פסק דין 1. הוריו של התובע הגישו ביום 16.8.98 תביעה למוסד לביטוח לאומי לתשלום גמלת ילד נכה בגינו. התביעה אושרה. שיעור הגימלה נקבע ל-100%, בתחולה החל מ-1.8.97. 2. בהליך זה עותר התובע לתשלום הגימלה בדיעבד, מיום לידתו, זאת הואיל ועל פי הנטען הוא אינו מתפקד כלל ועיקר מיום לידתו ממש, לא חל כל שינוי במצבו, והוריו נושאים בנטל הטיפול, ההשגחה והוצאות הכרוכות בטיפול בו. לכתב התביעה צורף אישור רופאת ילדים, ד"ר גלצר מיום 7.1.99 ועל פיה סובל התובע, שהוא בן 13 מ: "D + ADI + PSYCHOMOTOR RETARDATION", מלידה. הוא לומד בכתה מיוחדת וזקוק להשגחה צמודה. 3. בכתב ההגנה נטען כי כדין אושרה התביעה לגימלת ילד נכה, שהוגשה ב-16.8.98 החל מ-1.8.97 בלבד, זאת בהסתמך על הוראת תקנה 6 לתקנות הביטוח הלאומי (דמי מחיה, עזרה ללימודים וסידורים לילד נכה), התשנ"ח - 1998. (להלן: "התקנות"). 4. בדיון המוקדם שקויים הוסיף ב"כ התובע כי אבי הילד הוכר כנכה 100% (בגין מחלת ניוון שרירים ומצב נפשי) ואמו עובדת בשתי עבודות. על פי הנטען - הם לא היו מודעים לזכותו של הילד. ב"כ התובע טען לבטלותה של התקנה, הגורמת לכך שמחדל של הורה יפגע בזכויות הילד. בנוסף נטען כי התקנה היא בעייתית לאור ההתייחסות השונה שלה לילדים הנכים - כל נכה לסוגו. ב"כ התובע הוסיף כי יש לאפשר לתובע להכנס למדרג השלישי הקבוע בתקנות, דהיינו - הכרה בדיעבד ל-48 חודשים. 5. בהתאם למוסכם הגישו ב"כ הצדדים טיעוניהם בכתב, ללא צורך בשמיעת ראיות. נוכח עמדת ב"כ המוסד, הואיל והתביעה הוכרה בדיעבד לשנה אחת בלבד על פי תקנה 6 לתקנות, הרי שככל שתתקבל טענתו של ב"כ התובע באשר לתוקפה של תקנה 6, על המוסד יהא לבדוק לגופה את התביעה הרטרואקטיבית. 6. ב"כ התובע ניתח וביקש לאבחן בסיכומיו את פסק דינו של בית הדין הארצי בדב"ע נה/198-0 נעים עמרי ואח' נ' המוסד, תקדין ארצי כרך 96(2), עמ' 364, אשר דן בתקנה המקבילה בתקנות תש"מ - 1980, ועל פיה הגימלה לפי תקנות אלו תשולם רק בעד התקופה המתחילה באחד בחודש שבו הוגשה התביעה לגימלה. בנוסחה הקודם של התקנה לא ניתן כלל למוסד לאשר גימלה באופן רטרואקטיבי לתקופה כלשהי הקודמת לאחד בחודש שבו הוגשה התביעה לגימלה . באותה פרשה (נעים) נדחתה הטענה כי התקנה אינה עומדת במבחן הסבירות ועל כן היא בטלה. לטענת ב"כ התובע - הרציונל שעמד בבסיס קביעתו של בית הדין הארצי, כפי שב"כ התובע רואה אותו, קרי: כי הגימלה נועדה לתשלום שוטף להורי ילד נכה ולא ככיסוי עבור הוצאות שהוציאו הורי הילד בעבר, אינו עומד עוד נוכח תקנה 6 לתקנות החדשות, שעל פיה כן משולמת גימלה בדיעבד, לתקופה שעד 12 חודשים שבתכוף לפני הגשת התביעה. בנוסף - לטענת ב"כ התובע, הרציונל השני, כי קיים קושי בבדיקת התביעה לגבי המצב בעבר, אינו יכול לעמוד כטעם הפסק, שכן באותה פרשה (נעים) דובר על ילד עיוור מלידה, שספק אם היה ניתן להניח באופן סביר כי היו שינויים במצבו. 7. לאחר פסק-הדין המנחה בענין נעים הנ"ל, שב בית הדין הארצי ונדרש לסבירותה של תקנה 6 (א) לתקנות הקודמות, תקנות תש"מ - 1980 , ועל פיה לא ניתן היה לאשר כלל תשלום בדיעבד בגין גמלת ילד נכה. (עב"ל 246/97 משה ורבקה מוסקל נ' המוסד תקדין ארצי, כרך 2000 (1) תש"ס-תשס"א, עמ' 104). באותו ענין הבהיר בית הדין הארצי, בפסק דינו של כב' השופט פליטמן (בהקשר לטענה שהועלתה באשר לחוק ההתיישנות), כי הזכאות לתשלום הגימלה אינה של הילד הנכה. גימלת הילד הנכה משתלמת לפי סעיף 222 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק") "בעד ילדו הנכה של מבוטח...." דהיינו, הזכות להגשת התביעה "בעד" הילד הנכה הינה להורה המבוטח, שהילד נמצא עימו, והגימלה "תשולם לידי ההורה שהילד הנכה נמצא עימו" (תקנה 5 (ב) לתקנות). 