פסק דין השופט א' ריבלין: אדם נפגע בתאונת דרכים. פגיעה זו מזכה אותו, לבד מן הפיצויים המשתלמים לו מטעם המשתמש ברכב, גם בתגמולים מאת המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד). המוסד תובע פיצוי מן המזיק בגין התגמולים ששילם לנפגע ובגין התגמולים שהוא עתיד לשלם לו. מהו המועד ממנו והלאה נמנית תקופת ההתיישנות של תביעת המוסד? שאלה זו ניצבת במוקד הערעור. העובדות 1. ביום 4.4.89 נפגע הניזוק בתאונת דרכים (להלן: התאונה). ביום 28.9.89 הוא פנה אל המוסד בדרישה לקבל גמלת נכות. קודם לכן פנה למוסד בתביעה לקבל דמי פגיעה בגין התקופה בה נעדר מעבודתו בעקבות התאונה; מאוחר יותר פנה למוסד בתביעה לקבלת קצבת שירותים מיוחדים וקצבת ניידות. ביום 31.7.1996 תבע המוסד, בבית המשפט המחוזי, מאת המזיק, ומאת מבטחו, את הסכומים ששילם לנפגע ואת הסכומים אותם הוא אמור לשלם לו בעקבות התאונה. בית המשפט המחוזי דחה את התובענה מחמת שהתיישנה. המוסד, כך פסק בית המשפט המחוזי, "נמצא בנעלי הנפגע מכל הבחינות העקרוניות הלכה למעשה וגם מבחינת מועד ההתיישנות". כיוון שעילתו של הנפגע עצמו לתבוע את נזקיו קמה כבר במועד התאונה, דהיינו, ביום, 4.4.89 - כך קבע בית המשפט המחוזי - וכיוון שתביעת המוסד, כנגד המזיק, הוגשה לבית המשפט רק ביום 31.7.96, חלפו למעלה משבע שנים והתביעה התיישנה. כנגד קביעה זו מופנה הערעור. הטענות בערעור 2. המערער, המוסד, סבור כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מן היום בו שולמו לנפגע, בפועל, גמלאות או, לחילופין, מן היום בו הוכרה זכותו לקבל גמלאות מאת המוסד. לדעתו, קביעת בית המשפט כי מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום בו נפגע הניזוק בתאונה - היא קביעה מוטעה. תביעתו של המוסד, מן המזיק, להשבת הגמלאות ששלם לנפגע, היא תביעה עצמאית, כך סבור המערער. לשיטתו, אין המוסד בא "בנעלי הנפגע" בתביעתו כנגד המזיק, ואפילו תאמרו כי כך הדבר - אין בסוברוגציה זו כדי להעמיד את המוסד בנעלי הניזוק לעניין תקופת ההתיישנות. זכות הסוברוגציה של המוסד משפיעה על שיעור הסכומים שהמוסד רשאי לגבות מן המזיק, אך אין בה, לשיטתו, כדי להשפיע בהכרח על המועד בו יחל מרוץ ההתיישנות. לעניין זה - יש לראות, לשיטתו, בתביעת המוסד תביעה עצמאית, בדומה לתביעות השיפוי המוגשות במסגרת חוקי תגמולים אחרים. את דין ההתיישנות יש, לדעת המוסד, לפרש על דרך הצמצום לבל יווצר מצב בו ינוכה סכום הגמלאות המשתלמות לניזוק על ידי המוסד, מן הפיצויים המשתלמים לו מטעם המזיק, אך ישאר באמתחתו של המזיק - בשל שהתיישנה תביעת המוסד נגדו. לחילופין, טוען המוסד, כי במקרה זה החל מרוץ ההתיישנות במועד מאוחר יותר. מכוח הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות (להלן: חוק ההתיישנות). כל עוד לא פנה הנפגע, אל המוסד, בתביעה לקבלת