מכתב דחיה דמי אבטלה

פסק דין 1. התובע הגיש לנתבע תביעה לתשלום דמי אבטלה (נ1/). בטופס התביעה נרשם כי התובע עבד בחברת עופר בע"מ (שתיקרא להלן: "החברה") מיום 3/1/68 ועד לפיטוריו ביום 30/9/97. נרשם כי התובע אחד מבעלי החברה וכי תפקידו בחברה היה מנהל אדמיניסטירטיווי. 2. הנתבע דחה את התביעה, במכתבו לתובע מיום 13/1/98, בטענה שהתובע לא צבר תקופת אכשרה כנדרש בסעיף 161 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה1995- (שייקרא להלן: "החוק"). 3. התובענה שבפנינו הוגשה כנגד מכתב הדחיה האמור. 4. שלא כפי שהיה ניתן להבין מהאופן המטעה בו נרשם מכתב הדחיה, המחלוקת בין הצדדים איננה עוסקת במספר הימים שנצברו כתקופת אכשרה, אלא היא בשאלה אםהיו יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין החברה. 5. בטרם אמשיך בדיון בנשוא התובענה, אני מוצא לנכון להעיר כי ניסוחו של מכתב הדחיה אשר נשלח לתובע, ביום 13/1/98, היה בו כדי להטעות. מן הדין היה, שאם הנתבע מחליט לדחות את התביעה בשל טענתו על העדר יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין החברה, שהנתבע יתכבד ויפרט במכתב הדחיה מהי הסיבה לדחיית התביעה, כדי שהתובע יהיה מודע לכך ויוכל לכלכל כראוי את צעדיו לקראת הגשת התובענה לבית הדין. אמנם נכון, שאם לא היו יחסי עובד-מעביד, אזי גם לא נצברה תקופת אכשרה, כך שמהבחינה הפורמאלית - הנתבע אכן צדק שדחיית התביעה היתה בשל אי-צבירת ימי אכשרה. אולם, לא ניתן להסתפק בבחינה הפורמאלית האמורה, שכן על הנתבע מוטלת חובה לדאוג לכך שמבוטח המקבל מכתב הדוחה את תביעתו - יוכל לדעת את סיבת הדחיה. מכתב המתייחס למנין של ימים (ואף מפרט כמה ימי אכשרה נדרשים מסוגים שונים של מבוטחים) והמזכיר את סעיף 161 לחוק - איננו יכול ללמד כי ההחלטה על דחיית התביעה היתה בשל טענה על העדר קיומם של יחסי עובד-מעביד. בית דין זה העיר כבר בפסקי דין רבים (עשרות פסקי דין), כי מן הראוי שהנתבע ישנה את דרכיו ובמקרים שהוא דוחה תביעות לדמי אבטלה בגין טענה על העדר קיומם של יחסי עובד-מעביד - הוא יפרט זאת במכתב הדחיה, כך שהמבוטחים יידעו מדוע נדחתה תביעתם ויידעו לקראת מה הם הולכים אם ברצונם להגיש תובענה כנגד הדחיה. למזלו של התובע, הוא זכה לייצוג משפטי הולם, כך שבפועל כתב התביעה התייחס לפלוגתא האמיתית בין הצדדים. מכאן - אשוב למחלוקת שבין הצדדים - והיא - שאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין החברה. אלה עובדות המקרה: 7. התובע, תושב מושב היוגב, החל לעבוד כשכיר אצל מר גדעון עופר, בשנת 1968, בעסק של משתלת ורדים ומסחר במוצרים חקלאיים שונים. 8. כעשר שנים לאחר מכן, בערך בשנת 1978 או 1979, הפכו התובע ומר עופר לשותפים. התובע היה שותף בשותפות אך גם עבד בפועל בעסקיה, הוא היה מנהל עבודה ובמסגרת זו פיקח על העובדים האחרים ואף הסיע אותם לעבודה וממנה. 