פסק דין 1. בפני ערעור לפי סעיף 10 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק") על החלטת הועדה הרפואית לעררים הפועלת מכח ההסכם בדבר גמלת ניידות. (להלן: "הסכם הניידות"). הועדה הרפואית לעררים דנה מחדש בעררו של המערער בפניה בעקבות פסק דין שניתן בערעור קודם בבית דין זה, פסק דינה של כב' השופטת לקסר מיום 1.7.99. הועדה קבעה בהחלטתה מיום 2.2.00 כי ליקוייו של המערער אינם ניתנים ליישום במסגרת רשימת הליקויים שבתוספת א' להסכם הניידות ולפיכך נדחה עררו. 2. על החלטה זו נסב הערעור שבפני. 3. המערער הינו בחור צעיר, יליד 17.7.79. הוא נכווה קשות ביום 22.4.90, בתאונה, בהיותו כבן 10 שנים. המערער נפגע מכוויות עמוקות, בדרגה שניה ושלישית בכ- 85% משטח גופו. 4. על מצבו הקשה של המערער סמוך למועד הפגיעה ואף שנים לאחריה, וכן על הטיפולים הרפואיים האינטנסיביים והקשים שעבר הובא בפני בית הדין מידע מחוות הדעת הרפואיות שעמדו בפני הועדה: חוות דעתו של פרופ' דניאל האובן, מומחה לכירורגיה פלסטית ואסתטית מיום 28.4.98, חוות דעתו של פרופ' חגי צור, מנתח פלסטי מיום 26.9.93 (לעניין נכות כללית); חוות דעתו של דר' אריה אורנשטיין מהמרכז הרפואי ע"ש שיבא מיום 1.2.00. בנוסף הוגשו חוות דעתו של דר' אבישי וינברג, מומחה לכירורגיה פלסטית מיום 18.8.91 וחוות דעתו של פרופ' רפאל שפיר, מנתח פלסטיקאי מיום 28.11.91. כן הוגש לתיק בית הדין סיכום מחלה מבית החולים לוינשטין (מיום 23.11.90) לגבי תהליך שיקום בתקופה: 10.9.90 - 23.11.90; אישור על אשפוז ביחידת הכוויות בבית החולים בלינסון סמוך לאחר התאונה (22.4.90 - 10.9.90) וסיכום מחלה מאישפוז ב- "SHRINERS HOSPITALS" (בבוסטון ארה"ב), בתקופה 12.10.98 - 1.4.91 5. בחוות דעתו מיום 28.4.98 מסכם פרופ' האובן את מסכת הייסורים שעבר המערער בעקבות הפגיעה הקשה, כדלקמן: "הנ"ל נפגע מכוויות עמוקות כ- 85% משטח גופו ב- 22.4.90. טופל במשך כ- 5 חודשים ביחידת הכוויות בביה"ח בילינסון בה עבר מכלול טפולים של החייאה, סדרות ניתוחים השתלות עור ושיקום עד לתאריך 10.9.90. לאחר מכן הועבר לביה"ח לוינשטיין ברעננה לשם המשך תהליך שיקומו, מתאריך 10.9.90 - 23.11.90. ב- 10 לדצמבר 1990 פנה לשם המשך טיפולים ניתוחים לבוסטון, ארה"ב, וטופל שם באופן כירורגי עד 4.1.91. לאחר מכן פנה משם לביה"ח בשיקגו לשם המשך סידרת ניתוחים כירורגים ושיקומיים כאשר מטרתו להוסיף השתלות ושיחזור עור ולשחרר את התכווצויות שנוצרו מצלקות הכוויות. במשך כל סידרת הטיפולים טופל בטיפולים שמרניים בחבישה מהדקת (ג'ובסט). ב- 1992 שוב פנה לשיקגו שם עבר סידרת נתוחים נוספת למטרות השיחזור". 