גמלת נכות - לא יכול היה המוסד לדעת - לטענתו - את העובדות המהוות את עילת התביעה ואת העובדות המקימות את זכות השיבוב - לאמור - חובתו לשאת בתשלום הגמלאות לניזוק. כיוון שכך, תתחיל תקופת ההתיישנות רק ביום בו נודעו לו למוסד עובדות אלה. המשיבים, מבטחי המזיק, טוענים, לעומתו, כי יש למנות את המועד בו מתחילה תקופת ההתיישנות מן היום בו נפגע הניזוק. כיוון שכך, התיישנה תביעת המוסד, לטענתם, עוד ביום 4.4.96. זכותו של המוסד לפיצוי בגין התגמולים שהוא משלם לנפגע הוגדרה מימים ימימה, כך סבורים המשיבים, כזכות של "סוברוגציה". המוסד בא בנעלי הנפגע, וכל הטענות העומדות למזיק כלפי הנפגע, ובכללן טענת ההתיישנות, עומדות לו גם כלפי המוסד. "הסוברוגציה החלקית" לה טוען המוסד, אינה אלא יצור כלאיים משפטי שאין לו רגליים - כך להשקפת המשיבים. לשיטתם, אין לדרוש מן המזיק, גם מן הטעם המעשי, כי יהא נתון, במשך תקופת זמן בלתי מוגבלת, לסיכון שתוגש נגדו תביעת שיבוב מטעם המוסד. לעניין הטענה החלופית, כי המוסד לא יכול היה לדעת, בתוך תקופת ההתיישנות, את העובדות המקימות את זכות השיבוב, טוענים המשיבים כי כבר ביום 19.5.89, מועד הגשת התביעה לקבלת דמי פגיעה, שהוא מועד מוקדם יותר ממועד הגשת התביעה לגמלת נכות, ידע המוסד על דבר התאונה ועל דבר הגשת תביעתו של הנפגע כנגד המוסד. גם ממועד זה ואילך - כך סבורים המשיבים - חלפה תקופת ההתיישנות. המסגרת הנורמטיבית 3. זכותו של המוסד לקבל פיצוי על הגמלה ששילם ועל הגמלה שעתיד הוא לשלם לנפגעים המבוטחים בו נקבעה לראשונה בהוראת סעיף 70 לחוק הביטוח הלאומי תשי"ז1957-. בינתיים הומרה הוראה זו בהוראת סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשכ"ח1968- ומאוחר יותר בהוראת סעיף 328 בנוסח החוק מתשנ"ה1995-. הוראה זו מקנה למוסד את הזכות לחזור "לצד שלישי החייב לשלם פיצויים לנפגע" - וזו לשונה: "(א) היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975-, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה וכן פיצוי על סכום שהמעביד החזיר למוסד לפי סעיף 94". זכות תביעה זו פורשה בפסיקה כזכות שבתחלוף. והתוצאה: זכותו של הניזוק כלפי המזיק גודרת את זכותו של המוסד לביטוח לאומי להשבה. הוא לא יוכל להיפרע מן המזיק מעבר לחבותו של המזיק כלפי הניזוק. עמד על כך השופט ת' אור בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד וערעור שכנגד, פ"ד נא(2) 749: "מקובל לראות בזכות זו של המוסד כלפי המזיק זכות סוברוגציה (א' ברק "פיצויים" דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית [30], בעמ' 649; ע"א 61/55, 62, 64 מגן צ'טווד בע"מ נ' גרוסברג ואח' וערעורים נגדיים [9], בעמ' 195). ממיון זה נובעות מסקנות נורמטיביות שונות. עולה ממנו, כי על המוסד להוכיח, בגדר תביעת השיפוי שלו, גם את זכותו של הניזוק