9. ביום 1/1/87 הוקמה החברה אשר באה במקומה של השותפות. מניותיה של החברה הוחזקו בידי 3 בעלי מניות; מר גדעון עופר (שהיה בעבר מעסיקו של התובע ולאחר מכן שותפו) החזיק ב52%- מהמניות, התובע החזיק ב24%- מהמניות ומר אריה עופר החזיק בעוד 24% מהמניות. שלושת בעלי המניות היו גם מנהלי החברה. 10. עיסוקו של התובע במסגרת החברה היה דומה לזה שהיה במסגרת השותפות, בכך שהתובע היה מנהל העבודה בחברה, פיקח על העובדים, עבד ביחד עמם והסיע אותם לעבודה וממנה. בנוסף לכך, מונה התובע להיות גזבר החברה, והוא היה אחראי על ניהול כל עסקיה בישראל (שני ה"ה עופר שהו בחו"ל בחלק ניכר מזמנם, לצרכי עסקי החברה). בנוסף, פיקח התובע על משלוח הסחורה המיועדת ליצוא והובלתה לשדה התעופה, את ההובלה האמורה, ביצע התובע עצמו, לעתים זה היה לפנות בוקר ולעתים - בשעות הלילה המאוחרות. לאחר שהתובע הסיע את העובדים למקום העבודה והיה מוודא שהם הבינו את אשר עליהם לעשות, הוא היה נוסע למשרד החברה, ומנהל את כל עסקיה (התכתבויות וניהול חשבונות). מעת לעת - הוא היה יוצא שוב למקום העבודה לפקח על העובדים. המרחק בין משרד החברה לבין מקום העבודה לא היה רב. לאחר סיום עבודתם של העובדים האחרים, היה התובע שב למשרד וממשיך לעבוד בו. התובע עבד 6 ימים בשבוע, שעות רבות מדי יום. 11. לכל אחד מבעלי המניות היתה זכות לחתום בשם החברה. את ההחלטות על ניהול החברה הם קיבלו במשותף, אך הניהול השוטף של עסקיה בישראל, היה בידי התובע, כפי שהיה בעת שהשותפות היתה קיימת. 12. שלושת מנהלי החברה קיבלו ממנה משכורות. שיעור המשכורת נקבע בהחלטה משותפת שלהם. בשנת 1997, הורע מצבה הכספי של החברה, ומנהליה החליטו, בשלב הראשון להפחית את משכורותיהם. שכרו החודשי הממוצע של התובע בין אוקטובר 1996 לבין אפריל 1997 הגיע לסך כ8,350.- ש"ח, ואילו מחודש מאי 1997 הופחת שכרו החודשי לסך 3,194.- ש"ח (סכום שהתעדכן בחודש אוגוסט 1997 לסך 3,266.- ש"ח). 13. מצבה הכלכלי של החברה הלך והורע עד שמנהליה החליטו להפסיק את פעילותה. בשל כך, הפסיקו מנהליה של החברה למשוך משכורות לעצמם. הם שילמו לשאר העובדים (7 עובדים), את משכורותיהם עד ליום 30/11/97 ופיטרו אותם. הם הוציאו מכתבי פיטורים לכל העובדים וכן הוציאו מכתבי פיטורים למנהלים. 14. לאחר פיטורי העובדים, המשיך התובע לעסוק בחיסול עסקיה של החברה, אך כבר לא קיבל משכורת. 15. לאחר הפסקת פעילותו בעבור עסקי החברה, התבייש התובע תחילה לפנות לשירות התעסוקה ולנתבע, אך בסופו של דבר התייצב בלשכת התעסוקה והגיש לנתבע את התביעה לדמי אבטלה הנדונה בתובענה זו. מעמדו של התובע בחברה וסקירת הפסיקה בענין 16. התובע היה כאמור לעיל - אחד מהדירקטורים של החברה וניהל להלכה ולמעשה - את כל ענייניה ביחד עם שני המנהלים האחרים. 