6. ביום 14/1/92 קבעה ועדת עררים למערער דרגת נכות בניידות בשיעור של 80% לפי סעיף ו4 לרשימת הליקויים שבתוספת א' להסכם הניידות (הגבלת כושר תנועת המפרקים בגפיים התחתונות - הגבלה בכושר תנועת הברך, מלווה כיפוף פחות מ- 135 מעלות ויישור פחות מ - 160 מעלות), דו - צדדי, מותאם. וכך נרשם בפרוטוקול הועדה: "בבדיקה היה המערער לבוש בחליפת לחץ לכל הגוף, כולל פנים, בנוסף לצווארון קשור לצוואר ולסנטר וכן מבנה דמוי 8 לשמירת טווח תנועת כתפיים. בבדיקה: בשל השימוש בחליפה ובמסכה על הפנים ואביזרי ייצוב אחרים וכן תנוחת הכתפיים המצויות במנח של פיסוק רחב אנו מתרשמים מהופעה כללית חריגה ביותר. אמנם יכולת הניידות שלו מאפשרת תנועה חופשית למדי אך המכלול הכולל של תנוחותיו וצורתו גורמים לקושי ניכר מאוד בניידות בפומבי ואין אפשרות מעשית להשתמש בתחבורה ציבורית הן בשל צורתו והן בשל מנח זרועותיו המפוסקות ומבוקעות" והועדה מסכמת: "הועדה מתרשמת שמדובר במקרה חריג במיוחד שכמותו לא נפגשה ושיש מקום ליישם לגביו סעיף מותאם לבטא את המגבלה הניכרת שהנער מייצג. אי לכך הועדה קובעת סעיף ו-4 מותאם 80% ." 7. על החלטת הועדה לעררים מיום 14.1.92 הגיש בזמנו המוסד לביטוח לאומי ערעור לבית דין זה. הערעור נמחק , לבקשת המוסד. (צורף לכתב הערעור). 8. ביום 21.6.98 שבה ועדה רפואית לעררים לדון בעניינו של המערער. הועדה בדקה את טווח התנועות של הפרקים הגדולים בגפיים התחתונות וממצאיה היו כדלקמן: "בבדיקת הפרקים הגדולים בגפיים התחתונות: ברכיים - ימין : יישור מלא, כיפוף 135: שמאל: חסר יישור גופי, כיפוף 135. מפרקי הירכיים - ימין: כיפוף 90, יישור מלא, סיבוב פנימי 30, סיבוב חיצוני 30, אבדוקציה 45, אדדוקציה 20 , שמאל: כיפוף 90, יישור מלא, סיבוב פנימי 35, סיבוב חיצוני 45, אבדוקציה 50, אדדוקציה 30." הועדה ציינה כי למערער צלקות מפושטות בעקבות כוויות בחלקים רבים של גופו, הקשיבה לתלונותיו בענין סבלו, שהתייחס בעיקר לבעיות של אי סבילות לחום ובעיות הזעה. הועדה סיכמה כי למרות סבלו הברור של התובע בנושא הכירורגי-פלסטי -אסטטי ונושא פיזור החום, אין הגבלה בנידות אשר ניתנת לישום במסגרת רשימות הליקויים הקיימת. 9. על החלטה זו השיג המערער בבית דין זה. באותו הליך ניתן ביום 24.9.98 פסק-דין , בהסכמה, אשר קבע כדלקמן: "הצדדים מסכימים כי יש מקום להחזרת עניינו של המערער לועדת העררים וזאת מאחר והחלטה חלוטה של ועדה מיום 14/1/92 מצאה כי המערער מוגבל בניידותו והעניקה לו 80% מוגבלות בניידות ואילו הועדה נשוא הערעור קבעה שאינו נכלל. על ועדת העררים להסביר בצורה מפורטת ומנומקת את פשר הסטייה לאור החלטה כאמור, שהעניקה 80% מוגבלות בניידות" (להלן: "פסק הדין מיום 24.9.98"). 10. בעקבות פסק הדין מיום 24.9.98 שבה הועדה הרפואית לעררים ודנה בעניינו של המערער. הועדה שבה וקבעה, בהחלטתה מיום 8.11.98, כי הממצאים הרפואיים באשר למערער אינם ניתנים ליישום במסגרת רשימת הליקויים הקיימת. על החלטה נוספת זו שב המערער והשיג בבית דין זה (תיק בל 011266/98). בערעור זה ניתן, ביום 1.7.99, פסק דין, ועל פיו הוחזר עניינו של המערער לועדה לעררים "לצורך הבהרה והנמקה בהתאם לדרישות פסק הדין הקודם והנחיות פסק דין זה". בפסק הדין