פסק דין 1. התובע הגיש תביעה לקיצבת שאירים למוסד לביטוח לאומי, בגין פטירת אשתו, הגב' ריקל שטיפנהולץ. תביעתו נדחתה על ידי המוסד מן הטעם שהכנסותיו (מקצבת זיקנה ופנסיה) עולות על ההכנסה המותרת, נכון למועד הדחייה (3,409 ש"ח). (החלטת פקיד התביעות מיום 9.2.99 צורפה כנספח 2 לכתב התביעה). על כך הוגשה התביעה לבית הדין. 2. בכתב התביעה נטען כי התקנות שעל פיהן נדחתה תביעתו אינן שוויוניות ואינן צודקות, מאחר והן מפלות בין גברים לנשים, ובהתאם לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עליהן לעבור מן העולם. התובע פנה בענין זה אף למנכ"ל המוסד, לשר העבודה והרווחה, בהעתק גם ליועץ המשפטי לממשלה . (נספחים לכתב התביעה). 3. בכתב ההגנה נטען כי מאחר והתובע אינו עונה על הגדרת "אלמן" כאמור בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995, (להלן: "החוק"), אין הוא נמנה על שאירי המנוחה ואין הוא זכאי לקיצבת שאירים כאמור בסעיף 252 לחוק. עוד נאמר בכתב ההגנה כי החוק עצמו - ולא התקנות לפיו - מבחין במכוון בין "אלמנה" ל- "אלמן" וחרף אי השוויוניות בהגדרה אין המוסד יכול ליתן גימלה אלא על פי החוק, ולפיכך נכון פעל המוסד בדחותו את התביעה. בנוסף נטען כי סעיף 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מורה על שמירת דינים, ולפיו גוברת הוראת החוק (חוק הביטוח הלאומי) שהיתה קיימת ערב תחולתו של חוק היסוד. 4. בדיון המקדמי שקויים הוסיפה ב"כ המוסד וטענה כי האבחנה הקבועה בחוק בין "אלמן" ל "אלמנה" יסודה היה במציאות החברתית לפיה מי שתלוי בכלכלתו בבן הזוג הוא האישה ולא להיפך. בהתאם לכך נקבעה גם ההבחנה בגילאים לעניין תשלום דמי הביטוח. ב"כ המוסד הוסיפה כי מן המפורסמות שגימלאות הביטוח הלאומי מבוססות בעיקר על תשלום דמי ביטוח ובעוד שהגברים משלמים את דמי הביטוח מגיל 18 ועד הגיל המזכה בקצבת זקנה, הרי רוב הנשים הנשואות משלמות את דמי הביטוח בתקופת עבודתן בלבד שהיא קצרה בהרבה מתקופת העבודה של הגברים. לכן, יש כביכול, "הצדקה" שמכוח הגברים יוענקו יותר זכויות מאשר מכח הנשים. אלמן מקבל קצבה מכח האשה שנפטרה בעוד אלמנה מכח הבעל שנפטר, ולכן בעוד שהזכויות הניתנות לנשים הינן זכויות מלאות בעד תקופת אכשרה קצרה ובנסיבות מסויימות אף פטור מתקופת אכשרה, אין מוענקת מכוחן זכות שווה. לשון אחר - הנשים "משלמות" פחות (דמי ביטוח) ולכן יכולות להעניק פחות זכויות שמקורן בביטוח שלהן עצמן. ב"כ המוסד מסכימה כי אכן יש אי -שוויון בחוק בנוגע לקביעת הזכאות. יחד עם זאת הזכירה ב"כ המוסד כי יש גם אי שוויון בתקופות הביטוח וגם בגיל הפרישה, כאשר נשים יכולות לפרוש בגיל 60 והגברים בגיל 65, דהיינו, יש אי שיוויון אך זאת באספקטים שונים של החוק. ב"כ המוסד מסכימה כי אכן מדובר במצב שבנוי על היסטוריה שכבר שונתה, וכי המצב התעסוקתי היום יתכן ומצדיק שינוי פני החוק, אך כל עוד זה אינו כך, אנו מחוייבים לחוק במתכונתו. ב"כ המוסד חזרה והזכירה את הוראת סעיף 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, סעיף שמירת הדינים שהיו קיימים ערב תחולתו של חוק היסוד, ולרבות הוראת הסעיף נשוא תיק זה. 5. בנו של התובע קרא לבית הדין להתערב כך שרשויות החקיקה יביאו לשינוי המצב החוקי הקיים, אשר אינו שוויוני. לטענתו, בית המשפט מוסמך מכח חוקי היסוד לפרש ואף להגביל תחולתם של חוקים ישנים. עוד הוסיף, כי במקרה הספציפי מדובר על אשה שעבדה כל חייה, מאז עלייתה ארצה בשנת 1950 ועד גיל 75. בנוסף טען כי המציאות מוכיחה כי בגיל צעיר האישה תלוייה בגבר לפרנסה, אך בגיל מבוגר ההיפך הוא הנכון; אדם שכל חייו היה רגיל לעבוד בחוץ מגיע לגיל זקנה ואינו מסוגל לשרת את עצמו. 6. הואיל והעובדות הדרושות להכרעה בתיק אינן שנויות במחלוקת, אלא השאלה היא שאלת החוק ופרשנותו - לא קויים דיון להוכחות. 