פסק דין 1. לפני תביעה לגימלת הבטחה הכנסה על פי חוק הבטחת הכנסה תשמ"א - 1981 (להלן - החוק). תביעתה של התובעת לגימלת הבטחת הכנסה נדחתה מחודש אוגוסט 2000 בטענה כי בשימושה של התובעת רכב מנועי שמספרו 500144, הרשום על שם אחותה שהיא חסרת רשיון נהיגה. 2. התובעת הודתה כי היא משתמשת ברכב הרשום על שם אחותה. לפי עדות התובעת, מדובר ברכב שאחותה קנתה עבור התובעת כדי לעזור לה. לאחותה של התובעת אין רשיון נהיגה, ולטענת התובעת - נקנה הרכב כדי לסייע לתובעת להסיע את אחיה החולה לבית חולים אברבנאל. 3. התובעת אף העידה בבית הדין, כי היא מסיעה את אחיה לבית החולים פעם בשבוע או פעם בחודש. בשאר ימות החודש היא משתמשת ברכב בעצמה ולצרכיה. לטענת התובעת, יש לה פוביה ממקומות סגורים ועל כן היא חייבת לנסוע ברכב פרטי. כפי עדותה, נושאת אחותה בהוצאות הדלק והרישוי, למרות שאינה עובדת ומתקיימת מפנסיה וקיצבה מהמוסד לביטוח לאומי. בחקירה הנגדית הודתה התובעת כי היא עצמה משלמת את הוצאות הדלק אך טענה כי אחותה מחזירה לה הוצאות אלה. כן הודתה התובעת בעדותה כי אחיה נוסע לבית החולים במרבית הפעמים בכוחות עצמו. 4. עדותה של התובעת לא היתה מהימנה, והיתה רצופת סתירות. מחד - טענה התובעת כי היא זקוקה לרכב כדי להסיע את אחיה החולה לבית חולים אברבנאל, ומאידך - הודתה בחקירתה הנגדית כי במרבית הפעמים נוסע האח בעצמו לבית החולים בלי צורך בעזרתה. התובעת אף טענה כי היא נושאת בהוצאות הדלק ואחותה מחזירה לה את ההוצאות. עדותה זו לא נתמכה בעדות אחרת ואינה סבירה בעיני. כמו כן טענה התובעת כי לה עצמה יש פחד ממקומות סגורים, אך לא הציגה אישור רפואי שיש בו כדי להצביע על כך, ולהצדיק את הצורך בשימוש ברכב פרטי, מטעמים רפואיים במקום שימוש בתחבורה ציבורית. גם הסיטואציה לפיה קנתה אחותה של התובעת, שאין לה רשיון נהיגה, רכב עבור התובעת כדי להסיע את האח, אשר יכול לנסוע בכוחות עצמו, אינה סבירה, וגירסת התובעת אינה מהימנה בעיני. על יסוד האמור לעיל אני קובעת כי התובעת משתמשת בפועל ברכב אשר רשום דקלרטיבית על שם אחותה, ונושאת בהוצאות אחזקתו. 5. כבר נפסק בדיון מח/135- 04 בוטבול נ' המוסד (טרם פורסם) ובדיון מח/199- 04 סאלח שעבי נ' המוסד (טרם פורסם) כי: "שימוש ברכב, הגם שאינו בבעלות התובע הינו בבחינת טובת הנאה מנכס כמשמעות המונח בס' 9 (ג) לחוק הבטחת הכנסה התש"מ 1980. המשיב אינו חייב להוכיח את ההכנסה שניתן להפיק מהשימוש ברכב כדי לשלול מהמערער גימלה, והוא ייצא ידי חובתו אם יוכיח שימוש קבוע ברכב. ההוצאות הכרוכות באחזקת רכב הן גבוהות הן לגבי בעל הרכב והן לגבי מי שמשתמש בו. מי שמסוגל לשלם בגין דלק ותיקונים אינו זקוק לגימלה שייעודה להבטיח רמת חיים מינימלית". 6. שימושה הקבוע של התובעת ברכב, ונשיאתה בהוצאות הדלק הן בגדר הפקת טובת הנאה מנכס, כמשמעות המונח בס' 9 (ג) לחוק הבטחת הכנסה אשר על פי ת' 10 (ג) לתקנות רואים אותו כאילו מופקת ממנו הכנסה חדשית בסכום שאינו נמוך מסכום הגימלה. 7. די לי בהודאתה של התובעת כי היא משתמשת ברכב באופן קבוע, ובקביעתי כי היא נושאת בהוצאות הדלק, כדי לקבוע כי אין התובעת זכאית לגימלת הבטחת הכנסה וזאת בשל שימוש ברכב. הסוגיה המשפטית, של שימוש קבוע ברכב כשולל גימלת הבטחת הכנסה, הוכרעה בהלכה הפסוקה (ראה דב"ע נב/176-04 המוסד לביטוח לאומי - סנא, פד"ע כה' 293; דב"ע נב/176-04 המוסד לביטוח לאומי - דאדון, לא פורסם, וכן בדיון נה/101-04 ויקי שמיע נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם). 8. באותו דיון נקבע כי - "המבחן העיקרי בסוגית השימוש ברכב הינו, הפקת טובת הנאה מהשימוש ברכב. החזקה היא, כי מי שמשתמש ברכב באופן קבוע מפיק משימוש זה טובת הנאה. המוסד אינו חייב להוכיח את מהותה של טובת ההנאה של כל מבוטח. ... החוק והתקנות יוצרים חזקה, כי מי שמחזיק ו/או משתמש ברכב מפיק ממנו 'טובת הנאה', ואינו זקוק לקיצבת הבטחת הכנסה הצנועה המבטיחה רמת קיום מינימלית". 9. הלכה זו נפסקה גם בדב"ע נב/176-04 המוסד לביטוח לאומי נ' סעדה סנא פד"ע כה' 213, וכן בדב"ע נו/209-04 המוסד לביטוח לאומי נ' עזירי אחמד, טרם פורסם, ניתן ביום 19.5.97. 10. על יסוד כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה. התביעה - נדחית. אין צו להוצאות. רכבמשפט תעבורההבטחת הכנסהרישיון נהיגה