קבעה כב' השופטת לקסר כי ועדת העררים בהחלטתה הנוספת מיום 8.11.98 לא עמדה בהוראת פסק הדין מיום 24.9.98 ובו נדרשה להסביר בצורה "מפורטת ומנומקת" את פשר הסטיה בין קביעות הועדה מ- 1.92 שהעניקה למערער 80% מוגבלות בניידות לבין קביעתה מ- 6.95 כי הממצאים לגביו לא ניתנים ליישום במסגרת רשימת הליקויים הקיימת. וכך נאמר בפסק הדין: "אמנם הועדה לעררים ציינה, כי המערער עבר ניתוחים משקמים ופלסטיים מרובים, והשתקם יפה, אך לא ברור מהערה קצרה זו בלבד, מדוע היום מנח הזרועות שלו אינו חריג לעומת מה שנקבע בעניין זה בבדיקה ב- 92 , וזאת עד כדי כך שלא מצדיק היום הענקת גמלת ניידות. כבר נפסק, כי: הנמקה צריך שתהיה כזו שממנה ילמד לא רק רופא אחר את מהלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם שביה"ד יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך אם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק. (דב"ע מ"ג/ 1356 -01 מרדכי לביא נ' המוסד, פד"ע י"ז, 130.) כן נפסק: "רק החלטה מנומקת מאפשרת לרשות השיפוטית למלא תפקיד הפיקוח השיפוטי שהוטל עליה", (דב"ע שם/1694 - 01 יוסף מלמד נ' המוסד, פד"ע י"ג, 327). יצויין, כי אף ב"כ המשיב הסכימה במהלך הדין בערעור, כי אין די בהסבר שניתן על ידי על ידי הועדה לעררים. כאמור לעיל, לא מצאתי, כי הועדה לעררים פירטה והבהירה את שהתבקשה בפסק הדין הקודם ולכן יוחזר עניינו של המערער לועדה לעררים למתן ההסבר המפורט והמנומק כנדרש. במסגרת ההבהרה כאמור, נדרשת הועדה לעררים לשקול ולהתייחס במפורש לבעיות השונות של המערער ולתלונותיו בדבר הזדקקותו להמצא תמיד בקרבת מיזוג אוויר והקושי שלו בחשיפה לשמש ולחום". בהתייחסה לדרישת המערער כי בין חברי הועדה יושב גם מומחה כירורג פלסטי קבעה כב' השופטת לקסר כך: "אמנם הלכה פסוקה היא, כי די בכך שהועדה יושב מומחה אחד בתחום הפגימה ובמקרה הנדון ישב בועדה אורטופד, אולם נוכח הנסיבות המיוחדות ויוצאות הדופן בעניינו של המערער כפי שהודגש ע"י כל הועדות שדנו בקשר אליו, (כמצוטט לעיל), הנני מוצאת להמליץ בפני הועדה לעררים להתייעץ בעניינו גם עם מומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית ולהביא לעיונו את כל החומר העיוני בקשר למערער." 11. בעקבות פסק הדין מיום 1.7.99 שבה והתכנסה הועדה לדון בעניינו של המערער. כאמור, בהחלטתה מיום 2.2.00, נשוא ערעור זה שבפני, שבה הועדה הרפואית לעררים ודחתה את עררו של המערער בפניה וחזרה על החלטתה כי הממצאים הקיימים במערער אינם ניתנים ליישום במסגרת רשימת הליקויים הקיימת. 