17. הלכה פסוקה היא שאין בהיותו של אדם בגדר דירקטור בחברה כלשהי, כדי למנוע את קיומם של יחסי עובד-מעביד בינו לבין אותה חברה. אך זאת - אם מוכח כי היו שני מישורי יחסים מקבילים בינו לבין החברה, מישור אחד של יחסי דירקטור-חברה ומישור שני - של יחסי עובד-מעביד. כדי להרים את הנטל, יש להראות כי בנוסף למעמדו הרגיל של הדירקטור בחברה, נוצר בינו לבין החברה גם חוזה עבודה. אמנם, אין צורך בחוזה עבודה פורמאלי דווקא, וניתן להסתפק בחוזה עבודה שבא לידי ביטוי בהחלטה של החברה שנרשמה בפרוטוקול או בתקנונה או אף בדרך של התנהגות - אך בכל מקרה יש להראות כי יחסים אלה, של עובד-מעביד, הינם בני הפרדה מהיחסים שיש בין אותו דירקטור לחברה, בתוקף מעמדו כדירקטור. (ראו: דב"ע נא3-75/ אליעזרי - אימפריה של קולנוע בע"מ, פד"ע כד 218, דב"ע נד02-33/ ליובין - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 367, דב"ע נד02-13/ מקמילן - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם), דב"ע נג02-13/ טל - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם), בו נדחתה טענת דירקטור בחברה שהוא עובד שלה, למרות שהיה הסכם עבודה פורמאלי ולמרות שמס הכנסה הכיר בו כ"עובד"). 18. בדב"ע 02-401/97 המוסד לביטוח לאומי - ממרן ואח' ודב"ע 02-4/98 ממרן ואח' - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לג 250, נדון עניינם של בני זוג שהיו רשומים כבעלי מניות של חברה. בית הדין הארצי לעבודה קבע כי הם זכאים לדמי אבטלה, אך זאת - רק לאחר שהשתכנע כי רישומם של בני הזוג כבעלי מניות, היה למראית עין בלבד, בעוד "הרוח החיה" שעמדה מאחורי פעילותה של החברה היתה של בנם של בעלי המניות ולא שלהם עצמם, כך שמבחינה מהותית ראו את בעלי המניות כמי שעבדו בעסק של בנם. 19. לאחרונה, חלה התפתחות מסויימת בפסיקה, בענין מעמד דירקטור בחברה כעובד שלה בכלל ובענין הגדרת "עובד" לצורך ביטוח אבטלה - בפרט. סקירת הפסיקה שהתפתחה לאחרונה, מעלה - לעניות דעתי - כי אין כעת הלכה אחידה ואין אמות מידה ברורות לקביעת קיומם של יחסי עובד-מעביד בין בעל שליטה בחברה לבין אותה חברה. בחלק מהמקרים נקבע שהיו יחסי עובד-מעביד, בחלק מהמקרים נקבע שלא היו יחסים כאלה, ולמרות נסיונותי - לא הצלחתי לאבחן מדוע במקרה מסויים נקבע כך ומה בנסיבותיו של מקרה אחר - הביא לקביעה האחרת. להלן אביא מקצת מפסקי הדין שניתנו בבית הדין הארצי לעבודה בענין זה בתקופה האחרונה. 20. בדב"ע נז02-182/ (עב"ל 20182/97) המוסד לביטוח לאומי - גרוסקופף, פד"ע לד 97 (ייקרא להלן: "ענין גרוסקופף"), שבו נדון ערעורו של הנתבע על חיובו לשלם דמי אבטלה למי שהיה דירקטור ובעל השליטה בחברה, דחה בית הדין הארצי לעבודה את ערעורו של הנתבע, וקבע כי בנסיבותיו של אותו מקרה, הוכיח המשיב כי היה "עובד" של החברה שבשליטתו, לצורך ביטוח אבטלה. אולם, גם במקרה שנדון בענין גרוסקופף, הכיר בית הדין הארצי לעבודה בכך שכאשר מדובר בדירקטור של חברה הרי שיש להוכיח מישור נפרד של יחסים בין המבוטח לבין החברה - כלומר - מישור של יחסי עובד-מעביד, בנפרד ממישור היחסים של דירקטור וחברה (שם, 110). בנוסף, התייחס בית הדין הארצי לקשיים המיוחדים המתעוררים כאשר מדובר בבעל השליטה היחיד בחברה (שם, 111-113). בסעיף 21 לפסק הדין בענין גרוסקופף (שם, 114-118), קבע בית הדין הארצי לעבודה מבחני עזר לקביעה האם בעל שליטה בחברת יחיד הוא "עובד" לצורך ביטוח אבטלה, כשהמבחן הראשון מביניהם (שם, 114), הוא שוב - מבחן ההפרדה בין פעילותו של המבוטח כ"עובד" לבין פעילותו כ"דירקטור". 