8. מכאן, שאין לדבר מבחינה משפטית, בפגיעה בזכות מוקנית של הקטין עצמו - בשל מחדלי הוריו (אמנם - שלא מדעת), אלא מדובר בזכות המוקנת להורים המבוטחים, בגין ילדם, בכפוף לתנאים ולסייגים שנקבעו בחוק ובתקנות מכוחו. 9. בענין מוסקל שב ואישר בית הדין הארצי את סבירותה של תקנה 6 (א) וזאת הן מן הטעם שהגמלה נועדה לתשלום שוטף להורי הילד הנכה וכן לבטא את המצב כי עקב השינויים התכופים יותר האפשריים במצב בריאותו של הילד יש קושי בבדיקת התביעה לגבי מצב שבעבר, אם בכלל. 10. תקנה 6 (א) לתקנות בנוסח החדש באה להרחיב ולקבוע תקופות שבעדן תשתלם גימלה בדיעבד, וזאת על פי נכותו של הילד, כדלקמן: 6 חודשים (לגבי ילד עם ליקוי מיוחד), 12 חודשים (לגבי ילד התלוי בעזרת הזולת או הזקוק להשגחה מתמדת, כמו בעניינו של התובע), ותקופה של 48 חודשים לגבי ילד נכה שלא כאמור לעיל. 11. אין לומר כי תקנה זו, בנוסחה המרחיב והמקל לעומת התקנה בנוסחה הקודם, אשר לא איפשרה תשלום רטרואקטיבי כלל, היא זו דוקא שתיפסל בשל חוסר סבירות, בה בשעה שסבירותה של התקנה המחמירה יותר נדונה לגופה ובית הדין הארצי, ביותר מהזדמנות אחת, קבע כי אין היא חורגת מגדר הסבירות ומגדר החוק המסמיך. 12. מסקנה זו מתיישבת גם עם כללי היסוד המנחים שהותוו מראשית הפסיקה בנוגע לשיהוי בהגשת תביעה למוסד לביטוח לאומי ועל פיהם, קופת המוסד לא נועדה לשמש "קופת חסכון" לצבירת קצבאות שנועדו לצריכה שוטפת ומיידית לקיום, וכן עם העקרון, שהמוסד לא יוכל לכלכל את צעדיו בלי מערכת חישובים ותחזיות מושתתים על יסודות אקטואריים. "צריך שיהא תחום זמן סביר ומוגבל לכל "סיכון" (אם לנקוט לשון הביטוח המסחרי) המוטל על המוסד, ומה עוד שהמדובר במערכת מורכבת ובקנה מידה כלל- ארצי". (דב"ע מד/128-0 המוסד נ' חיה המר פד"ע טז 278,280). ביטוח סוציאלי, מעצם טיבו ומהותו, מחייב שזכותו של המבוטח תמומש מהר ככל האפשר. כשם שנדרש מהמוסד שיפעל במהירות סבירה למתן הגמלה המגעת, כן מצופה מהמבוטח שלא יתמהמה למימוש זכותו. למעבר הזמן משקל סגולי משלו המחייב דחיפות ושקידה ככל שמדובר במועד הפניה למוסד, בבירור הנתונים והפרטים הדרושים למתן הגמלה, בתהליך קבלת החלטה - כולל בדיקות והפעלת שיקול הדעת. (דב"ע לח/95-0 המוסד נ' יצחק בר פד"ע י 247; דב"ע נא/31-0 המוסד נ' אהרון ציון פד"ע כג 367). מימושה של הזכות, ראשיתה בהגשת תביעה למוסד, ובהעדר תביעה - לא קמה זכות. (דב"ע מה/66-0 שלמה בראלי נ' המוסד פד"ע טז 404; דב"ע לח/95-0 המוסד נ' יצחק בר פד"ע י 247). יש לשוב ולזכור כי הזכות הינה זכותם של ההורים המבוטחים (בעד ילדם הנכה), ולא זכותו של הילד. 13. לפיכך - נדחית הטענה בדבר בטלותה של תקנה 6 (א) לתקנות. משכך והואיל וההחלטה בעניינו של התובע וקביעת זכאותו על פי התקנות נעשתה כמי ש"תלוי בעזרת הזולת או הזקוק להשגחה מתמדת" כעולה גם מהאישור הרפואי שצורף לכתב התביעה ("זקוק להשגחה צמודה"), הרי שכדין התקבלה החלטת המוסד נשוא תביעה זו. 14. סוף דבר: התביעה נדחית. כמקובל בהליכים שעניינם ביטחון סוציאלי - אין צו להוצאות, על אף דחיית התביעה. קטיניםנכותילד נכה / פעוט נכהרטרואקטיביותביטוח לאומי