12. הנימוקים שהובאו לתמיכה בערעור הם כדלקמן: א. הועדה התעלמה מהוראות פסקי הדין מיום 24.9.99 ומיום 1.7.99. ב. הועדה לא הסבירה בצורה מפורשת ומנומקת את פשר הסטייה מהחלטת הועדה מיום 14.1.92 שהעניקה למערער 80% מוגבלות בניידות. ג. הועדה לא בדקה את המערער כנדרש אלא בדקה רק את תנוחת הרגליים. ד. הועדה אינה מוסמכת לקבוע דבר בעניינו של המערער שעה שלא ישב בה רופא מומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית. ה. הועדה לא יישמה בנסיבותיו המיוחדות של המקרה סעיף לקוי מתאים, ואף לא קביעת סעיף מותאם. ו. הועדה לא התייחסה, ובכך טעתה, לקושי הניכר של המערער בניידות בפומבי נוכח הצלקות הרבות המכוערות והדוחות המופשטות בכל גופו. ז. הועדה לא שקלה כנדרש את העובדה שהמערער, בשל מצבו, אינו יכול לעשות כל שימוש בתחבורה הציבורית, ואינו יכול לבוא במגע עם אחרים. ח. הועדה התעלמה לחלוטין, ולחילופין, לא התייחסה כנדרש להמלצת רופאיו של המערער שהמליצו, בנסיבותיו המיוחדות, כי ימצא תמיד בקרבת מזוג - אויר, וזאת כדי לשמור על רמת טמפרטורה מתאימה של גופו. ט. הועדה התעלמה מכך שהמערער אינו מסוגל להלך ברחוב רגלית, בהיותו חשוף לשמש ולחום, ואת ניידותו עליו לבצע באמצעות רכב ממוזג. י. הועדה לא נתנה את המשקל הראוי, הנדרש בנסיבותיו המיוחדות של תיק זה, לכך שהרכב שלו נזקק התובע לצרכי ניידות, אינו בגדר מותרות לתובע, אלא יאפשר לו קיום שגרת חיים נורמלית, ככל האפשר. יא. מצבו הרפואי של המערער, מצב הכוויות וחומרתן לא השתנה כלל במרוצת השנים מאז שניתנה החלטת הועדה מיום 14.1.92, שקבעה כי המערער זכאי לגמלת ניידות. יב. אף אם לא קיים, כטענת הועדה, סעיף ליקוי אשר ניתן ליישום במסגרת רשימת הליקויים הקיימת על המקרה הנידון, עדיין יכולה הועדה לעשות שימוש כדין בסמכותה ולקבוע, בנסיבות המקרה, סעיף ליקוי מותאם שיזכה את המערער בגמלה ניידות. יג. בנוסף נטען כי היה על הועדה לקבל את חוות דעתו של פרופ' האובן, מומחה בכירורגיה פלסטית, שהעריך את צרכי הניידות של המערער. 13. בדיון שקוים הוסיף ב"כ המערער כי אכן הועדה התייעצה עם דר' אורנשטיין, כירורג פלסטי, בהתאם להמלצתה של כב' השופטת לקסר בפסק - הדין, אך סירבה לתת למערער העתק מחוות הדעת. לטענת ב"כ המערער, חברי הועדה מסכימים כי מגיעה למערער נכות בניידות, אך אינם מוצאים סעיף ליקוי מתאים. במצב בו 85% מגופו שרוף והוא ממשיך לעבור ניתוחים כל שנה שנתיים סבור ב"כ המערער כי ניתן למצוא סעיף ליקוי מתאים. עוד הוסיף כי ההזדקקות העיקרית היא לתו חניה כנכה, על מנת שיוכל להמנע מהליכה ממושכת בחום. 14. בדיון שקוים טענה ב"כ המוסד כי הועדה פעלה בהתאם לפסק-הדין והסבירה בצורה מנומקת ומפורטת את הסטיה שבין קביעת הועדה מ- 14.1.92, שקבעה 80% נכות, לבין קביעת הועדה מ- 6.98 שקבעה שהממצאים אינם ניתנים לישום. הועדה התייחסה לנתונים שנדרשה, הסתמכה על חוות דעתו של ד"ר אורנשטיין ופרופ' האובן. ב"כ המוסד הוסיפה וטענה כי הועדה ציינה שבועדה מ- 14.1.92 מצבו הרפואי של המערער לא היה סופי, הוא היה לבוש בחליפת לחץ והיה במהלך ניתוחי השתלות עור לשחרור כוויצות, (לפני ואחרי מועד הועדה), ולכן מובנת החלטת הועדה שקבעה נכות בשיעור של 80%, לפי סעיף ו4 מותאם. ב"כ המוסד טענה כי הועדה התייחסה לבעייתיות הנובעת מקושי בהזעה ובפיזור