21. לאחר פסק הדין בענין גרוסקופף, נתן בית הדין הארצי לעבודה פסק דין אחר, בתיק עב"ל 34/95 (דב"ע נו0-34/) חיון - המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם, ייקרא להלן: "ענין חיון"). בענין חיון נדון ערעורו של מבוטח שגם הוא היה בעל שליטה בחברה והמחזיק במרבית מניותיה, שבית הדין האזורי דחה את תביעתו לדמי אבטלה. בפסק הדין בענין חיון, שב בית הדין הארצי לעבודה והתייחס למבחנים שיש לבחון לצורך ההכרעה אם לראות בבעל השליטה בחברה כ"עובד" לצורך ביטוח אבטלה. בית הדין הארצי לעבודה החליט לדחות את הערעור, בענין חיון, למרות שמצא כי היתה הפרדה בין פעילותו של המערער כדירקטור, לבין פעילותו כעובד, וזאת מאחר שסבר כי אופן ההעסקה של המערער על ידי החברה שבשליטתו (התנודות בשכרו), לימד על העדר קיום יחסי עובד-מעביד, שכן הכנסתו של המערער שם היתה קשורה להכנסותיה של החברה (וזאת על אף שבית הדין קבע כי המערער שם לא הקים את חברתו בחוסר תום לב). 22. פסק דין נוסף שבו יש משום סטיה מההלכה הקודמת, הוא דב"ע נז02-257/ אשתמקר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 122 (ייקרא להלן: "ענין אשתמקר"). בפסק דין זה שב בית הדין הארצי וקיבל את ערעורו של בעל מניות ודירקטור בחברה שניהלה עסק של עמילות מכס. גם בעניינו של אשתמקר, קבע בית הדין הארצי לעבודה שיש להוכיח הפרדה בין הפעילות כדירקטור לבין הפעילות כעובד, כתנאי להכרה בקיומם של יחסי עובד-מעביד בין החברה לבין הדירקטור. בנוסף, בקבלו את ערעורו של אשתמקר, נסמך בית הדין הארצי, בין השאר, על כך שהפסקת פעילותה של חברתו של אשתמקר היתה לפי החלטה של חברה אחרת, שנתנה אשראי לחברתו של אשתמקר, והיא (חברת האשראי) זו שהחזיקה בתקופה האחרונה, ברוב מניותיה של החברה. 23. ביום 5/3/00, נתן בית הדין הארצי לעבודה פסק דין נוסף באותה סוגיה, בעב"ל 379/97 (או דב"ע נז02-379/ או עב"ל 20379/97) אורלי - המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם). בפסק דין זה, קיבל בית הדין הארצי לעבודה את ערעורה של מבוטחת אשר היתה בעלת שליטה בחברה מסויימת, ואותה חברה - היתה בעלת חלק ממניותיה של חברה אחרת, כשהמערערת ביצעה עבודה בעבור חברת הבת וחברת הבת שילמה לחברת האם סכום חודשי קבוע צמוד לתוספת היוקר בגין אותה עבודה, וחברת האם שילמה סום זה כמשכורת למערערת, אשר היתה רשומה כעובדת של חברת האם. בית הדין הארצי קבע כי אותה מערערת היתה למעשה עובדת של חברת הבת ולא עובדת של חברת האם, ובהתאם לבחינת תכליתו של ביטוח האבטלה - קבע כי המערערת זכאית לדמי אבטלה, מאחר שהיא נפלטה ממעגל העבודה שלא מרצונה. תוצאת פסק הדין האמור היתה מקובלת פה אחד על כל שופטי