בנזיקין כלפי המזיק (קציר, בספרו הנ"ל [29], בעמ' 939). תוצאה נוספת של מיון זה היא, שזכותו של הניזוק כלפי המזיק גודרת את זכותו של המוסד לביטוח לאומי. הוא לא יוכל להיפרע מן המזיק מעבר לחבותו של המזיק כלפי הניזוק (ראו קציר [29], בעמ' 850-849). באופן דומה, טענות הגנה שיש למזיק כלפי הניזוק עומדות לו גם נגד המוסד (ברק, בחיבורו הנ"ל [30], בעמ' 651). ואכן כבר בפרשת מגן צטווד (ע"א 61/55, 62, 64 מגן צטווד בע"מ נ' גרוסברג ואח' וערעורים נגדיים, פ"ד י' 190). נפסק כי "כל הסעיף 70 [היום 328] קובע את העקרון של subrogation" (שם בעמ' 195). "אין [למוסד] - כך נפסק בעניין אחר - אלא מה שהיה לתלויים בניזק" (ע"א 62/60 המוסד לביטוח לאומי נגד התחנה המרכזית לשיכון ובנין בע"מ, ואח', פ"ד יד, 1115, 1117) ולפיכך, "אם תובע המוסד פיצוי, את זכותו של הניזק - המבוטח הוא תובע" (ע"א 166/59 משה אפריאט ואח' נ' היועץ המשפטי וערעור נגדי, פ"ד טו 1134, 1144). "הלכה פסוקה היא" - כך חזר וקבע בית משפט זה - "כי משמעותו הממשית של סעיף 150(א) לחוק [היום סעיף 328(א)] היא יצירת סוברוגציה לטובת המוסד לגבי הגימלה ששילם או שהוא עתיד לשלם לניזק או לתלויים בו" (ע"א 295/69 שמעון שושון ואח' נ' החברה לעבודות חוץ ונמלים בע"מ, פ"ד כג(2) 357, 359). 4. על נפקותו של התחלוף עמדו בתי המשפט בשורה של החלטות: "מבחינת מהות זכותו של המוסד הריהי זכותו של הניזוק עצמו, אשר המוסד נכנס לנעליו" (ע"א 709/80, פרלמן ואח' נ' לוזון וערעור שכנגד, פ"ד לו (4) 273, 278). אשר על כן, "טענות הגנה שיש למזיק כלפי הניזוק עומדות לו גם נגד המוסד" (ע"א 6881/95, 5557, סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד ואח' וערעור שכנגד, פ"ד נא(2) 724, 749). לפיכך, הגנת דיונית העומדת למזיק והיא מכוונת כנגד הזכות, כגון התיישנות, תעמוד למזיק גם נגד המוסד לביטוח לאומי - זאת להבדיל מהגנה דיונית המכוונת כנגד בעל הזכות, שאז נראה כי הזכות עוברת כשהיא משוחררת מאותה הגנה אישית. (א' ברק, "פיצויים", דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (מהדורה שניה בעריכת ג' טדסקי, תשל"ז) 651). יצויין כי התייחסות מפורשת, אף כי בדרך אגב, באשר למניין תקופת ההתיישנות בתביעת המוסד, מצאה ביטוי עוד בפרשת מגן צטווד שם נפסק כי "מעביד שאינו חייב בתשלום נזקים, הן בגלל התיישנות, הן בגלל הסכם בינו ובין העובד, יש ספק רב בכך, אם חובת הפיצוי לפי סעיף 70(א) חלה על מעביד כזה" וכן: "גם מבחינת ההגיון אין לגרוס שמעביד, שחובתו לשלם נזקים לפי פקודת הנזיקים מתיישנת כעבור שנתיים, יהיה צפוי לתביעה לפי סעיף 70(א) ללא הגבלת זמן, אף כי חובתו גם היא מבוססת על חובתו לפי פקודת הנזיקים" (שם בעמ' 194). מן המקובץ עולה כי זכותו של המוסד היא זכות שבתחלוף וכי הגנת התיישנות העומדת למזיק כנגד הניזק תעמוד לו, לכאורה, גם כנגד המוסד. מסקנה זו אינה מקובלת על המוסד. 