החום הנובע מהכויות והקושי האסתטי הנובע מהכוויה בפנים, אך מציינת כי סעיפי הליקוי כפי שהוגדרו בהסכם הניידות, אשר על פיהם היא פועלת, אינם מאפשרים לה להתייחס לשיקולים אלו ולא ניתן להכליל ליקויים שאינם מפורטים בתוספת להסכם הניידות. ב"כ המוסד הפנתה לפסיקה על פיה אין לועדה סמכות לסטות מההסכם. ב"כ המוסד סיכמה כי הועדה לא התעלמה ולא התכחשה לקושי - ובמובן זה עשתה את עבודתה על פי פסק-הדין. 15. לאחר הדיון שקוים הומצאה חוות דעתו של ד"ר אורנשטיין לתיק בית הדין וב"כ המערער הגיב בכתב בעקבות הגשתה. 16. ד"ר אורנשטיין בדק את המערער ונתן חוות דעת לועדה ביום 1.2.00. וכך נאמר בחוות הדעת: "הנ"ל בן 20 שנים, סטודנט באוניברסיטת בר אילן. נכווה בשנת 1990 דרגה שלישית על 85% משטח גופו. כיום מירב הגוף כולל חזה, בטן, גפיים עליונות (כולל כפות ידיים), צוואר, פנים, גב (בחלקו) וגפיים תחתונות, כולם מכוסים בצלקות קשות ביותר. הידיים על כל הפרקים בתנוחה נורמלית. אין כל ספק שהנ"ל חייב רכב ממוזג, ובגלל מראהו ויכולת תפקודו, אני ממליץ גם להעניק לו תו נכה. הסיבה לכך מעבר להיבט האסתטי, הינה שלנפגע שטח נרחב ביותר של עור מצולק ולכן הוא מתקשה בתפקוד בשינויי טמפרטורה קיצוניים , בעיקר חם. השטח ממנו הוא מסוגל להזיע מוגבל יחסית. כמו - כן הצלקות על הפנים והידיים מהוות מגבלה אסתטית. הרגליים מצולקות לכל אורכן כמו גם בידיים , ולכן יזדקק באופן קבוע לחולצות בעלי שרוול ומכנסיים ארוכים. הסיבה להמלצתי כמסתבר אינה בגלל תנוחת הידיים!" 17. ממצאיו ומסקנתו של ד"ר אורנשטיין, מ- 2.98 תואמים גם את ממצאיו ומסקנתו של פרופ' האובן מ- 4.98, אשר אף היא היתה בפני הועדה. גם פרופ' האובן מציין כי כל גופו, כולל פניו ואיבריו של המערער מכוסים בצלקות של כוויות מצולקות ומפושטות על מרבית פני שטח גופו. וכך מסכם פרופ' האובן את חוות דעתו: "המקרה הינו חריג בהיקף הצלקות מהכוויה המפושטות והנרחבות וכן מן העובדה כי בהיקף כה נרחב של כוויות לא נותרים אנשים בחיים לשם השוואה והדגשת החריגה. לפיכך, המקרה הינו חריג ונדיר מבחינה אנטומית ופונקציונלית. הכיעור הרב והחריג הנובע מהצלקות המופשטות מהווה גורם מכער במיוחד בהופעה בציבור ובפרט כאשר יאלץ למשל לנוע בתחבורה ציבורית. בנוסף ההיקף הרחב של הכוויות יפריע להסתגל לחום ובויסות חום גופו בתנאי לחות וחום במיוחד הקיימים בארץ. למרות תנועתו וניידותו החופשית הרי המיכלול הכולל של תנוחותיו וצורתו גורמים לקושי ניכר בניידות בפומבי ואי אפשרות מעשית להשתמש בתחבורה הציבורית בשל הופעתו והצלקות המכערות והדוחות אותו מסביבתו. כאמור מדובר במקרה חריג ויש מקום ליישם לגביו סעיף מעשי אשר יקנה לו זכות לקבלת כלי תחבורה נוח וממוזג אשר יקל עליו את תפקודו היום יומי. הואיל וניידותו מוגבלת יש להתאים לפיכך סעיף המקנה לו ניידות מלאה, נוחה וקלה באמצעות כלי רכב פרטי". 