בית הדין הארצי לעבודה שכתבו את פסק הדין, אך בחוות דעתו של כב' השופט פליטמן נרשמה בדרך אגב, דעה בענין השוויון שאמור להיות בין מי שהיה עצמאי לבין מי שבחר לאגד את עסקו כחברה. בענין זה נאמר על ידי כב' השופט פליטמן, בין השאר, כך: "הגדרת מבוטח כעובד בביטוח אבטלה על פי תכליתו הסוציאלית של החוק, חרף היותו בעליה של חברה ומנהלה; הגדרת מבוטח כעובד בשל מושכלות ראשונים לאור ההבחנה בין החברה לבעליה חרף תכליתו הסוציאלית של החוק - הינה בבחינת תרתי דסתרי. אותו מבחן של התכלית הסוציאלית של החוק צריך לשמש אותנו הן למקרה של הכרה בפלוני כעובד והן למקרה של שלילת אותה הכרה אם אין הוא עונה על אותו המבחן ואותה התכלית זהו מבחן הרמת המסך שנכון וצודק ליישמו בשני המקרים לבל תסוכל כוונתו של הדין. הביטוח הסוציאלי עניינו בני אנוש, ועזרה וסיוע להם על פי אמות המידה שנקבעו בחוק. לגבי אמת המידה לבחינת הזכאות האישית לדמי אבטלה - אין ולא יכולה להיות נפקות לעובדה, אם אותו אדם איגד עיסקו כחברה או העדיף לנהל עיסקו כעמצאי. מבחן הפסקת העבודה מחמת כורח, עקב תנאי העבודה או פעולת הממונה באותו מקוםהעבודה - הוא המבחן הקובע הבלבדי להגדרת מבוטח כעובד בביטוח אבטלה". כאמור לעיל, דעת כב' השופט פליטמן כמצוטטת לעיל - לא מנעה ממנו להסכים לתוצאה של אותו פסק דין - לפיה המערערת אכן נחשבת כעובדת של חברת הבת (כשהורם המסך בינה לבין חברת האם). 24. בעב"ל 319/99 מינה - המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם, פסק דין מיום 14/6/00), נדחה ערעורו של מר מינה על ידי בית הדין הארצי לעבודה, בעיקר מהטעם שלא הוכח כי היתה הפרדה בין פעילותו של מר מינה כדירקטור לבין פעילותו כעובד. עתירה לבג"צ שהוגשה על ידי מר מינה - נדחתה ביום 25/8/00 (בג"צ 4547/00 מינה - בית הדין הארצי לעבודה ואח' - לא פורסם). 25. מעמדו של דירקטור כעובד החברה, נדון לא רק בעניינים הקשורים למוסד לביטוח לאומי אלא גם בענין זכאותו של אותו דירקטור לקבל זכויות כעובד - מהחברה בה שימש כדירקטור. כך למשל בע"ע 200003/98 עובד - סאל-נט מערכות צריכה וסדקית בע"מ (לא פורסם), נדון ערעורו של מר עובד שהיה מנכ"ל חברה על דחיית תביעתו לשכר עבודה מאותה חברה. מר עובד הגיש את התביעה בבית הדין האזורי, ומאידך - בשל היותו מנכ"ל החברה, הוא היה זה שחתם על כתב ההגנה שהחברה הגישה כנגד תביעתו. שכרו של מר נקבע על ידיו בשיתוף עם נציג של בעלי מניות אחרים, כְּשֶחֶבְרָתוֹ נקלעה לקשיים - הוא הפסיק למשוך ממנה משכורת והעדיף לשלם את שכר העובדים האחרים. בית הדין הארצי לעבודה קבע כי את הגשת כתב ההגנה ניתן להסביר כחלק מעיסוקיו של מר עובד כמנכ"ל ואילו הפסקת משיכת המשכורות, אף שהיא נראית יותר כהחלטה של מר עובד בתור בעל מניות ולא כעובד, איננה שוללת את היותו עובד של אותה חברה. עוד מצא בית הדין הארצי לעבודה כי המערער לא היה חופשי לנהוג בחברה כרצונו, אלא היתה לו כפיפות מסויימת. בנוסף לכך, הביא בית הדין הארצי