5. המוסד מבקש ללמוד גזירה שווה, על תוקפה של טענת ההתיישנות המופנית כנגדו, מהסדרים דומים הקיימים בחוקי תגמולים אחרים (להלן: חוקי התגמולים) ובהם חוק משפחות חיילים שנספו בתאונה (תגמולים ושיקום), תש"י1950- (להלן: חוק משפחות חיילים) וחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט1959- (להלן: חוק הנכים). זכות השיפוי של המדינה לפי חוק הנכים ולפי חוק משפחות חיילים תוארה בפסיקתו של בית משפט זה כזכות עצמאית ולא כזכות תחלוף (סוברוגציה) (ע"א 166/59 הנ"ל, ע"א 340/86 מדינת ישראל נ' כדורי, פ"ד מג(4) 195, 198) ע"א 75/87 אחמד נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 277; רע"א 1193/90 מדינת ישראל נ' הפול - חברות הביטוח הישראליות בע"מ, פ"ד מה(4) 230, 299. לשיטתו של המוסד, אם שם תובעת המדינה בעילה עצמאית של שיפוי, ולא מכוח זכות של תחלוף, ולפיכך "כל תשלום ששילמה המדינה מוליד עילת שיפוי חדשה הניתנת לביצוע על ידי תביעה חדשה, וממילא אין מונים את תקופת ההתיישנות לגביה אלא למן אותו תשלום" (ע"א 166/59 הנ"ל), כך גם כאן. אשר על כן לשיטתו, תביעתו שלו, אף היא תביעת שיפוי עצמאית, ואין היא נתונה לתקופת ההתיישנות הגודרת את תביעת הניזוק כלפי המזיק. 6. ולא היא: ס' 21 לחוק משפחות חיילים קובע בסעיפים קטנים (1) ו-(2) שבו כי "מותר לנקוט בצעדים משפטיים, כדי לזכות בתשלומים לפי חוק זה וכן בפיצויים לפי החוק האחר, אך לא ייגבו תשלומים לפי חוק זה ופיצויים לפי החוק האחר באחד" וכי במקרה בו "שולמו לבן-משפחה או בעדו תשלומים לפי חוק זה, זכאית המדינה להיות מפיצה בעד תשלומים אלה או בעד כל תשלום אחר שהיא עשויה לחוב בו מכוח חוק זה, מידי האדם שעליו מוטלת החובה, לשלם פיצויים לפי החוק האחר, עד לסכום אותם הפיצויים..." הוראה דומה קיימת בסעיף 36 לחוק הנכים. בפרשת אפריאט (ע"א 166/59 הנ"ל) הדגיש בית המשפט העליון "שלא הרי סעיף 21 [לחוק משפחות חיילים] כהרי סעיף 70 [סעיף 328 וחוק הביטוח הלאומי], ובעוד שהמוסד לביטוח לאומי תובע על פי העברת זכויות הניזק, תובעת המדינה בעילה של שיפוי" (שם בעמ' 1144).הפיצויים המשתלמים לפי חוק אחר, שאינו אחד מחוקי התגמולים, כך הבהיר בית המשפט באותה פרשה, אינם באים להשלים את התגמולים, כדרך שהם משלימים את הגימלאות הנפרעות בהתאם לחוק הביטוח הלאומי; מי שמגיעים לו תשלומים לפי חוקים אלה, וגם פיצויים לפי חוק אחר לא יגבה פיצויים לפי החוק האחר ותשלומים לפי חוקי התגמולים הללו כאחד. במילים אחרות: התביעה לפי חוקים אלה היא תביעה אלטרנטיבית, המוציאה מפניה תביעה לפי חוק אחר. התביעה לפי חוק הביטוח הלאומי, לעומת זאת, היא תביעה קונקרטית. שוני זה מצדיק התייחסות שונה לזכות השיבוב של המוסד ולזכות השיבוב האמורה של המדינה. התביעה שעומדת