18. למעשה, הן פרופ' האובן והן ד"ר אורנשטיין ממקדים את הצורך בקביעת נכות בניידות לא בשל תנוחת הידיים או הגפיים התחתונות, (שני המומחים מציינים כי תנועתו וניידתו חופשיים) אלא בשל המכלול הכולל של מראהו: צורתו (הכיעור הרב והחריג הנובע מהצלקות המפושטות הדוחות אותו מסביבתו ) תפקודו ותנוחותיו, וכן בשל הקושי בתפקיד בשינויי טמפרטורה קיצוניים, בעיקר חום (השטח ממנו מסוגל להזיע מוגבל). 19. בהליך ערעור זה שבפני, כאשר חזר עניין לדיון בפני ועדה רפואית לעררים לאור פסק דין קודם (כמו גם בהליך הקודם שנדון בפני כב' השופטת לקסר), נדרש בית הדין לבחון האם פעלה הועדה לעררים על פי הוראות פסק-הדין הקודם. 20. מעיון בפרוטוקול הועדה לעררים עולה כי הועדה שבה ובדקה את המערער בדיקה קלינית, לרבות בדיקת טווחי תנועה של מפרקי הירך (ימין ושמאל) והברכיים. בבדיקת תנועות מפרק הירך (דו צדדי) נמצאה כי אין כוויצה כיפופית ולגבי הברכיים נמצא יישור מלא וכיפוף 135 מעלות, בשתי הברכיים. לגבי הקרסוליים - לא נמצאה כוויצה כיפופית בכיפוף או ביישור ובהליכה לא התרשמה הועדה כי בולטת צליעה. נוכח ממצאים קליניים אלו של הועדה, שלגביהם למעשה אין חולק, ברי כי נכותו של המערער אינה ניתנת ליישום, כפי שהיא, במסגרת סעיף הליקוי ו4 (שעל פיו קבעה הועדה מ - 14.1.92 את נכותו בניידות). סעיף ליקוי זה מדבר על הגבלה בכושר תנועת הברך מלווה כיפוף פחות מ - 135 מעלות ויישור פחות מ- 160 מעלות, דו צדדי. כאמור - בבדיקה הקלינית נמצאה יישור מלא של הברך, דו - צדדי וכיפוף - 135 מעלות, בשתי הברכיים. בנוסף - לא ניתן ליישם באופן ישיר גם את סעיף ו - (א) (1) לרשימת הליקויים, המדבר בהגבלה בכושר תנועת מפרק הירך מלווה כוויצה כיפופית העולה על 30 והתנועתיות במפרק הירך (אבוקציה או אדוקציה או רוטציה) הינה פחות מ- 20, וזאת נוכח טווחי התנועה של שני מפרקי הירך שנמצאו (למעט אדוקציה של מפרק ירך ימין - 15) ונוכח הממצא של העדר כוויצה כיפופית בשתי הברכיים. בנוסף - לא ניתן ליישם את סעיף ו (5) או (7) לרשימת הליקויים, משנמצא בבדיקה כי כפות הרגליים תקינות. 21. השאלה הנשאלת איפוא היא האם יכלה הועדה לשקול וליישם סעיף ליקוי מותאם בנסיבות המקרה, כפי שעשתה גם הועדה משנת 1992. (מבלי שציינה בפרוטוקול את ממצאיה הקליניים לגבי טווח תנועות המרפקים בגפיים התחתונות). 22. הפסיקה דנה רבות בשאלת סמכותה של ועדה רפואית הפועלת מכח הסכם הניידות להפעיל סעיף ליקוי מותאם. בעניין עב"ל 389/99 המוסד נ' מאיר כהן (ניתן ביום 28.5.00), נפסק כי תנאי יסודי לעריכת התיאום הוא כי במבוטח יתקיים "הליקוי" כמפורט בסעיף שבתוספת על כל ממצאיו, אך במקרה שקיימת סטיה קלה מהנקוב ברשימת הליקויים הנדרשים על פי הסעיף ברשימת הליקויים או חסר קל, ניתן להתאים את אחוזי המוגבלות המופיעים בסעיף למצבו של הנכה. מקום שלא התקיימו בנכה כל הליקויים הנדרשים על פי הסעיף ברשימת הליקויים - אין מקום לבצע "תיאום", כיוון שלא בתיאום מדובר, אלא ביצירת פריט חדש, שאינו