7. פרק יא' לחוק עוסק בביטוח זקנה וביטוח שאירים. סעיף 252 לחוק, הדן בגמלת שאירים, קובע כי נפטר מבוטח, ישלם המוסד מענק לפי הוראות סעיף 255 או קצבת שאירים חודשית, בשיעורים שונים הקבועים בסעיף, וזאת ל"אלמנה" או ל"אלמן". (בהתאם להיותם עם ילדים או בלעדיהם, ומבחן גיל). "אלמנה" ו- "אלמן" לצורך סעיף 252 מוגדרים בסעיף ההגדרות בפרק זה לחוק, סעיף 238, כדלקמן: "אלמנה" - מי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו, להוציא - (1) מי שהיתה אשתו פחות משנה, ואם היא בת 55 שנים ומעלה - פחות מחצי שנה, ולא ילדה לו ילד; (2) מי שבחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח היתה נפרדת ממנו שלוש שנים לפחות ובכללן 12 חודשים שלפני פטירת המבוטח ולא היתה זכאית למזונות ממנו על פי פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך או על פי הסכם בכתב, או שהמבוטח לא נשא למעשה במזונותיה תוך 12 החדשים שלפני פטירתו; פסקה זו לא תחול על אשה שבעת פטירתו של המבוטח שולמה בעדה תוספת תלויים לפי סעיפים 200 או 244; "אלמן" - מי שהיה בן זוגה של המבוטחת בשעת פטירתה, כל עוד יש עמו ילד או הכנסתו אינה עולה על הסכום המתקבל לפי פרט 1 של לוח ט, להוציא - (1) מי שהיה בן זוגה פחות משנה, ואם הוא בן 55 שנים ומעלה - פחות מחצי שנה; (2) מי שבחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטחת היה נפרד ממנה שלוש שנים לפחות ובכללן 12 חדשים שלפני פטירת המבוטחת; בן זוג של מבוטחת שבשעת פטירתה היה עמו ילד שמלאו לו שמונה עשרה שנים אך לא נתקיימו בו התנאים האמורים בפיסקאות (2) ו- (3) של הגדרת "ילד", ייחשב כאלמן מהיום שבו נתקיים בילד תנאי מהתנאים האמורים." (ההדגשה אינה במקור מ.ל.) 8. אכן, בהתאם להוראות החוק עצמו, זכאית אלמנה לקצבת שאירים בשל פטירתו של בן זוגה המבוטח, בלא מבחן הכנסה, אף אם אין עמה ילד (כהגדרתו בסעיף 238 לחוק). לעומת זאת, אלמן זכאי לקצבת שאירים בשל פטירת בת זוג המבוטחת, רק אם מתקיים בו אחד משני תנאים אלה: יש עמו ילד, או הכנסתו אינה עולה על הסכום המתקבל לפי פרט 1 של לוח ט לחוק. 9. התובע טוען למעשה לבטלותו של הסעיף הקובע את האבחנה כאמור, וזאת נוכח עקרון השוויון, המעוגן במעמד חוקתי. התובע נסמך על חוקי היסוד ובעיקר על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. 10. הוראת סעיף 238 הנדונה היא בבחינת "דין קודם" לחקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וככזו חל לגביה הכלל בדבר שמירת דינים. דהיינו, אין בחוק היסוד כדי לפגוע בתוקפה של הוראת החוק, אם כי, על פי הפסיקה, פרשנותו של החוק הקודם צריכה להעשות בהתאם להוראות חוק היסוד. (רע"א 222/93 גוש 1999 בנין בע"מ נ' חב' חלקה 168; תקדין 9 (2) 1458,1459; בג"צ 3914/92 לב נ' בית הדין האזורי, פ"ד מח (2) 491,503 ; בש"פ 537/95 גנימאת נ' מ"י פ"ד מט (3) 355 ). 