בחשבון את העובדה שבחוק החברות, התשנ"ט1999-, נחקק תיקון עקיף לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה1995-, שלפיו ניתן לסווג חברים ונושאי משרה בתאגיד כ"עובדים". בסופו של דבר, קבע בית הדין הארצי לעבודה באותו ענין, שמר עובד היה עובד של החברה שהוא שימש כמנכ"לה. 26. עב"ל 94/99 שטרק - המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם, פס"ד מיום 14/11/00), עסק בעניינו של אחד משני מנהלי חברה שהיה רשום כעובד שלה, והוצאו בעבורו תלושי משכורת, אך בפועל הוא לא קיבל את השכר שנרשם בהם - בשל מצבה של חֶבְרָתוֹ. בית הדין הארצי לעבודה הביא בחשבון כי ניהולה השוטף של אותה חברה הצריך עבודה יומיומית ואילו מר שטרק לא היה עוסק בכך - היתה החברה נזקקת לעובד אחר שיעשה זאת. כן הביא בחשבון בית הדין הארצי לעבודה את העובדה שהיה הסכם שממנו ניתן היה ללמוד על ההפרדה בין תפקידו של מר שטרק כמנהל לבין תפקידו כעובד החברה. על סמך אלה, החליט בית הדין הארצי כי מר שטרק היה עובד של חֶבְרָתוֹ, למרות שבענייני שכר עבודה הוא לא נהג בדיוק כעובד (לא קיבל גמול שעות נוספות והפסיק לקבל שכר כשמצב החברה הורע). 27. בעב"ל 102/99 נועם - המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם, פס"ד מיום 26/12/00), נדון עניינו של בעל שליטה בחברה, אשר נפגע בתאונת עבודה, וגם שם התעוררה בעיה של קיום יחסי עובד-מעביד בינו לבין חֶבְרָתוֹ. בית הדין הארצי לעבודה נתן משקל מיוחד לעובדה שמר נועם עסק בעבודת כפיים ממש, בנוסף להיותו מנהל של אותה חברה, וקבע כי אכן יש לראותו כעובד שלה, למרות ששכרו היה מושפע מהכנסות החברה והוא ערב בין נכסיו לבין נכסי החברה. נסיון ליישם את ההלכה על עניינו של התובע 28. כפי שרשמתי כבר בסעיף 19 לעיל, אינני בטוח שכיום יש הלכה פסוקה אחידה בענין שבמחלוקת (כלומר - בשאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד בין דירקטור, בעל שליטה, בעל מניות ונושא משרה אחר - לבין התאגיד בו הוא משמש). יש פסקי דין שנותנים משקל מיוחד לשאלת ההפרדה הפורמאלית (פרוטוקול החלטה של הדירקטוריון, הסכם העסקה וכיו"ב) בין העיסוק כדירקטור לבין העיסוק כעובד, יש פסקי דין שנותנים משקל מיוחד לשאלת ההפרדה המעשית (עבודת כפיים בנוסף לעבודת ניהול), יש פסקי דין שנותנים משקל לשאלת הכפיפות, יש כאלה הבוחנים את המצב לפי שאלת הרמת המסך והאישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ויש - הנסמכים על מבחן ההשתלבות. יש פסקי דין שבהם אבן הבוחן העיקרית לצורך הזכאות לדמי אבטלה היא השאלה אם העבודה נפסקה מחמת כורח חיצוני, ואחרים - קובעים שהמבחן לצרכי דמי אבטלה אמור להיות דומה למבחן לצרכים אחרים. בנסיבות אלה, אני מתקשה לדעת על פי אילו אמות מידה יש לבחון את עניינו של התובע. אולם, למרות זאת, אני סבור שבחינת פסקי הדין שניתנו בשנים האחרונות בבית הדין הארצי לעבודה, ובהם נקבע שיש יחסי עובד-מעביד בין דירקטורים לבין חברות שבהן הם