מצוי ברשימה. וכך קובע בית הדין הארצי באותה בפרשה: "7. סמכותה של הועדה הרפואית בעניני ניידות והיקף שיקול דעתה- ס' 2 לתוספת ב' בהסכם הניידות קובע: "2. (א) הועדה הרפואית תקבע (1) את אחוז מוגבלותו בניידות של הנבדק בהתאם לאמור בהסכם זה ובהתאם לרשימת הליקויים בתוספת א' להסכם זה בלבד (להלן - המוגבלות בניידות):". המלה "בלבד" הוספה בסעיף זה בתיקון ההסכם משנת 77' (לעומת ההסכם שהיה קיים משנת 75'), ובאה להדגיש כי אין לועדה הרפואית כל סמכות לקבוע אחוזי נכות אלא בהתאם לפריטים המופיעים ברשימת הליקויים בתוספת א' להסכם. 8. עם זאת, היתה הפסיקה ערה לכך כי מדובר בהסכם שלטוני. אשר נתון לביקורת שיפוטית של בית הדין, ועל כן נפסק כי "אין מקום להתאמה, מקום שליקוי מסוים לא נקבע ברשימת הליקויים אשר בתוספת א'.... אף כי, לעיתים, בית הדין "הכשיר" התאמה שזו בהעדר ערעור מטעם המוסד אולם יתכן וסטיה קלה מהמידות לקביעת זכאות, לא תפגע בכלל, מאחר ולועדות, ולבית הדין, שיקול דעת רחב אימתי ניתן, חרף האמור, לקבוע דרגת מוגבלות מותאמת (דב"ע נה/23 - 01 המוסד נ' חיה פיק פד"ע כט 546). לעומת זאת סטיה משמעותית מהמבחנים לא תעמוד במבחן הסבירות (דב"ע מד/590 - 01 חיים תשובה נ' המוסד פד"ע טז' 227). 9. היקף שיקול דעתה של הועדה הרפואית לעררים בעניני ניידות מצומצם יותר מזה המסור על פי חוק הביטוח הלאומי ותקנותיו לועדה הרפואית בנפגעי עבודה. בענף נפגעי עבודה קיימת הוראה מפורשת המתירה התאמת סעיפי ליקוי (ראה ת' 14 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז - 1956 הקובעת במפורש אפשרות של "התאמה", והתקנה אף נושאת כותרת שוליים בשם זה. מחוקק המשנה העניק במפורש לועדה הרפואית בביטוח נפגעי עבודה שיקול דעת לקבוע אחוזי נכות גם בגין "פגימה דומה" לליקוי בו לקה הנפגע , אם אין ליקוי זה מצוי ברשימת המבחנים, וכן - לקבוע את אחוזי הנכות תוך התאמה לפגימה אחרת שנקבעה לגבי אותו איבר או אותה מערכת, ובהתחשב בסוג הפגימה ובהגבלה שגרמה לנפגע. אין הדבר כך באשר לועדות רפואיות הפועלות מכח הסכם הניידות. כאמור בס' 2 בתוספת ב' אשר צוטט לעיל מוסמכת הועדה לקבוע את אחוז המוגבלות בהתאם לרשימת הליקויים שבתוספת א' בלבד. התאמת סעיפי הליקוי נעשית על ידי הועדה מכח פרשנות תכליתית שניתנה להסכם על ידי הפסיקה." 23. באותה פרשה (המוסד נ' מאיר כהן), משנמצא כי בנכה התקיים רק ממצא אחד מפריט הליקוי הרלבנטי (צליעה לסירוגין, בעוד שהפריט דורש קיומם המצטבר של ממצאים נוספים), קיבל בית הדין הארצי לעבודה את ערעור המוסד לביטוח לאומי וקבע כי אכן, כטענת המוסד, לא היה מקום לשקול "התאמה" של סעיף הליקוי למצבו הרפואי של הנכה. 24. בעניינו הקשה של המערער בפני, אין למעשה חולק כי לא מתקיים ולו ממצא אחד מסעיף ו' לרשימת הליקויים (למעט אדוקציה של פחות מ- 20 במפרק ירך ימין, לגבי סעיף ליקוי ו- (א) (1)) ועל פניו, גם לא מהסעיפים האחרים ברשימת הליקויים שבתוספת