לניזוק כלפי המוסד אינה תביעה אלטרנטיבית ואין היא מוציאה מפניה את זכות התביעה שלו כנגד המזיק. ומשבא המוסד לתבוע שיפוי הוא בא בנעלי הניזוק שתביעתו שרירה וקיימת. לעומת זאת: מקום בו פרעה המדינה את התשלומים לנפגע או לבן משפחה על פי חוק משפחות חיילים או חוק הנכים שוב אין זכותו של הנפגע כלפי המזיק עוברת אליה, שהרי זכות זו פקעה כאשר גבה הנפגע (או גבו בני משפחתו) מן המדינה. עקב הפרעון קמה למדינה, לפיכך, לא זכות תחלוף כי אם זכות שיפוי עצמאית ואין היא באה בנעליו של הנפגע. 7. אכן, שוני זה איבד מעט מעוקצו אף כי לא מטעמו: בע"א 1162/96 וייס נ' מאק, (פ"ד נג(2) 79) נדונה הוראת סעיף 36(א)(5) - לחוק הנכים המאפשרת לנכה - בתנאים מסויימים - להשיב למדינה את התשלומים שגבה ממנה. השבה זו פותחת בפניו את הדרך לממש את תביעתו כלפי המזיק ולגבות ממנו, פיצויים על מלוא הנזק. הוראה זו פורשה בדרך המקלה עם הנכה. בית המשפט הבחין שם בין ניהול התביעה לבין גביית הפיצויים. הנכה זכאי לנקוט בצעדים משפטים כדי לתבוע בשתי העילות, אך נמנע ממנו לגבות בפועל פיצויים על פי שתי העילות. "התוצאה המשפטית היא, כי מעמדו של הנכה - הזכאי, מלכתחילה, להגיש את שתי התביעות - אינו משתנה עם קבלת התגמולים. כלומר, אם הגיש מלכתחילה, שתי תביעות, הוא רשאי להמשיך ולנהל את תביעת הנזיקין נגד המזיק עד לסיומה; אם תחילה פנה לקבלת תגמולים, הוא עדיין רשאי לפתוח בתביעה נגד המזיק ולנהלה עד לסיומה, מה שנמנע ממנו - עד למילויין של דרישות סעיף 36(א)(5) לחוק - הוא קבלת פיצויים כלשהם מאת המזיק" (שם בפסקה 13). גם פרשנות זו אינה מבטלת את השוני שבין הסדר התגמולים הקבוע בחוק הביטוח הלאומי לבין ההסדר המצוי בחוקי התגמולים. הנה כי כן, אין ללמוד מהוראת חוקי התגמולים על הוראות חוק הביטוח הלאומי ומכל מקום אין בהם כדי לתמוך בהנחה שתביעת המוסד היא תביעה עצמאית. אם היה מקום ללמוד גזירה שווה בין אלה לבין זה יתכן וראוי היה לגזור את מעמדה של המדינה במסגרת חוקי התגמולים על פי מעמדו של המוסד לפי חוק הביטוח הלאומי ולראות גם בתביעתה תביעת תחלוף. ואכן האפשרות הזו עלתה בפסיקת בית המשפט, מפי השופט י' אנגלרד, בפרשת וייס הנ"ל (שם, בעמ' 87). 8. זכות החזרה של המוסד לביטוח לאומי היא, איפוא, זכות של תחלוף. אכן, בקביעה זו לבדה אין כדי ליתן מענה לכל השאלות הכרוכות בנפקותו של הסיווג הזה. העובדה שהמוסד בא בנעלי הנפגע אינה יוצרת זהות בין השניים. זכות הסוברוגציה שיוצר הדין בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, אינה זהה בהכרח לזו הנתונה למיטיב אחר מכוח חוק אחר (השוו הוראת סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א1981-; או הוראת סעיף 2 לחוק לתיקון דיני הנזיקין (הטבת נזקי גוף תשכ"ד1964-)). המוסד יכול לתבוע פיצוי בגין גמלאות שעתיד הוא לשלם לניזוק. זכות