11. ברוח זו פעל בית הדין הארצי בבואו לפרש את הוראת סעיף 283 בענין דב"ע נה/78-0 גביש נ' המוסד תק - ארצי 95 (2) 151: באותה פרשה נקבע כי "אלמן" כמשמעותו בסעיף 238 לחוק הוא גם מי שהתמלאו לגביו התנאים שבסעיף (לרבות תנאי ההכנסה) ממועד למועד לאחר פטירת המבוטחת, כל עוד לא עלתה הכנסתו על ה"הכנסה הקובעת" הווה אומר: אם ירדו הכנסותיו במועד מאוחר יותר לפטירת המבוטחת, הוא יהא זכאי באותה תקופה לקצבת שאירים, שהיא קצבה מתחדשת ומתמשכת. לעומת זאת, אם עלו הכנסותיו, ולא מתקיימים בו התנאים בתקופה אחרת - הוא לא יהיה זכאי באותה תקופה לקיצבת שאירים, וחוזר חלילה. (שם - בסעיף 10 לפסק הדין) דהיינו - הבחינה נעשית מעת לעת ולא רק נכון למועד פטירת בת הזוג. בכך שינה בית הדין הארצי מפסיקה קודמת בעניין זה, וזאת נוכח תכליתו ומטרתו הסוציאלית של החוק, הבא להבטיח מקור פרנסה לשאירים של מבוטחים. בית הדין הארצי הדגיש כי מדובר בבחירה בין שתי דרכי פרשנות לגיטימיות להגדרת "אלמן" שבסעיף, כאשר בית הדין מקבל את הפירוש המיטיב עם המבוטח. 12. פסק דינו של בית הדין הארצי בעניין גביש אושר בבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ (בג"צ 2297/98 גביש נ' המוסד לביטוח לאומי ואח' תק - על 98 (4) 797). יוטעם כי בית המשפט העליון נדרש להוראת חוק זו לאחר חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. 13. בענייננו - אין התובע עותר לפרשנות הסעיף אלא למעשה להכרזה על בטלותו, בהיותו אי - שוויוני. אין כל דרך פרשנית "להסיר" מהוראת סעיף 238, בהגדרת "אלמן" את דרישת מבחן ההכנסה, הקבוע בו באופן הברור ביותר (להבדיל משתי דרכי הפרשנות האפשריות שעמדו בפני בית המשפט בענין גביש הנ"ל). 14. הטעמים להוראה היו טעמים הנעוצים בשוני בתשלום דמי הביטוח ואורך התקופה בה הם משולמים כאמור בין גבר ובין אישה ויכול שאכן, הגיע העת לשנותה, בחקיקה. ביום 16.7.01 התפרסמה הצעת חוק פרטית (חה"כ יוסי כץ) לתיקון ההוראה ועל פיה, מוצע להתאים החל מחודש ינואר 2004 את הזכאות לקצבת שאירים של אלמן לזו של אלמנה ולבטל לעניין האלמן את מבחן ההכנסה ואת התנאי שנמצא עמו ילד. הוצע לקבוע תחולה הדרגתית של החוק כך שבתקופה שמיום 1 ינואר 2002 עד יום תחילת החוק המוצע יוכפל וישולש סכום ההכנסה שיכול אלמן להשתכר ואף על פי כן להיות זכאי לקצבת שאירים. עלות ביצוע החוק בהפעלתו המלאה, על פי ההערכה שבהצעת החוק - כ- 140 מיליון ש"ח לשנה. (הצ"ח 3024 , כ"ה בתמוז התשס"א 16.7.01 ). 15. יחד עם זאת, כל עוד לא בוטלה דרישת ההכנסה (ודרישת ה"ילד עמו") שבסעיף 238 בחקיקה, הרי שלא פתוחה בפני בית הדין דרך פרשנית לביטולה של ההוראה המפורשת, על אף אי השוויון הקבוע בה. יש לזכור גם כי מערכת הבטחון הסוציאלי הינה מערכת הפועלת במסגרת מגבלות תקציביות. אין מדובר במערכת אידאלית שאכן עונה על צרכי הכל. כמו כן, באין הסמכה מיוחדת בחוק או מכוחו חייב המוסד לנהוג בהתאם להוראות החוק בלבד. (דב"ע מט/102-0 אסתר לרנר נ' המוסד פד"ע כא 270). 16. לפיכך, ונוכח הוראות החוק כפי שהן - בדין נדחתה תביעתו של התובע. יוטעם כי בהתאם לפסק הדין בעניין גביש הנ"ל - באם חל או יחול שינוי בהכנסתו של התובע והיא תרד מהסכום המתקבל לפי פרט 1 של לוח ט' לחוק, יהא רשאי לשוב ולהגיש תביעה בעד אותה תקופה שבה ירדה הכנסתו כאמור ותביעתו תשוב ותבדק על יד המוסד בהתאם לחוק. 17. אין מנוס איפוא מדחיית התביעה. 18. כמקובל בהליכים שעניינם ביטחון סוציאלי - אין צו להוצאות, על אף דחיית התביעה. 19. בית הדין מצר על העיכוב שחל במתן פסק הדין. אלמנות / אלמניםביטוח לאומיקצבת שארים