א' להסכם הניידות. ליקוייו הקשים מנשוא של המערער אינם מוצאים ביטויים בסעיף ליקוי כלשהו ברשימת הליקויים שבתוספת א' להסכם (שיתוקים, קטיעות, קשיונות, נקיעות, מפרקים מדומים, קיצור גפה, אי ספיקה היקפית בעורקי הגפיים התחתונות, והפרעות במערכת כלי הלימפה). אכן - אף ב"כ המערער בטיעונו אינו מציין מהו בדיוק סעיף הליקוי אשר אליו ניתן, בהתאמה, לייחס את נכותו של המערער ולקבוע מוגבלות בניידות על פיה. גם המומחה פרופ' האובן וגם ד"ר אורנשטיין, שעימו נועצה הועדה, בטווח בדיקה של שנתיים זה מזה, מוצאים כי הקושי והצורך בקביעת נכות בניידות מקורם בליקויים אשר אין חולק כי אינם מנויים כלל, ולו בקירוב, ברשימת הליקויים שבתוספת להסכם. 25. בנסיבות אלו ובשים לב להתייחסותה המפורטת ביותר של הועדה לעניין קביעתה של הועדה משנת 1992 (כאמור, אלו מבלי שצוין כלל בפרוטוקול הדיון משנת 92 אם הועדה בדקה טווחי תנועה של המפרקים בגפיים התחתונות, ולא צויינו ממצאים), וככל שאבקש ליתן פרשנות מרחיבה לסמכות הועדה לפעול וליישם סעיף ליקוי מותאם בעניינו של המערער, דבר שאינו אפשרי על פי הדין והוראות הפסיקה, הרי שלא אוכל לקבוע כי בהחלטת הועדה נפל פגם או טעות משפטית, או כי לא פעלה בהתאם להוראות פסק- הדין הקודם. 26. ערה אני לכך שהתוצאה היא קשה, אך בהלכה שנפסקה בבית הדין הארצי (דב"ע נה/23-01 המוסד נ' חיה פיק) שב והודגש, בעקבות פסיקתו של בית המשפט העליון בבג"צ חריף, כי היקף שיקול הדעת שניתן לקביעת דרגת מוגבלות מותאמת בניידות אינו שיקול דעת רחב ובלתי מוגבל, המאפשר לועדות לקבוע דרגת מוגבלות שלא על פי רשימת הליקויים. (ואף לא כשיקול הדעת הנתון לועדה רפואית הפועלת בתחום ביטוח נפגעי עבודה). היקף שיקול הדעת הנתון לועדה לגמלת ניידות על פי פסיקת בית הדין לעבודה התייחס לשיקול הדעת שיכול להיות נתון לועדה מתוך פרשנות אנלוגית לרשימת הליקויים, בהתחשב במשמעות התפקודית שיש לממצאים שנמצאו בבדיקת הועדה, בהשוואה למשמעות התפקודית של רשימת הליקויים. ובלשונו של בית הדין הארצי: "דרך זו מתיישבת מצד אחד עם תכליתו של הסכם הניידות המשמש מזה כ- 20 שנה כמסגרת להענקת הטבה סוציאלית למוגבלים בניידות תוך קביעת שיטה שוויונית, ממצה והרמונית המעניקה דרגת מוגבלות זהה לליקויים תפקודיים זהים, ומאידך גיסא שומרת דרך זאת על מסגרת הסמכות של שר האוצר והמוסד לביטוח לאומי בקביעת המדיניות ביחס לטיב הליקויים התפקודיים המזכים בגימלת ניידות, בהתחשב בהיקף המשאבים המיועדים למטרה זאת". 27. לפיכך - לא נפלה טעות שבחוק בהחלטת הועדה נשוא ערעור זה. נוכח המצב המשפטי כפי שהוא, נוכח הוראותיו של הסכם הניידות כפי שהן ורשימת הליקויים הקיימת - קצרה ידו של בית הדין לסייע בידי המערער. 28. סוף דבר: א. הערעור נדחה. ב. הצדדים רשאים לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בבקשת רשות ערעור על פסק דין זה תוך 30 יום מיום המצאתו. ג. אין צו להוצאות. ביטוח לאומי