השיפוי של המוסד צומצמה, במעשי חקיקה שונים. ראשית לכל, נשללה זכותו של המוסד לתבוע שיפוי ממעבידו של הנפגע בשל הוראת סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). המעביד על פי הוראה זו פטור מתביעת שיפוי של המוסד. במקרים אחרים נדרש המוסד, על פי חוק, לוותר על השבת חלק מן הגמלאות מקום בו הן עולות על 75% מכלל שיעור הפיצויים שעשויים להיפסק לניזוק (סעיף 330) לחוק הביטוח הלאומי). אולם חריגים אלה, הם חריגים מיוחדים ומפורשים שהגיונם חורג מהסדר הסוברוגציה. אין, לעומת זאת, בדין, הוראה חריגה לעניין ההתיישנות, והתוצאה הרגילה המתבקשת מקיומה של הסוברוגציה, יוצרת זיקה וזהות במקרה זה בין טענת ההתיישנות העומדת למזיק כנגד הניזק, לבין הזכות העומדת לו, למזיק, בעניין זה, כנגד המוסד (פרשת מגן צטווד הנ"ל בעמ' 194). בהיות טענת ההתיישנות טענה המופנית כאמור, כנגד הזכות, ולא כלפי בעל הזכות תעמוד היא כלפי המוסד כמו כלפי הניזוק. בהעדר הוראת חוק מפורשת אין להרחיב את גדריה של זכות החזרה המוענקת למוסד אל מעבר לממדיה הטבעיים. כיוון שכך, לא מועילה למוסד גם הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות תשי"ח1957-. הוראה זו מורה כי "אם נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה" כיוון שידיעתו של הניזוק היא ידיעת המוסד, הרי שגם לאור הוראת סעיף 8 הנ"ל חלה התיישנות. כיוון שכך יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד התאונה. התוצאה היא שתביעתו של המוסד התיישנה ואין הוא רשאי לחזור על המזיק. ברגיל, תוצאה זו אינה מקפחת את המוסד שהרי הוראת סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי מעמידה למוסד טענת שיהוי כנגד נפגע התובע ממנו גמלאות לאחר שחלפו 12 חודשים מהיום בו נוצרה עילת התביעה. אכן, למוסד שיקול דעת המאפשר לו להיענות לתביעת הנפגע אף מעבר לתקופה זו אולם פרק הזמן המקוצר מבטיח, בדרך כלל, כי די בתקופת ההתיישנות הכללית, שהיא תקופה ארוכה יותר, כדי למנוע פגיעה בעניינו של המוסד. זאת ועוד זאת: סעיף 328(ב) לחוק מחייב את הזכאי לגימלה להושיט למוסד כל עזרה, כדי לסייע למוסד במימוש זכויותיו כנגד צד שלישי ואם לא עשה כן רשאי המוסד לשלול ממנו את הזכות לגמלה. על פי חוק יש גם ליתן למוסד הודעה על הגשת תביעה, מטעם הזכאי לגמלה, כנגד הצד השלישי, ועל כל אלה נוסף ההיתר שניתן למוסד, בסעיף 329 לחוק, לזקוף לחובת הזכאי לגמלה סכומים מסוימים מחשבון הפיצויים, שקיבל מצד שלישי. התוצאה היא שדין הערעור להידחות. המערער ישא בהוצאות המשפט וכן בשכר טרחת עורך-דין בסכום של 10,000 ש"ח למשיבים 1 + 2 וסכום נוסף של 10,000 ש"ח למשיבים 3 + 4. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט ת' אור: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין. שאלות משפטיותביטוח לאומיהתיישנות