שימשו כדירקטורים מאפשרת להכריע שגם בעניינו של התובע התקיימו יחסים כאלה, וְלוּ בדרך של קל וחומר, הכל - על פי המוסבר להלן. 29. ראשית, אני סבור שאין חולק (וודאי שלא צריך להיות חולק) שהתובע נהג בתום לב. אין כאן מצב שבו אדם הקים חברה ורשם את עצמו כ"עובד" רק כדי לזכות בסופו של דבר בדמי אבטלה. התובע עבד בפועל והשקיע את מרצו בעסקי החברה במשך שנים רבות. הפסקת עבודתו - היתה בשל מצב הכלכלי הקשה שאליו נקלעה החברה ולא בשל רצונו של התובע להפסיק לעבוד ולהתחיל לחיות על חשבון הציבור. 30. שנית, מבחינה פורמאלית - התקיימו בתובע התנאים המאפשרים לראותו כ"עובד". הוצאו לו תלושי משכורת, הוא קיבל שכר בפועל (למעט בחודשים האחרונים), שכרו עודכן גם לפי תוספת היוקר (כפי שניתן לראות במשכורת אוגוסט 1997. 31. שלישית, התובע עבד בפועל גם בעבודת כפיים, בנוסף לניהול עסקי החברה בישראל. 32. רביעית, התובע לא היה הקובע היחיד בענייני החברה; אמנם מסיבות טכניות (העדרותם של המנהלים האחרים מהארץ) היתה לו זכות חתימה בחברה גם לבדו, אך בפועל ההחלטות על גובה השכר ועל הניהול הכולל של החברה, התקבלו על ידי שלושת מנהליה של החברה. ההחלטה על הפסקת פעילותה של החברה לא היתה החלטה של התובע לבדו, אלא החלטה משותפת של המנהלים. 33. חמישית, כפי שנפסק על ידי בית הדין הארצי בחלק מפסקי הדין שהוזכרו לעיל, עצם העובדה שבחודשים האחרונים הופחת שכרו של התובע בשל מצבה של החברה ולאחר מכן - הפסיק התובע למשוך משכורת מהחברה - אין בה כדי לשלול את מעמדו כעובד. 34. בהתחשב בכל האמור לעיל, ובהתפתחותה של ההלכה הפסוקה - אני סבור שניתן לקבוע שגם במקרהו של התובע היו יחסי עובד-מעביד בינו לבין החברה, וכך אני קובע. ל ס י כ ו ם 35. לאור האמור לעיל, הרי שהתובע היה עובד של החברה, ובעבודתו - צבר תקופת אכשרה מספקת שיש בה כדי לזכות אותו בדמי אבטלה, כך שדין התביעה להתקבל. 36. בשולי הדברים ברצוני להוסיף שהתוצאה המתקבלת, אף שלדעתי היא עושה צדק עם התובע, כפי שנעשה צדק במקרים של מנהלי חברות אחרים שהוכרה זכאותם לדמי אבטלה, איננה יכולה להניח את הדעת, מבחינת השוני בין מצבם של מי שעסקיהם התאגדו כחברה, לבין מי שניהלו את עסקיהם כעובדים עצמאיים. בכל הכבוד, מקובלים עלי דברי כב' השופט פליטמן בעב"ל 20379/97 הנ"ל, כפי שצוטטו לעיל, על כך שלא יכולה להיות נפקות לשאלת צורת ההתאגדות בענין הזכאות לדמי אבטלה, אך בפועל - בחינת פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה - מעלה שיש נפקות כזו. אני מקווה שהמחוקק יתן את דעתו על המצב הקיים וידאג לשנות אותו, כך שלא יימצא שבית הדין לעבודה, בפסיקתו, גורם לכך שתיווצר אפליה בלתי מוצדקת בין מי שאין סיבה להבדיל ביניהם. 37. מאחר שהתובע היה מיוצג על ידי עו"ד מטעם הלשכה לסיוע משפטי, אינני רואה טעם לפסוק לזכותו הוצאות משפט, מה גם - שעמדתו של הנתבע לא היתה משוללת יסוד. 38. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. מסמכיםדמי אבטלה