שכן- "היקף האחריות של הסוכן כלפי המבוטח אינו מושפע מעובדת קיומם של יחסי שליחות מכוח החוק בינו לבין המבטחת. ... כל תכלית החלתו של מוסד השליחות על הסוכן לענין דמי הביטוח, כמו גם לעניינים המפורטים בסעיף 33 ובסעיף 35 לחוק חוזה הביטוח, היא להגן על זכויות המבוטח, ולא כדי ליצור יחסי נאמנות בין המבטחת לבין הסוכן... אדם הפונה לסוכן ביטוח רואה עצמו כלקוחו. הוא מצפה לקבל ממנו ייעוץ מקצועי ... על הסוכן אף מוטלות חובות כמשתתף במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, שהחשובה בהן היא חובת גילוי רחבה יחסית. יחסי השליחות בין הסוכן לבין המבטחת אינם פוטרים אותו מחובת תום הלב כלפי המבוטח. מכוח חובה זו אפשר שתוטל על השלוח חובת גילוי על אף שהגילוי אינו משרת את עניינו של השולח " - ש' ולר, שם, 714- 715. וראו גם: י' אליאס, דיני ביטוח, כרך ראשון תשס"ב-2002. ## הפרת חובת הגילוי בדבר קיומו של סייג לכיסוי הביטוחי :## גם בענין זה מעדיף אני את גרסתו של התובע (לפיה מעולם לא נאמר לו ע"י הנתבע 2 שהכיסוי הביטוחי מוגבל עד לתקרה של 75% מגובה הנזק) , על פני גרסתו של הנתבע 2 (לפיה הדבר נאמר לתובע, בעל-פה, במהלך המשא ומתן לכריתת חוזה הביטוח). גרסת הנתבע 2 בענין זה - אין לה כל זכר בכתב הגנתו או בתצהיר עדותו הראשית והיא הועלתה, לראשונה, רק במהלך עדותו בביהמ"ש (ע' 29 ש' 21-23) , למרות שהן בכתב התביעה והן בתצהירו של התובע הועלה ענין אי גילוי הסייג באופן ברור ומפורש. בהעדר הסבר מניח את הדעת מצד הנתבע 2 לכבישת גרסתו זו - הרי שהמשקל הראייתי שיש לייחס לה הוא "קל כנוצה" (ראו: י' קדמי, על הראיות , חלק שלישי (תשס"ד-2003) 1405). זאת ועוד: מעדותו של הנתבע 2 בביהמ"ש עולה, כי הוא עיין בחוברת הפוליסה, לראשונה, רק לאחר קרות אירוע הגניבה דנן (ע' 30 ש' 7, ע' 32 ש' 8 9-10). דומני, אפוא, כי יש ממש בטענתו של התובע, לפיה הנתבע 2 כלל לא היה מודע לקיומו של הסייג הנ"ל לכיסוי הביטוחי, וכי גרסתו לפיה הוא יידע את התובע בכך בעל-פה - נולדה רק לאחר שהנתבע 2 שמע את מנהל הנתבעת 1 מעיד בבית המשפט, אודות קיומו של חריג כאמור בפוליסה אי-גילוי דבר קיומו של הסייג הנ"ל לתובע- מהווה, אף הוא, הפרה של הנתבע 2 את חובת הזהירות שהוא חב כלפי התובע, כמו גם את חובת הגילוי הרחבה המוטלת עליו, מכח עקרון תום הלב בניהול משא ומתן. סופם של דברים: אי המצאת הפוליסה (בה נכלל הסייג לכיסוי הביטוחי) לתובע והפרת חובת הגילוי אודות קיומו של סייג לכיסוי הביטוחי - מחייבות הטלת אחריות אישית על הנתבע 2 לפצות את התובע (יחד ולחוד עם הנתבעת 1) בשעור של 25% מגובה הנזק. ## גובה הנזק :## התובע צירף לתצהירו חוות דעת שמאי, בה הוערך שווי הרכב ביום האירוע בסך של 58,000 שקלים, בהתבסס על מחירון הרכב המקובל - של לוי יצחק . השמאי נחקר ע"י ב"כ הנתבעת 1 בחקירה נגדית, אלא שנסיונו של האחרון לקעקע את עדותו של השמאי, בכל הנוגע לאופן הערכת שווי הרכב - לא צלח, והיא נותרה איתנה. משכך, הריני מאמץ חוות דעתו של השמאי מטעם התובע, לפיה שווי הרכב בעת אירוע הגניבה היה 58,000 שקלים. אשר על כן, מחייב הנתבעים 1-2 ,יחד ולחוד, לפצות את התובע בסך של 26,125 שקלים (ההפרש בין הסכום נשוא פסק הדין החלקי לבין שווי הרכב הנ"ל, בניכוי דמי ההשתתפות העצמית בסך של 3000 שקלים ), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (19/12/05) ועד לפרעון . אשר לעתירתו של התובע לפצותו בגין אובדן ההכנסה שנגרם לו - דין עתירתו זו להידחות, שכן המדובר בנזק תוצאתי, והתובע לא הוכיח - לא את עצם הנזק, לא את שעורו ולא את עובדת היותו מכוסה ע"י הפוליסה. ## סוף דבר:## מחייב הנתבעים 1-2 ,יחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 26,125 שקלים (ההפרש בין הסכום נשוא פסק הדין החלקי לבין שווי הרכב הנ"ל), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (19/12/05) ועד לפרעון. בשים לב להוראת תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 בשים לב לסכום התביעה, לתוצאה ולכלל נסיבות הענין, מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע, כדלקמן: 306 שקלים הוצאות (אגרות משפט יחסית לתוצאת פסק הדין) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום 19/12/05 ועד לפרעון. 4,000 שקלים שכ"ט עו"ד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לפרעון. ניתן היום, כ"ב באב תשס"ז (6 באוגוסט 2007) בשעה 09:45 במעמד ב"כ התובע עוה"ד י' שיח יוסף, ובהעדר הנתבעים וב"כ, שזומנו לשימוע פסק הדין בשעה 09:30 אך לא התייצבו עד רגע זה.רכבחברת ביטוחפוליסהפלסטיניםביטוח מקיף